רב פעלים/ב/יורה דעה/לו

רב פעלים ‏ ב יורה דעה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה. סוחר אחד קנה חצר סמוך לשווקים ופונדקאות של הסוחרים, כדי להניח בו סחורות שלו, והחצר הזה אינו בנוי כבנין הפונדק, אלא הוא בחצרות של דירה, כי בתחלתו היה מקום דירה, ויש בחצר ההוא חדרים למטה וחדרים למעלה, וגם יש למעלה אכסדרא גדולה שקורין בערבי תרמ"א, אשר החדרים העליונים פתוחים לתוכה, וממנה נכנסין לתוך החדרים העליונים, וזו האכסדרה היא רחבה שראוי לישב בה כמה בני אדם ולהשתמש בה, ומצד החצר היא פתוחה לגמרי, ורק יש מחיצה עשרה טפחים בצד זה הפונה אל החצר. והנה הסוחר בעל זה החצר מניח סחורותיו בחדרים של מטה ושל מעלה, ויש לו חדר מיוחד לישיבתו כל היום כולו, לכתוב שם חשבונותיו ומכתביו, ולעשות כל עסקיו ועניינו מו"מ שלו, ושם מדבר עם הסוחרים שבאים לקנית סחורות ממנו, וגם עם הסרסורים של מו"מ ורק חדר זה מיוחד לכך, אבל שאר חדרים אין לו בהם ישיבה, אלא רק מניח בהם הסחורות הן מה שקונה הן מה שמוכר, וכל יום לעת ערב סוגרים כל החדרים, והולך בעל החצר לביתו עם כל משרתים שלו, ורק ישאר בחצר נכרי אחד שהוא קבוע שם ימים ולילות לשמור החצר, ויש לו בתוך החצר חדר א' קטן לדור בו תמיד ימים ולילות, ועתה לשאול הגיעו, אם אותם החדרים שבחצר ההוא למעלה ולמטה, חייבין במזוזה או פטורים. וכן שואלים על המעקה, אם חייב לעשות מעקה לאכסדרה העליונה בצד הפתוח ופונה לחצר, וכן בגג של החדרים והאכסדרה אם חייב לעשות מעקה או לאו, כי מצינו למרן ז"ל בח"מ סי' תכ"ז סעיף א' שכתב לענין מעקה בעינן בית דירה, אבל בית האוצרות ובית הבקר וכיוצא אינו זקוק לו, ועל הכל יורינו, ושכמ"ה:

תשובה. בענין ספק המזוזה כתב מרן ז"ל ביו"ד סי' רפ"ו, חניות שבשווקים פטורים, והוא לשון הרמב"ם בה' מזוזה פ"ו, וסיים הרמב"ם מפני שאין קבועים לדירה, ובזה יש קושיא מאחר דמרן ז"ל פסק גבי בית התבן ובית האוצר ובית הבקר חייבין במזוזה, למה פסק חניות שבשווקים פטורים, והא בחניות נמי אוצרין סחורותיהם בהם תמיד ימים ולילות, ואדרבה חניות עדיפי שהם יושבים ג"כ בהם ביום כולו, משא"כ אוצר של סחורות אין יושבים בו אלא רק נכנס ויוצא לפרקים, והנה לקושיא זו יש לתרץ בשלשה אופנים:

אופן הראשון הוא, דצריך להבין תחלה בית אוצרות ובית התבן למה יתחייבו במזוזה והלא אין שם דירה לאדם כלל, אלא רק נכנס ויוצא שם להכניס ולהוציא בלבד, ואין לו בתוכם ישיבה ודירה, והא מצינו דבית שער ואכסדרה פטורים משום דאינן בית דירה, ואלו אמאי חייבין. ונראה לפרש טעמא, דמצינו להרמב"ם בה' מלכים פ"ו הלכה ה' שכתב, אחד הבינה בית לישיבתו, ואחד הבונה בית הבקר ובית העצים ובית האוצרות, הואיל וראוי לדירה וכו' ה"ז חוזר, אבל הבונה בית שער ואכסדרה ומרפסת, או בית שאין בו ד"א על ד"א וכו' ה"ז אינו חוזר ע"ש, ומדבריו למדנו הא דבית הבקר ובית העצים ובית אוצרות חשיבי בכלל בית דירה, לאו משום דהאדם נכנס ויוצא בהם להכניס ולהוציא, אלא מפני שהם ראויים לדירה, דיכולים הבעלים לדור בתוכם אם ירצו, ואין חסרים כלום משאר בית דירה, משא"כ בית שער אכסדרה ומרפסת שאין עשויים כמו בית דירה, ואין ראויים לדירה, שאין דרך לדור במקומות אלו לכן אין חוזר עליהם, וכ"כ הגאון תיו"ט בפ"ח דסוטה, דממעט בית שער ואכסדרה ומרפסת מפני שהם עשויים לדריסת רגל, ואין ראויים לדור בהם, ע"ש:

והנה לענין מזוזה מצינו שיש פלוגתא בזה, איכא מ"ד דס"ל דממעטינן בית הבקר בית העצים בית האוצר מן המזוזה, דדריש ביתך המיוחד לך פרט לאלו שאינם מיוחדים, והרמב"ם ז"ל בה' מזוזה פ"ו פסק כמ"ד הנז', ואיכא מ"ד דס"ל דמרבינן לבית האוצר ולבית העצים דמחייבי, וכן פסקו הרי"ף והרא"ש, ובודאי לענין דין החוזרים במלחמה כ"ע מודו שחוזרין על בית האוצר ובית העצים, דשם לא בעינן שיהא אותה שעה דר בו, אלא כל שהוא ראוי לדור בו חוזר בעבורו, אבל גבי מזוזה מאן דפטר ס"ל אע"ג דמקומות אלו ראויים לדור בהם, מ"מ כיון דעתה לא נתייחדו לדירת האדם, אלא משתמש בהם בכניסה ויציאה בעבור דברים שאוצר בתוכם, אין אלו בכלל בית דירה, ולהכי פטורים ממזוזה, משום דגבי מזוזה דדרשינן ביתך המיוחד לך לדירתך, ואלו אינם מיוחדים לדירה, אלא רק ראויים לדירה, ולא סגי בזה, ומאן דמחייב ס"ל כיון דראויים לדירה חשיבי בכלל דירה, וכמו דין החוזרים במלחמה:

ולפ"ז אין כאן קושיא מדין בית האוצר על דין החניות שבשווקים שהקשינו לעיל, די"ל מ"ש מרן ז"ל בחניות שבשווקים שהם פטורים, איירי בחניות שאינם ראויים לדירה, כגון שפתחיהם גדולים שפתוחים מצד אחד כולו, ומאחר שהם פתוחים לשווקים אין דרך לדור באלו, כי כאשר יפתח הפתח נראה לחוץ כל החנות כולו, ומה שבתוכו, ולא ישאר בו מקום צנוע, ואין דרך לדור במקום כזה, כי האדם לא יאכל וישתה וישן אלא במקום מוצנע, וזה מקום גלוי כולו לפני כל עוברים ושבים בשוק, ואם יסגור הפתח יהיה חושך ואפילה, וכמו בית האסורין צר וקטן, ולהכי נקיט להדיה חניות שבשווקים ולא אמר חניות בסתם, להודיענו דאיירי בחניות שאינם ראויים לדירה שהם עומדים בשווקים, דידועים הם שאינם ראויים לדירה, ומאחר דאין ראויים לדירה, אע"פ שהוא משתמש בהם אינם בכלל דירה, משא"כ בית האוצר ובית העצים וכיוצא שהם ראויים לדירה, ולהכי אע"פ שעתה אינו דר בהם, ורק אוצר בהם ויוצא ונכנס בתוכם בלבד, הרי אלו נחשבים בכלל בית דירה ומחייבי. מיהו דרישה ז"ל בסי' רפ"ו מפרש טעמא דבית האוצר ובית העצים דמחייבי, הוא, כיון דיוצאין ונכנסין בהם חשיב בית דירה אפילו אין דרים שם ממש, והביא דבריו הגאון הש"ך ז"ל סק"ב ע"ש, ולקמן נדבר בזה בע"ה, ואיך שיהיה לפי הטעם שכתבנו בס"ד נתרצה הקושיא הנ"ז:

ואופן הב' לתרץ הקושיא הנז' הוא, דלכאורה אפשר לעשות סברה ולומר כי בית האוצר ובית העצים וכו' כולם משמשים צורכי דירת האדם, כי האדם במקום דירתו צריך הוא לכל הדברים האלו שאוצרים בהם, משא"כ חניות בשיוקים שמונחים בהם סחורות של משא ומתן, ואין שם דברים שהם מצרכי הדירה, להכי פטורים הם, ויש לדייק מן דברי הגאון הלבוש ז"ל סמך לחילוק זה, דהא כתב בסעיף ג' וז"ל, בית הכנסת פטור ממזוזת שאינה עשויה לדירה, וסתם בית הוא בית דירה, משמע או בית שמשתמשין בו בדבר צורך לו, כמו אלו הנזכרים למעלה ע"כ, וכונתו במ"ש צורך לו קאי על בית דירה, כלומר כל בית שמשתמשין בו איזה תשמיש לצורך בית דירה, דאפילו שאין דרים בו חשיב בית דירה, וכמו אלו הנזכרים למעלה שהם בית האוצר ובית העצים ובית הבקר שנזכרו קודם זה הסעיף, דכל אלו הם לצורך הדירה, שהאדם במקום דירתו צריך לעצים, וצריך ליין ושמן ותבואה אשר בבית האוצר, וצריך לבקר לאכול מחלבן, מיהו נראה אע"ג דאין חילוק זה ואין דיוק זה מוכרח, מ"מ מסתבר הוא:

ואופן הג' בתירוץ הקושיא הנז' והוא, דיש לפרש הך דינא דחניות איירי בחניות שיושבים ביומי השוק אשר יזדמנו באיזה ימים ידועים בתוך השנה, שחניות אלו אין נפתחים ואין יושבים ומוכרים בהם, אלא רק בימים ידועים של יומי השוק הקבועים בכל שנה, וכשיושלמו הימים אלו עוזבים החניות האלה, ולהכי דקדקו לומר חניות שבשוקים, ולא אמרו חניות סתם, ומאחר שאין יושבים בהם בקבע כל הימים אלא רק לפרקים, ואח"כ עוזבים אותם ויוצאים מהם, לכן הם פטורים, מפני כי תשמישם וישיבתם בהם אינה בקבע, משא"כ בית האוצר ובית העצים וכו' דתשמישם בקבע בכל ימות השנה כולה, להכי חשיבי בכלל בית דירה:

והנה בגמרא דסוכה דף ח' ע"ב איתא א"ר לוי משום ר"מ, שתי סוכות של יוצרים וכו' זו לפנים מזו וכו', ופריך ואמאי תהוי חיצונה כבית שער, ומשני דלא קבוע, ופירש רש"י בפנימית דר ומצניע קדרותיו למכור ופטורה מן המזוזה לעולם, דלאו דירה היא, שאינה עשויה אלא לצאת ולבא ולהביא תגרים שם ע"ש, והרמב"ם ז"ל בה' מזוזה פ"ו ה"ט כתב הטעם, דהחיצונה פטורה לפי שאינה קבועה, ובהלכה זו עצמה כתב אח"ז דין החניות הנז', וכתב הטעם מפני שאינם קבועים לדירה, ועיין מ"ש מרן ז"ל בכ"מ שם. וראיתי להרב מהר"ח בן עטר ז"ל בראשון לציון, שפירש טעם רש"י והראב"ד ז"ל, שהפנימית אינה בנין חזק, לכן דוקא היא עצמה שדר בה חייבת, אך אינה ראויה כ"כ שתהא החיצונה כבית שער לה, והחיצונה מפני שאינה עשויה לדירה, אלא לצאת ולבא דרך שם ולהכניס תגרים אין לחייבה מצד עצמה כלום, אך דעת הרמב"ם היא, דליכא הפרש בין בנין חזק לעראי, כי אם הכי פירושה דלא קביעה זאת החיצונה דלא תעדי אלא לפעמים מניחה לפעמים מסירה, ואינו מניח כי אם הפנימית לבד, ואחד מן התנאים הוא דבעינן דירת קבע בחיוב המזוזה, וזו אינה קבועה, שלפעמים מסירה עכ"ד, ועיין מ"ש בדברי הכ"מ ע"ש, וגם הרב מרכבת המשנה כתב כן בכונת הרמב"ם, דאין הפרש בין בנין לסכך ארעי, אלא עיקרו של דבר תלוי בין אם הוא דר בו בקביעות או דרך עראי ע"ש. וראיתי להב"ח ז"ל שכתב כדברי הטור ז"ל, הטעם של רש"י הנז"ל, ובדברי הרמב"ם כתב הטעם שהבינו הרב ראשון לציון, והרב מרכבת המשנה ז"ל ע"ש:

ולפ"ז נראה, דגם דין החניות שבשווקים נמי איירי בכה"ג, דומיא דסוכה חיצונה דאינו דר בהם בקביעות, כי אם עראי שהוא דר ביומא דשוקא דוקא, ואח"כ עוזב אותם, דבתרווייהו חד לישנא נקט, משמע דהכל ענין אחד הוא, על כן כמו דגבי סוכה החיצונה איכא תרי טעמי, הא' כמ"ש רש"י ז"ל דלאו דירה היא שאינה עשויה אלא לצאת ולבא ולהכנים שם תגרים, והב' כמ"ש הרמב"ם ז"ל כפי הבנת הב"ח וראשון לציון ומרכבת המשנה, שהחיצונה בלא"ה פטורה מפני שאינה קבע, כי לפעמים עוזב אותה לגמרי וכנז"ל, הנה ב' טעמים אלו אפשר לאומרם נמי גבי חניות שבשווקים:

ודע, דאע"ג דמרן ז"ל בכ"מ נראה דאינו מפרש כונת הרמב"ם בסוכה החיצונה, משום דאיירי בכגון שעוזב אותה, אפ"ה דין חניות שבשווקים שכתב מרן ז"ל בש"ע, מצינן לפרש דאיירי בכגון שיושב בהם ביומא דשוקא דוקא, ואח"כ עוזב אותם, כי באמת לכ"ע לא דמו באמת חניות אלו לסוכה חיצונה, יען כי החניות הם חזקים בנין חזק, ושם מניח הסחורות ימים ולילות, שאינו מפנה סחורתו בלילה בכל אותם הימים שנוהג בהם השוק, אבל סוכה חיצונה הוא סכך עראי, וגם עוד קדרותיו שהם סחורתו שמוכר ביום בה, מפנה אותם בלילה ומכניסם לפנימית, וכמ"ש רש"י ז"ל, ובפנימית הוא דר ומצניע קדרותיו, ולפ"ז נמצא תשמישו בחיצונה עראי ואינו קבע, על כן י"ל שגם מרן ז"ל לא פטר החניות מן המזוזה, אלא רק אותם חניות העשויים ליומא דשוקא דוקא שאינם תדירים, ולהכי פטרם, ועל כן אפשר לומר משום הכי שינה מרן ז"ל בש"ע סדר דנקיט הרמב"ם, כי מרן כתב דין החניות עם דין סוכת חג בחג, ובתים שבספינה, כי דמיין להדדי, שגם הם ישיבתם עראי ולא בתמידות, ועיין מעשה רוקח ז"ל מ"ש גבי בתים שבספינה ע"ש, אך הרמב"ם כתב דין החניות עם דין שתי סוכות של יוצרים, ולמה מרן לא כתב זה כפי סדר הרמב"ם ז"ל, אלא ודאי כדכתיבנא בס"ד:

ומצינו להט"ז ז"ל בס"ק יו"ד, שהבין דין החניות שבשווקים שכתב מרן ז"ל איירי בחניות העשויים ליומא דשוקא, שהם ימים פרטים בשנה, ואינם קבועים לכל השנה כולה, וכאשר כתבנו בס"ד, אך חידש הט"ז ז"ל דין חדש לומר דאפילו חניות הקבועים לכל השנה כולה, אם אין יושבים בהם בלילה אלא רק ביום, הרי אלו פטורים, וכאשר יראה הרואה שם, ובאמת צריך לדעת מנ"ל להט"ז דין זה, דבעינן במזוזה דירת יום ודירת לילה, דאם מדמי זה לדין החזקה שאני טובא, על כן צ"ל מנ"ל דקפדינן אדירת לילה גבי מזוזה:

ואחר החיפוש ראיתי בס"ד בתשובת הרמב"ן ז"ל סי' רנ"ז, שנשאל בקהל שהחרימו שלא ידור איש פלוני במגרש פלוני עד זמן ידוע, ובתוך הזמן שכר שם בית לחנות למכור לחם ולעשות שם מלאכתו וכו', וטען הלה שאינה נקראת דירה אלא במקום שאוכל ושותה וישן ועושה אש, אבל הוא אינו אוכל שם, אלא שכר בית לחנות לעשות מלאכתו, והשיב הרמב"ן ז"ל, תשובה, לשון דירה נופל על עניינים רבים, יש וכו', ונופל ג"כ למי שדר במקום א' אפילו יום א' וכו', ונופל ג"כ על מי שקובע דירה ושוכן בה ודר ביממא ובליליא, ולפיכך הכל לפי מה שהוא הענין, אם מה שהחרימו על עניין שחשו שלא יהיה שייך עמהם אפילו לישב בחנות כלל וכו', ואם מחמת שלא יקבע דירה עמהם הדין עמו, שאין עיקר דירה אלא במקום פיתא שאוכל שם תדיר, ואע"פ ששוכב במקום אחר כדשנינו לענין עירוב, דמקום פיתא גרים ולא מקום לינה וכו' ע"ש. ותשובה זו הביאה רמ"א ז"ל ביו"ד סוף סי' רי"ח ע"ש:

הרי הרמב"ן ז"ל ס"ל דאין דירה עקרית אלא מקום פיתא, והגם די"ל עירוב שאני, הנה הרמב"ן ז"ל נקיט הכי לעניין דירה בעלמא נמי, וא"כ בע"כ צריך אתה לומר במזוזה לא בעינן דירה גמורה, דהא גבי מזוזה אע"ג דיש לו חדר מקום פיתא, ויש לו חדר מקום לינה, קובע מזוזה גם במקום לינה בברכה, על כן מוכרח לומר לדעת הרמב"ן, דס"ל עיקר דירת קבע הוא מקום פיתא, צריך לומר גבי מזוזה לא בעינן דירה גמורה, וא"כ השתא הגם דיש סברה לומר דדירת יומם ולילה חשיבה דירה יותר מדירת ימים לבדם, מנ"ל לומר דבעינן גבי מזוזה דירה של ימים ולילות, ודילמא כמו דלא בעינן דירת קבע שהוא מקום פיתא בלבד, הכי נמי דסגי בדירת ימים בלבד, ועוד דהסברה נוטה לומר גבי מזוזה העיקר הוא דירת היום, דהא איתא בסמ"ע ח"מ סי' תכ"ז סוף סעיף ב', דהתורה חייבה במזוזה בשביל הדר להיות מצות ה' נגד עיניו בביאתו ויציאתו וכו' ע"ש, וא"כ משמע לענין זה דירת יום עיקר, כי כניסתו ויציאתו של אדם העיקר הוא ביום, שנכנס ויוצא כמה פעמים, ועיניו תחזנה מצות ה' ולענין שמירה נמי ודאי גם ביום צריך לשמירה, ומנ"ל להקל בדירת היום אי ליכא דירת לילה. ופוק חזי מ"ש הגאון חיד"א ז"ל בספר יוסף אומץ סוף סי' ט"ו בענין מזוזה בבית שאין בו ד"א וז"ל, ואם נפשך לומר אודי לי מיהא דמספיקא לא נפיק, והלכה רווחת ספיקא דאורייתא לחומרא, וא"כ גם בזה מנ"ל להקל לו יהא אלא ספק, הא קי"ל ספק תורה להחמיר. וראיתי להרב בית לחם יהודה שנמשך אחר סברת הט"ז, דבעי דירת ימים ולילות ובהשקפה הראשנה נראין דבריו תמוהין, דמה בא ללמדנו בהיכא דישנים בחניות בלילה פשיטה הוא, ולפי מ"ש מתשובת הרמב"ן מובן כונתי, והיינו דמאחר דמקום פיתא עיקר, בא לאשמעינן רבותא, אפילו שאין אוכלים שם כלל ג"כ חייבים במזוזה:

ונשובה לדברי הט"ז ז"ל הנז' כמ"ש וז"ל, ולא דמי לבית התבן או אוצר דשם תשמיש השייך להם אין חילוק בין יום ללילה וכו', וצריך להבין מה כונתו בזה, ונ"ל כונתו לומר כי בית האוצר תשמיש השייך ומיוחד לו הוא לאצור בו יין ושמן ותבואה, וזה שוה בו ימים ולילות, כי אין מפנים אותו בלילה, וכן הוא בית העצים ובית התבן וכיוצא, אך החניות שבשווקים הן אמת שאין מפנה סחורתו מהם בלילה, עכ"ז הם לאו לאוצר עבידי, אלא עיקרם הוא לישב בהם בעל החנות למכור שם סחורתו, וזהו עיקר תשמישם ועניינם, יזה אינו אלא בימים, אבל בלילות סוגר חנותו והולך לו, על כן גרע מבית האוצר, ששם תשמיש המיוחד לו קבוע בימים ובלילות, ולפ"ז י"ל לדעת הט"ז חניות דקיימי לאצור בהם סחורות דוקא, ואין יושבים בהם למכור הרי אלו דמו לבית האוצר וחייבים:

ולכאורה יש לפרש פירוש אחר בכונת הט"ז ז"ל ולומר, דהט"ז נגרר בתר דברי הדרישה שהבאתי לעיל שפירש טעמא דבית האוצר ובית דחייבין, הוא משום דנכנסין ויוצאין בתוכם, ובעבור זה חשיב בית דירה, אע"ג דאין דרים שם ממש, והשתא יש לפרש כונת הט"ז לחלק כך, דהתם תשמיש השייך לו אין חילוק בין יום ללילה, פירוש שהוא יוצא ונכנס בבית האוצר בלילה כמו ביום, ועל כן חשיבה דירת קבע, אך גבי חניות שאין נכנס ויוצא רק ביום ולא בלילה, כי אין דרך להכנס בחנות בלילה, להכי לא חשיב כבית דירה. מיהו נראה פירוש זה דוחק בדברי הט"ז, כי לשון תשמיש השייך לו לא מתפרש בהכי, ועוד מי הגיד לנו דבית האוצר דארז"ל איירי בכגון שהוא מסתפק ממנו לצורך ביתו ולאו אוצר של סחורה הוא, והלא מסתמא אוצר קאי על שאוצרין בו יין ושמן ותבואה דקיימי לסחורה, כי בעל החנות הוא קונה יין ושמן או תבואה הרבה, ומניחם באוצר בביתו, ומוכר מהם בחנותו על יד על יד, ואי איתא להא הו"ל לפרש בית האוצר דקאים לאכילת ביתו. ולא לסחורה. על כן נראה דהט"ז שמצריך תשמיש ימים ולילות,. לאו מפרש טעמא דבית האוצר כמ"ש הדרישה, שהוא משום דנכנס ויוצא שם, אלא מפרש כטעם שפרשנו לעיל באופן הא' של תירוץ הקושיא הנז"ל, והוא הטעם שלמדנו מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות מלכים, וכנז"ל:

והשתא לפ"ד הט"ז, אותם החדרים הנזכרים בשאלה חייבין במזוזה, כי אלו תשמישן להניח בהם סחורות בימים ובלילות, ודמו לבית האוצר דתשמישו המיוחד לו שוה ביום ובלילה, אבל אותו החדר העשוי לישיבת הסוחר ביום, ואינו מניח בו סחורות ולא ד"א, אלא רק מטה וכסאות שיושב עליהם ביום ה"ז פטור ממזוזה לדעת הט"ז, כי זה החדר תשמישו המיוחד לו הוא ישיבתו של הסוחר, ובני אדם שיש לו עסק עמהם, וזה אינו אלא ביום, אבל בלילה סוגרו והולך לביתו, ומזה תלמד נמי לדעת הט"ז, כי המרתפות שיש בעירינו שיושבים בהם בימי הקיץ ביום דוקא מחמת חום היום כי קרים הם, הרי אלו פטורים ממזוזה לדעת הט"ז, כי באלו אין יושבים בלילות כלל ועיקר, דלא ניחא ישיבתם כלל בלילה, ורק אם דרכם להניח בהם יין ושכר וכיוצא לאצור אותם שם, אז חייבים במזוזה כדין בית האוצר:

וראיתי להרב יד הקטנה ח"ג שכתב, החניות שבשווקים פטורים ממזוזה מפני שהם דירת עראי, ולמזוזה דירת קבע בעינן, ולא דמי לבית התבן ובית האוצר דלתשמישן הם קבע, והוא החילוק שכתבנו באופן הג', וממנו למדתי זה. גם עוד בביאורו שם בס"ק כ"א הביא דברי הט"ז הנ"ז ותמה עליו, דאם יש בחנות סחורה בתמידות הו"ל ממש בית האוצר, ואפילו אם נאמר דאיירי בכגון שיושב ביום למכור, אך בלילה כשהולך לוקח סחורתו ואין משאיר שם כלום, מ"מ ראוי לחייבו כמו בהמ"ד דאמרינן כיון שיושבין שם כל היום הוי דירה, ולכן פירש הרב ז"ל כונת הטור והש"ע בחניות שבשווקים, דאיירי בחניות שעושין ביומא דשוקא שיושבין בחניות ההם רק משך זמן השוק, דהיינו כל משך ימי הירי"ד, וככלות הירי"ד נפנים משם, ונשאר החנות פנוי עד הירי"ד השני וכו' ע"ש. ומה שהשיג על הט"ז מדין בהמ"ד, האמת אתו בזה, דהא ודאי לא גרע זה מדין בהמ"ד שפסק מרן ז"ל שיש לחוש לדברי המחייבין, אלא דלא יברך וכל הפוסקים נגררו אחריו בזה, והב"ח כתב דנכון לקבוע מזוזה בביתו, ולכוין בברכה על מזוזת בהמ"ד, והדברים קל וחומר בהא דחניות, לכן נראה דיפה העלה בזה הרב יד הקטנה ז"ל.

העולה מכל הנז"ל, לענין השאלה, כל החדרים הנזכרים בשאלה הנז"ל חיובין במזוזה, דמה שפסק מרן בחניות שבשווקים דפטורים זה איירי בחניות דיומא דשוקא, דלא קביעי לכל השנה כולה, וזה מוכרח לומר דבהכי איירי מכמה טעמים דכתבנו לעיל, וגם לפי טעם הדרישה ז"ל שפירש בבית האוצר, מוכרח לומר אך דינא דחניות איירי בכהאי גוונא, ואפילו הט"ז יודה דמרן ז"ל איירי בדין חניות שבשווקים בכה"ג, אלא דהט"ז חידש דין מדעתו לחלק בין יום ללילה, וכפי פירוש שביארנו בכונתו, י"ל דהט"ז יודה בנ"ד דחייבין החדרים, ואפילו את"ל כונת הט"ז כפי פירוש השני שכתבנו לעיל, הנה מלבד מה שערערנו לעיל בזה הפירוש, הנה בלא"ה עוד נראה שדין זה אינו מוסכם להלכה, וכמ"ש הרב יד הקטנה, והוא פסק בפשיטות דחניות הקבועים לכל השנה חייבין במזוזה, וכ"כ הרש"ג ז"ל בקיצור לשון הש"ע שלו וז"ל, וכן אותם חניות שעושין ביומא דשוקא לימי משך היריד, ואח"ך מפרקין אותם, או שנשארים בלי תשמיש פטורין, אבל חניות הקבועים בסחורה חייבין במזוזה עכ"ל, אשר על כן נראה דאותם החדרים הנזכרים בשאלה חייבין במזוזה בברכה, כי נראה דאין בזה חולק, והגם דאיכא הט"ז, מ"מ יש לפרש כונתו כמ"ש לעיל, ודלא כפירוש השני ולכן יכול לקבוע מזוזה בברכה:

והנה פה עירינו בג'דאד לא נמצא בשנים שעברו חניות כאלו הנזכרים בשאלה, ורק היה לסוחרים ישראלים חניות שראויים למזוזה, והמה בפונדק של גוים, ויושבים בהם סוחרים ישראלים וסוחרים גוים, ולא נהגו הישראלים לתת מזוזה בחניות שלהם, אע"פ שפתחיהן ראויים למזוזה, ונראה טעם שנהגו שלא להניח מזוזה שם הוא, כי מאחר דחצר הפונדק דשו ביה גוים רבים יהיה מזה חוכא אם יניחו שם מזוזה, ועוד אפשר שיגנבו אותה הגוים ואתו לידי בזיון כתבי הקודש, אך בזה"ז שיש סוחרים ישראלים שכל אחד קונה או שוכר חצר לעצמו, ועושהו פונדק להניח בו סחורות שלו דוקא, וכמו נידון השאלה, הא ודאי חייבין הם במזוזה לקבעה בברכה:

מיהו בבהמ"ד לא ראינו שמניחין מזוזה פה עירינו יע"א, ובאמת לפי פסק מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו, צריך לקבוע מזוזה בבהמ"ד בלא ברכה, ואחריו גררו בזה כל הפוסקים, וידוע הוא מזמן עט"ר הרה"ג מור זקיני רבינו משה חיים זצוק"ל לא היה בעירינו אלא רק בהמ"ד אחד, ויתכן היה קבוע בו מזוזה בזמן קדמון, ועתה לא ניכר זה כי החליפו בנין הפתח וסתרו ובנו, ואע"פ שאחר פטירת הרב מו"ז זללה"ה, קנה ובנה הגביר יחזקאל ראובן נ"ע מדרש אחר ולא קבעו בו מזוזה, נראה על הרוב לא שמו החכמים הנמצאים לבם על זאת, ולא עלה על דעתם מה שפסק מרן ז"ל, על חיוב המזוזה בבהמ"ד, שאם היו שמים לב על דברי מרן ז"ל בש"ע, ודאי היו מניחין:

ובענין הספק השני של המעקה, הנה מה שדימה השואל נידון דידיה למ"ש מרן ז"ל בסי' קכ"ז סעיף א' לפטור, הנה נראה שהוא טעות גמור לפטור האכסדרה העליונה הנז' בשאלה, אשר כמה חדרים פתוחים לה ויושבים בה, וגם הולכים ובאים בה כל היום כולו כמה בני אדם, יען כי באמת אכסדרה זו אין אנחנו מחייבים אותה בשביל שהיא גג דירה התחתונה בלבד, אלא היא חייבת ג"כ במעקה מצד עצמה, שהם מהלכים ובאים בה כל היום, וגם יושבים בה לפעמים, והיא גבוהה ג' וד' אמות, וזה נכלל במ"ש בש"ע סעיף ז' אחד גג ואחד כל דבר שיש בו סכנה, וראוי שיכשל בו אדם, כגון שהיתה לו באר או בור בחצרו, בין שיש בו מים, בין שאין בו מים, חייב לעשות לה כסוי כדי שלא יפול אדם שם וימות, וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ע"ש, על כן זו האכסדרה חשיב החצר לגבה כמו בור עמוק, שצריך לעשות מעקה שלא יפול מן האכסדרה לחצר:

ומעשים בכל יום בחצרות של פה עירנו יע"א, שיש בהם אכסדרות עליונות שאינם ראויים לישן, כי אם להלוך עבידי, כי קצרים הם ואינם רחבים, וקורין אותם בערבי ממש'א, הנה ג"כ המנהג פשוט לעשות להם מעקה בברכה, וכ"ש אכסדרה דנידון השאלה אשר ראויה היא לישיבה לישב בה ולישן בה, ולעשות כמה צרכים, דחייב לעשות לה מעקה כדינו בברכה:

ומה שכתב מרן ז"ל בסעיף א', אבל בית האוצר ובית הבקר וכיוצא בהן אינו זקוק לו, וכן מ"ש בסעיף ג' גבי בתי כנסיות ובתי מדרשות דפטורין, כל זה איירי על הגגות שלהם, וכן פשט הלשון יורה דבגגות איירי, דהכונה הוא כיון דבתים אלו אינם בתי דירה, לכן גגותיהם פטורים, והטעם הוא מפני שהגגות עצמן ברוב המקומות מחמת שאוירם קר אין דרים ואין ישנים עליו, אך משתמשין בו תשמיש באקראי לשטוח בגדים ולטייל עליו קצת לרוח היום, וא"כ בשלמא אם הבית שתחתיו הוא בית דירה, הגם שתשמיש הגג הוא אקראי, הנה זה התשמיש דאקראי הוא מצוי ושכיח בזה הגג אשר תחתיו הוא מקום דירה, יען כי במקום שדר האדם מסתמא יצטרך לתשמישים אלו דאקראי, כגון שטיחת בגדים או טיול מעט, וכיון דזה התשמיש דאקראי הוא חשיב מצוי ושכיח באותו הגג, לכך צריך לעשות שמירה שלא יפול האדם מאותו הגג למטה בעת שהוא משתמש תשמישים אלו, אך אם המקום שתחת הגג אינו מקום דירה, כמו בית האוצר ובית התבן וכיוצא, אז תשמישים אלו דאקראי שהם שטיחת בגדים וכיוצא אינם מצויים על אותו הגג של בית האוצר ובית התבן, יען כי בתוך בית האוצר ובית התבן אין האדם נכנס שם אלא באקראי להכניס ולהוציא, ועל הגג של אלו הוא אקראי דאקראי, ולא חיישינן ליה למעבד שם שמירה. וסברה זו דאמינא מצאתיה מפורשת להרב מהר"א חזן ז"ל, בנו של הגאון חק"ל ז"ל בספר חק"ל ח"מ ח"ב דף קס"ד ע"ב בד"ה ולדידי וכו' שכתב וז"ל, והחילוק הוא ברור בין בית דירה לבית האוצרות, כי בית דירה עכ"פ תשמיש בבית הוי קבוע, וכה"ג אסרה תורה אף תשמיש דאקראי שעל גבי הגג, משא"כ בית האוצרות וכיוצא, דעיקר תשמישו בהם ג"כ אינו אלא באקראי לעת הצורך, וא"כ תשמיש הגג שלו הוי אקראי דאקראי, ומש"ה לא חייבתו תורה עכ"ל, ע"ש:

וחזי הוית להרב הכנה"ג בח"מ הגהב"י אות י"א שכתב, פה תיר"א יע"א נהגו שלא לעשות מעקה על הגגים, אע"פ שהם משתמשים בהם לשטיחה וכבוס וטיול ולישן עליהם בלילות בימות החמה, ולפי הנראה אין להם על מה שיסמוכו, ואפשר סמכו עמ"ש הרמב"ם ז"ל, מ"ע לעשות האדם מעקה לגגו שנאמר ועשית מעקה לגגך, והוא שיהיה בית דירה, ולפי שהבינו דברים כפשוטו דדוקא במקום דירה חייב במעקה, לכן נהגו שלא לעשות מעקה לגגין אלו, וכן נראה מתשובת מהר"ם מטראני ז"ל סי' הנז', והא ליתא, דאם הגג מפני שאינו ראוי לדירה פטור מלעשות מעקה, איך אמר הכתוב ועשית מעקה לגגיך, אבל כונת הרמב"ם דאינו חייב במעקה כי אם היכא שלמטה הוא בית דירה, אבל בגג אשר למטה אינו בית דירה, כגון בית האוצרות ובית הבקר פטור מן המעקה וכו' ע"ש, הרי מפורש דכונת הרמב"ם ומרן שכתבו בית האוצר ובית התבן וכן כיוצא בהן אינו זקוק לו, היינו קאי על הגג שלהם, ולא איירי על בית האוצר עצמו:

גם ראיתי למהר"א פלאג'י נר"ו בחק"ל הנז"ל דף קס"ג ע"א, שכתב בשם הרה"ג מהרר"ף ז"ל, תמיהא בעיני כי רוב גגי הבתים שקורין ש'ת'וך אין להם מעקה, וראיתי למהר"ן שהליץ עליהם שסומכין על הרמב"ם דכל שאינו בית דירה פטור, ואיני רואה בזה מקום פטור, שהרי לא הצריך הרמב"ם אלא שהבית תהיה בית דירה, וכיון שהבית היא בית דירה הרי הגג חייב, אם הוא ראוי לשמוש, ועינינו הרואות דראויים לשמש, וכל שעה סלקי להתם, אם לשטוח בגדים המכובסות, אם לטייל לרוח היום בקיץ, ולכמה תשמישים אחרים וכו' עכ"ל, ודבריו אלו הם כדברי הכנה"ג שהבאתי לעיל:

והנה בספרי פטר בית שער ואכסדרה ומרפסת, וגם זה קאי על הגג שלהם, והרמב"ם לא זכר בית שער ואכסדרה ומרפסת, וכן בש"ע נמי לא נזכרו, וכבר הרב אהלי יאודה על הספרי תמה על זה ע"ש, ונ"ל דס"ד דבית שער ואכסדרה ומרפסת אע"ג דלאו בתי דירה נינהו, מ"מ מהלכים בהם הרבה בני אדם, ושכיח נכנסים ויוצאים בהם, גם עומדים ויושבים בהם לפי שעה, ואע"ג דלענין מזוזה פטורין משום דמזוזה תלוי בדירה דוקא, ואלו לאו בתי דירה נינהו, אבל אלו אע"ג דלאו בתי דירה הם, כיון דנמצאים בהם הרבה הן להלוך מהם לבתי דירה, הן לעמוד ולישב בהם שעה מועטת, עכ"פ נמצאים בהם בני אדם השוכנים בבתי דירה, אשר סמוכים להם, ודרכם לצאת ולבא באלו, וכיון דנמצאים בני אדם בהולכה והובאה בלבד, צריך לעשות שמירה כמו בית דירה, ולכן השמיט הרמב"ם והש"ע הא דבית שער ואכסדרה ומרפסת, כן נ"ל דרך אפשר:

ונשובה לנידון השאלה, הנה האכסדרה העליונה ודאי חייבת במעקה גמורה בברכה בלי שום ספק, אך הגג של האכסדרה פטר בספרי, אבל הרמב"ם ומרן ז"ל לא זכרו, ויש להסתפק בזה אם הרמב"ם מחייב בגג האכסדרה, ולכך לא זכר זה כאשר צדדנו, או"ד גם הוא ס"ל כספרי לפטרו, והו"ל ספיקא דדינא, וקי"ל ספק תורה להחמיר ויעשה מעקה גמורה בלא ברכה. ובית הכנסת ובית המדרש אם יש בהם במה גבוהה, בדין הוא לעשות להם מעקה גמורה שהיא יו"ד טפחים, כי מה שפטר מרן ז"ל בבית הכנסת היינו בגג של בית הכנסת, אך העולם לא נהגו לעשות בבית הכנסת ובהמ"ד מעקה גבוה עשרה, ואפשר כיון דהם של רבים לא מחייבי כ"כ, ועיין בסמ"ע סעיף ה', ולכן סמכו העולם בזה על סברת הרדב"ז ז"ל לעשות מעקה פות מעשרה, ונ"ל דראוי להקפיד בזה ולהזהר לעשות מעקה בעשרה, כדי שלא יהיה מכשול, כי בגובה עשרה יהיה שמירה מעלייא, ובפרט בהמ"ד היושבים בו כל היום כולו, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.