אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/פח

יום ראשון ז' תשרי תשפ"ג - מסכת כתובות דף פח

נקיטת חפץ בשבועה דרבנן

שבועת אשה בעד אחד מעידה שכתובתה פרועה

שנינו במשנה במסכת כתובות (פז.): עד אחד מעידה שהיא פרועה, לא תפרע אלא בשבועה... כיצד, היתה כתובתה אלף זוז, ואמר לה התקבלת כתובתיך, והיא אומרת לא התקבלתי, ועד אחד מעידה שהיא פרועה, לא תפרע אלא בשבועה.

והגמרא (פז:) מביאה שרבי בר חמא סבר למימר ששבועה זו היא מדאורייתא, שכן דורשים מהפסוק "לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת" - לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם, אבל קם הוא לשבועה. וכפי ששנינו בכמה מקומות: כל מקום שהשנים מחייבים אותו ממון, אחד מחייבו שבועה.

אמנם רבא דוחה דבריו: שתי תשובות בדבר, חדא דכל הנשבעין שבתורה 'נשבעין ולא משלמין' והיא 'נשבעת ונוטלת'. ועוד שכלל הוא בידינו ש'אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות', וכאן הלא בכתובה יש גם שיעבוד קרקעות ואם כן שבועתה היא גם על שיעבוד זה, וע"כ שאין כאן דין שבועה מדאורייתא. ואכן מסיק רבא ששבועה זו היא מדרבנן וכדי להפיס דעתו של בעל.

עם זאת, אומר רב פפא כי בידו של הבעל, אם פיקח הוא, להביא את האשה לידי שבועה דאורייתא, וזאת על ידי שיתן לה את הכתובה שאותה תובעת כעת בפני העד שבידו ועד נוסף, ושוב יתבע מהאשה את הכתובה הראשונה שפרע לה לפי עדותו של העד. עתה, כבר ניתן יהיה לחייב את האשה בשבועה דאורייתא, שכן הרי היא 'נשבעת ולא משלמת' שהרי הבעל הוא שתובע את החזרת הכתובה הראשונה שהיא כמלווה ביד האשה. וכן אין כאן כפירת שעבוד קרקעות, שהרי הנידון אינו על הכתובה אלא על החזרת ה'מלווה' היא הכתובה הראשונה.

דברי רש"י בנפק"מ בין שבועה דאורייתא לדרבנן לענין נקיטת חפץ

רש"י נזקק לשאלה, מה תועלת יש לבעל בכך שתהיה השבועה דאורייתא, כיון שסו"ס חייבת להישבע מה אכפת לו אם השבועה דאורייתא או דרבנן. ומבאר רש"י: שבועה דאורייתא, שהיא בשם או בכינוי, ואוחז בספר בידו... וחמורה היא מאד. אבל שבועה דרבנן, קללה בעלמא כעין שלנו.

והנה במשנה בגיטין (לד:) שנינו: אין אלמנה נפרעת [- כתובתה] מנכסי יתומים אלא בשבועה, נמנעו מלהשביעה, התקין ר"ג שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו [- יבחרו להם דבר קשה להדירה בו, כגון: קונם מיני מזונות עלי אם נהנתי מכתובתי. רש"י] וגובה כתובתה.

ובגמרא (לה.): אמר רב יהודה אמר ר' ירמיה בר אבא, רב ושמואל דאמרי תרוייהו, לא שנו אלא בבית דין אבל חוץ לבית דין משביעין אותה. ופירש רש"י (ד"ה חוץ): ששבועת הדיינין של תורה היא ונקט ספר תורה בידיה או תפילין ומשביע לה בשם או בכינוי, כדאשכחן באברהם (בראשית כד ג) "שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך בה'" ועונשה מרובה. וחוץ לבית דין שבועה דרבנן בקללת ארור ולא נקיט מידי ואין עונשה כל כך.

קושיית התוספות בסתירת דברי רש"י בגיטין ומסוגיית הגמרא בשבועות

ומבואר אם כן בדברי רש"י שאף שבועה דרבנן צריכה נקיטת חפץ, ורק כשהיא 'חוץ לבית דין' אז היא בקללת ארור ולא נקיט מידי ואין עונשה כל כך. ועפ"ז מקשים התוספות (כתובות שם ד"ה מייתי וגיטין שם ד"ה לא) שסתר רש"י דברי עצמו, שכן בכתובות ביאר רש"י שהנפק"מ בין שבועה דאורייתא לדרבנן הוא אם צריכה נקיטת חפץ, ואילו בגיטין מבואר שאין חילוק זה אלא בשבועה חוץ לבית דין.

גם על עיקר חילוקו של רש"י בין שבועה דרבנן לשבועה דאורייתא לענין נקיטת חפץ, תמהים התוספות (בגיטין שם ובשבועות מא.) מכח סוגיית הגמרא בשבועות (שם), שם מבררת הגמרא: מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן, ובין הנפק"מ שמביאה הגמרא לא מובאת נפקא מינה זו של 'נקיטת חפץ', ומשמע שבאמת גם שבועה דרבנן צריכה נקיטת חפץ, כמשמעות דברי רש"י בגיטין, ובסתירה לדבריו בכתובות.

ובהגהות מיימוניות (שבועות פי"א אות ה) הביא מש"כ מהר"ם מרוטנבורג בבירור דעת רש"י. ותחילה הקשה על עיקר דברי רש"י מדברי הגמרא בשבועות שלא נקטה חילוק זה בין שבועה דרבנן לשבועה דאורייתא. ועוד הקשה דידיה אדידיה מדברי רש"י בגיטין, וכקושיות התוספות. והוסיף והקשה עוד, שבמשנה בכתובות מבואר גם שהפוגמת כתובתה [- שמודה שקיבלה כבר חלק מהכתובה, אך טוענת שמקצתה עדיין לא פרועה] חייבת שבועה, והגמרא (כתובות פז:) מביאה גם על דין זה שרמי בר חמא סבר למימר שחיוב השבועה הוא דאורייתא. ופירש רש"י (ד"ה שבועה): ונפקא מינה דלא מפכינן לה [- שבדרבנן מפכינן לה, וכשהחייב שבועה חשוד, שכנגדו נשבע ונוטל]. וקשה מדוע לא פירש רש"י שהנפקא מינה היא לענין נקיטת חפץ כפי שפירש לענין עד אחד מעידה שהיא פרועה.

חילוק המהר"ם מרוטנבורג בין שבועה דרבנן בעלמא לשבועה כדי לפייס

ומכח קושיות אלו מסיק המהר"ם מרוטנבורג שמה שכתב רש"י ששבועה דרבנן לא בעי נקיטת חפץ, אינו כלל בכל שבועה דרבנן, אלא דוקא בשבועה זו של 'עד אחד מעידה שהיא פרועה', שכן בגמרא מבואר ששבועה זו היא מדרבנן 'להפיס דעתו של בעל' - ושבועה כזו אכן אינה דורשת נקיטת חפץ, משא"כ שבועה גמורה מדרבנן כגון בפוגמת כתובתה ושאר שבועות, אף שבועה דרבנן צריכה נקיטת חפץ, ורק חוץ לבית דין אינה צריכה. ובזה יתיישבו כל הקושיות, בחילוק שבין סוגיית 'עד אחד מעידה' ל'פוגמת כתובתה', והמבואר בדברי רש"י בגיטין שבשבועה דרבנן בבית דין בעינן נקיטת חפץ, ומה שהגמרא בשבועות לא מביאה נקיטת חפץ כדבר חלוק בין שבועה דרבנן לשבועה דאורייתא.

מחלוקת הראשונים ביסוד דין נקיטת חפץ אם הוא מעיקר דין השבועה או כדי לאיים

והנה כבר נחלקו הראשונים ביסוד דין נקיטת חפץ. דדעת הרמב"ן (שבועות לח:), הרשב"א (שם), הריטב"א (שם) והר"ן (שם), שדין זה אינו אלא תקנה דרבנן כדי לאיים על הנשבע שיפרוש, וכל דברי הגמרא משבועת אליעזר לאברהם אינה אלא אסמכתא בעלמא. ואילו הקרית ספר (שבועות פי"א) כתב שדין נקיטת חפץ הוא מדאורייתא, וכך דעת המאירי (שבועות לח:).

והרא"ש בשבועות (לח:) הקשה על עיקר דין נקיטת חפץ, שמקורו משבועת אליעזר לאברהם שהיתה בנקיטת חפץ, והקשה הרא"ש שהרי אברהם השביעו בשם המפורש, ואם כן מדוע לא נלמד מכאן לכל שבועת הדיינים שאינה שבועה אלא אם כן נשבע בשם המפורש, ומדוע סגי בכינוי, ויישב מה שיישב. וביישובו השני כתב: אי נמי, הא דבעינן אנקוטי חפצא, לאו דילפינן מהתם, אלא אסמכתא בעלמא היא ותקנת חכמים להטיל אימה על הנשבע, לכן נותנים לו הספר תורה או חפץ של מצוה בזרועו. הרי שדן הרא"ש בדבר זה אם הוא ילפותא מדאורייתא או מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא.

וראיתי מי שדקדק מלשון רש"י בכתובות - 'וחמורה היא מאד', ובגיטין - 'ועונשה מרובה', שמשמע שדין נקיטת חפץ הוא בעיקר השבועה, ומדאורייתא, ולא רק תקנת חכמים כדי לאיים עליו.

ולפי זה נראה ליישב עוד דעתו של רש"י, שבאמת גם לדעת רש"י ודאי ששבועה דרבנן אף היא נעשית בנקיטת חפץ, וכמבואר בגמרא בשבועות וכמו שביאר רש"י בגיטין. אמנם סובר רש"י שחילוק גדול יש בין נקיטת חפץ בשבועה דרבנן לנקיטת חפץ בשבועה דאורייתא, שכן בשבועה דאורייתא ה'נקיטת חפץ' היא דין בגוף השבועה, ששבועה בנקיטת חפץ היא חמורה טפי, וכמו שמדגיש רש"י בדבריו: "ואוחז ספר בידו... וחמורה היא מאד". משא"כ שבועה דרבנן אף אם נוקט חפץ בידו, אך הטעם לכך הוא רק כדי לאיים עליו, ואין זה מתנאי השבועה או ההשבעה - ולכן חומרתה קלה יותר. וא"כ לפי זה שפיר יש לומר שבשבועה דרבנן אף שיש תקנת חכמים לנקוט חפץ בידו, מכל מקום עדיין חלוקה שבועה דאורייתא משבועה דרבנן גם בדין זה עצמו, אם הנקיטה היא מגוף השבועה או רק כדי לאיים עליו.

צורת הילפותא לנקיטת חפץ משבועת אליעזר לאברהם

ולעיל הבאנו קושיית הרא"ש מדוע למדו חז"ל משבועת אליעזר דין נקיטת חפץ ולא למדו דין השבעה בשם המפורש. ובמרומי שדה (שם) כתב ליישב על פי דברי הרי"ף (שבועות יח. בדפה"ר) שהדיינים משביעים בשבועה האמורה בתורה כנקיטת חפץ בשבועת אליעזר, דכתיב "שים נא ידך תחת ירכי" וכתיב "וישם העבד את ידו תחת ירך אברהם אדוניו וישבע לו". והנה הוסיף הרי"ף פסוק נוסף יתר על מה שהביאה הגמרא, שהגמרא לא הביאה אלא את הפסוק הראשון בהשבעת אברהם, ואילו הרי"ף הוסיף והביא גם את הפסוק השני בשבועת אליעזר בפועל לאברהם.

וביאר המרומי שדה שהרי"ף בא בדבריו ליישב קושיית הרא"ש, והיינו שבאמת אין הלימוד מצורת ההשבעה של אברהם, שאין ראיה מאופן השבעתו שהוא לעיכובא, ולכן גם אין לומדים מהשבעתו שצריך להשביע דוקא בשם המפורש. אמנם ממה שחזר הכתוב ושנה שאכן שם אליעזר את ידו תחת ירך אברהם אדוניו וישבע לו, מכך דרשו חז"ל שנקיטת חפץ היא לעיכובא, ושכך היא צורת השבועה.

יסוד הרש"ש בדעת התוספות שנקיטת חפץ הוא רק כשיש 'תובע' לשבועה

ובספר חבצלת השרון (פ' חיי שרה) העיר מהכתובים בפרשת ויחי (בראשית מז כט) שם מבואר גם כן שאמר יעקב ליוסף שישים ידו תחת ירכו וישבע לו שלא יקברנו במצרים, ואכן נשבע לו יוסף. ואמנם שם לא טרח הכתוב לשנות שוב שאכן נשבע יוסף בנקיטת חפץ בהנחת יד תחת ירך אביו.

וכתב ליישב בהקדם דברי התוספות בשבועות (לח: ד"ה לאתפושי) שהקשו התוספות מפני מה בשבועת ביטוי אין דין נקיטת חפץ אם השביעוהו אחרים, כמו שבשבועת הדיינים צריך נקיטת חפץ אם הוא מושבע מפי אחרים. ומתוך דברי התוספות מבואר שכל דין נקיטת חפץ בשבועת הדיינים הוא רק באופן שהוא מושבע מפי אחרים. ועמדו האחרונים לבאר מנין חידשו התוספות חידוש דין זה, שרק במושבע מפי אחרים יש דין נקיטת חפץ.

והרש"ש ביאר דעת התוספות, שמה שכתבו התוספות 'מושבע מפי אחרים' אין כוונתם שאכן יש אחר המשביעו, אלא עיקר כוונתו שיש 'תובע' על השבועה. וסבירא להו לתוספות שבאופן שיש אחר המזקיקו להישבע, אזי יש דין נקיטת חפץ, ואף אם הוא נשבע בעצמו. ולכך בשבועת הדיינים שלעולם הבית דין הם שמזקיקים אותו להישבע, ממילא צריך נקיטת חפץ אפילו אם נשבע מעצמו.

ביאור החבצלת השרון שיסוד דין נקיטת חפץ הוא הלכה מהלכות ההשבעה

על פי זה רצה בחבצלת השרון לחדש שיסוד דין נקיטת חפץ הוא הלכה מהלכות ההשבעה, דהיינו שמשביעים את הנידון בשבועה חמורה של נקיטת חפץ, דלהיות 'מושבע על פי בית דין' יש בו תנאי זה שיהיה מושבע בנקיטת חפץ.

ועפ"ז כתב לבאר את החילוק שבין שבועת אליעזר לאברהם ובין שבועת יוסף ליעקב, ששבועת אברהם לאליעזר היתה מכח זכות ההשבעה שאדון יכול להשביע את עבדו, וכמבואר בדברי הרמב"ן, ולכן כפלה התורה שאכן נשבע אליעזר בנקיטת חפץ, והוציאה הגמרא מכח שבועה זו את דין 'נקיטת חפץ'. משא"כ בשבועת יוסף ליעקב, כיון שלא היה כח ביד יעקב להשביע את יוסף, לכך אף שאמר לו לנקוט חפץ לא היה זה אלא כדי לאיים עליו ולאלם הדבר בעיניו, אך באמת לא היה כאן דין נקיטת חפץ שהוא דין מדיני ההשבעה. ולכן לא שנתה התורה שאכן כך היה.

תליית דין 'נקיטת חפץ' בדין 'מיפך שבועה'

ולפי זה יש להוסיף ולפלפל, דהנה בגמרא בשבועות מבואר החילוק שבין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן, לענין 'מיפך שבועה', דהיינו שאם אמר הנתבע לתובע השבע וטול, בדאורייתא לא מפכינן שבועה ובדרבנן מפכינן שבועה. ובראשונים ביארו טעם החילוק, שאם חייב שבועה דאורייתא אין בית דין מתקנים לעקור דבר מהתורה, וכיון שאמרה תורה 'ולקח בעליו ולא ישלם' לכך מי שעליו לשלם ישבע וייפטר. משא"כ שבועה דרבנן כיון שאינו חייב אלא מדרבנן לכן יכול לומר 'השבע וטול'.

ואמנם לפי דברי התוספות וביאור החבצלת השרון, יש לומר שבזה חלוק גדר 'שבועה דאורייתא' מ'שבועה דרבנן', שבשבועה דאורייתא שמוטל חיוב שבועה על מי שצריך לשלם, אם כן יש כאן 'תביעה' לשבועה, ולכן אי אפשר להפוך השבועה ממנו כיון שתביעת השבועה מוטלת עליו, ולכך גם צריך לנקוט חפץ כדרך שאליעזר הוצרך לנקוט חפץ, כיון שהוא דין מדיני ההשבעה. משא"כ שבועה דרבנן, אף כשתקנו חכמים שבועה בין איש לרעהו, אין גדר השבועה הטלת תביעה לשבועה על מי שצריך לשלם, אלא כעין הטלת דין שבועה להכריע הנידון על פי שבועה, ולכן יכול להפוך השבועה.

וכיון שנבאר ששורש מה שיכול להפוך השבועה, הוא משום שאין גדר 'שבועה דרבנן' תביעת שבועה ממי שצריך לשלם, ממילא גם אין לו דין נקיטת חפץ כבשבועת אליעזר, שהיא דין מדיני ההשבעה, ואם יש בו דין נקיטת חפץ אינו אלא כדי לאיים. ומעתה יבואר היטב מדוע לא הביאה הגמרא בשבועות נפק"מ בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן בנקיטת חפץ, כי באמת עיקר דין נקיטת חפץ יש גם בשבועה דרבנן כדי לאיים עליו. ומה שחלוקים זה מזה שכאן טעם הדין כדי לאיים עליו וכאן הדין משום ה'תביעה לשבועה', דבר זה כבר כלול במה שיכול להפוך שבועה דרבנן ולא יכול להפוך שבועה דאורייתא, שעניינו משום שבשבועה דאורייתא הוא ה'נתבע לשבועה' ולא שייך להפוך החיוב על אחר, משא"כ בשבועה דרבנן.