רב פעלים/ג/יורה דעה/טו

רב פעלים ‏ ג יורה דעה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה. אשה אחת עודנה רכה בשנים ילדה בן זכר וטבלה אחר ספירת ז' נקיים בליל ששה וחמשים ללידתה, והנה בליל טבילתה אחר תשמיש ראתה דם בעדים והראתה אותו לחמותה ואמרה לה אין דם זה אוסר וסמכה עליה ושכבה עם בעלה כי כן דרך נשים בעודם קטנות סומכות על נשים גדולות להראות להם דמים ועושין כאשר יאמרו להם, וחמותה המרשעת אע"פ שראתה שהוא דם גמור אמרה זה דם טוהר שהוא קרוב ללידה שלה והתורה התירה אותו ורק חומרא הוא דאחמור נשי לאוסרו, וזה בנה עודנו קטן וצריך לילך אחר שני שבועות למקום אחר בשביל עסק ויתעכב ששה חודשים יקשה עליו הדבר אם תהיה נאסרת עליו באיסור שהוא משום חומרא, לכך התירה לכלתה לשכב עמו, באומרה אין דם זה שבא אחר הלידה אוסר. והנה זאת האשה נודע לה אח"כ מפי אחרים שאין זה דם טוהר כיון דעברו נ"ה ימים אחר לידה והרי הוא דם נדה גמור, ולכן באה לשאול אם צריך לה כפרה בעבור זה שסמכה על חמותה והיא לפי תומה האמינה לה שאין דם זה אסור, כי כן דרכה לשאול את חמותה בכל ענייני נדה מעת שנשאת והיא עושה ע"פ דבריה, גם שואלת אם גם בעלה צריך כפרה כי לא ידע מעיקרא שראתה דם ולא אסיק אדעתיה שתראה דם נדה בליל טבילתה, והוא נסע אחר טבילתה בשבעה ימים, ועל הכל יורינו ושכמ"ה:

תשובה. כתב הרמב"ם ז"ל בה' שגגות פרק י"ד ה"ג וז"ל הורו ב"ד שיצא השבת לפי שנתכסית החמה ודמו ששקעה החמה ואח"כ זרחה אין זו הוראה אלא טעות וכל שעשה מלאכה חייב אבל ב"ד פטורין, וכן אם התירו ב"ד א"א להנשא לפי שהעידו בפניהם שמת בעלה ואח"כ בא בעלה אין זו הוראה אלא טעות והאשה והבועל חייבין חטאת על שגגתם וכן כל כיוצא בזה עכ"ל וידוע מ"ש בש"ע יו"ד סי' קפ"ה ס"ד בהגה"ה דאם שמשה שלא בשעת וסתה ומצאה דם אחר התשמיש אפילו נמצא על עד שלו מקרי אונס אפילו לא בדקה תחלה ואין צריכין כפרה לא הוא ולא היא ע"ש, ובתשובת הגאון נו"ב תניינא ביו"ד סי' צ"ו הביא משם גאון אחד שפקפק בזה בהיכא דלא בדקה קודם תשמיש וס"ל אם בדקה קודם תשמיש חשיב דין אונס אם ראו דם אחר תשמיש ואין צריכין כפרה, אבל אם לא בדקה קודם תשמיש וראתה דם אחר תשמיש יש לזה דין שוגג ולא דין אנוס וצריכין כפרה דדמי זה לאשה שהעידו ב' עדים על מיתת בעלה ונשאת, ואח"כ בא בעלה שחייבת בקרבן דדין שוגגת יש לה, ואק זה אונס להפטר מן הקרבן כיון דהוה אפשר לה לא מפני וכו'. והגאון נו"ב ז"ל כתב על דברי הגאון הנז' שאין הדמיון עולה יפה אך צריכין אנו לשום לב דאנן קי"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב חטאת דקי"ל כחכמים וכ"כ הרמב"ם ז"ל, ולכאורה יפלא למה יתחייב היחיד בזה ואף שהב"ד פטורים אם לא עשו רוב הקהל על פיהם מ"מ יחיד זה מה פשעו ומה חטאתו ואין לך אונס גדול מזה שעשה ע"פ הוראת ב"ד, והתורה אמרה ע"פ התורה אשר יורוך, שאפילו אומרים על ימין שמאל נשמע להוראתם וא"כ לא היה רשאי היחיד להרהר אחריהם ולמה יחשב זה לשוגג ולא לאונס. והנלע"ד לחלק דשאני נסת ע"פ עדים אף שמותרת להנשא על פיהם מ"מ אונס זה בא ע"פ טעות הוא שהרי באמת העדים העידו שקר והעדים הטעו אותה בשקר לכן נחשב הדבר טעות שגגה ולא אונס, משא"כ שמשה שלא בשעת וסתה שהיא מותרת לשמש ואין כאן טעות דע"פ דין תורה מותרת לשמש, הנה בודאי אפילו אם פרסה נדה באמצע הביאה אנוס הוא על הכניסה שהרי אין כאן שום טעות וכו', ובזה ניחא ג"כ שהיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב קרבן אף שהוא אנוס שהרי כתיב ע"פ התורה אשר יורוך, מ"מ אונס זה ע"פ טעות והוא בא שהב"ד טעו בהוראה ולכן נחשב שגגה אלא שאם עשו כל ישראל על פיהם העושים פטורים מן הקרבן, והיינו לא מטעם אונס אלא כיון שהב"ד חייבין קרבן לכן העושים פטורים, משא"כ כשעשה היחיד על פיהם שאז אין הב"ד חייבין קרבן, חייב היחיד קרבן. ובזה יתורץ קושית הרב לח"מ והרב מש"ל מה שהקשו על הרמב"ם בפרק י"ד מה' שגגות דלמה הוצרך למיהב טעמא שאין זו הוראה אלא טעות הא לדידן דקי"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב לא אכפת לן אם הוא הוראה או טעות, וע"ש מה שהסביר בזה:

ובענין הנוגע לבדיקה של קודם תשמיש יצא הגאון הנז' שם לחלק וכתב בזה סברה לומר דלא תועיל מניעת הבדיקה קודם תשמיש לחייב ולא למחשב אונס משום דלא בדקה אלא היינו דוקא אם היה אפשר שאם היתה בודקת לא היתה נכשלת בחטא זה אבל אם אנו יודעים בודאי שאף אם היתה בודקת לא היתה נצולת ממכשול זה אז ודאי מחשב אונס ולא שוגג, ושם בגמרא דשבועות דף י"ח דקאמר אונס הוא מיירי שמרגשת באמצע התשמיש שנטמאה דמיירי שמרגשת שנפתח מקורה באמצע התשמיש דמרגשת עקירת הדם מן המקור וכו', והאריך הגאון בדבר וכתב שבזה נתיישבו הסוגייאות דשבועות דף י"ח וסוגיא דנדה דף י"ב ע"ש, והרואה יראה דיש לפקפק בחילוק זה כי הוא בנה דבריו על יסוד זה באומרו דאם אמרה בתוך התשמיש שנטמאה מוכרחין לומר שהרגישה באותה הרגע שנפתח מקורה ועיקר הדם מן המקור, דאל"כ מנין יודעת לומר לו נטמאתי שהרי בשעת תשמיש אין עיניה וידיה באותו מקום וכיון שמוכרח לומר שאותו הרגע שבאמצע התשמיש נעקר הדם מן המקור א"כ מה היתה מועלת הבדיקה קודם תשמיש לכן בכה"ג אפילו לא בדקה קודם תשמיש חשיב אונס, זהו היסוד שבנה הגאון נו"ב עליו את דבריו, ובאמת יש לפקפק בזה דאין מוכרח לומר שהרגישה בשעת תשמיש שנעקר הדם מן המקור אלא לעולם אותה האשה אין לה שום הרגשה בעקירת הדם כלל בשום פעם ורק היא מרגשת ויודעת שיצא ממנה דם אחר שיצא הדם מן השפה שאז הוא זב על בשרה ומחמת כן הרגישה בו ובזה כל הנשים מרגישות ויודעות מפני כי הדם היוצא הוא חם קצת כמו מים פושרין ולכן מרגישין בו כשיצא מן השפות לחוץ ויזוב על בשרם, ושאלתי לכמה נשים אם ירגישו בפתיחת המקור ועקירת הדם בפנים ואמרו שאין מרגישים בכך ואין להם שום ידיעה מפתיחת המקור ועקירת הדם ורק מרגישים בעת שיזוב הדם על בשרם כשיצא מן השפות ועל כן י"ל זאת האשה נעקר הדם מן המקור קודם שקרב בעלה אצלה אך היה מועט שאין בו שיעור שיצא ויזוב על בשרה בחוץ, ומה שנעקר נשאר בפנים והיא לא הרגישה ואם היתה בודקת קודם תשמיש היתה רואה המוך מלוכלך בדם אך כיון שלא בדקה ובא בעלה עליה הנה באמצע התשמיש יצא דם יותר מן המקור עד שזב לחוץ על בשרה והיא הרגישה בזוב דמה על בשרה בעוד בעלה שוכב עמה ואמרה לו שנטמאה, ועל כן נמצא בזה החילוק שעשה הגאון הנז' לא נתיישבו הסוגייות, שהבנין שבנה עליו אין הכרח בקיומו, ועיין בש"ע סי' קפ"ג סעיף א' שהדם אפילו לא יצא לחוץ טמאה, ומשנה ערוכה היא בפרק יוצא דופן כל הנשים מתטמאות בבית החיצון שנאמר דם יהיה זוכה בבשרה וכתב הרמב"ן בה' נדה מ"ג אפילו לא יצא הדם לחוץ ועדיין הוא בבית החיצון מטמא ע"ש:

נמצא מכל הנך דינים שפסוקות להלכה בהרמב"ם הלכות שגגות אנחנו לומדים לנידון השאלה דהאשה הזאת צריכה כפרה שיש לה דין שוגג ולא דין אנוס דאפילו אם הוראת חמותה אליה חשיב כהוראת ב"ד להבדיל עכ"ז הא קי"ל יחיד שעשה כהוראת ב"ד חייב בקרבן והאשה שהתרוה ב"ד להנשא ואח"כ בא בעלה חייבת כנז"ל וה"ה כאן גבי אשה זו וכ"ש הוא:

ברם מה ששאל השואל על הבעל אם צריך כפרה או לאו הנה לכאורה היה נראה לפטרו כי בא על אשתו סמוך לטבילתה שלא בשעת וסתה והתורה אמרה שיאמין הבעל לאשתו כשאומרת לו טבלתי וטהורה אני והיא באה ושכבה בחיקו ולא אמרה לו ממה שראתה ומהוראת חמותה ומאי הו"ל למעבד הרי אנוס הוא ופטור מכלום. מיהו אחר הישוב נראה דגם הבעל צריך כפרה שיש לו דין שוגג ולא דין אנוס דהא הרמב"ם ז"ל בה' שגגות פ"ד ה"ו כתב וז"ל הבא על אשתו שלא בשעת וסתה וראתה דם בשעת תשמיש הרי אלו פטורין מקרבן חטאת שזה כאנוס הוא ולא שוגג, שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה, ולפי שלא טרח בדרישה וחקירה ואח"כ יעשה צריך כפרה אבל זה מה היה לו לעשות הרי טהורה היתה ושלא בשעת וסתה בעל אין זה אלא אונס עכ"ל, והגאון נו"ב ז"ל דקדק מדבריו לומר שבמקום שע"י החקירה והשאלות היטב היטב, אפשר שלא היה בא לידי שגגה מקרי שוגג ולא אנוס אע"פ שהוא לא היה חייב מן הדין לשאול את פיה ולחקרה ולדרשה אלא כל שבאה וישנה אצלו סגי בכך עכ"ז כיון שאם היה חוקר ודורש ממנה יפה יפה, לומר אם אירע לה איזה דבר בענין טהרתה היתה מגדת לו מה שאירע לה בראיה הנז' וממילא לא היה יוצא מכשול לכן גם זה מקרי שוגג ולא אנוס. וראיתי להגאון הרד"ך ז"ל בתשובותיו בית כ"ו דף צ"ו ע"א שפטר מן הנדוי למי שעשה בהוראת חכם ועשה חילוק בהא דיחיד שעשה בהוראת ב"ד דחייב, דנדוי שאני וכו', וכתב דאף שאין לו ראיה נ"ל מסברה כשטוען זה שאדם גדול הורה לו לעשות כן שאין עליו משפט נדוי ע"ש:

ושו"ר להגאון חתם סופר יו"ד סי' קפ"ט באשה שמצאה כתם והראתה לחמותה ואמרה שהוא טמא ושוב הראתה למרשעת אחת ואמרה שאם הכתם חולץ הולך ע"י רוק הרי הוא טהור וסמכה האי שוטית על המקילה ושמשה עם בעלה ואח"כ כשנודע הדבר לחמותה צווחה ככרוכייא וכו' ופסק ששניהם צריכין כפרה, אך שם חשיב אותם שהם קרובים למזיד מפני שכבר חמותה אמרה שהוא טמא ולא היה להם לסמוך על אותה המקלת, אמנם הואיל והוא איסור דרבנן שהוא כתם, לכן כתב שאין להחמיר עליהם יותר ממ"ש בססי' קפ"ה ע"ש. והנה כאן בנ"ד אע"פ שהיתה נדה דאורייתא אין להחמיר על הבעל ויעשה כפרה בדבר קל לפי ראות עיני החכם והשי"ת יעזרינו ויאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.