ריטב"א/כתובות/פח/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אמר רב פפא ואי פיקח היא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא. פי' דנ"מ משום דשבועה דאורייתא הוא בנקיטת חפץ (או) בשם או בכנוי כדאמרינן בשבועות וחומרא היא עד מאוד אבל שבועה דרבנן קולא בעלמא היא כעין שלנו עכ"ל. אבל הגאונים ז"ל והרמב"ם ז"ל כתבו שכל שבועת המשנה היא בנקיטת חפץ ובשם או בכינוי ושבועת היסת דרבנן בלחוד היא דלית בה נקיטת חפץ ואף היא בשם או בכינוי לדעת הרמב"ם ז"ל וכן עיקר ולפי דברים אלו י"ל כי מייתי לשבועה דאורייתא מאי הוה. דין. ויש אומרים דנפקא מיניה להפוך שבועה דקי"ל במס' שבועות בדרבנן מהפכינן שבועה ולא בדאורייתא. דין. והרמב"ם ז"ל ואחרים עמו כתבו שלא אמרו בדרבנן מהפכינן שבועה אלא במי שנשבע ואינו משלם אבל לא כשנשבע ונוטל שאף שזה נשבע ונפטר מהפך לה על חבירו לישבע וליטול וכ"פ שלא יקבל עליו שבועתו של זה, ויש אומרי' דנפק' מיניה למיחת לנכסי דכל המחויב שבועה של דאורייתא אם לא נשבע נחתינן לנכסי ובשבועה דרבנן אי תפסי זוזי שלא בשבועה לא נחתינן לנכסי' אלא דמשמתינן ליה עד שתשבע דליהדר דה"ל גזל מדרבנן ולא נחתינן לנכסים משום גזל דרבנן וכדאמרי בגיטן גבי גזל מציאת חרש שוטה וקטן ודוקא באותה שהחמירו עלי' חכמים בשבועה שדינם מן התורה ליטול בלא שבועה אבל שכיר ונגזל ונחבל ושכנגדו חשוד על השבועה שאין דינם מן התורה ליטול אפי' בשבועה ורבנן עשו להם תקנתא לישבע וליטול אם נטלו שלא בשבועה מפקינן מינייהו ויש אומרים דבכל הנשבעים ונוטלים ג"כ כיון דתקנתא דרבנן היא דגזל מדאורייתא עבדוה רבנן וכי תפוס בלא שבועה נמי נחתינן לנכסיה ושמעתין דהכא נפקי מינה כגון שהיתה אשה חשודה על השבוע' וכי מייתי לה לידי שבועה דאורייתא שכנגדו נשבע ונוטל ושבועה דרבנן גובה בלא שבועה דתקנתא לתקנתא לא עבדינן כדאיתא בפ"ק דמציעא וכתב תר"ז הלוי דכל הנשבעין ונוטלים שהם חשודים אם הם מאותם שדינם לגבות בלא שבועה נוטלים שלא בשבועה אבל אם הוא מאותן שדינם ליטול בשבועה כנגדו נשבע היסת ופטור ואם שכנגדו חשוד ג"כ פטור בלא שבועה וכן דעת רבינו ז"ל. היכי סמוך ופי' רש"י ז"ל הא מה שראה זה לא ראה זה ואם תכפור על שתיהן אין כאן אלא עד א' ותשבע ותטול ג"כ ונמצא מפסיד ע"כ, והקשו בתוס' דא"כ אתי' קושיי' דלא כהלכתא דהא קיי"ל כרבי יהושע בן קרחה דאמר שאין צריכי' שיראו שניהם כאחד דהודאה אחר הודאה מצטרפים וה"ה לפרעון אחר פרעון שמצטרפים למנה מיהת אם כל א' מהם מעיד על מנה לכך פי' היכא סמיך דהא כיון שנצטרפו שניהם למנה אליבא דרבי יהושע בן קרחה כבר עשה כל אחד עדותו במה שראה ונתקבלה עדותו והאיך יכול לחזור ולהשביעה על פי א' מהם.
אלא יהיב לה כתוב' באנפי נפשה ובאפי סהדי קמא וסהד' בתרא וה"ה דיוכל לומר דפרע לה כתובתה באפי תרי סהדי אחריני ומוקים לקמאי כהלוואה על פומיה דסהדי קמא אלא דנקיט תלמודא חדא מינייהו דלא לאפושי סהדא:
מתקיף לה רב אשי אכתי יכונה לומר שתי כתובות הוה פי' רש"י ז"ל ורגלים לדבר לחוש לדברי' שהרי מעיד גם העד האחד כי לשם פירעון כתובתה פרע גם בתחילה. אלא אמר רב אשי הוא דמודע להו לסהדי קמא וסהדי בתרא לפני הפירעון השני דעו שכבר פרעתי לה כתובה זו בפני א' מכם והיא כופרת ואני רוצה לפרעה שנית בפניכם לשם כתובה שיהיו לי שני עדים בדבר ואתבע את הראשונים שיש לי עליהם עד א' ותתחייב שבועה לדאורייתא וכיון דאודיעינהו ולא מסייע ליה האי עד קמא תו לא מצי למימר שתי כתובות הוה דמלתא דלא שכיח הוא וכן פי' רש"י ז"ל ולפ"ז אינו צריך להודיעם בפניה וכן בדין שאלו היה צריך להודיעם בפניה הא ודאי לא שתקה ואמירתי בפניה לא מהני ליה טפי אלא פרש"י ז"ל עיקר והכי מוכח לישנא דלא קאמר דמודה לה באנפ':
השתא אבוהן שקיל בלא שבועה פי' היכא דלא אמר ליה אשתבע לי ואינהו שקלי בשבועה אע"ג דלא אמר אשתבע לי ומתני' כשלא אמר אשתבע לי מיירי. אלא אמר ר"נ וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשביעה פי' בשבועת היורשים וכשמת מלוה תחילה. דין. ושמעינן מהכא דיתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה פי' אע"ג דלא אמרי אידך אשתבע לן וכתב בע"ה ז"ל דדוקא דטענו אידך אמר לנו אבא פרעתי כדאמרי' בסמוך הא לאו הכי לא טענינן להו שאין טוענין ליורש זה לחובתו של יורש זה ואם באו לגבות מן הלוה עצמו ואמר להו אשתבע לי, כתבו מקצת הגאונים הראשונים ז"ל כגון רב שלום ורבי שמעון קיירא ז"ל דמשתבע לוה ומיפטר ורבינו האי גאון ז"ל כתב שאין לסמוך עליהם אלא נשבעין שבועת היורשים דהא מאי אמר לאבוהון משתבע לי הוה משתבע ליה וכן עיקר והא דלא אוקימנא מתני' בהכי משום דכולהו שבועות דמתני' מיירי בדלא אמר אידך אשתבע לי. אבל אם אמרו אמר לנו אבא לא לויתי אף בשבועה לא יפרעו. תמיהא מילתא מאיזה טעם הוה סלקא דעתין למימר הכי וי"ל דקס"ד כיון דאמר כן בשעת מיתה ודאי קושטא קאמר משא"כ בפירעון דדלמא פרע לאחרים וקסבר שסבר לזה ומתקיף לה רבה דאדרבה כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואיהו לא מהימן למימר לא לויתי במקום שטר מקוים ואע"פ שאומר בשעת מיתה:
אלא אי אתמר הכי אתמר לא שנו וכו'. אבל אמרו אמר לנו אבא לא לויתי גובין שלא בשבועה שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ויתומים שאמרו למלוה קיים שטרך לא חשיב כאומר לא לויתי דמי אא"כ אמרו שאביהם אמר שהוא מזויף הוא כאומר לא פרעתי דמי דאי לאו הכי איכא למימר דאינהו אמרי הכי בטענות שמא משום דלא ידעי במילתא דאבוהן אבל לוה בעצמו שאמר קיים שטרך כאמר לא פרעתי דמי. ור"נ אמר אפי' ב"ח שלא יהא כ"א הולך ונוטל מעות של חבירו והולך ויושב במדינת הים ונמצאת נועל דלת בפני לווין. ופסקו רבוותא והרמב"ם ז"ל הלכה כר"נ. דין. ומיהו אם הלוה במקום קרוב כדי מהלך יום א' צריך להודיעו ואף כשהוא במקום רחוק אין זה גובה כי אם בשבועה אע"פ שיש נאמנות בשטר אא"כ האמינו בפי' אפי' שלא בפניו וכדכתיבא לעיל ונ"ל לפי טעמו של ר"נ שלא תקנו כן אלא כשלוה ממנו כאן והלך לו אבל אם הלוה לו במקום אחר והוא בא לכאן לגבות מנכסיו שיש לו כאן אין מגבין לו שלא בפניו אלא ילך במקום שהוא וידון עמו ואם יפסקו עליו שם שראוי לגבותו ומייתי אדרכתא בידיה מגבין ליה דבהא ליכא טעמא שנוטל מעותיו של חבירו והולך לו וכן אני דן:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |