רב פעלים/ב/אורח חיים/נח

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רב פעליםTriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png אורח חיים

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


שאלה. עצים של כברי"ד שבאים מערי איירופ"א שהם עצים קטנים, ובראשם גפרית שדרכם לחככם בד"א והם נדלקים, שע"י החכוך יוצא האש העצור בגפרית, ונדלק העץ, ומדליקים בו נירות להאיר, ועצים לבשל בהם, וכן מדליקים בו עלים של הסיגארה לשתות העשן וכיוצא, ונסתפקנו אם מותר לחכך עצים אלו ביו"ט כדי להדליק בהם לצורך אוכל נפש, או"ד אסור דהו"ל מוליד האש, ודמי למ"ש בש"ע סי' תק"ב אין מוציאין האש לא מן העצים ולא מן האבנים וכו', יורינו ושכמ"ה:

תשובה. ענין זה הובא בספר כתב סופר לבנו של הגאון ח"ס בחלק א"ח סי' ס"ז, והעלה לדחקו או לחככו בשום דבר, שע"י חמום וחכוך מוציא אור ודולק ודאי אסור גמור הוא, הן להדליקו כדי להדליק ממנו עצים לבשל ולאפות, הן להדליקו כדי להדליק ממנו טאבאק או סיגראן לעשן, בין להרמב"ם לפי טעמו, בין להראב"ד לפי טעמו, דמוליד ומוציא אש גמור, דאין בו אלא כח האש שיוציא ע"י חמום של החכוך, כמו מחכך עצים ואבנים זה בזה, שיש בהם כח אש, ומוציא מכח אל הפועל ע"י חמום החכוך או הכאה זע"ז, ע"ש:

וגם על הספק שנסתפק הרב השואל שם בהיכא דתוחב אותו באפר חם שאין בו אש, רק חום אש אם יש בזה משום מוליד אור ביו"ט, השיב הגאון המחבר הנז' דגם בזה פשיטה לי דאסור, דאפר חם וכח תולדת אש בו, מ"מ אין כאן אש רק בכח באפר חום האש, ומוליד דבר חדש לא מבעיא להראב"ד דאסור, דנולד ממש הוא יותר משברי כלים וכדומה, אלא גם להרמב"ם דס"ל דממציא אש אסור משום מלאכה, גם זה מלאכה גמורה היא, שממציא דבר חדש בצירוף חום האפר, ומין הבוער בזה שקורין צינד העל צעל, (הוא עץ שבראשו הכבריד הנז' בשאלה). מיהו אם יש באפר אש והוא מדליקו מגחלים בוערות, נ"ל דמותר, הגם שאין בגחלת שלהבת קשורה, ורק עי"ז השלהבת יוצא ונדלק העץ שבו, אין בזה משום מוליד דבר חדש, כיון שיש כאן אש שבגחלת וכו' עכ"ל, ודבריו נכונים בזה, ואין צריכין חיזוק, וכן ראוי להורות:

וכן ראיתי להרב דבר הלכה סי' ס"ז, דפשיטה ליה שיש בזה איסור להיציא אש ביו"ט מן עצים שיש בראשם כברי"ד על ידי חכוך, ורק אם עבר והוציא האש, ובישל מאכל אצל האש מותר לאכול התבשיל, כי בכה"ג לא החמירו לאסור התבשיל ע"ש, וכ"כ כמה מן האחרונים, ודלא כהט"ז ז"ל:

וראיתי בספר כרם חמד ח"ב דף צ"ה, שנשאל על ענין זה, והעלה דמותר לחכך עצים ולהדליקם ע"י חכוך, דלא אסרו אלא דבר חדש, דהיינו יש מאין, היכא דלא הוה אש מעולם, והוא ממציאו עתה, דנמצא השתא הוא דקא מוליד אותי, משא"כ בנ"ד דהאש הוא טמון בכברי"ד, ומפקד פקיד שם, וע"י החכוך מוציא פקדונו ממנו, דמוציא בלעו מפיו, ועולה השלהבת מאליה, אין זה מוליד האש אלא רק הוספה דקא מוסיף ביה וכו' ע"ש. ואחר המחילה זה אינו, דאע"ג דנמצא חלקי האש הם בלועים וצפונים תוך הכברי'ד, וע"י חכוך מוציאם לחוץ, הא ודאי זה הוא מוליד גמור, שכיון שיצאה לחוץ ה"ז נולד, ועוד הא תנן בביצה דף ל"ג, אין מוציאין עצים מן האבנים, וידוע שזה איירי באבני אש שמכים עליהם בברזל, וניצוצות אש ניתזין ממנה, וכאלו גם כן היה כח האש בלוע ומופקד בתוך האבנים, ועתה מוציאו לחוץ ע"י הכאת הברזל בהם, וכן תנן דאין מוציאין אש מן העפר, ופירש רש"י יש קרקע קשה כשחופרין אותה מוציאה אש כעין גרגישתא שלנו ממקום מחפורת שלה ע"ש, וכן פירש רבינו עובדיה ז"ל וז"ל, מן העפר יש קרקע כשחופרין אותה מוציאה אור ממקום מחפורת שלה ע"ש, והתם כוחות האש הם בלועים ויוצאים מן הקרקע ע"י החפירה, והקרקע היא גפרית, והחפירה היא כמו החיכוך הזה ממש, ולכן מוכרח לומר כל שהוא מוציא כח האש הבלוע ומגלהו בחוץ, הרי זה מולידו בכך, ועל כן ברור הדבר שצריך לאסור בכה"ג דנ"ד, וכמ"ש הרב כתב סופר, והרב דבר הלכה הנז"ל:

והנה ודע דאע"ג דבילה שנולדה איסורה הוא משום הכנה, ולאו משום נולד, עכ"ז החולב בהמה ביו"ט לקדרה שאין בה אוכלים, מפורש בלבוש סי' תק"ה, דהאיסור הוא משום מפורש בלבוש סי' תק"ה, דהאיסור הוא משום נולד, דמתחלה היתה עומדת לאכילה, והיתה כולה נקראת אוכל, דאי בעי שחיט לה, ועכשיו החלב נעשה משקה, וכנז' שם, וכ"כ בהגהות אשרי ריש ביצה ע"ש, ואע"ג דנראה משאר פוסקים דאיסורא הוא משום מפרק, דסוחט המשקה, עכ"ז לטעם המפורש בלבוש ומג"א, דס"ל האיסור משום נולד, הנה נמצא דאע"ג דהוה החלב מופקד בעיניה תוך הבהמה, ויצא לחוץ, עכ"ז חשיב נולד, וה"ה הכא בנ"ד, הרי מכאן הוכחה לסתור חילוק של הרב כרם חמד, הנז', דמחלק בין מוציא יש מן יש, לבין מוציא יש מאין:

ועוד נמי מצינו מ"ש מרן ז"ל, בש"ע סי' שכ"ח, סעיף כ"ב, מעבירין גלדי המכה וסכין אותה בשמן אבל לא בחלב, מפני שהוא נמוח, ופירש בלבוש דהו"ל מוליד ע"ש, ובזה מוליד יש מן יש, ולא יש מאין, וכן נמי בסי' שכ"ו סעיף יו"ד כתב רמ"א ז"ל בהגה"ה, דאסור לרחוץ ידיו במלח, וכ"ש בבורית, או בשאר חלב מפני שנמוח על ידו, ואסור משום שמוליד מהם המיחוי, וכמפורש בלבוש שם, ומרן בב"י שם כתב על זה, דהוי דומיא דריסוק שלג וברד, וכתבתי בס"ד בתשובה אחרת, דמרן ז"ל בב"י כתב גבי שלג ב' טעמים, וחד מנהון הוא פירוש רש"י ז"ל שכתב דדמי למלאכה, שבורא המים דמוכרח לומר מה שאסר מרן כאן בחלב הוא מטעם זה דרש"י ז"ל, ולאו משום גזרת סחיטת פירות העומדים למשקים, ויש להרחיב הדברים בענין זה, ואין הפנאי מסכים, ואיך שיהיה מכל הנז' יש סתירה לסברה זו שחידש בכרם חמד, לחלק בין מוציא יש מן יש, לבין מוציא יש מאין:

ודע כי אלו השותין סיגאר"ה הנז', יש דרכם שיביא להם המשרת גחלת מן הבירה במלקחיים, ומדליקים ממנה עלי הסיגאר"ה, והנה על זה פקח עיניו הגאון כתב סופר הנז' דף ס"א ע"ג, בד"ה ובכ"ז וכתב וז"ל, ובאלה הציגאר"ן אשר חדשים באו לא נודעו לאבותינו, דרכם להסיר הנשרף באצבע, או לדחפו בקיר, וכל פעם נופל אש וניתק ממנו ניצוצות שיש בהם ממש, ויש בו משום כבוי, גם צריך להזהר שלא ליקח גחלת מן מדורת האש להדליק בו, כי מיד כשהוא נוטל הוא מכבה, כמבואר בהרא"ש ביצה כ"ב, ובש"ע סי' תקי"ד עכ"ד ע"ש. ועל כן צריך המורה להזהיר העם בשני דברים אלו, דהעולם רגילים בהם, והיינו שלא יסיר הנשרף באצבעו, או ידחנו ע"י הכותל או ע"י הכלי, וגם יזהר שלא יביאו לו גחלת מן הכירה, כדי להדליק ממנה הסיגארה, אלא ידליק הסיגארה מן הכירה עצמה מן הגחלים שבה, בהיותם מונחים בכירה ואם יש אורחים מסובין וצריך להביא לכולם ביחד מן הסיגארה, יעשה כך, ידליק סיגארה אחת מן הכירה, ויביאנה לפני האורחים, וכל אחד מן האורחים ידליק סיגארה שבידו מן הסיגארה הזאת, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.