רשב"א/שבת/לח/א
הא דבעו מיניה מרבי חייא שכח קדירה על גבי כירה ובשלה בשבת מהו. יש לפרש דבשלא הגיע למאכל בן דרוסאי, וכן פירש רש"י ז"ל[1], וכן פירשה רב האי גאון ז"ל[2]. ולכולי עלמא אתיא, בין לחנניה בין לרבנן, והיינו דקאמר ובשלה בשבת דמשמע שנתבשלה בשבת דמעיקרא לא נתבשלה[3], ואילו הגיע למאכל בן דרוסאי לא נתבשלה אלא מערב שבת דכל שהגיע למאכל בן דרוסאי אין בו משום עכו"ם לכולי עלמא[4], וכן בשר בצל וביצה צולין אותם ערב שבת כל שהגיע למאכל בן דרוסאי קודם חשיכה (כדלעיל כ.). ואף על גב דאייתינן עלה הא דתניא שכח קדרה על גבי כירה וכו' במה דברים אמורים בחמין שלא הוחמו כל צרכן ותבשיל שלא בשל כל צרכו, דמשמע דנתבשל כמאכל בן דרוסאי אלא שלא נתבשל כל צרכו, כלומר: כמאכל כל אדם. ההיא רבי מאיר ורבי יהודה היא דפליגי עליה דחנניה, ולדידהו כל שלא נתבשל כל צרכו לא שנא הגיע למאכל בן דרוסאי לא שנא לא הגיע למאכל בן דרוסאי, דלא נתבשל כל צרכו כללא הוא להגיע ולשלא הגיע, ומדרבי מאיר ורבי יהודה נשמע לדידן, דכי היכי דלדידהו בין לא הגיע בין הגיע כיון שלא נתבשל כל צרכו אסור, לדידן נמי קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי אסור. ועוד דבשלא הגיע למאכל בן דרוסאי אין הפרש בין רבי יהודה ורבי מאיר לחנניה, ומשלא הגיע למאכל בן דרוסאי קא מייתי ראיה. והלכך מבעיא זו ומכל הסוגיא שנאמרה עליה ליכא ראיה לדברי האומרים דלשהות תנן.
למחר נפק דרש להו המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי רבי מאיר[5] כו'. קשיא לי בשלמא לרב נחמן בר יצחק דאמר לאיסורא שפיר קא מייתי מדרבי מאיר דאפילו תימא דהלכה כרבי יהודה מכל שכן קא מייתי, כלומר: דאפילו רבי מאיר דמיקל טפי בההיא בהא לא שנא לאיסורא, אלא לרבה ורב יוסף דאמרו להתירא מאי קא מייתי מדרבי מאיר, והא קיימא לן כרבי יהודה דאסר ביומיה אפילו בשוגג, ואפילו לרב דמורי להו לתלמידיה כרבי מאיר מכל מקום בפירקא דריש כרבי יהודה (חולין טו.), והכא היכי דריש כרבי מאיר[6]. ויש לומר דכיון דמבשל ממש מורה לתלמידים כרבי מאיר, בשוכח קדירה ונתבשלה ממילא מדרש נמי דרשי כרבי מאיר[7].
דרבי מאיר אדרבי מאיר לא קשיא הא לכתחילה הא דיעבד. איכא למידק אכתי קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר, דהא בברייתא דלעיל (לז.) קא שרי לכתחילה אפילו חמין שלא הוחמו כל צרכן, דסתם חמין שלא הוחמו כל צרכן נינהו, ואילו הכא קא אסר במזיד אפילו בדיעבד כל שלא הוחמו כל צרכן. ויש לומר דאשנויא דרבי יהודה קא סמיך בהא, דכאן בקטומה כאן בשאינה קטומה[8].
והא נמי דאקשינן דרבי יהודה אדרבי יהודה ושנינן כאן בגרופה כאן בשאינה גרופה, על כרחין נמי אית לן למימר דאשנויא דרבי מאיר סמיך, דאי לא אכתי תקשי ליה מברייתא דלעיל (לז.) דלא שרי רבי יהודה מידי לשהות בשאינה גרופה, ואילו הכא קא שרי מיהא חמין שהוחמו כל צרכן, אלא על כרחין אשנויא דרבי מאיר סמיך בהא כאן לכתחילה כאן בדיעבד. וכן תירצו לה בתוס'[9].
אבל לדידי לא קשיא לי בדרבי יהודה, דאפילו לכתחילה נמי שרי כל מצטמק ורע לו אפילו בשאינה קטומה וכמו שכתבתי למעלה (לז. ד"ה רבי)[10].
הא דאיבעיא לן עבר ושהה מאי. קשיא להו לרבוותא ז"ל[11], מאי קא מבעיא להו, אי בדלא בשיל כמאכל בן דרוסאי הא פשטינן לעיל לאיסורא כרב נחמן בר יצחק[12] ואפילו בשוכח וכל שכן בעובר ומשהה[13], ואי במצטמק ויפה לו פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה היא, ואי הלכתא כמאן קמבעיא ליה ליבעי הכי בהדיא גבי ההיא ברייתא, ועוד דרבי יהודה ורבי מאיר הלכה כרבי יהודה (עירובין מו:).
והראב"ד ז"ל[14] פירש דבמצטמק ויפה לו ודאי קא מיבעיא ליה ובמשהה בשוגג קאמר, וקא מיבעיא ליה רבי יהודה דברייתא אמזיד דרבי מאיר פליג או דילמא אפילו אשוגג כדמחמיר במבשל ממש[15], וכי אמרינן נמי קנסו אף על השוכח, דוקא שוכח אבל שוגג לא[16].
ומיהו עבר ושהה לא משמע דוקא שוגג ולא מזיד, דאדרבה לכאורה משמע במזיד, וכדאמרינן בעלמא עבר ואפה מאי (ביצה יז.) עברה ולשה מאי (מב.), ואי הכא בשוגג דוקא הוה ליה למימר שגג ושהה מאי[17]. ועוד מאי קא מייתי מדרבי יוסי דמצא ביצים מצומקות ואסר להם, דילמא התם במשהין במזיד[18]. ויש לומר בזו דנשתהו בשוגג משמע[19], ועוד דסתמא דמילתא לא שהו במזיד אלא שוגגין היו[20], כלומר: כסבורין שהיה מותר לעשות כן, ואף על פי כן אסרוה להם, ופריק לא אסר להם לאותה שבת אלא לשבת אחרת כלומר: שיזהרו שלא לעשות כן לשבת אחרת.
והרב אלפסי ז"ל גריס: עבר ושכח, וכן נראה שהרמב"ם ז"ל (פ"ג מהלכות שבת ה"ט) פירשה בשכח ושהה. ולדבריהם כי אמרינן קנסו אף השוכח, דוקא בשלא נתבשל כל צרכו אבל מצטמק ויפה לו דלמא בשוכח לא אסרו[21]. והקשה עליהם הראב"ד ז"ל[22] מהא דמצא ביצים מצומקות ואסר להם, וההיא אי שכוחין היו מאי שנא שכחת אותה שבת (לשכחת) [משכחת] שבת אחרת, אלא דשוגגין היו והודיע אותן שהוא אסור ולא יעשו כן עוד.
ומורי הרב ז"ל פירש דהך בעיא אמילתיה דרב נחמן בר יצחק קיימא דאמר תרווייהו לאיסורא, אי נמי אגזירתא, וקא מיבעיא להו דילמא עד כאן לא קנסו לא בשוגג ולא במזיד אלא בבשיל ולא בשיל ומשום דנתבשל לגמרי בשבת, אבל בנתבשל כל צרכו אע"ג דמצטמק ויפה לו לא קנסו. והא דתניא רבי יהודה אומר חמין שהוחמו כל צרכן מותרין תבשיל שנתבשל כל צרכו אסור מפני שמצטמק ויפה לו, לא שמיע ליה למאן דבעי לה כי היכי דלא שמיע להו לרבה ולרב יוסף דאמרי להתירא. ואף רש"י ז"ל (ד"ה עבר) פירש עבר ושהה במזיד[23]. ונכון הוא.
אלא דקשיא לי אם כן אמאי לא פשטוה מדרבי יהודה וסלקא בבעיא ולא איפשיטא, ומי נימא דכולהו לא שמיע להו ברייתא, וזה דבר של תימה, ועדיין הדבר צריך תלמוד.
ומכל מקום נראה מכאן דאפילו מצטמק ויפה לו אסור לשהות על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה ודלא כחנניה[24]. וכתב רבנו האי גאון ז"ל דאליבא דמאן דאסר מצטמק ויפה לו קא מיבעיא ליה[25], אבל אנן לא סבירא לן כותיה[26]. ומורי הרב ז"ל הכין כתב, דמשום דרב ושמואל סבירא להו (לעיל לז:) מצטמק ויפה לו אסור ומאן דמקרב לגבייהו מיבעיא ליה למיעבד הכין וכדקאמר ליה רב עוקבא ממישן לרב אשי (שם), משו"ה איצטריך למידע אם עבר ושהה מאי אי שרי או אסור[27].
ולענין פסק הלכה: הרב רבנו אלפסי ז"ל[28] פסק כמאן דאמר לשהות תנן, דאפילו לשהות אי גרוף וקטום אין ואי לא לא, וכל שכן להחזיר. והלכך כירה שאינה גרופה וקטומה אסור להשהות עליה תבשיל שלא בשל כל צרכו וחמין שלא הוחמו כל צרכן ואפילו מצטמק ורע לו, אבל תבשיל שבשל כל צרכו וחמין שהוחמו כל צרכן משהין ואף על פי שאינה גרופה ואינה קטומה ודוקא מצטמק ורע לו, אבל מצטמק ויפה לו אסור עד שיגרוף או עד שיתן את האפר.
וראיותיו שהביא בהלכות אין הכרח באחת מהן, דכל אותן בעיות שנעשו במהו לסמוך שנסמך עליהן הרב ז"ל אין בהם כדי הכרח, דאפילו למאן דאמר להחזיר תנן איכא למיבעיא נמי לענין סמיכה בחזרה, וכמו שכתבנו לעיל במקומה (לז. ד"ה איבעיא), וההיא דלקמן (עמוד ב) נמי דאביי דאמר אילימא על גבה ובמאי אי בשאינה גרופה על גבה מי שרי, לא מכרעת אי בשהיה ואי בחזרה. וכי תימא מכל מקום איכא לסיועה להא דרבנו אלפסי ז"ל מדאצרכינן (לעיל שם) לדחוקי ולחסורי למתניתין אליבא דחנניה, ולרבי יהודה אתיא מתניתין כפשטה. לא היא, דאדרבה דוק מינה מדדחקינן לחסורי מתניתין כי היכי דתיקום כחנניה שמע מינה דכחנניה קיימא לן ומשום הכי מהדרינן לאוקומה לסתמא דמתניתין כותיה, דאי לא לא טרחינן ולא משכנינן נפשין אדידיה לדחוקי מתניתין ולחסורי ולפרוקי.
ורבנו האי גאון ז"ל[29] פסק כחנניה דכל שהוא כמאכל בן דרוסאי משהין על גבי כירה שאינה גרופה ואינה קטומה בין מצטמק ורע לו בין מצטמק ויפה לו, מדמחסרינן ומפרקינן לה אליבא דחנניה וסלקא בההוא פירוקא, ומדרב ששת אמר רבי יוחנן ומדסייעוה רבא ואמר תרווייהו תננהי, ומדאמרינן מכדי תרווייהו תננהי רבי יוחנן מאי אתא לאשמועינן, ופרקינן דיוקא דמתניתין אתא לאשמועינן, אלמא פשיטא להו דמתניתין דיקא הכין וכל שהגיע למאכל בן דרוסאי שרי. ואף רב שמואל בר יהודה אמר בכמות זה אף בחמין שהוחמו כל צרכן ומצטמק ויפה לו, ולא פליג אאידך דרב ששת אלא לחדותי אתא אף בנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, וכדכתיבנא לעיל (שם ד"ה הא דאמר). ואף על גב דרב ושמואל (לעיל שם) אסרי במצטמק ויפה לו וכל שכן בשלא נתבשל כל צרכו, אפילו הכי רב ושמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן, ועוד דהא סייעה רבא דהוא בתרא ואמר תרווייהו תננהי, ועוד דמר עוקבא ממישן אמר אנן נעביד כרבי יוחנן, ואף על גב דאמר ליה לרב אשי אתון דמקרביתו לרב ושמואל עבידו כרב ושמואל, משום דהוה כדברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור. וכללא דרב נחמן דאמר (לעיל שם) דכל דאית בה מיחא וכו', לדבריהן דרב ושמואל קאמר ולית הלכתא אלא כרבי יוחנן וכ[ד]סייעיה מר עוקבא ממישן, ובעיא דעבר ושהה אליבא דמאן דאסר מצטמק ויפה לו היא ואנן לא סבירא לן כוותיה. אלו דברי הגאון רבנו האי ז"ל.
ועוד יש לומר, דאפילו תמצי לומר דרב נחמן דאמר הלכתא מצטמק ויפה לו אסור הכי סבירא ליה לדידיה, מכל מקום אנן כרבא ורב עוקבא ממישן דאמר ליה לרב אשי הלכה סבירא לן דבתראי נינהו[30]. ועוד דהא רב נחמן [בר יצחק] מארי דעובדא עביד עובדא לנפשיה (לעיל שם) ומעשה רב. ואף על גב דרבי יוסי אסר להו בצפורי, לא עדיף מדרבי יהודה ולא קיימא לן כוותיה.
וכן פסקו גם בתוס' (שם ד"ה אמר). ואף רש"י ז"ל (שם ד"ה ורב) מן המתירין. ועליהם סמכו במקומות אלו לנהוג היתר בדבר, וכדאין הם וראיותיהם לסמוך עליהם.
ומי שהטיל פשרה בין רב ששת אליבא דרבי יוחנן ורב שמואל בר יהודה, לומר דרב ששת איירי במצטמק ורע לו ולפיכך אפילו לא נתבשל כל צרכו שרי ורב שמואל בר יהודה איירי במצטמק ויפה לו ולפיכך אסר אלא אם כן נתבשל כל צרכו אינו אלא מן המתמיהין, חדא דסתם תבשיל מצטמק ויפה לו הוא, ועוד דכל דנקט ליה תבשיל בהדי חמין משמע לכאורה דתבשיל מצטמק ויפה לו, ומעובדא דרבי מוכח דביצה יפה לו, ואפילו הכי תנא במתניתין דפרק קמא (לעיל יט:) אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום ופירש רב (לעיל כ.) כמה יצולו משהגיע למאכל בן דרוסאי, והתימה הגדול שבעל הפירוש הזה נסמך על ההיא דרב דבשר בצל וביצה לפסוק כחנניה, ואף על פי כן אסר מצטמק ויפה לו בשלא נתבשל כל צרכו. ועוד דאי מתניתין להחזיר תנן אבל לשהות משהין אף על פי שאינה גרופה ואינה קטומה ומתניתין חנניה היא, אם כן אפילו מצטמק ויפה לו ושלא נתבשל כל צרכו שרי, דהא מתניתין תבשיל סתמא קתני ומשמע כל תבשיל. ועוד דהא למאן דאמר מתניתין לשהות תנן אתינן לאוקומה (לעיל לז.) מתניתין כרבי יהודה, ורבי יהודה תבשיל המצטמק ויפה לו קאמר מדאותביה מדידיה לדידיה מברייתא דתבשיל אסור מפני שמצטמק ויפה לו, אלמא תבשיל דקתני באידך ברייתא קמאה נמי מצטמק ויפה לו הוא, ואפילו הכי אמרינן דמתניתין מני רבי יהודה היא. אלא שאין לאותו הפירוש עיקר.
והנכון שבכלל הדברים מה שכתב רבנו האי גאון ז"ל, והוא המסכים לפרק כל הקושיות וליישב את הכל על אופניו, ונשאר המנהג על בוריו. והלכך כל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי בין נתבשל כל צרכו בין לא נתבשל כל צרכו ואפילו מצטמק ויפה לו, משהין בין בכירה שאינה גרופה בין בתנור, דבשהיה אין הפרש בין תנור לכירה, והנהו דפרק קמא (לעיל יח:) דשרינן בנתבשל בתנור נינהו. וקדירה חייתא נמי שרי דלא אתי לחתויי, אבל בשיל ולא בשיל דהיינו שלא הגיע למאכל בן דרוסאי אסור, ואי שדא ביה גרמא חיא שפיר דמי. וכדברי רבנו האי גאון ז"ל[31] קדירה חייתא ואי נמי גרמא חיא דלא הוחמו קודם חשיכה אסור, והיינו ברייתא דעססיות ותורמוסין וקיתון של מים דאסרינן עם חשיכה בפרק קמא (יח:). אבל לדידן לא קשיא דעססיות שלנו דקשין הן אצל בישול ואפילו בעי להו למחר לא מסח דעתיה מלחתויי לפי שהן צריכות בישול רב ואפילו כל הלילה אינו מספיק להם, וקיתון של מים נמי כיון שהם קלים להתבשל הוו להו חיים גמורים כתבשיל דבשיל ולא בשיל, וכדכתבינן לעיל במקומה. וכן מאי דקשה ליה זיקא כגדיא דמנתח וכולהו הנך דפרק קמא (לעיל שם) שרי, כיון דקשי ליה זיקא לא מגלי להו.
לדברי האומרים מחזירין, מחזירין אפילו בשבת. פירש רש"י ז"ל (ד"ה מחזירין): שבת, יום שבת[32], שלא תאמר לא התירו אלא סילק בלילה והחזיר, אבל יום מכיון שסילק נראה כמי שאין דעתו להחזיר אלא לאכילה דהשתא בעי לה וכי החזיר דמי למניח לכתחילה ואסור, קא משמע לן[33].
וקשיא לי דאם כן מה ראיה יש מדרבי יוחנן דלמא התם בשסילק בלילה. ויש לי לומר לדברי רש"י זכרונו לברכה דכיון שסלקו כדי למזוג לו ומזגו כל שכן הוא דמחזי כמי שגומר בדעתו שלא להחזירו, ולא שנא יום ולא שנא לילה.
ויש מי שפירש[34] שבת היינו משתחשך, שלא תאמר לא התירו אלא בין השמשות. ובתוס'[35] פירשו דמתניתין מבעוד יום סמוך לחשיכה, בכדי שלא יוכל להתחמם קודם חשיכה אילו היתה צוננת קרי מחזיר, ובכדי שיוכל להתחמם קודם חשיכה קרי משהה[36]. ותדע לך מדקתני עד שיגרוף ולא קתני אלא אם כן גרף, דאלמא משמע דחזרה בשעה הראויה לגריפה היא[37], ואתו בגמרא למימר דאפילו להחזיר בשבת ממש שרי[38].
- ↑ עי' קהלת יעקב שבת פ"ג ה"ט, לתמוה היכא פירש"י כן, ועיי"ש דהי' לרבינו גי' אחרת ברש"י. ועי' לעיל י"ח: ד"ה האי, דרבינו מפרש בשיל כמאב"ד, ובשיל ולא בשיל היינו שלא הגיע למאב"ד, ושכן פי' רה"ג ותוס', ולא הביא כן בשם רש"י, ובעיקר גדרי בשיל ולא בשיל וכו', עיי"ש משנ"ת לעיל. וע"ע מיוחס לר"ן לעיל י"ח: ד"ה האי, שג"כ הביא כמש"כ רבינו כאן בשמו.
- ↑ וכ"כ הבעה"מ ד"ה ודבעו, וכ"כ הריטב"א ד"ה בעו, ור"ן ד"ה שכח, וכ"כ התוס' ותורא"ש ד"ה שכח, בפי' א', והוסיפו דא"נ אפ"ל בקדירה חייתא עיי"ש, וכ"ה הריטב"א שם בשם תוס'. ועי' פנ"י ברד"ה שכח, דמרבינו הכא מבו' כפי' תוס' ד"ה שכח, מדלא הביא פירש"י דהכא, דפליג אתוס', ובראב"ן לעיל י"ז: ד"ה וכל מה, ביאר דהספק הוא לב"ש דאסרי שהייה בשאינה גרו"ק. עוד יעוי' בפנ"י מש"כ דמדמייתי הספק בסוגיין, ולא לעיל י"ח: דמיירי שם בפחות מכמאב"ד, מש' כרש"י דמיירי הכא בכמאב"ד ולהאוסרים.
- ↑ וכ"ה דקדוק זה בריטב"א שם.
- ↑ עי' לעיל כ.
- ↑ רבינו מפרש דקאי על הברייתא דחולין ט"ו. והיא בתוספתא פ"ג ה"ג, אמנם ברש"י ד"ה המבשל, פי' דהיינו המשנה בתרומות פ"ב מ"ג "המבשל בשבת שוגג יאכל מזיד לא יאכל", [ולא נזכר שם דפליגי ר"מ ור"י], וכ"ה המהר"ץ חיות ברש"י, ועי' שש"מ ברש"י, דכוונ' רש"י לתוספתא עיי"ש. ובפיהמ"ש ורע"ב שם פי' המשנה שם כר"י, ובשוגג יאכל למוצ"ש, במזיד לא יאכלו לעולם ואחרים יאכלוהו למוצ"ש.
- ↑ והנה לענין הלכה עי' רי"ף דקיי"ל כר"י דמזיד אסור באכילה לו לעולם ולאחרים במוצ"ש, ושוגג, בשבת גם אחרים אסורים, ומותר במוצ"ש לו ולאחרים, וכ"פ הרמב"ם שבת פ"ז הכ"ג ושו"ע סי' שי"ח ס"א, ועיי"ש במלחמות ד"ה אמר הכותב שמעתי, דטעם הרי"ף דאריו"ח (עירובין מ"ו:) ר"מ ור"י הלכה כר"י, אמנם התוס' בחולין שם פ' דהלכה כר"מ, דכדאמרי' בחולין שם, כי מורי להו רב לתלמידיה מורי להו כר"מ, ועי' בבעה"מ שם ד"ה הא דקא פשיט. ויש שר"ל בד' הבעה"מ כמש"כ בביהגר"א או"ח סי' שי"ח דלענין כמה דברים חשובים אנו בני תורה וכמבו' בתוס' בביצה ו. לגבי בישולי עכו"ם בדבר שנאכל כמות שהוא חי עיי"ש.
- ↑ יש להעיר דלפרש"י הנ"ל, דמיירי הכא במשנה דתרומות פ"ב מ"ג לק"מ.
- ↑ וכ"כ בתוד"ה הא, ועי' מרכה"מ [חעלמא] פ"ג ה"ט להק' דלעיל מיקל ר"מ בשיהוי בגרו"ק בחמין שאינן כ"צ יותר מתבשיל כ"צ, והכא מבו' איפכא לענין אכילה, דשיהה בשאינה גרו"ק תבשיל כ"צ מותר, וחמין שאינן כ"צ אסור, ותי' דלענין דיעבד, הכל תלי' אי נהנה מהאיסור, ובתבשיל כ"צ אינו נהנה, ולענין חיתוי אמרי' איפכא, וע"כ שיהה תבשיל כ"צ מותר, דליכא בחיתוי בישול דאו', ולענין חשש חיתוי בתחילה, מצטמק ויפה לו חמור יותר מחמין שאינן כ"צ, ועיי"ש דאע"פ דבחיתוי יש איסור דאו' דמכבה ומבעיר בגחלים, ל"ש לאסור התבשיל משום כן, דהוי כמניח ככר אפוי ע"ג כירה וכיבה הגחלת, דודאי הככר מותר.
- ↑ ד"ה הא. ועי' בביאוה"ד מהרש"ל ומהר"ם, ועיי"ש בטעם דל"א תרי השינויי אר"מ לחוד, וממילא היה מתורץ גם דר"י אדר"י, [ועי' מהר"ם שם בדעתו], ועיי"ש דיל"פ קו' הגמ' בין מחמין אחמין ובין מתבשיל אתבשיל, וב' התי' הם בין לר"מ ובין לר"י, ומחמין אחמין פשיט"ל דמצי לחלק בין לכתחילה לדיעבד וגרו"ק לשאינה גרו"ק, ועיקר הקו' הי' מתבשיל אתבשיל, כיון דר"מ השוה חמין לתבשיל, ולעיל חילק ביניהם, וכן הוק' מר"י דלעיל השוה חמין ותבשיל, והכא חילק, ועי' צוהר לבנין שם. ובב"ח ומהר"ם ומהרש"א כ' דקו' הגמ' רק מתבשיל אתבשיל, ומשו"ה תי' רק אקו' זו, וממילא ה"ה די"ל גם מחמין אחמין. ובעיקר הענין עי' שלמי תודה ד"ה בשלמא, דמבו' הכא דר"י מחלק בין חמין לתבשיל לענין איסור אכילה, ואע"פ דשניהם אסורים בשהייה.
- ↑ וכ"ה במיוחס לר"ן ד"ה דרבי, ודלא כתוס' ל"ז. ד"ה אא"ב, דר"י אוסר גם במצטמק ורע לו, אמנם התוס' הכא לשיטתם (ל"ז. ד"ה אא"ב, ל"ז: ד"ה שמע) דלר"י אסור שיהוי לכתחילה בשאינה גרו"ק אפי' דרע לו.
- ↑ כה"ק בתוד"ה עבר, והו' בעו"ר בסוגיין.
- ↑ וכ"פ הר"ח ד"ה וכיון, אמנם הראבי"ה ח"א סי' קצ"ז אות ל' ד"ה ואם, חולק.
- ↑ עי' ראש יוסף ד"ה קשיא, להק' אמאי לא פי' דהספק בעבר והחזיר.
- ↑ הובא במלחמות ד"ה אמר הכותב אל, וכ"כ בתוד"ה עבר, בשם ר"י.
- ↑ וכ"כ התוס' שם, ועי' רע"א בתוד"ה עבר, דהס"ד לומר כן, דיהא ר"י לשיטתו במבשל בשוגג דאסור באכילה, וה"ה בשיהה, ועיי"ש להק' דתוס' סתרי למש"כ בד"ה בשלמא, דפשיט לגמ' דר"י פליג רק במזיד.
- ↑ ובתוס' שם כ' לפי' זה, בשם רשב"א דמיירי קודם גזירה, דאי לאחר גזירה פשיטא דאסור בשוגג כמו מזיד.
- ↑ וכה"ק התוס' שם.
- ↑ וכה"ק התורא"ש ד"ה עבר.
- ↑ וכ"כ התוס' ותורא"ש שם.
- ↑ וכ"כ הרמב"ן ד"ה איבעיא, אמנם עי' ראבי"ה ח"א סי' קצ"ז אות ל' דהספק בעבר ושיהה בכוונ' איסור אי קנסוהו, ולפי"ז צ"ל דמיירי שהשהו לכתחילה באיסור, וע"ע ריטב"א ד"ה איבעיא, דהספק בשיהה במזיד ובלא הועילו מעשיו.
- ↑ ובכלבו סל"א ד"ה דין, כ' נ"מ בין הרי"ף להר"מ, בשיהה תבשיל כ"צ ויפה לו, דלהרי"ף גם במזיד מותר, ולהר"מ רק בשוגג מותר באכילה. ובב"י רנ"ג סי"א ד"ה דהא, הק' ע"ד דגם הרי"ף התיר רק בשכח, והרמ"ך הק' לשיטתם דהרי"ף והר"מ דפ' לא כר"מ ולא כר"י, והו' בכס"מ שם, וצ"ל דפ' כר"י, וס"ל דאסר רק במזיד, וכמש"כ התוס', ועי' לעיל בשי' ר"י. ובטור רנ"ג הק' עוד להר"מ דמחלק בין שכח ושיהה לשיהה במזיד תבשיל כ"צ דאסור באכילה, והגמ' מוכיח ממזיד לשכח ושיהה, ועיי"ש בב"י לבאר קושייתו, מהמסקנ' דשכח ושיהה, בין בשוגג ובין במזיד אסור, משום הערמה, וא"כ ק' דמבו' שאין לחלק בין שוגג למזיד, ובב"ח שם סי"ב ד"ה אלא, ביאר קושייתו באופ"א, דהגמ' מוכיח ממעשה דר' יוסי, וס"ל דהך מעשה היה במזיד, דאל"ה מה דחה לשבת הבאה, דהא כמו"כ ישכחו אז, ומוכח דמוכחי' ממזיד לשוגג, ותי' דמעשה דר"י הי' בשוגג, ואסר להם לעשות כן לכתחילה לשבת הבאה, ועייש,ע דלהטור יש לבאר דנקט דלהרי"ף גרסי' "עבר ושכח מהו", והספק בין בשוגג ובין במזיד, ולהלכה שניהם מותרים.
ובר"ן על הרי"ף ד"ה והיכא, ביאר שיטתם [דהרי"ף והר"ם], דגרסי' "עבר ושכח מאי", כלו' שכח ושיהה תבשיל כ"צ ויפה לו, וס"ל דגזירת שוכח באינו כ"צ, וע"ז מיבעי אי בכ"צ נאסר, ועיי"ש דלפי"ז א"ש דכיון דלא איפשיטא, סד"ר לקולא. ובמהרל"ח על הטור שם סק"ד פי' דהר"ם גר' "עבר ושהה" ומיבעי בעבר במזיד ושיהה תבשיל כ"צ ויפה לו, וס"ל להר"מ דמספק מחמרי' לאסור, ודקדק הר"מ מדמיבעי לגבי מזיד, דכה"ג בשוגג, מותר באכילה. - ↑ עי"ש בהשגות.
- ↑ וברש"י ד"ה עבר, מבו' דמיירי בשיהה במזיד, ועי' מהרש"א ברש"י שם דצ"ע דהא פשיט מברייתא דאסור באכילה, ולר"י גם בכ"צ נאסר, ועיי"ש דצל"פ דמיירי בשיהה במזיד והיה סבור דמותר, וזה יותר קל משוכח שפשע, ועיי"ש דכ"מ מרד"ה לא, ועיי"ש משנת"ב. ובפנ"י ד"ה איבעיא, כ' דמלש' רש"י שהוסיף תיבת "במזיד", מש' דבא ליתן סברא להחמיר, ולמהרש"א נמצא דבא להקל, ועיי"ש לבאר ברש"י באופ"א, דהספק בשיהה תבשיל כ"צ ומצטמק ויפה לו, ומיבעי לרב ושמואל ל"ז: דאסור לכתחילה ביפה לו, ועיי"ש בפנ"י להק' דהא לעיל אי' דשיהה במזיד ביפה לו אסור לר"י באכילה, ותי' דרק ר"י אוסר לשיטתו דמחמיר בחשש חיתוי שאוסר גם ברע לו, וכן מחמיר במבשל בשוגג, והגמ' מיבעי לרב ושמואל דשרו שיהוי בכ"צ שרע לו, וכן ס"ל כר"מ במבשל בשוגג, והוסיף הפנ"י דהאיבעיא גם אחר גזירת משרבו משהין, דשמא גזרו רק באינו כ"צ ונגמר בשבת, וקנסו שלא יהנה ממה שנעשה באיסור, אבל בכ"צ אע"פ דיפה לו, כיון דאין הצימוק ניכר, ועוד דלא שכיח שיזלזלו כ"כ בשבת משום צימוק זה. ובהגהות הראמ"ה ביאר ברש"י שם, פי' דהאיבעיא בכה"ג שלא נשתנה התבשיל כלל בשיהוי, אי אסרוהו כיון שעשה איסור או לא כיון שאינו נהנה מהאיסור, ובשוגג פשיט"ל דלא קנסו, דלא יערים לשהות שמא יצטמק ויאסר, ועי' להלן בשם ריטב"א ד"ה איבעיא, ורא"ש סי' א' בפי' הב'.
- ↑ וכ"כ הר"ן ד"ה איבעיא.
- ↑ וכ"מ בתוד"ה עבר, דהספק הוא רק לר"י, ולא להלכה.
- ↑ וברי"ף מבו' דכיון דלא איפשיטא סד"ר לקולא, וכ"פ הרמב"ם פ"ג ה"ט, [עפ"י מ"מ שם], וכ"פ בשו"ע סי' רנ"ג ס"א, ועיי"ש בשו"ע ורמב"ם דלפי"ז שכח ושיהה תבשיל כ"צ ביפה לו, מותר לאכלו מיד בשבת. ובס' העתים הל' ע"ש סי"ט כ' דהרי"ף בתחילה ר"ל דמסתבר לאסור כדמצינו בתורמוסין לעיל י"ח: בכדי שיעשו, ומשום חשש חיתוי, ובהלכות חזר בו, והתיר כמו שהוא לפנינו עיי"ש, ובפר"ח סי' תצ"ז סק"ג פי' דהכלל שבדבר שיל"מ ל"א סד"ר לקולא (ביצה ד.) אינו בספיקא דדינא, ועי' שו"ת רע"א מהדו"ק סי' ס"ה. ובבית מאיר כ' דכשיש ב' לישנות בגמ' או פלוגתת הפוסקים, אמרי' דבשל סופרים הלך אחר המיקל (ע"ז ז.), אל בבעיא דלא איפשיטא, הוי דשיל"מ, והו' ברע"א עירובין ל"ח. ד"ה והנה הי', ועי' בעירובין מער' ד', ועיי"ש ברע"א להוכיח מר"ן (נדרים מ"ז: ד"ה ת"ש) דבכל ספד"ד אמרי' סד"ר לקולא גם בדשיל"מ.
אמנם בראבי"ה ח"א סי' קצ"ז סל"א מבו' דכיון דלא איפשיטא אמרי' לחומרא, וכ"פ בהגהמ"ר רמז תנ"ו, ועיי"ש דלפי"ז כל שעבר על דרבנן בין בשהייה בין בחזרה והטמנה בשוגג ובמזיד, אסור לאוכלו, אא"כ נתפרש להדי' שמותר, וכ"פ הטור סי' רנ"ג, עיי"ש לגבי שכח ושיהה, ועיי"ש שפי' כהרא"ש דהנידון לבני ביתו. - ↑ ובעיקר ביאור הספק, הנה בבעה"מ ד"ה ודבעו, כ' באופ"א (מתוס' וראשונים הנ"ל), דספק הגמ' בתבשיל כ"צ ויפה לו, ובמקום שנהגו בו איסור כרב ושמואל, ורבינו הכא כ' בשם רה"ג כעי"ז דהספק להאוסרים תבשיל מצטמק ויפה לו, ולהמתירים ל"ש ספק הגמ' כלל, עוד פי' הבעה"מ דהספק בתבשיל כמאב"ד ומצטמק ויפה לו, דמודה חנניא לאסור שיהויו, [וזה הוא לשיטתו, דלכו"ע תבשיל כמאב"ד ויפה לו, אסור בשיהוי, והראב"ד הו' במלחמות ד"ה וכבר, פליג וס"ל דחנניא שרי גם בזה], ועיי"ש להק' דאמאי לא פשיט הגמ' מד' ר"י גבי חמין שהוחמו כ"צ דמותרין מפני שר"ל, ותבשיל כ"צ אסור משום דיפה לו, ותי' דנסתפק אי מותרים ואסור שאמר ר"י, היינו גם בדיעבד, או רק לגבי שיהוי לכתחילה, [ודו"ק בשינוי הלש' בין ר"מ "יאכל", ולר"י "מותר"]. ועיי"ש במלחמות ד"ה אמר הכותב אל, להק' לפירושו, דהלש' "מותרין" וכו', מש' דהנידון לגבי דיעבד, ועו"ק דאי מיירי לגבי לכתחילה, הא ר"מ נמי אוסר לכתחילה, ועו"ק דלעיל ל"ז: דר"ה לא אכל, ומיבעי אי טעמו משום דקסבר מצטמק ויפה לו מותר, ומש' דאי הי' אסור בשיהוי, ל"ה אוכל מהם, ובראב"ד שהו' שם הוכיח עוד מד' ר"מ ור"י דה"ה לחנניה כששיהה במזיד ביפה לו, דאסור באכילה.
ובהשגות הראב"ד פ"ג ה"ט, מבו' פי' אחר דהספק בשוגג שאומר מותר, ובתבשיל כ"צ ויפה לו, ומיבעי לר"י דאוסר בשכח ושיהה, אי גם בשוגג ושיהה, ועיי"ש מ"מ שם דלהראב"ד הגי' בגמ' "עבר ושהה", ועיי"ש להק' דהלש' "עבר", מש' מזיד, [ועיי"ש דלהר"מ א"ש טפי, משום דגו' "עבר ושכח ושהה"], ועי' מרכה"מ שם לבאר לשיטתו, דהספק הוא רק בד' ר"י, וס"ל דר"י ור"מ דפליגי גבי מבשל בשוגג, פליגי נמי לגבי ההיתר אכילה בשוגג, אי לר"י דאוסר שיהה שוגג, היינו רק באינו כ"צ, אבל כ"צ ל"ח לחיתוי שאינו בהול לזה כ"כ, אך לר"מ ודאי דבאומר מותר לא גזרו, דרק בשוכח שייך הערמה, דבאומר מותר אחר יאמרו לו פעם אחת שוב לא יוכל להערים, ועייש"ע בראב"ד להוכיח דלא מיירי בשוכח, דא"כ גם לשבת הבאה ישכח, ויש שדחו הוכחה זו עפ"י המבו' בביצה ט"ז: דשוכח בפעם שניה חשיב כפושע ומזיד, וי"ל לפי"ז דשוכח מותר רק בשבת הראשונה, ובר"ן ד"ה איבעיא, דחה עוד דהזהירם שלא ישכחו לשבת הבאה.
ובראבי"ה ח"א סי' קצ"ז אות ל', מבו' פי' אחר דבתחילה בשכח ובשלה, מיירי שלא עשה באיסור, שהניחה ע"מ ליטלה או ע"י גוי ושכחה או השאירה אח"כ במזיד, וספק הגמ' בעבר ושיהה, מתחילה כוונתו לאיסור, ומיבעי אי קנסוהו, ועיי"ש לבאר דבשלא עשה מעשה, גזרו משום "רבו משהין", אך כשעשה באיסור מיבעי אי חשו גם בכה"ג ל"רבו משהין", וע"ע רש"ש ד"ה שכח, סברא להחמיר יותר במניח ע"ד שיהוי.
וברמב"ן ד"ה איבעיא, פי' באופ"א דהספק בשיהה תבשיל כ"צ ביפה לו, אי קיי"ל כר"מ או ר"י, ועיי"ש לדחות פי' זה, דלא מסתבר דנסתפק בזה, ולא הזכיר דזהו הברייתא דלעיל, ועו"ק דלעיל פליגי אמוראי בזה, ואמאי מיבעי לגמ' עוד, ועיי"ש במסקנ"ד עוד פי' אחר, דהספק אי לר"י חלוק תבשיל כ"צ ביפה לו מתבשיל שאינו כ"צ, ואי נימא דחלוק, יתכן דר"י מתיר תבשיל כ"צ בשוגג, או דלא גזרו על כ"צ בשוגג, או"ד דר"י אינו מחלק ביניהם, ואוסר. והמהר"ם מרוטנבורג הו' בהגהמ"ר רמז תנ"ו פי' באופ"א דהספק בד' ר"י, אי פליג אר"מ ושרי שיהה במזיד חמין שאינן כ"צ, ויעו"ש דשורש הספק בלישנא דר"י "חמין שהוחמו כ"צ מותרין", אי דוקא כ"צ, ועיי"ש דאי נימא דל"ד נקט כ"צ, יל"פ דנקט כ"צ לומר דמודה ר"י לר"י בחמין כ"צ שמותרים, א"נ משום המש"ד דתבשיל כ"צ אסור, א"נ לדקדק גם כ"צ אסור לכתחילה בשיהוי, ולפי' זה יתכן דר"י מיקל בחמין טפי מר"מ ובתבשיל מחמיר יותר מר"מ, עוד פי' המהר"ם שם באופ"א דהספק לר"מ דאוסר שיהוי בכמאב"ד גם בגרו"ק, מהו דין דיעבד לגבי אכילה, [ועיי"ש מש"כ דזה נפשט].
וברא"ש ס"א ותורא"ש ד"ה עבר, פי' באופן א' דהספק אחר הגזירה על שוגג, אי גזרו רק לאותו ששיהה, או גם לבני ביתו, ועי' ב"ח רנ"ג סי"א דיל"פ ד"בני ביתו" הכוונ' לכל העולם, וכדמייתי מר"י גבי ביצים מצומקות דואסר להן, מש' לכל העולם, ובריטב"א ד"ה איבעיא בשם תוס', כ' פי' אחר, דהספק בתבשיל כ"צ וביפה לו, ומיירי שסילקו קודם הצימוק ולא הועיל השיהוי, ומיבעי אי גזרו בשיהה במזיד כשלא הועילו מעשיו, ושורש הספק, אי "בשלה בשבת", היינו דוקא שנתבשלה, או אפי' כשלא השביח מחמת האיסור, וברא"ש ותורא"ש שם פי' כעי"ז דהספק בתבשיל כ"צ ורע לו, אי אסרוהו באכילה. - ↑ ל"ז. וכ"מ ברמב"ם שבת פ"ג ה"ד. ועיי"ש בבעה"מ ומלחמות מה שנחלקו, ומה שצויין בדבריהם.
- ↑ והו' גם בר"ן ל"ז: ד"ה אמר רב נחמן ועל הרי"ף ד"ה תו, וכ"ד הגאונים בתשו' גאוני מזרח ומערב סי' ס"ב וכ"ד הר"ח הו' בתוס' ל"ז: ד"ה אמר וכ"ד רש"י ל"ז: ד"ה ורב דהלכה כחנניה, וכ"ה ר"ת ור"י הו' בהגהמ"ר רמז תנו, וכ"ה בראבי"ה ח"א סי' קצ"ז, וכ"פ התוס' ל"ז. ד"ה לעולם, וע"ע תוס' ל"ז: ד"ה אמר, ול"ח. ד"ה עבר [עפ"י מהרש"א שם], ועי' תוס' לעיל י"ח: ד"ה בשיל, עפ"י גהש"ס לק' ל"ח: בתוד"ה תנור, ובדו"ח לעיל י"ח: שם, ועי' רא"ש סוס"י א', דהנח לישראל לנהוג כחנניא, עיי"ש היטב.
- ↑ עי' ב"ש בהגהו"צ להוכיח מד' רבינו דרב אשי דהכא הוא האחרון, וכ"מ ברא"ש ס"א, ודלא כמו שר"ל המהר"ץ חיות ל"ז: ד"ה א"ל עיי"ש טעמו.
- ↑ הובא לעיל יח: ד"ה מאן.
- ↑ ועי' בעה"מ י"ז. ד"ה והא, דכ"מ מכתובות ס"ה: "אוכלת עמו לילי שבת ושבת, ופי' שם דהיינו יום השבת, ומבו' דיום שבת נקרא שבת סתם. אך עי' ריטב"א ל"ח: ד"ה לדברי, שהק' דהלש' אפי' בשבת, מש' כולו ולא רק יומו.
והנה בד' רש"י שפי' על יום השבת, אי אין איסור חזרה מע"ש, כן דקדק בדבריו הב"י סי' רנ"ג ס"ב ד"ה ומ"ש לא דאין איסור חזרה מע"ש. ובאמת כ"ה הרמב"ם פ"ג ה"י, [עפ"י דיוק הב"י שם], וכ"מ בתורי"ד ל"ח: ד"ה בה"א. אמנם עי' פרי"ד דלהלן. ובדעת הרי"ף, עי' רי"ו אדם וחוה ני"ב ח"ג, דאסור מע"ש, ובב"י סי' רנ"ג ס"ב ד"ה ומ"ש לא, דחאו דס"ל כרש"י. - ↑ עי' רבינו פרחיה בע"ב ד"ה ואפי', שביאר דהי' ס"ד דרק בנטלה משחשיכה שחומה רב מותר להחזירה, אבל ביום ניחוש לחיתוי.
- ↑ הו' ברמב"ן בע"ב ד"ה מחזירין, ועי' בעה"מ י"ז: ד"ה והא, דנ' שפי' כן, עיי"ש היטב, אמנם עיי"ש מה שצויין להק' ע"ז.
- ↑ וכ"כ הרמב"ן שם בשם סה"ת. ועי' בתוס' לעיל ל"ו: ד"ה וב"ה בשם ר"ת, דלד' האומר מחזירין היינו בשבת, ולמאן דאסר להחזיר אסר אפי' בחול לב"ה בשאינה גרופה ול"ב אפי' בגרופה, ועיי"ש לדקדק מדקאמר לא יתן עד שיגרוף ואי לא יתן לא יחזיר בשבת הוא איך יגרוף או יקטום בשבת, וכ"מ בפרי"ד ל"ח: ד"ה ובית, עיי"ש, וכ"מ ברא"ש ס"ב.
והתוס' שם הכריחו זה מדקאמר הכא לדברי האומר מחזירין אפי' בשבת מכלל דעיקר פלוגתייהו בחול, אמנם לרש"י נסתלק הוכחתם. ובתורי"ד ל"ח: ד"ה ובה"א, כ' עוד ביאור בהכרח ר"ת לאסור חזרה מע"ש, דאי "מחזירין" דמתני' היינו בשבת, נמצא דנטלה מע"ש מותר בחזרה בשבת, ולר"ת הרי"ז אסור, אמנם עיי"ש בתורי"ד מה שפי' דחזרה מע"ש, זהו שהייה. - ↑ וכ"כ התוס' לעיל שם שיעור זה, וכן בתורא"ש שם וברא"ש ס"ב, וכ"כ הרמב"ן שם בשם סה"ת, אמנם עיי"ש בתוס' פי' נוסף דהשיעור דאסור להחזירו בערב שבת היכא דנתקרר ואין שהות כדי להרתיחו מבעוד יום.
- ↑ ובתורי"ד שם כ' לדחות הראי' מעד שיגרוף, דר"ל דלא יחזיר עד שיגרו"ק מבעו"י. וכעי"ז בריטב"א ל"ו: ד"ה והא דקתני לא, וכ"ד הר"ן שכ' דהאי דינא הוא דוקא לב"ש. ובצל"ח בתוס' ל"ו: ד"ה וב"ה, כ' עפ"י דרכו שם לדחות באופן נוסף, דגריפה מהני רק כשמכוין לזה, ומשו"ה נקט "עד שיגרוף", לאשמעי' דגורף סתם ל"מ. וע"ע ב"י סי' רנ"ג ד"ה ומ"ש לא ורמ"א שם סס"ב.
- ↑ עוד יעוי' לבוש רנ"ג ס"ב בטעם המתירים חזרה מבעו"י, דל"ג אטו שבת, דבשבת נמי הוי רק גזירה, והוי גזירה לגזירה, ועי' ט"ז שם סקט"ו דטעם האוסרים, כיון שבחזרה בשבת, קרוב מאד לאיסור דאו' והוי כודאי איסור, ובצל"ח שם חידש דרש"י מודה לאיסור חזרה מע"ש, ורק לא פי' כתוס', משום דהיתר חזרה בשבת עצמוה מפורש במשנה כדקדוק התוס' מדקתני "נוטלין".
ובעיקר הענין עי' ראש יוסף ל"ח: ד"ה ובה"א, דצ"ע מה נ"מ בנידון הנ"ל, דבלא"ה ב"ה שרו חזרה בשבת, ותי' למאן דמוקי מתני' כחנניא ושרי שיהוי בשאינה גרו"ק, ונ"מ בנטל מכירה שאינה גרו"ק בע"ש, דשיהוי מותר וחזרה אסור, ולמ"ד "לשהות תנן", נ"מ אי מותר לסמוך לשאינה גרו"ק, דבשהייה מותר וחזרה אסור, א"נ בתבשיל מצטמק ורע לו, דשיהוי מותר וחזרה לא, ועייש"ע לדון בזה.
ובביאור שי' ר"ת בטעם איסור חזרה מע"ש, עיי"ש ברא"ש דכיון שאינה מתבשל עוד על הכירה, הוי כתחילת שהייה, ואיסור חזרה מע"ש היינו אטו חזרה בשבת. ובאו"ש שבת פ"ג ה"א כ' דלתוס' ל"ו: ד"ה לא, דטעם חזרה משום חשש חיתוי, יל"ב דכמו"כ זה הטעם גם מע"ש שיחתה משחשיכה, ולהמפרשים טעם חזרה משום נ' כמבשל, עכצ"ל דאין איסור חזרה מבעו"י, דהא ל"ש בישול מבעו"י, [עיי"ש בד' הר"מ פ"ט ה"ג דיש איסור בישול כל שאינו כ"צ, ולפי"ז בכ"צ האיסור משום נ' כמבשל], עוד יעו"ש ברא"ש שחידש דאיסור חזרה מע"ש, היינו רק בתבשיל כ"צ ומניחו לשמור חומו, אבל בשאינה כ"צ נוטלה ומחזירה כל היום, ועייש"ע ברא"ש בפרטי תנאי חזרה בחזרה בע"ש.
והנה הרמב"ן שם ובחי' הר"ן ל"ח: ד"ה עודן, הביאו פי' אחר עפ"י ירו' (פ"ג סוה"א) דנטלה מע"ש ומחזירה בשבת יש תנאי חזרה דעודן בידו וכו', וחמור מנטלה בשבת ומחזירה בשבת דמותר גם בהניחה עג"ק, ולפי"ז לד' האומר מחזירין, היינו כשנטלה מע"ש, גם בכה"ג מותר להחזירה בשבת, והו' להלן בע"ב ד"ה מכלל, ובעיק"ד הירו', עי' קה"ע שם ד"ה נטלו, באופ"א, ולפי"ד נטלה מע"ש הוי בעיא דלא איפשיטא בירו'.
ובר"ן על הרי"ף ט"ו: ד"ה ב"ש, ג"כ נחלק על תוס', אך יעו"ש בדרך אחר, דרק ב"ש אוסרים חזרה מע"ש, ולשיטתם (י"ז:), דאסרי עשיית מלאכה הנגמרת בשבת, וב"ה מתירים, ועיי"ש דלפי"ז לדברי האומר מחזירין אפי' בשבת, היינו משום דלב"ה אי"ז חידוש להתיר חזרה מע"ש, דהא שרו כל המלאכות מע"ש, וע"כ דקאי אשבת, ועיי"ש דלב"ש אפ"ל דאסרי חזרה מע"ש גם בתבשיל רותח, אם אין שיעור זמן כדי הרתחה, משום גזירת הרואים. ובאו"ש שם הק' דלעיל י"ט. מבו' דכל שאם עושהו בשבת אינו חייב חטאת, מותר להתחילו מבעו"י, לב"ש, וא"כ נתיר תבשיל כמאב"ד.
ובראש יוסף ל"ח: ד"ה ויש, מבואר עוד פי' אחר, דהאומר מחזירין, היינו ריו"ח (ל"ז:) דלהחזיר תנן, היינו אפי' בשבת, כלו' דכ"מ במתני' דאל"ה תיקשי כדלעיל ל"ו: הא תו ל"ל, ותי' באופ"א מהתי' דלעיל, ובאמת עי' תו"י ל"ו: ד"ה ולא בתי' הב', שהק' שם אמאי לא תי' דהיינו אפי' בשבת, ועיי"ש משכ"ב, ועייש"ע בראש"י להוסיף דרב ששת הכא לשיטתו שאמר המימרא שם בשם ריו"ח, ועיי"ש דלפי"ז מיושב מה שנקט הלש' "לדברי האומר", דהרי האומר היינו ב"ה, וב"ש במקום ב"ה אינה משנה, ועו"ק דהול"ל לדברי האומר "אף" מחזירין, וכדנק' בר' אושעיא, עוד יעו"ש לפרש דב"ש חידשו דלא רק נטלה מע"ש אסור בחזרה בשבת, אלא אפי' נטלה בשבת אסור, ומב"ש מוכח לב"ה דנטלה בשבת מותר בחזרה, [עיי"ש עפי"ד התו"י הנ"ל בשם מהר"ם עיי"ש היטב].
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |