רמב"ן/שבת/לח/א
אי קודם גזירה קשיא מזיד ואי לאחר גזירה קשיא שוגג. ק"ל, ואי ס"ל דאיכא גזירה היכי אמר להתירא[1]. ואיכא למימר[2] ה"ק אי קודם גזירה איירי קשיא מזיד ואי לאחר גזירה אפילו שוגג אסור ופשיטא דלא איירי איהו לגזירה אלא סבר דלא גזרו או דמקמי גזירה הוה דבימי רב גזרו כך בה ושינוי דלישנא[3] הוא אי לאחר גזירה[4]:
איבעיא להו עבר ושהה מאי. פירוש מצטמק ויפה לו קמבעיא ליה אי כר"מ אי כר"י ואע"ג דתניא לעיל אשכחן כהאי גוונא פ"ק דכתובות[5] איבעיא להו מאי לבעול לכתחלה בשבת ואע"ג דתניא לעיל מיניה[6] לא יבעול מפני שהוא עושה חבורה[7]. והאי פירוש ליתא חדא דהתם ברייתא סתם תניא וקמבעיא ליה אי אתיא כדברי הכל או לא כדמוכח בשמעת' דפליגי בה תנאי ועוד דהכא דאמוראי פליגי בה לעיל מאי מיבעיא ליה תו.
ואחרים[8] פירשו דקא מיבעיא האי מותרים ואסור דר"י לכתחלה או אפילו דיעבד. גם זה אינו נכון, חדא דמותרין משמע דיעבד מדלא קאמר מותר ועוד דאי לכתחלה אפילו רבי מאיר אסר ומאי בינייהו דבלישנא דברייתא משמע בהדיא דפלוגתייהו בתבשיל הוא[9].
והפירוש הנכון דבשוגג מיבעיא ליה מי אמרינן כי פליג ר' יהודה אמזיד דר"מ או אפילו אשוגג[10] וכי אמרי' נמי קנסו אף על השוכח דילמא בשאינו מבושל כ"צ אבל מצטמק ויפה לו בשוגג לא אסרו או דילמא לא שנא ואתי למפשט ליה מדר' יוסי שמצא בצלי שנשתהה ע"ג כירה והתם ודאי שוגגין או שוכחין היו שבמזיד ודאי לא שהו ואעפ"כ אמר כן[11]. ופריק לשבת אחרת, שיזהרו שלא יעשה כן עוד לשבת אחרת אע"פ שהיו שוכחין או שמא שוגגין היו, וכן נראה מדברי רבינו הגדול ז"ל[12], ואיהו גריס עבר ושכח, וכולם לא נתכוונו אלא לדבר אחד[13]:
- ↑ וכה"ק הר"ן ד"ה אי.
- ↑ וכ"ה בר"ן שם.
- ↑ י"ג: ושיטה דלישנא.
- ↑ וע"ע מיוחס לר"ן ד"ה כאן, וריטב"א ד"ה אלא.
- ↑ דף ה:
- ↑ שם דף ד.
- ↑ וכ"פ המיוחס לר"ן ד"ה איבעיא.
- ↑ כ"ה בבעה"מ ד"ה ודבעו, עיי"ש, ועי' להלן, [ודו"ק בשינוי הלש' בין ר"מ "יאכל", ולר"י "מותר"].
- ↑ וכה"ק רבינו במלחמות שם ד"ה אמר הכותב אל, ועוד הק' שם דלעיל ל"ז: דר"ה לא אכל, ומיבעי אי טעמו משום דקסבר מצטמק ויפה לו מותר, ומש' דאי הי' אסור בשיהוי, ל"ה אוכל מהם, ובראב"ד הוכיח עוד מד' ר"מ ור"י דה"ה לחנניה כששיהה במזיד ביפה לו, דאסור באכילה.
- ↑ ובתוספות (ד"ה עבר) פירשו דמבעיא ליה בבשיל ובשוגג ואליבא דר' יהודה אף על גב דאין הלכה כר' יהודה אי אסר מצטמק ויפה לו דוקא במזיד או דילמא אפי' בשוגג, ועיי"ש מש"כ לפי"ז בשם רשב"א דקודם גזירה בעו דאחר גזירה פשיטא דאסור בשוגג כמו מזיד, וברשב"א ד"ה הא, פי' בשם הראב"ד כעי"ז, אך הוסיף דלפי"ז כי אמרינן נמי קנסו אף על השוכח, דוקא שוכח אבל שוגג לא.
- ↑ וכ"כ הרשב"א ד"ה הא בא"נ.
- ↑ עי' ברי"ף שם.
- ↑ ועי' רמב"ם פ"ג ה"ט שפי' בשכח ושהה, ועי' רשב"א ד"ה הא, דלדבריהם קנסו אף השוכח, דוקא בשלא נתבשל כל צרכו אבל מצטמק ויפה לו דלמא בשוכח לא אסרו. ובכלבו סל"א ד"ה דין, כ' נ"מ בין הרי"ף להר"מ, בשיהה תבשיל כ"צ ויפה לו, דלהרי"ף גם במזיד מותר, ולהר"מ רק בשוגג מותר באכילה. ובב"י רנ"ג סי"א ד"ה דהא, הק' ע"ד דגם הרי"ף התיר רק בשכח, והרמ"ך הק' לשיטתם דהרי"ף והר"מ דפ' לא כר"מ ולא כר"י, והו' בכס"מ שם, וצ"ל דפ' כר"י, וס"ל דאסר רק במזיד, וכמש"כ התוס', ועי' לעיל בשי' ר"י. והראב"ד שם הק' להר"מ דלר"י שכח ושיהה אסור, ומה מיבעי. ובטור רנ"ג הק' עוד להר"מ דמחלק בין שכח ושיהה לשיהה במזיד תבשיל כ"צ דאסור באכילה, והגמ' מוכיח ממזיד לשכח ושיהה, ועיי"ש בב"י לבאר קושייתו, מהמסקנ' דשכח ושיהה, בין בשוגג ובין במזיד אסור, משום הערמה, וא"כ ק' דמבו' שאין לחלק בין שוגג למזיד, ובב"ח שם סי"ב ד"ה אלא, ביאר קושייתו באופ"א, דהגמ' מוכיח ממעשה דר' יוסי, וס"ל דהך מעשה היה במזיד, דאל"ה מה דחה לשבת הבאה, דהא כמו"כ ישכחו אז, ומוכח דמוכחי' ממזיד לשוגג, ותי' דמעשה דר"י הי' בשוגג, ואסר להם לעשות כן לכתחילה לשבת הבאה, ועייש,ע דלהטור יש לבאר דנקט דלהרי"ף גרסי' "עבר ושכח מהו", והספק בין בשוגג ובין במזיד, ולהלכה שניהם מותרים.
ובר"ן על הרי"ף ד"ה והיכא, ביאר שיטתם [דהרי"ף והר"ם], דגרסי' "עבר ושכח מאי", כלו' שכח ושיהה תבשיל כ"צ ויפה לו, וס"ל דגזירת שוכח באינו כ"צ, וע"ז מיבעי אי בכ"צ נאסר, ועיי"ש דלפי"ז א"ש דכיון דלא איפשיטא, סד"ר לקולא. ובמהרל"ח על הטור שם סק"ד פי' דהר"ם גר' "עבר ושהה" ומיבעי בעבר במזיד ושיהה תבשיל כ"צ ויפה לו, וס"ל להר"מ דמספק מחמרי' לאסור, ודקדק הר"מ מדמיבעי לגבי מזיד, דכה"ג בשוגג, מותר באכילה.
ובעיקר ביאור הספק עוד מצינו כמה דרכים, דהנה הבעה"מ שם כ' באופ"א דספק הגמ' בתבשיל כ"צ ויפה לו, ובמקום שנהגו בו איסור כרב ושמואל, וברשב"א ד"ה הא בשם רה"ג כ' כעי"ז דהספק להאוסרים תבשיל מצטמק ויפה לו, ולהמתירים ל"ש ספק הגמ' כלל, עוד פי' הבעה"מ דהספק בתבשיל כמאב"ד ומצטמק ויפה לו, דמודה חנניא לאסור שיהויו, [וזה הוא לשיטתו, דלכו"ע תבשיל כמאב"ד ויפה לו, אסור בשיהוי, והראב"ד הו' במלחמות ד"ה וכבר, פליג וס"ל דחנניא שרי גם בזה], ועיי"ש להק' דאמאי לא פשיט הגמ' מד' ר"י גבי חמין שהוחמו כ"צ דמותרין מפני שר"ל, ותבשיל כ"צ אסור משום דיפה לו, ותי' דנסתפק אי מותרים ואסור שאמר ר"י, היינו גם בדיעבד, או רק לגבי שיהוי לכתחילה, [ודו"ק בשינוי הלש' בין ר"מ "יאכל", ולר"י "מותר"]. ועי' לעיל מש"ה רבינו בשם אחרים, ומשה"ק ע"ז.
ובהשגות הראב"ד פ"ג ה"ט, מבו' פי' אחר דהספק בשוגג שאומר מותר, ובתבשיל כ"צ ויפה לו, ומיבעי לר"י דאוסר בשכח ושיהה, אי גם בשוגג ושיהה, ועיי"ש מ"מ שם דלהראב"ד הגי' בגמ' "עבר ושהה", ועיי"ש להק' דהלש' "עבר", מש' מזיד, [ועיי"ש דלהר"מ א"ש טפי, משום דגו' "עבר ושכח ושהה"], ועי' מרכה"מ שם לבאר לשיטתו, דהספק הוא רק בד' ר"י, וס"ל דר"י ור"מ דפליגי גבי מבשל בשוגג, פליגי נמי לגבי ההיתר אכילה בשוגג, אי לר"י דאוסר שיהה שוגג, היינו רק באינו כ"צ, אבל כ"צ ל"ח לחיתוי שאינו בהול לזה כ"כ, אך לר"מ ודאי דבאומר מותר לא גזרו, דרק בשוכח שייך הערמה, דבאומר מותר אחר יאמרו לו פעם אחת שוב לא יוכל להערים, ועייש"ע בראב"ד להוכיח דלא מיירי בשוכח, דא"כ גם לשבת הבאה ישכח, ויש שדחו הוכחה זו עפ"י המבו' בביצה ט"ז: דשוכח בפעם שניה חשיב כפושע ומזיד, וי"ל לפי"ז דשוכח מותר רק בשבת הראשונה, ובר"ן ד"ה איבעיא, דחה עוד דהזהירם שלא ישכחו לשבת הבאה.
ובראבי"ה ח"א סי' קצ"ז אות ל', מבו' פי' אחר דבתחילה בשכח ובשלה, מיירי שלא עשה באיסור, שהניחה ע"מ ליטלה או ע"י גוי ושכחה או השאירה אח"כ במזיד, וספק הגמ' בעבר ושיהה, מתחילה כוונתו לאיסור, ומיבעי אי קנסוהו, ועיי"ש לבאר דבשלא עשה מעשה, גזרו משום "רבו משהין", אך כשעשה באיסור מיבעי אי חשו גם בכה"ג ל"רבו משהין", וע"ע רש"ש ד"ה שכח, סברא להחמיר יותר במניח ע"ד שיהוי. וברשב"א ד"ה הא בשם רבו, אי' עוד פי' אחר, דהספק אי גזרו בשיהה תבשיל כ"צ ויפה לו, או רק כשלא היה כ"צ, וקאי ארנב"י דבין בשוגג ובין במזיד אסור, או אחר הגזירה, ועיי"ש דצ"ל לפי"ז, דהגמ' לא ידע הברייתא דפליגי ר"מ ור"י, וכמו שרבה ור"י לא ידעו הך ברייתא, ועיי"ש להק' דא"כ אמאי לא פשיט מד' ר"י.
והמהר"ם מרוטנבורג הו' בהגהמ"ר רמז תנ"ו פי' באופ"א דהספק בד' ר"י, אי פליג אר"מ ושרי שיהה במזיד חמין שאינן כ"צ, ויעו"ש דשורש הספק בלישנא דר"י "חמין שהוחמו כ"צ מותרין", אי דוקא כ"צ, ועיי"ש דאי נימא דל"ד נקט כ"צ, יל"פ דנקט כ"צ לומר דמודה ר"י לר"י בחמין כ"צ שמותרים, א"נ משום המש"ד דתבשיל כ"צ אסור, א"נ לדקדק גם כ"צ אסור לכתחילה בשיהוי, ולפי' זה יתכן דר"י מיקל בחמין טפי מר"מ ובתבשיל מחמיר יותר מר"מ, עוד פי' המהר"ם שם באופ"א דהספק לר"מ דאוסר שיהוי בכמאב"ד גם בגרו"ק, מהו דין דיעבד לגבי אכילה, [ועיי"ש מש"כ דזה נפשט].
וברא"ש ס"א ותורא"ש ד"ה עבר, פי' באופן א' דהספק אחר הגזירה על שוגג, אי גזרו רק לאותו ששיהה, או גם לבני ביתו, ועי' ב"ח רנ"ג סי"א דיל"פ ד"בני ביתו" הכוונ' לכל העולם, וכדמייתי מר"י גבי ביצים מצומקות דואסר להן, מש' לכל העולם, ובריטב"א ד"ה איבעיא בשם תוס', כ' פי' אחר, דהספק בתבשיל כ"צ וביפה לו, ומיירי שסילקו קודם הצימוק ולא הועיל השיהוי, ומיבעי אי גזרו בשיהה במזיד כשלא הועילו מעשיו, ושורש הספק, אי "בשלה בשבת", היינו דוקא שנתבשלה, או אפי' כשלא השביח מחמת האיסור, וברא"ש ותורא"ש שם פי' כעי"ז דהספק בתבשיל כ"צ ורע לו, אי אסרוהו באכילה.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |