רב פעלים/ב/יורה דעה/לה

רב פעלים ‏ ב יורה דעה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה. אחד שהוא יודע למול, והוא מוהל קבוע למול הילדים שבעיר, והן היום אשתו מעוברת, ורוצה שאם תלד לו בן שיעשה שליח למוהל אחר שבעיר למול את בנו הנולד לו, מפני שהוא תאב וחפץ מאד להיות הוא בעצמו סנדק לזה התינוק הנימול, להיות תופסו על יריכיו בעת המילה, שימול אותו המוהל האחר, ושואל אם מותר לעשות כן, או"ד כיון שהוא יודע למול צריך שימול אותו הוא בעצמו, ואינו רשאי לעשות שליח, דהא קי"ל מצוה בו יותר מבשלוחו, יורינו ושכמ"ה:

תשובה. ידוע הוא מ"ש מור"ם ז"ל בד"מ יו"ד סי' רס"ד בשם א"ז ז"ל, דאם אבי הבן מוהל אסור ליתן למוהל אחר, וכן הביא הכנה"ג ח"מ בשם מהר"מ רקנאטי ז"ל, אך כתב מור"ם ז"ל על דברי הא"ז הנז' צ"ע, מאי שנא ממצוה אחרת דיכול לעשות שליח, וידוע שגם הש"ך ז"ל בח"מ סי' שפ"ב סק"ד כתב, אם הבה"ב מוהל אינו רשאי ליתן לאחר למוהלו, וקרא תגר על הנוהגין כן, והגאון חיד"א ז"ל בברכ"י סי' רס"ד כתב, שהרב בש"ח ות"ש הכריע בדבר ונראין דבריו, ועיין עוד לו בברכ"י אה"ע סי' ל"ה, אך הרב הנז' בספרו ראש דוד דף קכ"ח, הביא דברי כו"ף שהתיר בעושהו שליח, ואומר לו עשה מצוה זו בשליחותי, וכתב דהש"ך לא איירי בעושהו שליח, וכן הא"ז ומהר"ם רקאנטי איירי בהיכא דאין עושה שליח, ובזה נסתלקה תמיהת מור"ם בד"מ על דברי הא"ז, ועוד הביא הגאון חיד"א ז"ל דבר זה בספרו שיורי ברכה סי' רס"ד, והעלה דאם עושהו שליח הו"ל כאלו קיים המצוה בעצמו, אלא דהן חסר ממנו פרט זה, דמצוה בו, שנראה כמתעצל מן המצוה, ואם מכבד לאדם גדול ואומר לו שיהא שלוחו, נראה דיש צד לומר דאין כאן פקפוק, דכנגד מצוה זו איכא כבוד הבריות, וכבוד המצוה שתעשה בגדולים ע"ש:

והנה באמת הרואה מקור הדברים בספר אור זרוע ימצא דמיירי באין עושהו שליח, גם ראיתי להגאון חיים בנו של הגאון אור זרוע, בתשובה סי' קכ"ח שכתב וז"ל, וכן יהא גם במילה שאפילו האב אומן יכול לכתחילה לומר לאחד למול וכו' ע"ש, וספר הנחמד הזה לא נדפס בזמן הגאון חיד"א ז"ל ולא ראהו, והגאון מהר"ף ז"ל בספר המקנה על קדושין דף כ"ט בתוספות ד"ה אותו, כתב שלא קרא הש"ך תגר אלא על אותם שמכבדין אחרים במצוה, אבל אם הוא מדין שליחות, שהמצוה היא של אב, אין בזה ביטול מ"ע, אלא משום דמצוה בו יותר מבשלוחו ע"ש, וכ"כ הרב שו"ג סי' רס"ד דאין איסור בדבר אלא שמצוה בו, והעיד שכן מנהג העולם ע"ש, וכ"כ הגאון פרי מגדים ביו"ד סי' כ"ח, דהמנהג פשוט אע"פ שאבי הבן יודע למול מכבד לאחר ע"ש, גם הגאון בית אפרים בח"מ סי' ס"ז כתב בסוף דבריו, שהדין דין אמת כמ"ש תב"ש ז"ל, שאם עשהו לסלק הטורח לאו שפיר עביד, ועל זה אמרו מצוה בו אבל בדרך כבוד שפיר דמי, ע"ש. וראיתי להרב יצחק ירנן בהלכות מילה פ"א, שכתב דוקא דרך עצלות ובזיון הוא דאסור לעשות המצוה ע"י אחרים, אבל שלא בדרך עצלות אלא משום איזה טעם דמונעו יהיה מה שיהיה ועושהו שליח, או משום לכבד את חבירו שרי, כי שלוחו של אדם כמותו בכל התורה כולה ע"ש. נראה דאזיל בתר שיטת הגאון חיד"א ז"ל בשיורי ברכה הנז"ל, וכן ראיתי להרב דברי יוסף ז"ל סי' כ"ו, שנשאל בראובן שנולד לו בן זכר ואמר אם יבא אבי ממקום פ' יהיה הוא סנדק וכו', וכתב בסי"ד וז"ל, ואע"ג דאמרינן בעלמא מצוה בו יותר מבשלוחו, היינו כשאין עדיפות בשליח יותר ממה שיש בו, ונ"ד דהסנדק הוא ת"ח הוא עדיף שתעשה המצוה על ידו, ולא מחזי ראובן כמבזה המצוה כשנשאל עליה עכ"ד, הרי גם הרב הנז' אזיל כסברת רבינו חיד"א ז"ל בשיו"ב הנז"ל:

והנה קודם שאדבר בענין השאלה דנ"ד, צריך לבאר מה טעם יש בזה שאמרו מצוה בו יותר מבשלוחו, ומצינו לרש"י ז"ל בקדושין דף ע"א שפירש הטעם משום דכי עסיק גופו במצוה אית ליה שכר טפי, וכן פירש הר"ן ז"ל בביאור על הרי"ף בקדושין הנ"ז, נמצא לפ"ז מ'ש רז"ל מצוה בו יותר מבשלוחו, היינו עצה טובה נתנו לאדם בזה כדי להרבות לו שכר, אבל ליכא איסור משום דמחזי כמזלזל במצוה, והכי מסתברא, דאי איכא איסורא מאי איכא בין האי טעמא לבין הא"ד דקאמר בגמרא א"ד בהא איסורא נמי אית בה, דהא ודאי אי אמרינן זה מזלזל במצוה, הנה זה נכנס בכלל איסורא, ועל כן מ"ש הגאון חיד"א בשיו"ב דנראה כמזלזל כמתעצל במצוה, וכן מ"ש הגאון תב"ש שנראה כמבזה המצוה לא ידעתי מנ"ל האי טעמא, כי מדברי רש"י והר"ן נראה משום כדי להרבות שכרו:

מיהו ראיתי להרב מגילת ספר, בעשין מ"ח דף ט"ל, שכתב די"ל מאי קמ"ל דמצוה בו לפירוש רש"י דכי עסיק גופו במצוה מקבל שכר טפי, דהא פשיטה, ומי לא ידע בכל אלה דאצטריך תנא לאומרו, והא תנא ליה חדא זמנא במסכת אבות לפום צערא אגרא, ולא די זה אלא דאצטריך לאתויי ראיה, כי הא דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא, ולכן נ"ל דלגופיה לא אצטריך, אלא דלא נאמר דאף איסורא איכא, שנראה כמזלזל במצוה שאינה חשובה בעיניו כ"כ לילך הוא בעצמו לעשותה, בהיותו יכול ומשלח שלוחי, וא"כ מלבד דלית ליה שכר טפי, אלא אדרבה יש לו קצת עונש או גרעון בעיקר קיבול שכר המצוה, וכדי לשלול זאת הסברה א"ר יוסף, דאין כאן איסורא כלל, אלא דמצוה שמקבל שכר טפי שמצטער, ומייתי ראיה תדע לך שאין כאן איסורא אלא מצוה בעלמא, כי הא דרב ספרא ורבא שהיו עושין בעצמם, ואם איתא דאיכא איסורא מאי רבותייהו, ואמאי לא הוו מזהירין לשאר בני אדם שיהיו עושין כן, כיון דאיכא איסורא, אלא ודאי דאיסורא ליכא אלא מצוה, עכ"ל ע"ש:

והנה ידוע, כי מצות הסנדקות היא מצוה גדולה, וכתיב בספר מהרי"ל דף צ' וז"ל, מהרי"ל כשנעשה בעל ברית והוא מה שקורין סנדק בלשון חכמים, היה נוהג לרחוץ וכו', ואמר גדול מצות בעל ברית מן מצות המוהל, מפני שרגליו דומין למזבח כאלו מקטיר קטורת לשמים, ואמר מהרי"ל דמקדימין אותו בקריאת התורה קודם המוהל ע"ש, וכ"ז הביא מור"ם בהגה"ה ס"י רס"ב סעיף י"א ע"ש, ובשיורי כנה"ג סי' תצ"ג נסתפק, אם המוהל נקרא בעל ברית ע"ש, וכתב בד"מ בשם הג"מ מה שמתאוים לאחוז בתינוק על הברכיים בשעה שנימול ולהיות בעל ברית, יש לזה סמך מן המדרש שוחר טוב, בפ' כל עצמותי תאמרנה, אמר דוד אני משבח בכל עצמותי, ברכי אני עושה בהם סנדקות לילדים בשעת המילה, וכ"כ בא"ז, ובש"ע א"ח סי' תקנ"א כתב מור"ם, נוהגין שהמוהל ובעל ברית ואבי הבן לובשין בגדי שבת, וכתב בשו"ג יש מקומות דלא נהגו כן, אלא אבי הבן והסנדק ולא המוהל, גם בספר כנסת יחזקאל נמי כתוב דמצות סנדק גדולה ממצות המוהל, ע"ש:

והשתא בנדון השאלה נראה, אם אבי הבן שהוא יודע למול, עושה למוהל אחר שליח ואומר לו בפירוש אתה תהיה שלוחי למול את בני, כיון דאבי הבן עושה כן בשביל שרוצה להיות סנדק למול את בנו בחיקו, שזו היא מצוה גדולה, וא"א לו לעשות שתי מצות אלו בידו ביחד, דא"א למול בידו את בנו בהיותו מונח על ירכיו, דחושש לקלקולא, וגם דבהכי יהיה מל מיושב ולא מעומד, דיש בזה יתרון טובא, כמ"ש הגאון מש"ז א"ח ריש סי' תקפ"ה וכ"כ הגאון תורת חיים בסנהדרין על דף פ"ט ע"ש, על כן י"ל בודאי דאע"פ שהוא מחסר במצות המילה פרט זה דמצוה בו יותר מבשלוחו, לית לן בה, דאם לפי טעם שאמרו גבי מצוה בו יותר מבשלוחו, שהוא משום להרבות שכרו, הנה כאן יש לו שכר הרבה בעבור מצות הסנדקות דיש לו עתה, משא"כ אם היה מל בידו, ואם משום טעם שאמרו דמצוה בו יותר מבשלוחו דנראה כמתעצל וכנז"ל, גם זה ליכא בכה"ג, דהא הוא מזדרז בעת המילה לאחוז בתינוק להגישו לפני המוהל למולו, ואין זה מתעצל במצות המילה, דהא דלא עביד לה בידיה משום דא"א לעשותה כתקנה, בהיותו עוסק במצות הסנדקות, ואפילו אם נאמר השתא דאמור רבנן מצוה בו יותר מבשלוחו, וקי"ל מצוה לשמוע דברי חכמים, נמצא אם עושה שליח הרי זה מחסר מיניה מצוה זו דאמרו מצוה לשמוע דברי חכמים, זה אינו, דאם מחסר מיניה פרט זה דמצוה לשמוע דברי חכמים, הנה הוא מרויח מחמת כן מצות הסנדקות שהיא גדולה ממצות המילה, דהא א"א ליה לקיים שתי מצות אלו ביחד כהלכתן, ומלבד דהסברה מחייבת למימר הכי, אביא ראיה לדבר זה בס"ד ממ"ש המג"א בסי' תרע"א סק"א, דאם היה לו שמן בצמצום, ולחבירו שהוא דר בבית אחד אין לו כלל, מיטב שידליק בכל לילה נר אחד, ויתן גם לחבירו, דהא מדינא אין צריך אלא נר א' ע"ש, והסכימו עמו בזה רבני האחרונים ז"ל, והרב חמד משה ז"ל לא חלק עליו אלא משום דס"ל שגם ההוספה היא מעיקר המצוה ע"ש, נמצא אע"ג דזה חסר הידור מצוה שאמרו חכמים בנ"ח, אנחנו מורין לו לבטל מצות הידור זה כדי שחבירו יזכה לעשות המצוה, והדברים קל וחומר בנ"ד, דהוא בעצמו עושה מצות הסנדקות שהיא גדולה, ואם יבא לקיים פרט זה שאמרו חכמים מצוה בו יותר מבשלוחי, ולא יקיים מצות המילה ע"י שליח, הנה חסר ממנו מצוה זו של סנדקות, הנה שורת הדין נותנת דאמרינן ליה עביד מצות סנדקות, ומצות המילה תעשנה ע"י שליח, והרי יש בידך שתי מצות כהלכתן, ורק חסר ממנו הידור מצוה שאמרו מצוה בו יותר מבשלוחו:

גם עוד כיוצא בדין נ"ח הנז' כתב המג"א בסי' תרנ"ח ס"ק י"ב בדין האתרוג, והוא, אדם שיש לו אתרוג מיוחד, ובעיר אחרת אין להם, מוטב שישלחנו לשם והוא יברך על של הקהל, והביא זה מן מט"מ ע"ש, ואע"ג דודאי מצוה מן המובחר לברך על שלו ממש, ובהיכא דמברך על של הקהל יש בזה כמה פקפוקים, וכנז' בפוסקים ז"ל, עכ"ז מורין לו שיתן אתרוג שלו לאחרים, כדי לזכותם במצוה והוא יברך על של הקהל. וכתב עוד הרב בכירי יעקב ז"ל דאם שלו הדור יותר משל הקהל, נמי י"ל דעיקר מצוה של אחרים עדיף מהידור מצוה שלו, וישלח להם והוא יברך על של הקהל ע"ש, וכ"ש בנ"ד דהוא בעצמו מקיים מצוה גדולה של הסנדקות מחמת כן שהוא עושה מצות המילה ע"י שליח, דאין אומרים יקיים פרט זה דמצוה בו יותר מבשלוחו, וימול בידו, ואע"פ שאינו מקיים מצות הסנדקות הוא בעצמו:

ודע דאפילו לדברי הגאון בית יעקב סי' קי"ד שהביא דבריו באליה רבא סי' תרנ"ח ס"ק י"ב, שכתב בשביל רבים דוקא יעשה כן, אבל בשביל יחיד לאו, גם לפ"ז יש ראיה לנ"ד, משום כי בנ"ד הוא בעצמו עושה המצוה, וגם מדין המציאה דתפילין שהביא הגאון בית יעקב שם יש נמי הוכחה לנ"ד:

ועוד יש לי בס"ד טעם אחר, לחזק ההיתר בנ"ד, שאבי הבן יעשה שליח למוהל אחר, והוא יהיה סנדק למול התנוק על ירכיו, כי כיון שהוא אוחז התינוק ומזמינו ומטהו לפני המוהל למולו, וגם כובש רגליו שלא יבעוט דעי"ז המוהל הוא יכול לעשות מצות המילה, הנה זה האב שהוא עושה מעשה הסנדקות חשיב עושה גם מצות המילה בידו ממש, דמצינו סיוע כזה חשיב מעשה ממש, והוא דהכי איתא בגמרא במכות דף כ' ע"ב, אחד המקיף ואחד הניקף לוקה, ומקשי מאן דאכיל תמרי בארבילא לקי, ומשני רב אשי במסייע ודברי הכל, ופירש רש"י מסייע מזמין בשערות למקיף, וקיי"ל להלכה כתירוץ רב אשי, וכן פסק הרמב"ם ז"ל, וכן פסק מרן ז"ל בש"ע יו"ד סי' קפ"א וז"ל, גם הניקף חייב אם סייע בדבר שמטה עצמו אליו, וכ"כ הטור ז"ל שמטה ראשו כדי שיוכל המקיף להקיף, וכן כתב בלבוש וז"ל, והוא דקעביד הניקף מעשה שמסייע בדבר, כגון שמזמין לו השערות שמטה עצמו אליו להקיפו ע"ש, הרי סיוע זה חשיב מעשה ממש כאלו עבד לאיסורא בעיניה ממש, דמתחייב בעבור זה מלקות, וה"ה בנ"ד דאבי הבן סנדק שמזמין התינוק למוהל ומטהו אליו למולו, וגם כופתו שלא יפרכס וישמט, שעי"ז המוהל יוכל לעשות המילה בלי קלקול, דאמרינן נמי בזה כאלו עשה הסנדק מצות המילה בעינה, והכא הוי מכ"ש, דהא גמירי מרובה מדה טובה ממדת פרענות, דאם בעונש הלאוין אמרינן כן, כ"ש במצות עשה ושכרה. והנה באמת דין זה של המסייע דלוקה פסקיה הרמב"ם ז"ל גם בקרחה ושריטה וכתיבת קעקע בפרק י"ב מה' ע"ז בסיף הפרק, דאם היא מסייע גם הוא לוקה ע"ש, ואע"ג דאיתא בגמרא דשבת דף צ"ג וביצה דף כ"ב מסייע אין בו ממש, הנה הט"ז ז"ל בא"ח סי' שכ"ח הקשה הגמרות הנז' אהדדי, ועשה חילוק בין הניקף להנך ע"ש, וגם לפי חלוק הט"ז הנז' אתי שפיר בנ"ד, כי נ"ד דמי לניקף דהסנדק מתחיל ומזמין התינוק למוהל קודם שיעשה המוהל את המילה, והנה הוא תופסו בכל כוחו ומטהו למוהל למולו, וכל כהא חשיב מסייע שיש בו ממש, וכמ"ש הט"ז שם:

ודע, כי הרמב"ם בהל' כלאים פרק יו"ד הלכה ל"א, במלביש כלאים לחבירו כתב, דלוקה הלובש, ומקשי מרן ז"ל בכ"מ אמאי לוקה הלובש, והלא לא עשה מעשה שאדם אחר הלבישו, ומתרץ משום דא"א להלבישו אא"כ יזמין הלובש עצמו ויצדד גופו, וה"ז חשיב מעשה כדאמרינן בפרק אלו הלוקין גבי ניקף עכ"ד, וכן כתב מהר"י קרקיס בהלכות כלאים כמ"ש מרן ז"ל ממש ע"ש, ולפ"ז מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות אבל הלכה ה' בדין המטמא את הכהן דלוקה הכהן, צריך ג"כ לפרש דאיירי בהיכא שהכהן מסייע, שמזמין עצמו ומטה עצמו אל המטמאו, ועיין מ"ש בלחם משנה שם:

וראיתי להר"ב בש"מ ביצה דף כ"ב, שהקשה שם מהא דניקף. ותירץ וז"ל, עניינו לפי מקומו היכא שהוא יכול בלא סיוע חבירו אמרינן אין בו ממש, והכא אע"ג דלא אפשר למכחל אלא כדעמיץ ופתח, מ"מ לאו מוכחא מילתא דבלאו כחל אורחיה למעמץ ומפתח, והתם במכות גבי ניקף א"א בלא סיוע חבירו, ונראה מתכוין לסייעו עכ"ל, וכן כתב הרא"ה ז"ל בשיטתו לביצה ע"ש, והריטב"א בחדושיו למכות כתב, ואיכא דקשיא ליה הא דאמרינן במסכת יו"ט לענין מכחיל כותי לישראל ביו"ט וישראל עמיץ ופתח דמסייע אין בו ממש. ולא קשיא, שאין כל המסייעין שוין, דמסייע דהתם אין בו ממש, שדרך העין למעמץ ולמפתח קצת, אבל הכא סיוע גדול הוא כמשזמין לו עצמו בשערו, וכ"ש לפירוש רבינו מאיר ז"ל שכתבנו לעיל דבלאו מסייע יש בו לאו, ולא בעינן סיוע אלא כדי שיהא בו מעשה ללקות עליו, דבמעשה כל דהו סגי להא כדאמרינן בעלמא עקימת פיו או עקימת קימה הוי מעשה, וכן פירש הוא ז"ל עכ"ל. והנה הרב מהר"ח בן עט"ר ז"ל, בראשון לציון על ביצה, והרב חמד משה בסי' שכ"ח, והרב בני חיי בלקוטים דף ק"ץ ע"ד, שלשתם תירצו מדעתם תירוץ זה שהביא הריטב"א ז"ל בשם הר"מ ז"ל, ונעלם מהם, ועיין להט"ז ביו"ד סי' קצ"ח דאסר בקציצת הצפרנים על ידי גוי, והש"ך בנקודת הכסף כתב לעולם מסייע אין בו ממש, וההיא דניקף שאני ע"ש, ונראה דחילוק זה הוא ע"ד מ"ש הריטב"א ז"ל בשם הר"מ ז"ל הנז"ל, ועיין חכם צבי סי' פ"ב ע"ש:

ולפ"ז בנידן השאלה דידן, אתי שפיר להתיר לפי תירוץ כל הנך רבוותא, שהם הריטב"א ומרן ומהר"י קרקוס, ודעמיה הנז"ל, דסברי מרנן כל שהוא מזמין עצמו ומטהו חשיב עושה מעשה, וגם בנ"ד הכי הוי וכאמור לעיל, וגם לפי תירוץ הר"מ ז"ל שהביא הריטב"א ז"ל, דמחלק בין היכא דיש איסור בלא מסייע, ורק נפטר מן המלקות משום דלא עביד מעשה, דאז בהיכא דמסייע אע"ג דעביד מעשה כל דהו חשיב מעשה לחייבו וכו' וכנז"ל, הנה גם בנ"ד הכי הוא, כיון שזה הסנדק עשה את המוהל שליח, ושליחותיה קעביד, ומצוה דידיה היא, אע"פ שאינו מסייע בסנדקית כלל, ורק אמרינן חסר הוא פרט זה דמצוה בו יותר מבשלוחו, הנה לזה יהנה הסיוע כאלו עשה מעשה של מצות המילה בידו ממש, וכמו דאמרינן גבי ניקוף לפי טעמו של הר"מ ז"ל, דמהני הסיוע הזה לחשוב לו שעשה מעשה ממש ולוקה עליה, וכבר אמרנו לעיל דנ"ד כ"ש הוא, משום דמרובה מדה טובה ממדת פרענות:

והנה נ"ל בס"ד להוכיח ראיה לכל החילוקים הנז"ל, דחילקו בין הנקף לשאר מילי, דשפיר חשיב בכה"ג דניקף הסיוע מעשה, והוא ממ"ש הרמב"ם ז"ל בה' חמץ פ"א ה"ג, דאינו לוקה משום בל יראה ילא ימצא אא"כ קנה חמץ בפסח, או דחמצו בפסח, אבל אם הי' לו חמץ קודם הפסח, ולא ביערו, אלא הניחו ברשותו, אע"פ שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה, משום שלא עשה מעשה ע"ש, וכ"כ בסמ"ג ובס' החנוך ע"ש, נמצא אע"ג דהלאו דלא יראה הוא רק בזמן ששוהה החמץ בביתו, ובעיקר האיסור הזה של הלאו לא עביד מעשה כלל, עכ"ז כיון שחימץ את העסה, או שקנה החמץ והזמינו לאיסור של הלאו, הרי זו המעשה של ההזמנה שלו חשובה לו כאלו עשה מעשה בגוף האיסור של הלאו דלא יראה ולוקה עליו, ואע"פ שבעת דחל האיסור של הלאו נסתלק מעשה דידי' ונגמר, וא"כ כ"ש בהך דניקף ובהך דהלבשת כלאים, דבעת שחבירו מקיפו או מלבישו הוא מטה עצמו אליו, מלבד סייעו בתחילה שהגיש עצמו ושערו אל המלביש, או על המקיף, דהא ודאי חשיב זה הסיוע לחייבו על ידו בעיקר הלאו, והרי ראיה גדולה מכאן לחילוק הרבנים הנז"ל, וכן ממילא יוצא מכאן ראי' לנ"ד, דהא מלבד שאבי הבן הזמין התינוק והטהו אל המוהל מתחלה קודם שפשט ידו למול, אלא גם בעת שפשט ידו ועסק במצות המילה, הוא מסייעו במה שכופת רגלי התינוק בידיו, שלא יפרכס ולא ישמיט עצמו מן מעשה המילה שעושה המוהל, ולהכי סיוע כזה חשיב ממש, דאז נחשב כאלו אבי הבן עשה מעשה של המילה בידו:

ודע, כי בזאת הראיה שהבאתי בס"ד להחילוקים הנז' יש לתרץ קושיא עצומה הידועה ומפורסמת, והוא במ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק וא"ו מהלכות ע"ז ה"א, בעושה אוב או ידעוני בשוגג מביא חטאת, וקשא והלא ידעוני אין בו מעשה, וכמ"ש בגמרא דסנהדרין דף ס"ה ע"א, דאמר ר"ל הא דלא תנא ידעוני בכריתות משום דאין בו מעשה, ופירש רש"י ז"ל כי המעשה שעושה הוא בהכנסת העצם לפיו, ואין הידעוני מדבר בשעת המעשה ההיא, אלא לאחר שהכניס העצם בפיו, ואז העצם מדבר מאיליו ואיסור הלאו הוא כאשר מדבר העצם בפיו, ומשמע התם דגם ר' יוחנן מודה דרבנן פטרי ליה מקרבן, משום דבעי מעשה, ורק לרבי עקיבה דלא בעי מעשה חייב. ומה שתרצו המפרשים ז"ל בזה, עיין באחרונים ז"ל שפקפקו בדבריהם. גם זאת ועוד דברי מרן ז"ל בכ"מ אינם מתיישבים כפי דבריהם, כי מרן ז"ל כתב ע"ד הרמב"ם, שזה מחלוקת ר"י ור"ל, ופסק כר"י דהלכה כוותיה לגבי ר"ל, ולפי הצעתם אין דברי מרן אלו מכוונים אך לפי האמור בס"ד לעיל אתי שפיר, דלעולם ר"י פליג על ר"ל, וס"ל דידעוני חייב משום דחשיב עביד מעשה ע"י הכנסת העצם בפיו, דדמי ממש להא דמחמץ עיסה בפסח, או שקנה חמץ בפסח, דלוקה על לאו דלא יראה, דחשיב זה עושה מעשה, אע"ג דהחיוב אחר החימוץ ואחר הקניה שמשהה אותו ואינו מבערו, וכן הענין בידעוני שהחיוב הוא אחר שהכניס העצם, דאז הידעוני מדבר, ועינא דשפיר חזי במתחמץ בתוך הפסח איכא זמן טפי, בין עת המעשה שהניח דבר המחמץ בתוך העיסה לבין זמן שנגמר החמוץ, דאז הוא עת החיוב שעובר עליו על אשר לא ביערו, ואם תאמר פטור בידעוני, תקשי לך מאי שנא מן מחמץ עיסה בפסח, או קנה חמץ בפסח דלוקה על לא יראה, ומאחר דדין זה פסוק להלכה מוכרח לומר דר"י ס"ל בידעיני כך, ופליג על ר"ל, ומ"ש בגמרא דסנהדרין שם ור"י מ"ט לא אמר כר"ל, ומשני אמר לך ר"י מתניתין דכריתות רבי עקיבה, היינו כנגד ר"ל קאמר הכי, כלומר אפילו אם נאמר כסברתך דידעוני לא חשיב מעשה, יש לתרץ מתניתין דכריתות רבי עקיבה היא, ולעולם איהו ס"ל אליבא דאמת גבי ידעוני חשיב מעשה, בשביל הכנסת העצם בפיו וחייב בקרבן:

ואדברה נא עוד בס"ד, באותם החלוקים של מרן ומהרי"ק, ושל הר"מ ז"ל שהביאו הריטב"א ז"ל, יתיישב לנו ענין אחד שנראה תמוה' לכאורה, והוא דאיתא בב"ק דף צ"א ע"א, המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בד"ש, כיצד תקע באזנו וחרשו פטור, אחזו ותקע באזנו וחרשו חייב, וכן פסק בש"ע ח"מ סי' ת"ך, וכתב מור"ם ז"ל בד"מ, שבמרדכי פרק החובל כתב, שאפילו לא תקע באזנו, אלא אם הכה בכותל כנגד אזנו ונתחרש חייב אם אחזו ע"ש, וכן איתא בסמ"ע ס"ק כ"ז, ולכאורה קשא והלא בלא אחזו פטור, היינו משום דלא עביד הנזק בו עצמו אלא גרמא הוא דעביד, וא"כ באחזו אמאי חייב, והלא אין ההזיק של עצמו בא מן האחיזה, אלא בא מן קול ההכאה שהיתה בכותל נגד אזנו וזה גרמה הוא, ואמאי יתחייב באחזו, ולפי חילוק מרן ומהרי"ק הנז"ל גבי כלאים אתי שפיר, דהכא לולי דאחזו לא היה מתחרש מקול ההכאה שהכה בכותל, כי ע"י שאחזו וקירבו והטהו אל ההזק נתחרש, ולהכי חשיב אחיזה דידיה עשה מעשה בגוף ההיזק, ואפילו אם היה אדם אחר מכה בכותל, ג"כ יתחייב זה האוחז אותו שהטהו וקירבו אל קול ההכאה שהכה אותו אדם בכותל, והו"ל עשה מעשה ההזק הזה בידים, וכן לחילוק הר"מ ז"ל שהביא הריטב"א ז"ל נמי אתי שפיר, דהכא נמי י"ל הא בלא"ה אסור לו להזיק את חבירו, אך משום דלא עביד מעשה בידים בגוף חבירו, כי אם גרמא פטור מן הממון, ולהכי כל שעשה מעשה כל דהו בגופיה לסייע בנזק, אז חשיב עי"כ אותו ההזק הוא מעשה דידיה ממש שעשה בגוף חבירו, שבזה יתחייב בממון לשלם, ככה אמרתי בהשקפה ראשונה:

ושוב נתבוננתי בס"ד עוד בדבר זה, ואמרתי, דאין אנחנו צריכין לכל זה הכא, משום די"ל נזקין שאני, דהא איתא בגמרא דסנהדרין דף ע"ו ע"ב, דברוצח אתא קרא לרבות המצמצם, והיינו ר"ל שכובש ראשו של חבירו דאוחזו ותוקפו במים או באור שלא יוכל לקום, ועי"כ ננער או נשרף ומת דחייב עליו, וכן אם כפתו בחמה ומת, כפתו בצינה ומת חייב, ויליף לה מקרא או באיבה לרבות המצמצם, ויליף רבינא דין נזקין מדין רוצח בקל וחומר, ולהכי ס"ל לרבינא בצמצם לבהמת חבירו בשימש ומתה מחייב, והלכה כרבינא דיליף נזקין מרוצח, וכן פסק הרמב"ם ז"ל, וכן פסקו הטור והש"ע ח"מ. סי' שפ"ג סעיף ה' ע"ש, והשתא להכי אע"פ שזה ההזק בא ע"י גרמא, דוקא מכח שהכה בכותל, מ"מ כיון שהוא היה אוחזו באותה שעה והרגע שבא לו ההזק, שלא היה אפשר לו להציל עצמו ולהטות אנה ואנה ה"ז חייב מדין מצמצם:

מיהו בראותי הגמרא דסנהדרין הנז' נתקשיתי לכאורה, בהא דאמרינן התם בדף ע"ז ע"א, אמר רבא כפתו ברעב ומת פטור, סוף חמה לבא סוף צינה לבא, ופירש רש"י דכפתו ומת ברעב, דבשעה שכפתו אין כאן דבר הריגה, והרעב בא מאיליו וכו', סוף חמה לבא, כלומר אם לא היתה שם חמה בשעה שכפתו, אבל סוף לבא כאן, וזה לא יוכל לעמוד וסופו למות פטור, שלא היה הנהרג מזומן להריגה, וגרמא הוא, ואין דינו מסור לב"ד ע"ש. ולכאורה קשא מאי שנא מדין ידעוני הנז"ל, דבעת שעשה המעשה שהכניס העצם עדיין לא חל האיסור, ועכ"ז חשבינן ליה בהא כאלו עשה מעשה בגוף האיסור, וכן מאי שנא מאם חימץ עיסה בפסח, או קנה חמץ בפסח דמתחייב מלקות על לאו דלא יראה, כאלו עביד מעשה. ואין סברה לחלק ולומר, דהתם תכף אחר מעשיו התחיל האיסור דלא יראה, והאיסור של ידעוני, משא"כ ברעב וחמה יש זמן בין מעשה הכפיתה למיתתי, כי אינו מת תכף אחר הכפיתה, דזה אינו, חדא מה טעם יש בחילוק זה, ועוד גבי חמץ בפסח נמי איכא בין זמן שהניח דבר המחמץ בתוך העיסה עד זמן שנתחמצה דחל עליו האיסור שיעור זמן, וכן בידעוני נמי איכא זמן בין עת שהניח העצם לזמן האיסור שדיבר הידעוני, יען שודאי אין הידעוני מדבר אלא עד שיאמרו השאלה שלהם מה היא, והשאלה צריך שתהיה אחר הנחת העצם, ועוד כי בספר חמרא וחיי שיטה על סנהדרין, הביא פירוש מתלמידי הרי"ף, ופירוש מן המאירי ז"ל, ומשני הפרושים משמע דאיירי ג"כ שאחר הכפיתה מיד בא עליו הנזק ע"ש, ולכן לתרץ קושיא זו צריך לומר, דין רוצח שאני משאר איסורים, ואין מדמין זה לזה. ובני ידידי כה"ר יעקב הי"ו אמר שיש לחלק בין הא להא, דבידעוני האיסור יוצא ומתהוה מן המעשה של כניסת העצם, והם צריכין זה לזה, דאי לא הוה כניסת העצם בפיו לא אפשר לדבר הידעוני, משא"כ המיתה שהיתה ברעב ובחמה, לא נולדה ונתהווית מן הכפיתה, דהיה אפשר שימות ברעב או בחמה, גם אם יתירו לו הכפיתה, וכגון שיחלש מאד, ואינו יכול לזוז ממקומו, ואינה מוכרחת לכפיתה, כאשר מוכרח הדבור של ידעוני, לכניסת העצם בפיו, עכ"ד נר"ו:

ובעסקי בענין זה, עוד נתקשה לי קושיא חזקה מדין הניקף ודין הכלאים הנז' כפי חילוק הא' של הריטב"א ז"ל, ולפי חילוק מרן ומהרי"ק, בהגמרא דב"ק דף ל"ב, במזיק את אשתו בתשמיש המטה, דסבר למילף לה מדין זה בא בחביתו וזה בא בקורתו וכו', והדר דחי זה, ומחלק ביניהם, דהתם תרווייהו כהדדי נינהו, והכא איהו קעביד מעשה, איהי לא, ופירש רש"י ז"ל, התם שניהם שוים בשבירתן, שאף בעל החבית סייע בשבירתה ע"ש, וקשא לפי האמור גבי כלאים וגבי ניקוף, דכל שהוא ממציא עצמו ומטה עצמו אליו חשיב הטייתו זו מעשה גמורה, כפי חילוק הא' דהריטב"א ז"ל, וחילוק מרן ומהרי"ק, א"כ הכא נמי הרי האשה מזמנת עצמה ומטה עצמה אליו בשעת תשמיש, ולמה לא תחשב זאת לגבי דידה מעשה, ואמאי קאמר איהו קעביד מעשה ואיהי לא, ואם נאמר מעשה דידיה גמורה וגדולה ממעשה דידה, שהיא המצאת עצמה והטייתה לתשמיש, הנה גם בניקף מעשה המקיף היא גמורה וגדולה ממעשה הניקף. ותירץ בני ידידי כה"ר יעקב נר"ו, התם בתשמיש הנזק בא מסוף התשמיש, שכבר הוא שוכב עליה ותפסה, שאינה יכולה להשמט מתחתיו, אבל המצאתה והטייתה לבעל היתה רק בתחלה כששכב עליה והכניס אבר התשמיש, וכיון ששכב עליה והכניס האבר הנה היא כבושה תחתיו, ואינו צריך להטייתה והמצאת עצמה, שאם תרצה להשמט לא תוכל, ונזק התשמיש בא בעת הזה, ולכן קאמר איהי לא, כלומר לא עבדה מעשה בשעת הנזק, עכ"ד נר"ו:

ובהיותי עוסק בענין זה, האיר ה' את עיני, וראיתי בגמרא דקדושין דף נ"ט ע"א, דקאמר שאני נתינת מעות ליד האשה דכי מעשה דמי ע"ש. והנה באמת נתינת מעות הקדושין ליד האשה דמי לניקף וללבישת כלאים שמטה עצמו אליו, כן היא מטה ידה ומצדדת אותה לקבל קדושין מידו, והרי כאן מצינו דחשיב לזה מעשה, ורק קאמר דאינה מעשה גמורה ממש, ולהכי ר"י ור"ל קרו לה דיבור בלישנייהו, וכמ"ש רש"י ז"ל. ברם הא ק"ל במ"ש הרא"ש ז"ל וז"ל, לא בא אחר וקדשה וחזרה בה מהו, ה"ה דהוא מצי למבעי בדידיה, אלא משום דמתניתין איירי בדידה שבא אחר וקדשה, מבעיא ליה בדידה, אם לא בא אחר וקדשה, ועוד דריש לקיש הוה מודה ביה, דדוקא באשה קאמר משום דנתינת מעות לידה חשיב כמעשה להאי לישנא עכ"ל. והנה לדבריו הראשנים קשא, איך משוה מעשה שלו של נתינת המעות לידה, עם המעשה שלה שקבלה המעות בידה, דהא ודאי נתינתו חשיב מעשה גמור לגבי האי מעשה שלה, ועל כן י"ל בהא מודה רבי יוחנן, ולהכי לא בעי בהכי, ועל דבריו האחרונים יש להקשות ביותר, דלא די שלא השוה אותם, אלא דעשה הדבר להפך, דר"ל הוה מודה בהאי לרבי יוחנן, דאין מעשה שלו של הנתינה חשובה לכלום, ואיך יצוייר זה דקבלתה המעות בידה חשיבה מעשה לר"ל, ומעשה דבעל בנתינת המעות אינה כלום, וכעת צ"ע:

אח"ז האיר ה' את עיני, וראיתי בגמרא דגיטין דף ע"ח במתניתין גבי גט שמצאתו מאחוריו, דאינו גט עד שיאמר לה הא גיטיך, ופריך כי א"ל הא גיטיך מאי הוי, הו"ל טולי גיטיך מע"ג קרקע דלא אמר כלום, ומשני ששלפתו מאחוריו, ומקשי שלפתו נמי הא בעינן ונתן בידה, וליכא, ומשני לא צריכה דמריק לה חרציה ושלפתיה, פירש רש"י שהיה תחוב בין חגורו למתניו, ועקם לה מתניו להקריב לה הגט, וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' גירושין, גט שהיה קשור על ידו או על יריכו ושלפתו ממנו, אע"פ שא"ל ה"ז גיטך אינו גט, שנאמר ונתן בידה, לא שתקח היא מעצמה, והרי לא נתן לה הוא ולא שלוחו, אבל אם הרכין לה בגופי, או הטה ידו עד ששלפה הגט מעליו, וא"ל ה"ז גיטיך ה"ז גט ע"ש, וכתב הטור ז"ל בסי' קל"ח, אע"ג דכתיב וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה, אינו דומה נתינת הבעל לקבלת האשה, דנתינתו צריכה שתהיה מידו ממש או מיד שלוחו, אבל הקבלה אינה צריכה שתקבלנו בידה ממש אלא לרשותה כיצד וכו', וכן אם הגט תחוב לו תחת חגורתו על מתניו, וצמצם מתניו ונתחלחלו, והטה עצמה לצידה ונטלתו, קרינן ביה שפיר ונתן, אבל אם צמצם מתניו ולא הטה עצמו אליה, או שהטה עצמו ולא צמצם מתניו לא הויא נתינה, והרמב"ם כתב בזה שהוא גט, וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה ע"ש, ועיין מ"ש מרן בב"י, ומ"ש בב"ח ומ"ש בב"ש, בין למאן דבעי תרתי, בין למאן דסבר דסגי בחד ע"ש:

נמצינו למידין כל כה"ג חשיב עושה מעשה בידו ממש, דקרינן ביה ונתן, וכמ"ש מרן ומהרי"ק בדין הכלאים, וכמ"ש הריטב"א ז"ל בדין הניקף בתירוץ הא', והרי מכאן מוכח דלאו דוקא גבי ניקף וכלאים אמרינן כן, אלא גם בעלמא בענין הגט הנז' ודכוותיה נמי, והרי מכאן יצא הוכחה גדולה לסברת הט"ז ז"ל ביו"ד סי' קפ"ח, דחשיב לנטילת הצפרנים בשבת ע"י גוי כאלו עשה בידו משום מסייע, ומדמי לה לניקף, כי באמת מצינו כזאת גבי גט, ובשלמא גבי ניקף דחה הש"ך ד"ז, באומרו ניקף שאני' דגלי קרא וכו', משא"כ כאן דלא שייך לומר כזאת, והו"ל להט"ז להביא ראי' מדין הגט, וכן בדין דסי' שכ"ח בחושש בשיניו שאסר הט"ז להוציא השן ע"י גוי מדין מסייע, דג"כ איכא ראיה לזה מהכא, ועל מ"ש מרן ז"ל דין זה של השן מן א"ח, וכתב בפירוש אע"ג דישראל מסייעו אין בו ממש, יש ליישב ולומר דאיירי בכגון שאין הישראל מטה ומצדד עצמו, וכמ"ש האחרונים ז"ל, ויש לפלפל עוד בזה, ואכמ"ל:

ורק אזכיר כאן דבר אחד, כי בתשובה אחרת עשיתי בס"ד חילוק בין איסור שבת לשאר דברים, והוא כי במלאכת שבת ליכא איסור תורה אלא בהיכא דעביד לה כאורחא, משא"כ אי עביד לה כלאחר יד דליכא בזה איסור תורה, אלא איסור דרבנן דוקא, ולכן י"ל בקציצת צפרנים בשבת, אע"ג דהטיית עצמה לגבי הקוצץ ואשר מצמצמת עצמה אליו חשיב מעשה, מ"מ הוי כלאחר יד ואינה מעשה כאורחא, וכל מעשה שהיא כלאחר יד גבי שבת ליכא איסור תורה אלא דרבנן, וכן הענין בעקירת השן דסי' שכ"ח, אע"ג דצמצום עצמו והטייתו אצל העיקר חשיב מעשה, הנה זה הוא מעשה כלאחר יד, ואין בה איסור תורה גבי שבת:

ובזה החילוק שאמרתי, תרצתי בס"ד הקושיא של אבן העוזר בסי' שכ"ח, שהקשה על המג"א ז"ל בדין טחינת החטים ברחיים של מים, דאפילו דחשבינן למצמצם עביד מעשה, מ"מ מעשה דידיה זאת הוייא כלאחר יד, דאין בה איסור תורה כמלאכות דשבת, כי טחינה באורחא דאסרה תורה הוא טחינה בידים, וכן יש לתרץ בהכי גם הך דמצודה שכתבו התוספות. דהתם הצידה הוי כאורחא כי כן הוא דרך הצידה גם בחיל, וכן מדביק הפת גם זה כאורחיה הוא, וא"כ לפי חילוק זה אין ראיה והוכחה לסברת הט"ז בדין הצפרניים הנז"ל, וכן לעקירת השן דסי' שכ"ח מדין הגט דהבאתי לעיל, משום די"ל גבי שבת שאני, דלא אסרה תורה אלא מלאכה דעביד לה כאורחא:

ודע, כי בזה הדין אשר מצינו בשאר דחשיב המסייע כאלו הוא ממש כנז"ל, מצאתי טעם נכון לדברי הגאון תרומת הדשן סי' רי"ג, בענין קדושי הקטנה, שכתב דשפיר דמי שהקטנה בעצמה מקבלת קדושיה, והאב יעמוד אצלה ויחזיק בידה לקבל הקדושין כמצותו, כי כשעומד על גבה ותופס בידה לקבל הקידושין הוי כאלו הוא בעצמו קבל ע"ש, והיינו טעמא נראה משום מסייע כזה חשיב ממש, וכדאמרינן בכל הני מילי שזכרנו לעיל. ומצאתי להרמ"א ז"ל באה"ע סי' ל"ז סעיף ז' בהגה"ה שהביא דין זה של תרומת הדשן, וכתב יחזיק וכו' או יעמוד אצלה, ובאמת תרומת הדשן לא כתב או, ולא תרתי קאמר אלא חדא מילתא קאמר, יחזיק ויעמוד אצלה, דיעמוד אצלה ואינו מחזיק בידה לאו כלום הוא. ומ"ש הגאון אבני מלואים דדמי לדין הוציא תינוק חי וכיס תלוי בצוארו וכו', הרואה יראה דלא דמי הא להא, ואיך שיהי' דין תרומת הדשן נראה טעמו כאשר כתבתי בס"ד:

ונשובה לנידון השאלה דידן, דבאמת נראה מכל הצדדין שכתבנו, שיש להורות לאבי הבן שיעשה מוהל אחר שליח למול, והוא יהיה סנדק, ואיסוף עוד לחזק הדבר הזה ממ"ש המג"א בסי' ע"ת מן מהרי"ל ז"ל, גבי בכורות, דאם קשה להם התענית יצוו לאחר לבדוק, נמצא בעבור צורך קצת לא משגחינן בהא דמצוה בו יותר מבשלוחו, וכ"ש בנ"ד, כי מחמת שעושה אחר שליח למול, הנה הוא מקיים מצוה גדולה של סנדקית, ועיין עוד במג"א סי' קל"א ס"ק ה', דאם לא בדק עד צאת הכוכבים, יתן לאחר לבדוק, דאע"ג דמצוה בו יותר מבשלוחו מ"מ היכא דאיכא טעמא שאני, ומדמי לה להאי דסי' ע"ת הנז"ל, ועיין מחצית השקל שם:

והנה בסי' תל"ב כתב מרן ז"ל, ואם בעה"ב רוצה יעמיד מבני ביתו אצלו וכו', וכתב המג"א ז"ל בסק"ה, ועכ"פ גם הוא יבדוק דמצוה בו יותר מבשלוחו, כדאיתא בקדושין וכו', ובגמרא משמע דיש מקומות שנהגו לשכור מי שיבדוק עכ"ל, ועיין להגאון אשל אברהם שם מה שפירש בכונת המג"א הנ"ז ע"ש, ובאמת בגמרא משמע דאותם הנוהגים לשכור מי שיברך, הנה השלוחים בודקין הכל, ואון בעה"ב בודק עמהם, ועיין בחק יעקב ז"ל שכתב, עכ"פ הוא יסייע לדבר, כי מצוה בו יותר מבשלוחו, ע"כ ע"ש:

אחרי כותבי כל זה בא לידי ספר אית אמת, וראיתי בדף ד' שכתב בשם ספר שערי דיעה, אפילו לדעת שהאב צריך למול את בנו, הנה לפי המבואר בסי' רס"ד, דיפה כח הסנדק מכח המוהל, אם האב רוצה להיות סנדק ולא יוכל למול בידו, מפני שאינו יכול לעשות שניהם ביחד), יכול היא לכבד לאחר למול, והרב המחבר פקפק בדבריו, דלא אמרו יפה כח הסנדק, אלא בהיכא דאין עליו חיוב למול, דכל זמן שהאב עוסק במילת בנו ליכא חיוב על הב"ד למולו, ורק בזה אמרינן יפה כח הסנדק, שיש מצוה טפי לקבל הסנדקות מהאב, אבל האב שהתורה צותה אותו במ"ע למול את בנו, ויודע למול, צריך שימול, כי התורה צותה אותו למול, ולא צותה אותו להיות סנדק ע"כ ע"ש, וספר שערי דעה אינו מצוי אצלינו לראותו, ונראה דטענה זו שטען המחבר אות אמת על שערי דיעה, היא דוקא על מה שכתב שערי דיעה, שהאב מכבד את אחרים במילה, ולא עביד לאחר שליח במקומו במצוה זו, אבל לדידן דאזלינן בתר סברת כי"ף, והרב חיד"א, דאמרו לעביד שליח, הנה כיון דעביד ליה שליח, נמצא האב עביד המצוה של המילה שצותה אותו התורה, ורק חסר פרט זה דמצוה בו יותר מבשלוחו, שאין זה נוגע לגוף המצות עשה, דמגופה אינה חסרה כלום, והא דמצוה בו היא מלתא אחריתי, ובכה"ג לא שייכא טענה הנז' של הרב אות אמת, ויודה גם הוא בנ"ד, דמשום מצות הסנדקות לא יחוש לפרט זה של מצוה בו יותר מבשלוחו:

והנה סמוך לתתימה של תשובתי זו, ראה ראיתי להרא"ש ז"ל בתשובות הכתובים בספר בשמים ראש בסי' רכ"ג וז"ל, אשר שאלתני אי אמרינן דמילה בגוי כשרה, מדוע נדחה ונעביד לה ע"י גוי. תשובה, אין עושין מצות ע"י גוי, דסוף סוף לא עשה הישראל המצוה, וגוי אינו נעשה שליח, ואם היה בו שליחות כ"ש שהרי זה כאלו עשאו הוא, והמעשה נחשב לו, והרי זה כאלו מלו הוא עצמו בשבת וכו' עכ"ל, נמצינו למידין מדברי רבינו ז"ל, דאפילו אם עושה גוי שליח למול חשיב האב הזה מל בנו בידו, וזה מסכים עם סברת הגאון כו"ף בענין זה, בהיכא דהאב עושה שליח למול, ועיין להגאון חתם סופר ביו"ד סי' קצ"ו דף קי"ט ע"ג בד"ה ומ"ש, שכתב ומה"ט לק"מ מה שמקשים אמאי לא ימול גוי בשבת, והלא מילה בנכרי כשרה, ולק"מ, דעכ"פ מ"ע של ביום השמיני ימול דוחה שבת, ולא נתקיימה על ידי שליחות הגוי וכו' ע"ש ודבריו אלו הן הן הדברים שכתב הרא"ש ז"ל, וכיון לדעתו של גדול:

ואחרי החפוש בס"ד, ראיתי להגאון רבינו חיים בן הגאון אור זרוע ז"ל, בתשובה סי' י"א וז"ל, ומענין המילה נראה דאין האב חייב למול את בנו בידו, אלא לעסוק שיהא נימול, דומיא דכל הני דקחשיב ללמדו תורה וללמדו אומנות ולהושיטו בנהר, וכי לא ישכור מלמד לבנו לתורה ולכל הני וכו', ועוד דאם האב בעצמו חייב למולו, או הוא או שלוחו דוקא, א"כ אם מל אותו אחר בלא רשות האב, שאינו חפץ בשליחותו אינו מהול, ויצטרך להטיף ממנו דם ברית, כמו באומר לשלוחו צא ותרום, והלך ומצאו תרום, דאמרינן דילמא אינש אחר שמע ואזל ותרם, ורחמנא אמר מה אתם לדעתכם וכו', וכנז' בחולין דף י"ב, אלא ודאי אין האב חייב למול בידו, אלא שיתעסק שיהא בנו נימול ואין להאריך וכו', ואפילו אם האב אומן ואומר לאחר למול את בנו לא עבר בזה כלל בעשה וכו' ע"ש, ועיין עוד מ"ש בסי' קכ"ח:

והשתא לפ"ד הגאון רבינו חיים ז"ל הנז', שהוא אחד מקמאי, אין המצוה מוטלת על האב למול בידו או ביד שלוחו, אלא האב חייב שיתעסק שיהיה בנו נימול הן בידו הן ביד אחרים, כענין חיוב ללמדו תורה, דסגי ליה להשכיר לו מלמד, וא"כ בנ"ד שהאב מתעסק שיהי' בנו נימול, ולא עוד אלא שהוא אוחזו בשעת המילה, ומגישו אל המוהל, וכובש רגליו לצורך המילה, נמצא האב קיים מה שמוטל, ויצא י"ח בזה, ולא חיסר כלום מן המוטל עליו:

ועל כן בענין נידון השאלה דידן, י"ל אם העיקר הוא כמ"ש הגאון רבינו חיים ז"ל, נמצא ליכא שום פקפוק בנ"ד, ואם העיקר כמ"ש לעיל בשם הרבנים ז"ל, דס"ל המילה מוטלת על אבי הבן למול את בנו, הנה בנ"ד שהאב עושה שליח למוהל האחר, שאומר לו בפירוש אתה תהיה שלוחי למול את בני, ועי"כ האב מקיים מצוה גדולה של הסנדקות, שלא היה יכול לקיימה אם היה מל בידו, דהוכחנו מכל הנז"ל, בכה"ג אין לחוש לפרט זה של מצוה בו יותר מבשלוחו. זאת ועוד אחרת, ההוכחות שהוכחנו לעיל בס"ד, כל שהוא מטה את בנו וכופתו וכובש רגליו לפני המוהל כדי לעשות המוהל המצוה כתקנה, הנה זה הסיוע חשיב מעשה ממש, ונמצא האב קיים מצות המילה בידו ממש, וכאשר כתבנו לעיל ראיות ברורות לזה בס"ד, הנה כי כן נראה דשפיר נוכל להורות לאבי הבן שיודע למול שיעשה שליח למוהל אחר, והוא יהיה סנדק, וברוך יהיה. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.