רש"י/פסחים/ד/א

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


דיוני הלומדים על
הרש"י כאן

לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רש"י
תוספות
ריטב"א
מהר"ם חלאווה
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
חי' אגדות מהרש"א
פני יהושע
חתם סופר
רש"ש
שיח השדה

מראי מקומות
חומר עזר
שינון הדף בר"ת
שאלות חזרה


רש"י TriangleArrow-Left.png פסחים TriangleArrow-Left.png ד TriangleArrow-Left.png א

רב בר אחוה ובר אחתיה דר' חייא הוה. אייבו אביו של רב אחיו של ר' חייא היה מן האב כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין (דף ה.) אייבו וחנא ושילא ומרתא ור' חייא כולהו בני דר' אחא מכפרי הוו ואימא שהיתה אמו של רב אחותו של ר' חייא היתה מן האם:

כי סליק. רב מעירו מבבל לארץ ישראל שהיה ר' חייא שם:

אמר. ר' חייא לרב אייבו אביך הוא קיים:

א"ל. רב:

אימא קיימת. בלשון שאילה כלומר עד שאתה משאיל על אבי שאל על אמי שאף היא אחותך:

אמר לו. עוד ר' חייא לרב ואימא אחותי קיימת:

אמר ליה. רב:

אייבו קיים. ואבי כלום קיים הוא עדיין לא השיבותיך עליו ומאליו הבין וי"א בניחותא היה משיבו רב על מי שאינו שואל כדי שיבין מן הכלל וקשה בעיני לומר שיוציא רב דבר שקר מפיו:

חלוץ לי מנעלי. להתאבל על אחי ואחותי:

והולך כלי אחרי לבית המרחץ. ללמד הלכה לתלמידים נתכוון שאין שמועה רחוקה שלאחר שלשים יום נוהגת אלא יום אחד ומקצתו ככולו ואינו צריך לישב כל היום כולו מדאמר ליה והולך לי כלי אחרי לבית המרחץ ולא המתין עד למחר אלמא שעה אחת די:

ההוא דהוה קאמר דונו דיני. בכל דבר משא ומתן שהיה לו עם אדם היה אומר תמיד בא לדין ואינו נשמע לדבר אדם אלא על פי דיין:

אכיף ימא אסיסני ביראתא. אתקן בירונות אם היו לי פלטין לבנות לא הייתי קובעם אלא על שפת הים ותמיד היה משתבח בשפת הים ובתשובות הגאונים מצאתי אכיף ימא אסנא בראתא ופירוש כך היה משתבח בשפת הים ואומר תמיד סנאים שעל שפת הים ברושים הם במקומות אחרים ולשון זה הגון סנה בלשון ארמי אסנה ברוש ברותא:

בין לר' מאיר ובין לרבי יהודה. דאיפליגו במתניתין בהרחקה דעבוד רבנן לדאורייתא חמץ אינו אסור מן התורה בבל יראה ובאכילה אלא משש שעות משעברו שש שעות כדיליף לקמן מן אך חלק ומן לא תשחט על חמץ:

נבדוק. חמץ בתחלת שש וקודם איסורו יבערנו למה לי לאקדומי כולי האי דבשלמא אי אור יממא הוא איכא לתרוצי דמתניתין נמי בשש קאמר אבל השתא תקשה:

נבדוק מצפרא. דאיכא הקדמה לזריזים כדאשכחן גבי מילה ובזריזותיה דאברהם שנאמר וישכם אברהם בבקר שלא המתין עד הנץ החמה ומכל מקום בלילה לא הקדים:

ואור הנר יפה לבדיקה. בלילה אבל ביום מחשיך ואם תאמר יבדוק לאור היום הא ילפינן לקמן מחיפוש שמצותו בנר:

לא יפתח בעידנא. לא יתחיל בגירסא אם קבע עת לתורה בלילות לא יתחיל להתעסק בשמעתתא:

באורתא דתליסר נגהי ארבסר. לילי יציאת שלשה עשר שהוא כניסת ארבעה עשר והוא ליל בדיקת חמץ:

דחמירא דידיה הוא. החמץ שבבית שלו הוא:

ברשותיה קאי. שהרי עתה הבית שלו:

לעשות לו מזוזה. אלמא מידי דמצוה עליה רמיא:

חובת הדר. לפי שהיא משמרתו וכתיב ביתך ביאתך נכנס ויוצא בה אבל הכא בדיקת חמץ דרבנן דאי משום בל יראה ובל ימצא הא אמר לקמן דסגי ליה בבטול בעלמא אי מסיח דעתיה מיניה ומשוי ליה כעפרא ואמר[1] כל חמירא דבביתא הדין כו' ורבנן הוא דאצרוך בדיקה והשתא כי האי גוונא מיבעיא לן טורח זה על מי מוטל:

מסירת מפתח. הוא קנין השכירות ואם עד שלא מסר המפתח נכנס ליל ארבעה עשר חלה חובת הבדיקה על המשכיר שעדיין היתה ברשותו ואף על פי שמסר לו ביום כבר חלה חובה עליו:

בארבעה עשר. שחרית מי מחזקינן ליה להאי משכיר דודאי בדקו אמש כמצות חכמים אי לא:

למאי נפקא מיניה לישייליה. להאי אם בדקו אם לאו:

כגון דליתיה להאי. משכיר למישייליה ומיבעי לן לאטרוחי להאי שוכר לבדוק מספק מאי:

נאמנין על ביעור חמץ. להעיד בארבעה עשר שבדקו בעליו אמש:

מאי טעמא נאמנין. הא לאו בני אסהודי נינהו לאו משום דבלאו אמירה דידהו נמי מחזקינן ליה בדוק דודאי לא עבר זה על דברי חכמים ואפילו הוא עם הארץ לשאר דברים חבר הוא לענין בדיקה דהכל זריזין:




שולי הגליון


  1. משמע שצריך לומר כן בפה, ומאידך להלן (ו. ד"ה כופה) פירש שביטלו בליבו כדאמרינן הבודק צריך שיבטל בליבו, הרי שאף אחר התקנה אין צריך לבטל אלא בליבו. ובמועדים וזמנים (ח"ז סימן קנח) ביאר ע"פ מש"כ רש"י (ו:) הבודק צריך שיבטל בליבו סמוך לבדיקה מיד ואומר כל חמירא, ע"כ. פתח בליבו וסיים באמירה. וביאר ע"פ דברי הריטב"א (קידושין מב:) בשם הרמב"ן, שביטול בליבו היינו שמוציא בפיו ואינו משמיע לאזנו, ולפי זה יש לומר שלכך נתכוון רש"י שאומר אך חשיב בליבו כיון שאינו משמיע לאזנו.


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף