רש"י/שבת/עה/ב

רש"י שבת עה ב

משום צובע. שצובע את הבשר של בית השחיטה ולקמן מפרש אמאי מיכוין לצובעו וצביעה הואי במשכן אב מלאכה:

משום נטילת נשמה. דנטילת נשמה הואי במשכן באילים מאדמים ותחש וחלזון:

צובע בשר במאי ניחא ליה. להאי שוחט בצביעת הבשר היינו חוכא ואני אומר בו טעם:

אף משום צביעה. ונפקא מינה לחיוביה תרתי:

מילתא דאמרי אימא כו'. דבר תימה אמרתי להזכיר צביעה בשחיטה צריך אני לומר בו דבר טעם דלא ליתו דרי בתראי השומעים וליחכו עלי:

ניחא ליה דלתווס בית השחיטה בדמא. שיהא צבוע בדם:

כי היכי דניחזייה אינשי. שנשחטה היום וניתו ונזבנו:

היינו מולח היינו מעבד. אטו מליחה לאו צורך עיבוד הוא:

ועייל שירטוט. לפי שדרך הרצענין כשהוא בא לחתכו משרטטו תחלה כפי מה שהוא רוצה להאריך ולהרחיב ולקצר החיתוך ואחר כך מעביר הסכין דרך השירטוט וכן בעורות המשכן כשחתכום:

דקבעי ליה לאורחא. שמולחה הרבה:

השף בין העמודים. כגון עמודי אכסדראות שעשוים חלונות חלונות ונסמכין בחלונות בין עמוד לעמוד והשף שם בקרקעית הבנין שנשענין עליו כדי שיהא חלק חייב משום ממחק:

המגרר ראשי כלונסות. שיהיו ראשיהן שוין וחדין:

ממרח רטיה. מחליק תחבושת על המכה:

מסתת את האבן. לאחר שנעקרה מן ההר ונחצבה מחליקה:

משום מכה בפטיש. שהוא גמר מלאכה:

הצר בכלי צורה. בכלי שעומד לכך לנאותו:

מנפח בכלי זכוכית. כשהותך נעשה על ידי נפוח:

דשקיל אקופי. ראשי חוטין התלויין ביריעה במקום קשורין כשניתק בה חוט וקשרוהו וכן קשין וקסמים דקין שנארגו בה בלא מתכוין ונוטלין אותם ממנה לאחר אריגה גמר מלאכה הוא וחייב משום מכה בפטיש:

כתב אות אחת גדולה כו' פטור. שבקרשי המשכן שתים היו כותבים אחת בזו ואחת בזו כדי לזווגן כשסותרים אותן:

מחק אות אחת כו' חייב. שאין מלאכת מחיקה חשובה אלא ע"מ לכתוב והרי יש מקום לשתי אותיות:

אמר רבי מנחם ברבי יוסי. הא קמ"ל מאן תנא קמא ר' מנחם ברבי יוסי:

לאפוקי מדרבי אליעזר. דהא אמרן דלא נמנו כאן אלא להודיענו מנין חטאות של העלם אחד ותנא הרי אלו למעוטי שאם עשה תולדותיהם עמהן דאינו מביא עליהן חטאת ודלא כרבי אליעזר דמחייב אתולדה עם האב בכריתות:

שובט. משוה השתי בכרכר שקורין ריו"ל:

מדקדק. כשמותח חוט הערב מכה בכרכר עליו במקומות מקומות ליישבו שלא יהא מתוח יותר מדאי שהמתיחה מעכבתו מהתחבר יפה עם הארג:

שובט הרי הוא בכלל מיסך. דהיינו מיסך ממש שמסדר חוטי השתי:

הרי הוא אורג. דהיינו אורג ממש ולא דמי לזורה ובורר ומרקד דזה בקשין וזה בצרורות וזה בקמח:

מתני' כל הכשר להצניע. שהוא מין העשוי לצורך האדם:

ומצניעין כמוהו. כמות זה כלומר שיש בו שיעור הראוי להצניעו:

אין חיוב אלא למצניעו. אם נעשה חביב לאדם א' והצניעו חייב על הוצאתו אם חזר והוציאו אבל אדם אחר אינו חייב עליו דלגביה לאו מלאכה הוא:

גמ' מ"ד דם נדה. אינו כשר להצניע כ"ש עצי אשרה דאיסורי הנאה נינהו ומאיסי וצריך לאבדן:

כיון דחלשא. המאכיל דם האדם לחתול נעשה חלש אותו אדם:

הא. דתנא כל הכשר להצניע ויש בו שיעור שרוב ב"א עשויין להצניע כשיעור הזה חייב כל אדם על הוצאתו ואפילו אדם עשיר שאין שיעור זה חשוב לו:

דלא כר' שמעון. לקמן בהמוציא:

א"ר

---

---

שולי הגליון

---

---

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף