רש"י/ראש השנה/לג/ב
קטן שהגיע לחינוך. מתעסקין בהן שילמדו וכל שכן שאין מעכבין:
מתעסק הוא דלא. שאינו מתכוין לתקיעה ואפילו דלאו מצוה אלא מנבח נבוחי או שהיה נופח בשופר ועלתה בידו תקיעה אבל תוקע לשיר שמתכוין לתקיעה בעלמא יצא:
תנא סיפא נמי מתעסק. ולעולם השומע מן המשמיע לעצמו שלא נתכוון להוציא את השומעין לא יצא:
מתני' סדר תקיעות שלש כו'. אחת למלכיות ואחת לזכרונות ואחת לשופרות:
שלש של שלש שלש. תקיעה ותרועה ותקיעה לכל אחת ואחת:
שלש יבבות. שלש קולות בעלמא כל שהוא:
תקע בראשונה. פשוטה שלפני התרועה תקע כדרכה:
ומשך בשניה. תקיעה של אחר התרועה משך כשתים לצאת בה ידי שתים שהיה צריך לעשות זו[1] פשוטה שלאחריה דמלכיות ופשוטה שלפניה דזכרונות:
אין בידו אלא אחת. דפסוקי תקיעה אחת לשתים לא מפסקינן:
מי שבירך. התפלל תפלת מוספין ובירך תשעה ברכות:
תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים. תוקע ומריע ותוקע בשביל מלכיות וכן בשביל זכרונות וכן בשביל שופרות:
גמ' תנא דידן קא חשיב דכולהו בבי. והכי קאמר שיעור[2] שלש תקיעות כשלש התרועות:
ותנא ברא קא חשיב דחדא בבא. שיעור התקיעה כשיעור התרועה ותרוייהו חדא מילתא אמרי:
שברים. ארוכים מיבבות:
אמר אביי בהא ודאי פליגי. אע"ג דאוקימנא דברישא לא פליגי על כרחך בהא סיפא פליגי דלית לשנויי בה מידי והיינו פלוגתא:
דמתרגמינן. תרועה יבבה ובאימיה דסיסרא כתיב נמי האי לישנא ותיבב:
מאן דאמר שברים סבר גנוחי גנח. כאדם הגונח מלבו כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהן:
ילולי יליל. כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכין זה לזה: