אילת השחר/שבת/עה/ב
אבל לביתא לא משוי איניש מיכליה עץ. ומיהו המולח דג מלוח (הערינג) נראה שכן חייב דכך הוא דרכו. ונראה דאפי' לרבא שסובר אין עיבוד באוכלין, זהו דוקא באוכל שיותר טוב כשאינו כל כך מלוח וכדמסיק בגמ' דלא משוי איניש מיכליה עץ, אבל דג מלוח שכך הוא דרך אכילתו לעולם שפיר יש איסור עיבוד בזה.
כתב אות אחת גדולה כו'. לכאו' בזה אין שום חידוש, דהרי כתב רק אות אחת, ובעיקר בא לאשמועינן משום סיפא.
מחק אות גדולה ויש במקומה לכתוב שתי אותיות חייב. יל"ע במי שמוחק ב' אותיות במכתב של חבירו אם חייב משום מוחק, דהרי בלא רשות חבירו לא יכול לכתוב, ואינו דומה למוחק ע"מ לכתוב ואין לו כלי כתיבה לכתוב, דסו"ס יש אפשרות, אבל כאן אין לו רשות לכתוב, וכן יש להסתפק בסותר בנין של חבירו ע"ד לבנות ואין לו רשות לבנות.
והנה במשנה (לעיל דף ע"ג א') תנן המוחק ע"מ לכתוב שתי אותיות, משמע שצריך דעת חיובית לכתוב שתי אותיות, והיינו שמלאכת מוחק היא מעין הכנה לכתיבה ומכלל כתיבה היא, וא"כ מה החידוש כאן באות גדולה, הרי דעתו לכתוב שתי אותיות ואם דעתו לכתוב אות אחת למה יהי' חייב, והרי אינו ע"מ לכתוב שתי אותיות.
ודעת האור זרוע (הובא ברמ"א סי' ש"ו סי"א) דכתיבה בשאר לשונות אין בה איסור תורה, ויש לדון איך הדין במי שמוחק ב' אותיות שלנו כדי לכתוב שתי אותיות בלשון אחרת, ולכאו' תלוי בנידון הנ"ל, דאם מחיקה תלויה בכתיבה ומכלל כתיבה היא אין כאן כתיבה, ואם הוא מלאכה לעצמה רק שצריך תיקון יש כאן תיקון.
וכן יש להסתפק במחיקה שעל ידה מכשיר ס"ת ומזוזה, דיש כאן תיקון ואין כתיבה. [מיהו אות סתמא מיותרת שנוספה בסת"מ אינה פוסלת רק אם היא צמודה לכתב].
ר' יהודה מוסיף את השובט והמדקדק. נראה דר' יהודה לא קאמר שכך קיבל מרבותיו, אלא שנראה לו מסברא דהם מלאכות חלוקות, וכן חכמים לא נחלקו בקבלה, דהא אמרו לו שובט בכלל מיסך, ולא אמרו שכך קבלו, וע"פ סברא מחייב קרבן נוסף. וכן חזינן בגמ' לעיל דר' יוחנן וריש לקיש הוציאו מעבד והכניסו שרטוט, הרי דמסברא חידשו ששרטוט הוא דבר נפרד ומעבד ומולח הוא דבר אחד.
אינו חייב אלא המצניעו. הנה בכל השיעורים לא אמרינן כן, כגון כזית איסור, דאפי' אם אדם אחד חשוב לו שיעור משהו אינו חייב עליו, וכן במלאכות שבת כגון גרוגרת לאפיה וכדו', דאפי' מי שחשוב לו מעט אינו חייב בפחות מכגרוגרת, ורק בהוצאה חייב במה שחשוב לו [ועי' במשנ"ת בר"פ המצניע].
לאפוקי עצי אשרה. ופירש"י דאיסורי הנאה נינהו ומאיסי וצריך לאבדן. ואע"פ שיש אנשים שעוברים איסור ומשתמשים בזה, בטלה דעתם.
והא דלא הזכיר שאר איסורי הנאה, י"ל דנקט איסוה"נ שלא בדבר מאכל.
כיון דחלשא. רש"י פירש שהמאכיל דם אדם לחתול כו'. אפשר דלא דוקא לחתול, אלא גם לשאר בעלי חיים, והא דאמרינן לקמן (דף ק"ו א') בחובל וצריך לכלבו, י"ל דבאמת אותו אדם נחלש, רק שהחובל לא איכפת לו.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |