ריטב"א/עבודה זרה/נט/ב
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רי"ד - מהדורה קמא רמב"ן רשב"א ריטב"א חידושי הר"ן מהר"ם חי' הלכות מהרש"א בית מאיר חתם סופר רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ההוא אתרוגא כו'. הר"אבד ז"ל סובר דרב אשי להתירו בשתיה בא והיינו דלא קאמר דלזבנוה לגוים ונתן טעם בדבר שרוב המנסכין אינן מנסכין אלא בשכשוך אלא שחכמים חששו למיעוט המנסכין במגע ומיהו כל שהמגע הוא שלא בכונה דאיכא תרי קולי מיעוטא וספקא דנסוך שרינן אפילו בשתיה ואין זה נכון דבכל דוכתא הזכירו מגע גוי שלא בכונה לאסור בשתיה ולא הזכירו בו לשון שכשוך וכדאמרינן בעובדא דלוליבא ונגע בחמרא וכן בכל מקום ובההיא מעצרתא דלקמן הצריכו הדחה ונגוב בטופח על מנת להטפיח ואף על פי שאין בו כדי שכשוך אלא ודאי לא בא רב אשי אלא להתירו שמא בהוציאו ידו ישכשך בו שלא לצורך והנה מגעו בחנם שאוסר בהנאה כההוא עובדא דבירם ולזה הפי' הסכימו כל המפרשים והסכימו רבותי ז"ל.
אמר רב אשי האי גוי דנסכיה לחמרא דישראל אף על גב דלזבוני ומשקל דמיה אסור שרי ליה למשקל דמיה מינים דההוא גוי דנסכיה מאי טעמא מקלא קלי. פר"שי ז"ל דלאו מכר הוא ואינו נהנה מדמי יין נסך אלא אומר לו שפכת את ייני ואבדת ממוני ודמי יין כשר קא שקיל עכ"ל ויש אומרים דדוקא שנסכו במזיד כלומר שהיה יודע שהוא של ישראל אבל אם היה סבור שהוא שלו אסור למישקל דמי מיניה דהשתא כיון דבדיננו כי האי גוונא פטור שהמנסך בשוגג פטור כשזה בא ונפרע מן הגוי לא מתחזי כדמי נזקו אלא דמי יין נסך ומסתייעין בזה עוד ממה שמצאו במקצת נוסחאות האי גוי דנסכיה לחמרא דישראל בכונה. ויש דוחין שאין זו ראיה דדילמא להכי נקט בכונה לאפוקי מגעו של גוי שלא בכונה שאינו אוסר בהנאה ואפילו לזבוני לאיניש דעלמא שרי וזה דעת מורי הר"אה ז"ל דלעולם מותר ליטול דמיו מאותו גוי ואפילו עשה בשוגג וגם הוא פטור בדיניהם וטעמא נפקא לקמן בסמוך בס"ד ומיהו הני מילי בדנסכיה שלא מדעתו של ישראל אבל אם נגע בו מדעתו ודאי אסור למישקל דמיה מיניה דהשתא לא מצי תבע דמי נזקא והיינו מאי דקאמר להו רב להנהו סבוותא כי מזבניתו חמרא לגוים קדומו ושקולו זוזי מיניה כי היכי דלא להוו יין נסך ברשותיכו.
גרסת רוב הספרים אמר רב אשי מנא אמינא לך דתניא גוי שנסך יינו כו'. ויש גורסין כתנאי גוי שנסך כו' והכל יוצא לענין אחד כדבעינן לפרושי בס"ד ר"י ן' בבא ור' יאודה ן' בתירא מתירין אותו מפני ב' דברים כתב ר"שי ז"ל ואף על גב דלא סבירא לן כותייהו להתירו למכור לגוי אחר מההוא גוי מיהא שרי לאיפרועי מיניה נזקו מטעמא דלא כל הימנו ע"כ ונראה מדבריו ז"ל דרבי יאודה בן בבא ורבי יאודה בן בתירא לגמרי מתירין אותו ואפילו למוכרו לגוי דעלמא ואף על גב שנגע בו בכונת יין ונסכו וזה ודאי דבר קשה דאפילו תהוי כולה מכלתין מתניתין ושמעתתא שאסרו מגע גוי בכונה בהנאה דלא כותייהו וזה אינו עולה על הדעת כל שכן שלא הזכירוהו בכולה מכלתין ועוד דבפרק השוחט אשכחן לרב נחמן דסבר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו על ידי מעשה. . ואף על פי כן הוא אוסר מגעו של גוי בכונה וכדאמר לעיל לפום נוסחא דיק' אימור דאמרי אנא לבר מדמי ההוא חמרא דמי ההוא חמרא מי אמרי אלא שבזו ראה הר"אבד ז"ל דרב נחמן מפריז על המידה יותר מרבי יאודה ורבי יאודה משום חומרא דיין נסך ואינו נכון דאם כן היכי אוקימנא בפרק השוחט למאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו כת"ק דהכא שהוא אוסר ביין דילמא שאני הכא משום חומרא דיין נסך ועוד קשה כיון דרבי יאודה ורבי יהודה מתירין אותו לגמרי בהנאה ואפילו למוכרו לגוים ואנן לא קיימא לן כותיה בהא כדרהיט כולה מכלתין מנא ליה לרב אשי דנעביד כותייהו למישקל דמי' מההוא גוי ואי מסברא אמר לה לא לימא מנא אמינא לה דמהא לית ליה שום ראיה ומורי הר"אה ז"ל היה אומר דהא דקתני רבי יאודה בן בתירא ורבי יאודה בן בבא מתירין אותו לאו מדרבנן אלא לומר שמתירין אותו מן התורה ולא הוצרכו לפרש דהא פשיטא דאסור מדרבנן כדאיתא בכולה מכלתין ולדין תורה הוא שנחלקו דת"ק אוסרו מן התורה כשנסכו הגוי בפירוש ואף על פי שלא היה שלו ואפילו נסכו שלא בפני עבודה זרה ורבי יאודה ורבי יאודה מתירין אותו מן התורה מפני שני דברים כדפי' ואזיל ונפק לן מפלוגתיהו לענין הא דרב אשי דכל היכא דאמרת דמאורייתא שרי לגבי ההוא גוי דנסכיה מיהת מוקמינן ליה הדינא דאורייתא ושרינן ליה למישקל דמי מיניה דהא אפילו הדינא דרבנן אפשר לן למיתלי דדמי נזקיה שקיל ואפילו עבד גוי בשוגג תלינן בדמי נזקו אבל אם אתה אומ' שמן התורה הוא אסור בהנאה אף אנו נחמיר בו דלא למשקל דמיה מההוא גוי ואפילו עשה כן במזיד משום חומרא דעבודה זרה דלא ליחזי כנהנה מעבודה זרה ויין נסך דאורייתא ומשום הכי אמר רב אשי מנא אמינא לך כו' דס"ל דהלכתא כרבי יאודה ורבי יאודה או משום דמסתבר טעמייהו שאין מנסכין אלא בפני עבודה זרה או משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא כשעשה בו מעשה קיים הניכר כשחיטה או כיוצא בו ולא כשעשה בו מעשה נסוך שהוא מעשה שאינו ניכר וכדקתני לה בפרק הניזקין היזק שאינו ניכר ונוסחא דגרסי כתנאי כך מתפרשת כמו שאמרנו ולפי שיטה זו לא שני ליה לרב אשי בין דנסכיה גוי במזיד בין שהיה סבור שהוא שלו ובלבד שלא עשה כן מדעתו של ישראל ומאי דלא נקט רב אשי דנסכיה שלא בפני ע"ז משום דמסתמא הכי הוא.
ובבריתא הוצרכו לפרש כן מפני כחו של ת"ק שהוא מתיר גם בזה אי נמי דבלאו הכי נמי סבירא ליה דאפילו בפני עבודה זרה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה דניסוך וכל מה שאמרו חכמים במגע גוי אינו אלא גזירה שלהם משום גזירת סתם יינם ומשו' הרחק בנותיהם ומה שאמרו בפרק השוחט דמ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו כת"ק דהכא ולא אמרו דחומרא דיין נסך שאני זהו מן הטעם שאמרנו שכבר היה ידוע להם דהדינא דאורית' נחלקו ות"ק מן הדין הוא אוסר מן התורה ורבי יאודה ורבי יאודה מתירין מן התורה דוקא דלא אפשר שיהו מתירין אפילו מדרבנן והלכתא כר"א ואיכא נוסחי דגרסי בתר הא מתניתא אמר רב אשי הלכך האי גוי דנסכיה ותוספת לשון הוא ולא גרסינן ליה וליתיה בנוסחי דר"שי ז"ל ולא בעיקר נוסחי ובר מהא דרב אשי אית לן דנפקא לן מפלוגתא דהני תנאי לענין יין זה שנסכו גוי שנתערב ביין שלנו אם ימכר כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך זה דלת"ק כיון דיין נסך דאוריתא הוא הוה ליה יין נסך גמור שנתערב יין ביין ואין לו תקנה דרבן שמעון בן גמליאל אבל לרבנן דשרו ליה מדאוריתא לא עדיף מסתם יינם דקיימא לן ביה כרבן שמעון בן גמליאל ואפילו יין ביין מותר ומכר לגוים חוץ מדמי אסור שבו מ"ר ז"ל ותו לא מידי.
ההוא חביתא דאשתקיל ברזא מניה אדרי גוי אנח ידיה עילויה אמר רב פפא כל דלהדי ברזא. פי' ברזא קנה חלול ארוך שנותנין בנקב החבית מצדה ומשם היין יוצא וסותמין אותו בעץ או בגד וכיוצא בו הנקרא פאליול בלע"ז.
ובמעשה הזה אומר מורי הרב ז"ל שנשמט העץ שבתוך הקנה כי הוא הנקרא ברזא וכשנתן הגוי ידו בפי הקנה נגע ביין שהיה בפי הקנה ובקלוח היוצא משם והיין שבתוך הקנה הוא מה שאמרו כאן דבהדי ברזא אבל מדברי ר"שי ז"ל נראה שנשמט הקנה עצמו כי הוא הברזא ונגע הגוי ביין שבנקב החבית ששם הברזא ובקלות היוצא משם ובהדי ברזא הוא הקלוח היוצ' סביבו' הנקב ולשון מורי הרב ז"ל נראה נכון יותר ולשון הגירסא שבספרים שלנו כולם דגרסי הדרי גוי או אתא גוי והנח ידיה עילויה נראה שלא החזיר שם הגוי הברזא כמו שאומרים מקצת המפרשים ז"ל אלא שנתן ידו בנקב הברזא להציל היין כמו שאמרנו והוצרכו לדון אם הנגיע' שנגע גוי בהדי ברזא חשוב כנגיעה בכולו אם לאו ועל זה בא רב פפא ואמר דלא חשיבה כנגיעה בכולו כי היין שבברזא פרוש הוא לעצמו וכאלו אינו מעורב ביין שבחבית והיינו דאמרינן אמר רב פפא כל דלהדי ברזא חמרא אסור ואידך שרי פר"שי ז"ל דלהדי ברזא אסור בשתיה ולא בהנאה שהרי אין שכשוך שהנקב צר ואינו יכול לשכשך ואידך שרי אף בשתיה וקסבר ניצוק לאו חבור לאסור כל היין ע"כ ומה שכתב רבינו ז"ל שמותר בהנאה לפי שאין כאן שכשוך נרא' פי' לפירושו לפי שזה לא נגע ביין בכונת נסוך ובחנם דאם כן אפילו בנגיעה גרידתא מתסר. כדאמרינן בכל דוכתא אבל זה להציל היין נתכוון וכמו שפירש רבינו ז"ל ואפילו הכי אלו שכשך בו או שהיה כדאי לשכשך בו היינו חוששין לאותו שכשוך שהוא כנגיעה בחנם לדעת נסוך ברוב המנסכין שהם משכשכין וכמו שאמ' בעובדא דמחוזא דלעיל אבל כיון שאין אנו רואין כאן שכשוך וגם אין שם מקום שיוכל לשכשך כשישהה ידו שם ודיינינן ליה כמגע גוי שלא בכונה שאסור בשתיה ומותר בהנאה והוה ליה כמדדו ביד שדינו להמכר וכן אמרו לקמן גבי ההיא חביתא דפקעה לארבא והדרי גוי וחבקה דשרי בהנאה לפי שלהציל נתכון וכשתאמר דכיון שהקלוח או מה שבברזא אסור בשתיה שיאסר מה שבחבית מדין נצוק לכך כתב רבינו דרב פפא סבירא ליה דנצוק אינו חבור והכי ודאי משמע לפום פשטא דההוא עובד' דגושתא ובת גושתא שבפרק השוכר דאתמר רב פפא ואמר שמע מינה נצוק חבור וכדאיתא התם הלכך דלהדי ברזא אסור בשתיה מיהת וכל אידך חמרא שרי אפילו בשתיה כי מה דבהדי ברזא נדון כאלו פרוש לגמרי מן החבית לענין דלא חשיב נגיעה דברזה נגיעה ביין שבתוך החבית ואי משום נצוק הא לית ליה לרב פפא נצוק ובאידך לישנא אמר רב פפא דעד ברזא אסיר ואידך שרי כלומר כי כל היין שבחבי' הראוי לצאת דרך הברזא אסור בשתיה כדין דבהדי ברזא ואידך שרי אפילו בשתיה ואתא רב יימר ואוקמא להא בפלוגתא דרב יאודה ורבנן בחבית של תרומה שנגע טבול יום בצדה דלרב יאודה טהורה ולרבנן טמאה דרבנן סברי לה כנגיעה בכולה ורבי יאודה סבר דלא חשיבה נגיעה ביין שבתוך החבית כלל הלכך טהורה דאילו דין נצוק ליכא התם דהא לכולי עלמא אין הנצוק חבור לטומאה ולטהרה ורב פפא דאמר כרבי יאודה וסבירא ליה נמי דביין נסך אין נצוק וכדאמרן.
וכתב רבינו ז"ל דלית הלכתא כרב פפא דהא רב יימר אוקים מימריה כרבי יאודה ולית הלכתא כוותיה וכרבנן קיימא לן והכא כל היין שבחבית אסור בשתיה ומותר בהנאה זו שיטת ר"שי ז"ל ור"י ז"ל הקשה עליו דהיאך אפשר שידון רב פפא כלישנא בתרא שיהא היין שבחבית למעלה מן הברזא אסור בשתיה ויהא מה שלמט' ממנו מותר בשתיה כלום אפשר לומר שיהא זה מונח על זה ויהא העליון אסור והתחתון מותר בשתיה ועוד הקשו עליו והלא מאי דבברזא נוגע ביין שבחבית והוא כמעורב בו והיאך לא יאסור אותו מדין תערובת שהרי אף רבי יאודה לא אמר טהורה אלא מפני שהיין שנגע מתבטל במה שבחבית וכן אמרו בתוספתא רבי יאודה אומר מפיה ומשוליה טמאה מפיה מפני שהמשקה משוך לתוך ידו משוליה מפני שהמשקה גרור לתוך ידו אבל מן הצדדין יעלה באחד ומאה פירוש שמתבטל מה שנוגע בטהור שבחבית כדין תרומה טמאה שנפלה לתרומ' טהורה שעולה באחד ומאה כדאיתא במשניות בהדיא לבית הילל דהלכתא כותייהו והכא לגבי יין נסך אוסר הוא במשהו כדעת ר"שי ז"ל וכל שכן כשאתה אוסר כל דבהדי ברזא דמסתמא אין ששים באידך דלתחת לברזא כדי לבטלו אפי' לדעת רבינו תם ז"ל שסובר דסתם יינם בששים אפילו יין ביין לכך פירשו רוב המפרשים ור"י ז"ל בכללם כך אמר רב פפא דבהדי ברזא אסור בהנאה ואידך שרי בהנאה דנגיעתו דברזא לא חשיבה נגיעה בחבית וכסברה דרבי יאודה ומיהו הכל אסור בשתיה דאפילו תימא נצוק אינו חבור הא ודאי ברזא וחבית דיינינן ליה כחבור לאוסרו מדין תערובת בשתיה מיהת ובאידך לישנא אמר דעד ברזא אסור בהנאה שהכל הוא חשוב כאילו היה בברזא כיון שראוי להיות נמשך דרך שם וכשנגע בברזא נגע בו ואידך שרי בהנאה ואסור בשתיה בדין תערובת אבל מות' בהנאה דקיימא לן סתם יינם יין ביין ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו ואם תאמר והיאך אפשר לאסו' נגיעתו בהנאה דהא נגיעה כמתעסק במלאכתו הוא דמיא וכמדדו ביד ומאי שנא מעובדא דחביתא דלקמן.
תירץ הר"אבד ז"ל דהכא מיירי כשהיו שם ישראלים שהיו יכולין להציל וכיון דכן חיישינן שלא נתכוון להציל אלא לנסך אבל עובדא דלקמן לא היה שם ישראל שיוכל להציל ותולין שנתכוון הוא להציל.
וזה התירוץ דחוק מאד כיון שלא הזכירו בגמרא כן ויותר י"ל לפי שיטה זו כי על ידי ששהתה ידו שם זמן מרובה עד שנתנו שם הברזא אנו חוששין שנסך כשהוא יושב שם בחנם וידו נוגעת ביין מה שאין כן בעובדא דלקמן כי לאחר שחבקה לא היה נוגע ביין ואף על גב דהכא ליכא שכשוך לית לן בה כיון דהוה תמן נגיעה אריכתא בלא פסק כנ"ל לפי שיטת זו וזו שיטת מורי הר"שבא ז"ל אבל מורי הר"אה ז"ל היה מפרש כשיטת ר"שי ז"ל אלא שהיה מוסיף עליו בימה שאמר רב פפא כלישנא בתרא דעד ברזא אסור לא אמר כן מן הדין כמו שיראה מלשון ר"שי ז"ל אלא משום חומרא דיין נסך בלבד שנראה כאלו עומד בברזא כיון שסופו לימשך ששם ולכך התיר מה שתחתיו ואפילו בשתיה ודקאמרת שיאסור אותו מדין תערובת אין כאן תערובת כלל כי מה שבברזא הרי הוא כאלו פרוש לעצמו בכלי אחד ועדיף מנצוק ההולך באויר שאין לו קיום בעצמו ועמידתו בחבורה שלמעלה ומה שאמרו בתוספתא לרבי יאודה בצדה תעלה באחד ומאה לרווחא דמילתא אמרו כן שאפילו היינו רוצים להחמיר בטהרת תרומה ולדון אותו כתערובת הרי עולה באחד ומאה.
ולענין מה שאמר רב יימר כתנאי כו'. יש אומרים שאף ללישנא בתרא דקים ליה רב פפא כרבי יאוד' מה שאמר רבי יאודה מצידיה טהורה לא אמר אלא מה שתחת הברזא ומה שמצינו בקצת נוסחאות והיא גם גירסת ר"שי ז"ל טהורה מכאן ומכאן הכי פירשנהו טהורה מכאן אם תעמוד כן ואם תעמוד בהפוך טהורה מאידך גיסא ולעול' הצד העליון טמא והשאר טהור וכגון שיש בשאר מאה לבטל מה שלמעלה וזה בודאי דוחק גדול והיותר נכון כי לרבי יאודה כל החבית טהורה לגמרי ורב פפא כליש' בתרא חומר הוא ביין נסך וכדעת מורי הר"אה ז"ל ואף לפי' האחר כך יש לנו לפרש בענין זה.
ולענין מה שכתב ר"שי ז"ל דלית הלכתא כרב פפא דהא אוקמה רב יימר כרבי יאודה אין זה דעת רבי' אלפסי ז"ל והגאונים שפוסקין הלכה כרב פפא וכן פוסק הרב בעל התרומות ז"ל וטעם דבריהם דכיון דרב פפא סובר כרבי יאודה הא ודאי הלכה כמותו שלא אמרו יחיד ורבים הלכה כרבים אלא כשאין שם פסק ולא סוגיא דקיימא כיחידאה ואפילו תימא דרב יימר נתכוון לדחות דבריו כשהעמידם ביחידאה אנן כרב פפא קיימא לן לגבי דרב יימר כל שכן שאין לנו לשים מחלוקת בכדי בין רב פפא לרב יימר ואם באת לאסור יין שבחבית מדין נצוק הרי לפי ר"י ז"ל כבר נאסר כל היין שבחבית בשתיה ואין כח בנצוק לאסור יותר.
מעתה לדברי הכל כל היין שבחבית אסור בשתיה שהרי לדעת רשי ז"ל אין הלכה כר פפא וכרבנן קיימא לן שאוסרין הכל והוה ליה מגע גוי בכולו שלא בכונה ואסור בשתיה.
ולדעת ר"י ז"ל שפוסק כרב פפא אף רב פפא אוסר הכל בשתיה. ולפירוש מורי הרב ז"ל אפש' היה להתיר בשתיה מאי דהוי בתר ברזא כלישנא בתרא אלא שאף הוא חושש לומר שאין הלכה כרב פפא דרב יימר פליג עליה וסובר כרבנן והלכתא כותיה.
ונמצא הפסק עולה לדרך אחד לכל הפירושים והיה אומר מורי הר"אה ז"ל דעד כאן לא התיר רב פפא אלא בברזא הנוטה כלפי מטה אבל צנור העומד ביושר כעין חור הוא ואפילו רב פפא היה מודה דנגיעה בכולה חשיבה ולא נתחוורו לי דבריו דההוא דרב יאודה דקם רב פפא כותיה דקתני מצדה טהורה בכל אנפא משמע ומיהוא בהא ודאי מודינא שאם נתן הגוי ידו ביין שבנקב החבית עצמו או שהכניס אצבעו בברזא והגיע עד היין שבנקב החבית שהוא אסור לדברי הכל ולא אמר רבי יאודה מצדיה טהורה אלא בשנוגע בברזא או בקלוח ולא הוצרך לפרש דהא פשיטא. וכן אם החזיר העץ לברזא והיה ארוך ומגיע ליין שבחבית הכל אסור דהא הוה ליה נגיעה בכולו על ידי דבר קל שהוא אסור וכן כתוב בתרומות ומיהו נראה בזה דרך ר"שי ז"ל שאינו אוסר אלא בשתיה כיון שמעשיו מוכיחין שלא נתכוון אלא להציל.
וכתוב בתוספות בשם רבינו שמואל ז"ל שאסור להיות גוי תוחב נעורת או מטלית בסדקי החבית מפני שנוגע ביין ובשם ר"י ז"ל כתבו דבסביבות השולים מקום שמתחברין אל דופני החבית אם יוצא משם יין מותר לגוי לתחוב שם נעורת לפי שהנעורת שתוחב שם אינו כנגד יין שבפנים שראשי השולים הנכנסין בחריצין שבצדי החבית מפסיקי' בנתים אבל בשאר מקומות אסור ע"כ. ואותם שנוהגין לסתום בין דף לדף בחלב יש להתיר מפני שהחלב הוה צונן ולא יהיב טעמא ועוד שהוא משהו ועוד שהחלב ביין נותן טעם לפגם וכיון שאינו מתכוין אלא לסתום אין כאן משום ביטול איסורין כדי לאסור לכתחילה ובעלי הנפש חוששין שלא לעשות כן לכתחילה אבל בדיעבד פשוט הוא שהוא מותר.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |