רב פעלים/ב/אורח חיים/נז

רב פעלים ‏ ב אורח חיים

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה. ראובן בשלו לו קהוו"א ביו"ט בשבילו ובשביל בני ביתו ואחר שנתבשלה ונגמר בישולה, באו גוים לביתו של ראובן לעשות לו וזית'א, והנה נראה ודאי דמותר להשקות לאותם הגוים מאותה הקהוו"א שכבר נתבשלה לצורך ישראל, אך נסתפקנו בדבר זה דאם ישתו הגוים מאותה הקהוו'א לא תספיק לכל אנשי הבית, ויצטרכו לבשל עוד קהוו"א מחדש בשביל אנשי הבית ועל כן י"ל כיון דמחמת שהוא משקה לגוים מאותה הקהוו"א, יהיה מוכרח לבשל עוד, אע"פ שבישול החדש הוא רק לצורך ישראל וגם הוא מבשלו אחר שיקומו הגוים וילכו להם, עכ"ז נמצא מסיבת הגוים הוא מוסיף לבשל עוד ואסור, או"ד כיון שהגוים שותים ממה שנתבשל לצורך ישראל, ובישול החדש הוא לצורך ישראל דוקא לית לן בה, יורינו ושכמ"ה:

תשובה. מרן ז"ל בסי' תקי"ב פסק אין מבשלים לצורך הגוי ביו"ט, לפיכך אסור להזמינו שמא ירבה בשבילו, ודוקא להזמינו, אבל עבדו ושפחתו וכן שליח שנשתלח לי, וכן גוי שבא מאיליו מותר להאכילו עמו, ולא חיישינן שמא ירבה בשבילו ע"ש. וכתב הרב חמד משה וז"ל מותר להאכילו עמו כ"כ הרמב"ם, וסיים שכבר הכינוה, וכונתו היא אם בא אחר שכבר הכינו מותר להאכילו עמו, והטור השיג עליו וכתב אינו נראה, דאע"פ שכבר הכינו אכתי איכא למיחש שמא ירבה בשבילו, אם הוא חשוב וראוי לכך, וצריך שיאמר לו אם יספיק לך במה שהכננו לעצמינו בא ואכול ע"כ, והוא מדברי מרימר ומר זוטרא בביצה דף כ"א ע"ב, ודעת הרמב"ם אמירה זו לא מעלה ולא מורדת, כמ"ש המ"מ ז"ל, ואולי לדעת הרמב"ם הא דהביאו זה בגמרא לאשמעינן דאם בא אחר שהכינו מותר להזמינו, והרשב"א כתב דאמירה זו מעכבת, והט"ז הסכים שאינה מעכבת, דמה תועלת יש בה, ולפע"ד התועלת הוא, דלפעמים אם הוא חשוב בהכריח שיזמינו ויאמר לו בא לאכול עמי, ואולי יתרצה הגוי ויבא לאכול עמו, והוא לא הכין בשבילו ולא יהיה לגוי לאכול לשובעו, ומפני הבושה יבואו לבשל ולעשות איזה דבר עוד, לכך הצריכו לומר דבר זה וימנע הגוי ממילא, ואפילו לא ימנע לא יהיה להם בושה עבור זה, ולא אתי להרבות בשבילו, כן נ"ל לפרש לדעת הטור והרשב"א, ולדינא עקימת שפתיו לא הוה טרחא כולי האי, ויש לומר כמ"ש הטור והרשב"א עכ"ל. ועיין מג"א ז"ל סק"ב מ"ש מספר תניא, וכתב הרב מחצית השקל דאתי המג"א לאפוקי מדעת הט"ז שכתב שהרב בית יוסף ז"ל לא התיר אלא בבא מאליו, אז מותר להאכילו בלא הזמנה ובלא הפצרה, אבל אם מפציר בו ומזמינו אפילו בא מאיליו אסור, ומדברי תניא משמע דמתיר אפילו מזמינו ומפציר בו, כיון שבא מאיליו, ע"כ ע"ש:

והנה מדברי הרמב"ם ז"ל שמתיר בבא מאיליו, אחר שכבר הכינו להאכילו ממה שהכינו אין הוכחה לנד"ד, די"ל דזה איירי דוקא בהיכא דלא יצטרכו לבשל עוד לעצמם, אלא זה שהכינו יספק להם ולגוי, משא"כ בנ"ד דהם צריכים בודאי לבשל לעצמם אח"כ, ומדברי הטור ז"ל שאוסר בזה ג"כ משום ירבה בשבילו אין הוכחה לנ"ד, יען כי בנ"ד אינו מבשל אח"כ לצורך הגוים, אלא לצורך ישראל, והתם הטור ז"ל איסר שמא ירבה לבשל עוד בשביל הגוי:

אמנם נראה שיש להתיר בנ"ד ממ"ש הרב תפארת אדם ז"ל, בזכרונות בסוף הספר דף ק"צ ע"ג אית יו"ד, שמעתי מפי מהר"ש אמאריליו בר אברהם ז"ל, שבהיותו בויריא היה בא לקאבאג'י בשעה שכבר בישל הגוי קאבי לצורך גוי והיה שותהו, אע"פ שהיה צריך לעשות קאבי אחר לצורך אותו גוי, כיון שלא בישל לצורך ישראל כלל, ע"כ שמעתי מפי קדשו, ועיין. בירושלמי שהביא הרא"ש בתשובה כלל כ"ג סי' ג' ותוס' פ' עכ"ל:

והנה הירושלמי שציין עליה הרב המחבר ז"ל, שהביאה הרא"ש ז"ל היא במסכת מ"ק פ"ג ה"ד. חד בר נש נאבדו לו תפיליו במועד, ואתא לגבי רבי חננאל שהיה סופר שיכתוב לו תפיליו, ושלחיה לגבי רבי אבא בר נתן לשאלו אם מותר לכתוב לו במועד, וא"ל רבי אבא לר"ח תן תפלין שלך לזה האדם שנאבדו לו תפיליו, ונמצא שלא יהיה לך תפילין, ואז תהיה אתה מותר לכתוב תפילין לעצמך, כי רבי אבא סובר דמותר לכתוב תפילין לעצמו בחוה"מ, אבל לאחר אסור לכתוב ע"ש, ומזה מוכיח הרב המחבר לדין הקאבי של מהר"ש ז"ל דמותר, ולפ"ז בנ"ד נמי י"ל, אע"ג דבזה שהם נותנים משקה הקוו"ה המבושלת לגיים, גורמים שיהיו נצרכים לבשל עוד לעצמם, אין בזו הגרמה איסור, וכמו דין הירושלמי דנותן תפיליו לזה שנאבדו תפיליו, ואע"פ שבזה יצטרך לכתוב תפילין לעצמו, וכן ממעשה שהיה עושה מהר"ש ז"ל יש להוכיח כן מכ"ש. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו אמר, דאין הוכחה מדין התפילין בירושלמי, דהתם דבר מצוה הוא, ואין למידין מזה לדבר הרשות עכ"ד נר"ו, ונומיתי לו דזה החילוק נכון לחלק בין דין מהר"ש לבין דין הירושלמי, אבל לנ"ד אין לחלק, יען כי מצינו בעלמא דין צורך גדול שוה לדבר מצוה, וכנז' בדיני איסור והיתר וכיוצא, ובנ"ד איכא צורך גדול מאד, דאיך יתכן יבואו אורחים נכרים לביתו של אדם במועד שלו לעשות לו וזית"א, ולא יביא להם קהוו"א כנהוג, אין לך מיעוט דכך ארץ יותר מזה, ובודאי יהיה מזה חילול השם לגנות הגוים ביהודים, ואין לך צורך גדול יותר מזה, ודמי לדבר מצוה, ועדיף מדין התפילין, כי שם אפשר לשאול במועד תפילין מחבירו בתורת שאלה, שהוא וחבירו ילבשו אותו, ועל כן יש הוכחה מדין התפילין לנ"ד, וכ"ש מדין מהר"ש שהוא דבר הרשות, ואין בו צורך גדול:

ודע, דאע"ג דיש לחלק בין נ"ד לנידון מהר"ש, ולומר דהתם הגרמה היא לגוי שהוא יצטרך לבשל, אך בנ"ד הגרמה היא לישראל שהם יהיו מבשלים לעצמן ביו"ט, הנה באמת נ"ד ונידון הירושלמי בתפילין הוא דומה בדומה, דהתם ישראל הוא הכותב התפילין לעצמו, ועוד מעיקרא חילוק זה אין בו טעם, דהבישול לצורך ישראל הותר ביו"ט בלי שום גבול, ונמצאת גרמה זו שהם מבשלים היתר גמור, והרי הוא הגרמה שנעשית לגוי שהוא יבשל, דאין בגרמה זו שום איסור, אלא היא היתר גמור:

ועוד נ"ל בס"ד להתיר בנ"ד מסברה אמיתית שראיתי להרב חמד משה סוף סי' רמ"ט וז"ל, גם להפוסקים כר"ל דאסור לגרום ברכה שא"ץ, מ"מ חילוק יש בדבר, דודאי כל היכי שעשה או אכל דבר שיכול לפטור בברכתו שצריך לברך אחריו, גם מה שרצה לאכול, או לעשות אחריו, אסור לברך ברכה אחר עשיה או אכילה ראשונה, כדי שיחזור לברך תחלה וסוף על דבר השני שיעשה או שיאכל, אבל אם עדיין לא אכל כלום, ויש לפניו ב' דברים, שאם יאכל הא' לא יפטור השני בברכה ראשונה, ולא בברכה אחרונה, אם יאכל השני, ואם יאכל הדבר השני תחלה, יוכל לפטור האחד בברכה ראשונה ושניה עמו, יש לומר שאין בזה משום ברכה שא"ץ, כיון דעדיין לא בירך ברכה ראשונה כלל, ולא נתחייב בברכה אחרונה, יכול לאכול איזה מהם שירצה תחלה, ואף את הא' שאינו פוטר השני יוכל לאכלו תחלה, ויברך עליו תחלה וסוף, ואחר יאכל את השני, ואין זה גורם ברכה שא"ץ, כיון דניחא ליה למיכל זה בראשונה, ולא יפטור את השני, ועיין במג"א סוף סי' רט"ו במש"ש, דוק ותשכח כי זה הכלל קרוב לאמת, ותו לק"מ, ועיין מ"ש סי' רי"ב סק"ב עכ"ל:

והשתא לפי הכלל הזה דאסביר לן הרב ז"ל בענין גורם בשא"צ, איכא למילף בנ"ד, ולומר, אע"ג דאיכא עוד אנשים מבני הבית שצריכים לשתות, ואם לא ישתו כולם מזו המבושלת, אלא ישקה לגוים ואז יצטרך לבשל בשביל בני הבית לית לן בה, דבאמת אין אנחנו יכולים לחייב את בני הבית שישתו כולם מזו המבושלת, אם הם אין רוצים לשתות לעת עתה, וכמ"ש הרב ז"ל הנז' דיכול לאכול האחד ולברך עליו תחלה וסוף, ואח"כ יברך ויאכל השני, ואין בזה משום בשא"צ, כיון דניחא לי' לאכול זה בראשונה, ולברך עליו תחלה וסוף, ואח"כ יאכל השני, דאין מחייבין לאדם דבר שאין רוצה לאכלו עתה, והדברים קל וחומר בנ"ד. ודע דאע"ג דנראה מדברי הגאון ר"ז בש"ע סי' רמ"ט דס"ל גם בכה"ג יש איסור בשא"צ, אין לפקפק מסברתו לנ"ד, די"ל בברכה איכא חומרא טפי, ועוד נמי יש לחלק בין נ"ד לנידון הגאון ר"ז בסי' רמ"ט, וכאשר יראה הרואה ויעמיק בזה:

ולכאורה יש להביא ראיה לנ"ד מדין אוכל בסוכה, ונסתפק אם בירך לישב בסוכה או לאו, דהסכימו האחרונים שיברך בהמ"ז על מה שאכל, ויחזור ויטול ידיו ויברך לישב בסוכה והמוציא וישלים אכילתו ויברך בהמ"ז, ולא חשו לבשא"צ בזה, ולכן ה"ה בנ"ד דאין לחוש בכה"ג, מיהו יש לחלק, דהתם כיון דנסתפק באמצע אכילתו הנה אם יגמור סעודתו, נמצא אוכל בסוכה בלא ברכה, אם באמת הוא לא בירך לישב בסוכה תחלה, ולכן התירו לעשות בכה"ג, משא"כ בנ"ד י"ל דלא אריך למעבד גרמה זו:

ודע, דהנה לכאורה יש להעיר בהיתר דנ"ד, מדין הוצאת גרף של רעי בשבת בסי' ש"ח, דקי"ל התם מוקצה מחמת מיאוס, בזה גם ר"ש מודה דאית ביה איסור מוקצה, אך מותר לטלטלו ולפנותו ממקום למקום משום כבוד הבריות, וקי"ל התם דאין עושין גרף של רעי לכתחלה בשבת, דהיינו להביא לפניו דבר שעתיד לימאס, או שעושה דבר שעתיד לימאס, וסומך בדעתו שיוציאנו אח"כ כשימאס, שאף שהתירו להוציא דבר המאוס, מ"מ לא יעשה לכתחילה דבר שיהיה בודאי אח"כ מאוס לפניו ויוציאנו, מיהו במקום הפסד מותר לקבוע ישיבתו אצל גרף של רעי, שהוא במקום שאין מקפידים עליו, כדי שימאס הגרף בעיניו, ויוציאנו משם ויסתלק ההפסד, כגון אם איזה דבר נמאס ונפסד מפני הגשמים היורדים עליו בחצר שאינו דר שם, יכול להכניס שם מטתו לשכב עליה, או להכניס שלחנו לאכול שם, וכשתאונן דעתו עליו מפני המיאוס יוציאנו משם למקום המשומר מפני הגשמים, וכן כל כיוצא בענין זה ע"כ, ועיין בש"ע להגאון ר"ז ז"ל:

נמצא דאין לעשות לכתחילה דבר בהיתר אשר גורם בזה לעשות אח"כ דבר שאינו ראוי, וא"כ ה"ה בנ"ד י"ל דאין להשקות את הנכרים מן קהוו"א המבושלת, אם עי"כ יצטרך לבשל בשביל בני הבית ששתו הנכרים חלקם מקהוו"א המבושלת, ברם האמת דלא דמי הא להא, והחילוק פשוט, דהתם גבי גרף של רעי הוא גורם לעשות אח"כ דבר שאסור לעשותו בו ביום, כי דבר המאוס הוא מוקצה, ואסור בטלטול בו ביום, ורק משום כבוד הבריות הותר לטלטלו, משא"כ בנ"ד הבישול לצורך ישראל ביו"ט הוא דבר המותר שלא אסרתו תורה, ואין לזה גבול, אלא יכול לבשל כמה פעמים כל מה שירצה, ורק שיאכל או ישתה את המבושל בו ביום, ונמצא במה שנותן הקהוו'א המבושלת לנכרים הוא גורם לעשות מעשה של היתר, דהיינו לבשל לצורך ישראל, שדבר זה איהו גופיה מותר, שאם ירצו הישראלים בלא"ה לבשל עוד כמה פעמים קהוו"א ולשתות, אין מונע להם, וזה ברור:

ועוד נ"ל בס"ד להוכיח היתר בנ"ד עמ"ש בגמרא דשבת דף קל"ט, אמר רבה בר רב הונא מערים אדם על המשמרת ביו"ט, לתלות בה רמונים, ותולה בה שמרים, א"ר אשי והוא דתלה בה רמונים, ופריך מאי שנא מהא דתניא מטילין שכר במועד לצורך המועד, שלא לצורך המועד אסור, אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים אע"פ שיש להם ישן מערים ושותה מן החדש, ומשני התם לא מוכחא מילתא, הכא מוכחא מילתא, פירש רש"י ז"ל שאין הכל יודעין שיש לו שכר ישן, והרואה אומר לצורך המועד הוא עושה, אבל גבי משמרת אי לאו דנותן בה רמונים תחלה, מוכחא מילתא דבשביל שמרים תלה אותה ע"ש, נמצא היכא דלאו מוכחא מילתא שרי להערים, וה"ה בנ"ד אע"ג דהם בשלו הקהוו"א לצורך בני הבית, שיספיק לכולם, ואחר שנתבשלה כשבאו הנכרים והשקו אותם מן הקהוו'א מחלק בני הבית, לאו מוכחא מלתא דדעתם לבשל מחדש בשביל אלו בני הבית שהשקו חלקם לנכרים, וגם לאו מוכחא מילתא שהנכרים שתו חלק של בני הבית, דאפשר אלו בני הבית הנשארים אין רצונם לשתית קהוו'א, ולכן לא השקו אותם מן המבושלת מכבר, אלא השקו לנכרים, ולכן כה"ג דלא מוכחא מלתא מותר להערים להשקות לנכרים חלק בני הבית, כדי שאח"כ יחזרו לבשל לבני הבית האלה שלא שתו בראשנה, וכבר נודע דהרמב"ם ז"ל פסק כהאי ברייתא, דמותר להערים לכתחילה, אע"ג דזו אתיא כר"י, ות"ק פליג עליה במ"ק דף י"ב:

ועוד נ"ל בס"ד, דגם לסברת ת"ק דפליג בגמרא דמ"ק ואוסר להערים, עכ"ז בנ"ד מודה דמותר, דהתם איכא הערמה טפי, כי בעת שעושה החדש הנה הישן הוא מוכן ומזומן אצלו, ולמה עושה החדש כיון שיש לו ישן, אבל בנ"ד בעת שמשקה לנכרים לאו באותו רגע מבשל לבני הבית הנשארים, אלא מבשל אחר ששתו הנכרים, כי מסתמא בזה הכלי שבישל בו בראשונה, הוא חוזר ומבשל פעם שנית אחר שיתרוקן ולא ישאר בו כלום, ועל כן אין הערמה זו ניכרת ושרי בכה"ג, ולפי חילוק זה דאמינא ניחא לן בהאי מלתא דנ"ד, לומר דאפילו לסברת האומרים התירו אותה הערמה, משום דהיא כמילתא דרבנן, וגם נמי איכא דס"ל מלתא דנ"ד היא איסור תורה, דכתיב לכם ולא לגוי עכ"ז אין לפקפק בנ"ד מהאי מלתא, די"ל דוקא התם שהיא הערמה הניכרת לכך לא התירו אותה, אלא רק במלתא דרבנן, אבל בנ"ד דהיא הערמה שאינה ניכרת, ה"ז מותר אע"ג שהוא איסור תורה:

והשתא יש ליישב כיוצא בחילוק זה, מה שיש להעיר בדין זה דנ"ד, ובדין התפילין של הירושלמי הנז"ל, מהא דקי"ל בש"ע סי' תצ"ח סעיף יו"ד, אותו ואת בנו שנפלו לבור מעלה את הראשון ע"מ לשחטו, ואינו שיחטו, וחוזר ומערים ומעלה את השני, רצה זה שוחט, רצה זה שוחט, ומפורש התם דמשום צער בע"ח התירו לו להערים, וקשה בדין דירושלמי הנז', אמאי הותר לתת תפילין שלו לאחר כדי שאח"כ יכתוב תפילין לעצמו, וכן נמי יש להעיר בזאת בנ"ד, וכפי האמור אתי שפיר, דהתם ניכר שהוא מערים, דבעת שמעלה השני מוכן אצלו הראשון שכבר העלהו, ויכול לשחטו, ולכך כשאומר אין רצוני בזה, אלא רצוני בשני ניכר שהוא מערים בכך, וכונתו הוא כדי להעלות השני ג"כ, משא"כ בדין התפילין, כשכותב לעצמו כבר נתן תפליו לאחר ואין לו תפילין עתה כלל, וכן בנ"ד בעת שמבשל שנית לשאר בני הבית ששתו חלקם הנכרים, כבר כלתה הקהוו"א הראשונה, ואין כאן קהוו"א מבושלת כדי שישתו ממנה בני הבית, ולכן כל כה"ג אין הערמה ניכרת, ולכך מותר, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.