רמב"ן/עבודה זרה/נט/ב
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רי"ד - מהדורה קמא רמב"ן רשב"א ריטב"א חידושי הר"ן מהר"ם חי' הלכות מהרש"א בית מאיר חתם סופר רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ההוא אתרוגא וכו' נקטוה לידיה וברצוה עד דשייפא וכו'. פי' רש"י ז"ל כי היכי דלא לישכשך וליתסר בהנאה וכן פי' בזה שאמרו מדדו בין ביד בין ברגל ימכר משום דניסוך לא הוה אלא ע"י שכשוך וכן פי' בברזא ומכולם נלמוד לדעתו דמגעו בלא שכשוך אוסר בשתיה ולא בהנאה וכן דעתו אף במגעו ע"י ד"א שהוא כתב גבי ההוא חביתא דאסתדיק לארכה דלא שכשך ואע"פ שקירב החצאין זה לזה והוי נוגע ביין ע"י ד"א דהיינו חצאי החבית לא הוה כנוגע בקנה דהתם משכשך בקנה אבל הכא ליכא שכשוך אלא מגעו ע"י ד"א בלא שכשוך אפי' בלא כוונת ניסוך כי האי אסור בשתיה ומותר בהנאה ואם שכשך אסור אף בהנאה ולדבריו הא דתנן נפל לבור מדדו בקנה התיז את הצרעה בקנה כולה בשלא שכשך ומיהו בלא כוונת יין אע"פ ששכשך מותר בהנאה דהיינו חרש עכו"ם, זהו דעתו של רש"י ז"ל.
ולא נתברר לימהו שיכשוך זה לדבריו דהיאך אפשר שיפול לבור או שיתיז את הצרעה מן היין וימדוד בידו או ברגלו בלא שכשוך והוא עצמו כתב גבי כובא דכי דרי ליה אי אפשר בלא קרקוש וכן פי' שאם יוציא את ידו א"א לשמרו שלא ישכשך ואע"פ שאנו אוחזין את ידו אלמא שכשוך בכל דהו הוי ואפי' מבפנים ועוד דתנן נפל לבור ועלה ימכר וא"ר פפא לא שנו אלא שעלה כשהוא מת אבל עלה חי אסור מ"ט משום דאודי עליה כיום אידם אמרי' ודאי נסך בשכשוך אי חזינן אנן דלא שכשך הא קא חזינן ואי לא חזינן ליחוש דאפי' שלא בכוונה נמי אם שכשך אסור לפי דבריו.
והראב"ד ז"ל פי' במעשה זה דאתרוגא דלהתירו בשתיה קאמר שרובן אין מנסכין אלא בשכשוך, ואי ק"ל והא אמרי' לקמן ליכא טופח להטפיח בהדחה בעלמא סגי לה אלמא הדחה מיהא בעי והא לא מנסך כלל דליכא שכשוך, א"ל דהכא כיון שהוא שלא בכוונה ובלא שיכשוך מותר בשתיה שאפי' בשתיה אינו נאסר אבל התם אע"גדליכא שיכשוך כיון דבכוונה הוא חוששין לאותם המנסכין כן ואסור בשתיה זה כתב ה"ר אברהם ז"ל.
ויש מי שאומר דהתם כיון דאיכא טופח ואיהו משכשך ידיה בקרקעיתו של גת כשכשוך דמי אבל בלא שכשוך מותר בשתיה שאין מנסכין כן ואנו אין לנו שיכשוך שהזכירו אלא כל המכניס ידו ליין משכשך ומקרקש הוא אלא פעמים שאינו מתכוין לכך. ומיהו יש בקרקוש זה כדי להעשות יין נסך אם עשה כן לע"ז ולא הזכירו שכשוך זה בגמ' למעלה גבי סבויא אלא להחמיר על המעשה מפני שהיה משכשך בו שלא לצורך דכל המוליך ידו (ומודה) [ומביא] שלא לשום דבר נקרא משכשך כענין שאמרו משכשכן במים ואינו חושש ולפיכך הזכירו כאן במקום זה הא מ"מ המודד והמתיז צרעה מקרקשיןהוא בודאי ויש באותו קרקוש כדי להתנסך.
ולדברינו לנו מעשה האתרוג כך פירושו דודאי כשהכניס שכשך אלא שהיה בלא כוונה דומיא דמדדו ביד דמותר בהנאה ורב תקנתא בעלמא אמר להו דלינקטיה לידיה שמא ינדנד ידו ביין שלא לצורך הוצאת היד והוי שיכשוך לדעת בכוונה הניכרת לעינים כדי לנסכו ויהא אסור בהנאה גם זה השמיט רבינו הגדול ז"ל מפני שהוא סומך על דעת האוסר מגעו שלא בכוונת ניסוך אפי' בהנאה כמו שפירשנווקשה בעיני לדחות מעשה זה לפי שנמצא ברוב הנוסחאות אמר להו רב אשי ויש לי לפרש דבהדי דנפיל אתרוגא אדרי עכו"ם שדא ידיה אבתריה וסבור היה להשיג בו קודם שיפול ליין או שישתקע והאתרוג טבע והוא הכניס ידו אחריו שלא בכוונת מגע כלל דומה לנפל לבור דמתני' וכן הענין הזה מוכח בירושלמי (ד,ח).
לא כל הימנך שתאסר ייני לאונסי. פי' רש"י ז"ל דאע"ג דלא ס"ל כוותייהו להתירו למכור לעכו"ם אחר מההוא עכו"ם מיהא שרי ואיני יודע זו מנין לו לרב אשי דלמ' לרבנן כיון דמעכו"ם אחר אסור מההוא עכו"ם נמי אסור וה"ר שמואל טרח בדבר ולא עלתה לו.
ואפשר דהך סוגיא לא אזלא בההיא דבפרק השוחט התם מפרשי' טעמייהו משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ורב נחמן ורב עמרם דסברי הכי איהו מתרצי להני תנאי כטעמא דידהו והכא מפרש לה ר' אשי הכי מתירין אותו מפני ב' דברים שכל אחד מוכיח שלא נסכו אחד שאין דרכן לנסך אפי' שלהם שלא בפני ע"ז ואחד שהעכו"ם יודע בעצמו שיכול ישראל לומר לו לא כל הימנך לאסור ייני לאונסי ולא תשלם לי דמיו לפיכך מתירא משום הפסד ממונו אלמא שרי לישראל למימר ליה הב לי דמיה ולאו מילתא היא כלל.
וא"ל למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' ע"י מעשה כדאי' בשלהי השוחט וכי לית ליה כוליה הלכתין דיין נסך לאיסורי הנאה וכ"ת לית ליה והא ר"נ ורב עמרם ורב יצחק דאמרי התם אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וא"ל רב נחמן לרבא לעיל אימר דאמרי אנא לבר מדמי דההוא חמרא [אבל מדמי דההוא חמרא] מי אמרי.
והר"א ז"ל תירץ דשאני ליה לרב נחמן איסור יין נסך ע"י עכו"ם דאחמירו ביה רבנן אפי' במגעו משום יינו ואלו לר' יהודה בן בתירא לא שאני ליה.
וק"ל א"כ היכי אמרי' התם בשלהי השוחט מהך ברייתא כתנאי דת"ק סבר לה כרב הונא דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה דילמא היינו טעמיה דת"ק משום דשאני ליה איסורא דיין נסך. וא"ל אנה"נ דמצי רב נחמן למימר אנא דאמרי אפי' לת"ק אלא משום דילמא חבריה לא שאני להו מ"ה לא מסיימי התם הכי ועוד דניחא ליה לרב נחמן למימר דטעמיה דת"ק משום אדם אוסר דבר שאינו שלו כי היכי דלא תיקשי עלייהו כולהו תיובתא דמקשי' עליה דמוקי לה כת"ק ואיהו סבר לה כרי יהודה לבר מיין נסך.
ול"נ דהא דרב נחמן לא קשיא דהתם אמרי' כתנאי ואיתמר עלה רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק דאמרי אפי' למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה"מ עכו"ם ופרשי' דתירוצא הוא דאמרי לך אנא דאמרי אפי' לת"ק ולהכי אסר רב נחמן ביין נסך.
מ"מ קי"ל כמ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה דעולא ור' יוחנן ורב הונא כולהו אמרי הכי ורב אדא בר אהבה מתרץ לה למתניתא כוותייהו ולא משכח תירוצא בגמ' למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומסקנא דשמעתא לעיל כוותייהו דגמר לה מכלים דאחז ולא דחינן לה.
ובה"ג ז"ל כתב בהל' יין נסך ומשום דקאמרי' רב נחמן ור"ע ור' יצחק דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וקמו להו כריב"ב וכר' יהודה בן בבא ש"מ דהילכתא כוותייהו ותמה הוא שא"כ אין לך יין נסך אסור בהנאה במגע עכו"ם והוא עצמו פסק בהם איסורי הנאה ועוד דבמסקנא רב נחמן ור' יצחק כת"ק קיימי ובהלכות שחיטה נראה שפסק כי ההיא מסקנא אפי' למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה"מ עכו"ם אבל ישראל לצעוריה קמכוין ומשומד הרי הוא כעכו"ם ובודאי דר' אשי שקיל וטרי בהכי התם וכן נמי פסק הר"מ הספרדי ז"ל ומסקנא בפ' גבי המסכך גפנו על תבואתו של חבירו דאין הלכה כר' יוסי דאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו.
עוד אני אומר שלא נחלק אדם במגע עכו"ם בכוונה מעולם שאיסור יין נסך גזירת חכמים היא ומשום בנותיהן היא ולא שייכא בהן אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא הא דתניא עכו"ם שניסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז כגון ששפך יין לפניה ולא נגע בו שאלו משום גזירת חכמים במגען הו"ל מוריק אורוקי ושרי בהנאה ומשום ניסוך שעשה לע"ז אתה בא לאוסרו עליו בזה אמרו ריב"ב וריב"ב שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כלל אבל גזירת חכמים מגען במקומה עומדת דאלת"ה בשתיה נמי לישתרי שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כלל אבל גזירת חכמים היא והכל מודים בה.
ההיא חביתא דאישתקיל ברזא דילה אתא עכו"ם אנח ידיה עלה. ל"ג אתא עכו"ם נקטה.
כל דבהדי ברזא אסור ואידך שרי אפי' בשתיה וללישנא קמא לית ליה דרבא דגישתא ובר גישתא דפ' השוכר ולישנא בתרא אית ליה ואוקימנא בגמ' כר' יהודה דאמר מן הצדדין טהורה כלומר שלא פסל אלא מקום מגעו בלבד דהיינו דבהדי ברזא ולישנא בתרא א"ל לר' יהודה איסורא דיין נסך שאני דחמיר ולרבנן לענין טהרות הוי חבור יותר, וכן נראין הדברים.
אלא שזה הפירוש אינו מסכים לדברי הגאונים שפוסקים הלכה ניצוק חיבור ואפי' מוריק אורוקי מן החבית לכלי ונגע עכו"ם בכלי מה שבחבית אסור כ"ש וכ"ש מה שבחבית עצמה אם יגע בה עכו"ם שהוא חבור זה לזה ואסור ואמרי' בפ' השוכר דלקמן ההוא גברא דאסיק חמרא בגישתא ובר גישתא ואתא עכו"ם ואנח ידיה אגישתא ואסריה רבא לכוליה חמרא וקס"ד משום דניצוק הוי חבור ה"נ ודאי הוי חבור וכיון שנגע עכו"ם בברזא אסור כוליה חמרא בשתיה ואע"ג דקאמרי' ואידך שרי סתם ולא אמרינן לזבוניה לעכו"ם כדאמרן בכולה שמעתא משו' דקאמר עד ברזא אסור דהיינו בהנאה ואסור לגמרי קאמר אידך שרי דלית ליה הך איסור דומה למה שאמרנו מתירין אותו מפני ב' דברים דהיינו בהנאה דוקא כלפי שאמר ת"ק אסרו ור' נתן לעיל אמר ברגל מותר בהנאה ביד אסור בהנאה א"נ ה"ק דעד ברזא אסור דהוי מגעו מכאן ואילך לא הוי מגעו ולא פשיט [נראה דכוונתו דלא גרסינן ואידך שרי] בתערובת או בניצוק כלום.
ועוד הביא הראב"ד ז"ל ראיה מדתני' במס' טבול יום בתוספת' בפ"ב חבית שניקבה בין מפיה בין משוליה בין מצדדיה טמאה ר' יהודה אומר מפיה ומשולי' טמאה מפיה מפני שהמשק' משוך לתוך ידו [משוליה מפני שהמשקה גרוד לתוך ידו] אבל מן הצדדין יעלה באחד ומאתים פי' לפי שהמשקין מעורבין ואותו קילוח דבהדי ברזא שהוא טמא מעורב עם היין האחד הלכך יעלה באחד וק' כאותה ששנינו סאה תרומ' טמאה שנפל' לתוך מאה תרומה טהורה ב"ש אוסרין ובה"א תעלה בא' ומאה ה"נ תעלה והיינו נמי דקתני טהורה דאלמא לא פסל כלום ושמעי' מינה דגבי יין נסך ימכר ולהתירו בשתיה א"א ולפי' [פי'] המפרשים אסור בשתיה ומותר בהנאה.
ולפי דברי רבינו יצחק ז"ל כלישנא בתרא קי"ל ולחומרא ומתניתא לא ק"ל כדשניןא"נ דכל דאתי בברזא (טמא) [סתמא] אין בה להעלות בא' ומאה ומ"ה קתני טמאה [צ"ע איך ניישב דעת התוס' שהביא] הילכך דעד ברזא אסור בהנאה מברזא ולמטה מותר בהנאה ואסור בשתיה וזו ראיה לדבריו שהוא פוסק דמגעו של עכו"ם שלא בכוונת ניסוך כיון דאיכא כוונת מגע וכוונת ייןאסור בהנאה ומגעו ממש ביד הוה ואפי' לדידיה דגריס (לקטה בהדי) [נקטה היינו] דנקיט ליה בחמרא בידיה דהא (איקילא) [אישתקילא] ליה הברזא ואיהו נקיט חמרא בידיה ממש ולדידן ודאי קשיא דהא הו"ל מדדו בין ביד בין ברגל דאמרי' ימכר, ודברי רש"י ז"ל מפורשים בפירושיו.
ומצאתי לרבותינו הצרפתים ז"ל שאם תחב עכו"ם את הברזא הכי דיניה שכל היין אסור וכן אם נטלו מן החבית שא"א שלא ישכשך בראש הברזא שבתוך החבית.
ואני אומר אפי' נקב סתום במגופה שאין שם שכשוך בראש הברזא אסור שכיון שנשפך היין כחו הוא כדאמרי' בסנהדרין האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בדקא דמיא וקטליה מיחייב גירי דידיה נינהו וה"מ בכח ראשון כלומר שכפתו סמוך לשפת המים ופתח להם פתח וקלחו עליו עד שמת אבל בקילוח שני לא והכא כוליה חמרא כח ראשון הוא הילכך כחו מיקרי והו"ל מוריק אורוקי ואסור בשתיה וגבי שחיטה נמי איתמר כה"ג במסכת חולין פ' ראשון בכח ראשון שחיטתו כשרה בכחשני פסולה ה"נ לא שנא ומיהו בענין הזה שלא בכוונה מותר דלא גזור רבנן בכוחו שלא בכוונה.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |