רב פעלים/ב/אבן העזר/יד

רב פעלים ‏ ב אבן העזר

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה. נשאלתי ממעלת הב"ד יכב"ץ. ראובן קנה ב' חצרות, ואח"כ חזר והודה שחצרות אלו הם של אשתו, וזה נוסח ההודאה, בהיות אמו"ץ בא לפנינו ה"ר יחזקאל חיים וא"ל אתם הוו עלי עדים גמורים וקנו ממני בקגו"ש אג"ס וכו', וחתמו ותנו ביד אשתי כ'אתון בת יחזקאל להיות בידה וכו', שאיך אני מודה לפניכם הודאה גשו"ק כתחז"ל דאע"פ שכתיבה קניית ב' חצרות הנז"ל בשמי אני יחזקאל הם אינם שלי אלא של אשתי כ'אתון הנז"ל, שהיא משעת הקנייה נתנה לי מכיסה וממינה של סכי כתובתה סך שמונה מאות ושבעים ליר'א, מג'ידי מעיי"ן ועשתה אותי שליח לקנות לה את ב' חצירות הנז"ל וכו', ובכן עשיתי שליחותה וקניתי לה את שתי חצרות הנז"ל וכו', ואני אין לי שום זכות וכח וחזקה ושיור וטו"ת בשתי חצרות הנ"ז, ומעתה תלך אשתי כ'אתון הנז' היא ובאי כוחה ויזכו ויחזיקו בשתי חצרות הנז' ושבכל הנז', ויעשו בהם כחפצם ורצונם באופן שכל מה שירצו לעשות כ'אתון הנז' וב"כ בשתי חצרות הנז', הוא עשוי ומקובל ומרוצה עלי ועל ב"כ, כי בשלהם המה עושים ואינש לא ימחי בידייהו כלל ועיקר, ואני אין לי אפילו נעיצת יתד. כ"ז א"ל והודה לפנינו אנחנו עדים ח"מ יחזקאל חיים הנז"ל, ולראיית האמו"ץ כתבנו וח"ש פה בג'דאד והיה זה ששה לחודש אלול התרל"ח ליצירה, ע"כ נוסח השטר:

ומה שיש להסתפק הוא שכתוב בהודאה הנז' שנתנה לי מכוסה וממונה של סכי כתובתה סך שמונה מאות ושבעים זהב לירא, וראינו כתובתה וזה נסחה, ודין נדונייא דאנעלת ליה בגדים ומטלטלים ותכשיטי זהב מאה ושנים וחמשים אלף קרוש ראייג', והחתן נתחייב לה בתורת מוקדם שנים עשר אלף קרוש ראייג' ובתורת מאוחר שבעה אלפים ותשע מאות וחמשה קרוש ראייג' מהם המה לערך ג'אזי כ'ירי, סכת צלטאן מחמוד סך הכל שני אלפים ג'אזי כ'ירי מטבע הנהוג פה ב'גדאד יע"א אשר תחת ממשלת שלטאן עבד אל מג'יד, ע"כ, וכיון שכתובתה היא סך שני אלפים גאזי, ואינם עולים לסך שמונה מאות ושבעים זהב לירא הנ"ז, א"כ הודאה זו אין לסמוך עליה, או"ד כיון דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי, והודה על עצמו נתרץ דבריו, ונאמר שהוסיף לה על כתובתה ולא נכתב בשטר כתובה שבידה, או נפרש דבריו מה שאמר מכיסה היינו על נכסי מלוג שלה, ומ"ש ומממונה הוא על סכי כתובתה, והמורשה של האשה הנז' טען בתחלה כיון שכתוב קבלתי ונטלתי, אמרינן שנתן לה במתנה, ואח"כ הלך ושאל את האשה על דבר זה, ואמרה שהיה לה ממון של נכסי מלוג, ולקחו ממנה וכתב לה הבתים בשמה, וא"כ לפ"ז נוכל לפרש מכיסה על נ"מ וממונה של סכי כתובתה וכאמור:

והנה מרן ז"ל פסק בש"ע ח"מ סי' מ' סעיף א', המתחייב עצמו ממון לאחר, אע"פ שלא היה חייב לו כלום, ה"ז חייב ע"ש, והגם דהרב חיד"א ז"ל בברכ"י סי' מ', בסו"ד כתב, מ"מ בכל אופן מידי פלוגתא דרבוותא לא נפקא, הנה הוא עצמו כתב, דדעת מרן בכ"מ שהביא ראי' לדין הרמב"ם מעובדא דאיסור גיורא וכו', משמע דס"ל אף בבריא, ועיין להרב חוקי חיים שאלה מ"ב דף צ"ג ע"ד, בד"ה ונחזור, שהוכיח דדעת מרן אף בבריא, מעובדא דאיסור גיורא ע"ש, ואנן קבלנו סברת מרן, מבלי שיוכל לטעון קי"ל הפך מרן ז"ל, אכן כיון דקי"ל יד בעל השטר על התחתונה, מנ"ל לפרש הכי ולקיים השטר, נימא כיון שכתוב בשטר משל סכי כתובתה, ואנחנו רואים שסכי כתובתה אינם עולים לסך הנז', אין לסמוך על השטר הנז'. מיהו, כיון שמתבטל השטר לגמרי, יש לנו להדחק ולפרשו בשום אופן המועיל, כמ"ש מרן סי' ס"ב ס"ט, ומצינו שבזה איכא פלוגתא, דאיכא דס"ל אף שמבטל השטר לגמרי, אמרינן יד בעל השטר עה"ת, כי מרן ז"ל בסי' ס' סעיף וא"ו כתב, ראובן שהוציא שטר וכו' על התובע להביא ראיה, ועיין בכנה"ג הגהב"י אות כ"ג, מ"ש בשם מהרח"ש ז"ל, ועיין חוקי חיים סי' מ"א דף פ"ז, שכתב בשם מהרח"ש, דדברי מרן סתראי נינהו, והביא מהרב זרע אברהם, דהרבה להפליא על דעת מהרח"ש עיש"ב, ומבואר מדבריו דלפי תירוץ הרב זרע אברהם, לגבי יורשים, אם השטר מתבטל לא אמרינן יד בה"ש עה"ת, אלא משנינן שנויי דחיקי להעמיד השטר על חזקתו, וצ"ע על זה, כיון דמהרח"ש כתב דברי מרן סתראי נינהו, ולפי מ"ש מרן בסי' ס' נראה, דמרן חזר בו, ומ"ש בסי' ס' הוא עיקר. ואיך שיהיה, אם דד"ז הוא פלוגתא יש להסתפק מי נקרא מוחזק, אם היורשים, משום דנכסים בחזקתיהו קיימין, חו"ד כיון דהבעל כתב החצרות בשמה בפנקס הטאב"ו, חשיבה האשה מוחזקת:

עוד יש להסתפק, את"ל דהשטר קיים לפו"ד, והחצירות הם שלה תמורת סכי כתובתה, הנה בנ"ד, החצר הגדול נמכר בחיי בעלה, ועתה נמצא אצלה מעות, ואומרת האשה שהם מדמי מכירת החצר הנז"ל, אם נאמנת בד"ז, ואת"ל דנאמנת, אם יש עליה שבועה או חר"ס, ויש לפשוט דין זה, ממ"ש מרן ז"ל באה"ע סי' צ"ו סעיף ד', אלמנה שאומרת מנה ניתן לה במתנה שלא יכנס לכתובתה, אם מוחזקת במנה ויכולה לטעון אין בידי כלום משל בעלי, נאמנת במגי, עכ"ל, ומ"ש נאמנת היינו ר"ל בשבועה, כמ"ש הלבוש ז"'ל, ובנ"ד יכולה לטעון אין בידי כלום משל בעל, ונאמנת במגו ובשבועה:

עד כאן נוסח השאלה ששלחו לי החכמים הדיינים של פה עירינו יע"א, ואח"כ שאלתי מהם, על איזה דברים שיודיעו לי כדי שאדע הענין על מתכונתו איך היה, כדי שאשיב בעזה"י, וכך כתבתי להם, תודיעוני זמן קנייה של ב' החצרות שקנה הבעל מתי היה, גם תודיעוני זמן נשואי אשתו השנית שנפטרה, והשלשית הקיימת עתה שהיא אם היתום מתי היה. גם החצר הגדול שנמכר, אם נכתב המכר בשם הבעל ואשתו ביחד, או אם בשם האשה לבדה שמכרה בכח שטר ההודאה שבידה, גם האשה כ'אתון הנ"ז תובעת עתה גם בשאר המעות של דמי מכירת החצר הגדול, מאחר כי מעות של המכר הם יותר מן מעות הנמצאים עתה שהיא תובעת איתם באמרה שהמה מדמי החצר שלה, ואם היא אינה תובעת עתה בדמים הנשארים מה אומרת עליהם אם לקחה אותם מקודם או אם אכלם בעלה, גם אלו המעות שנמצאו אצלה שאומרת הם מדמי מכירת החצר, היכן נמצאו אם בתוך התיבה שבחדר שלה, או במקום אחר, וכיצד ידעו בהם הב"ד ומצאום ובאו לדון עליהם ועתה ביד מי הם, ואם זה החדר שנמצאו בו המעות הנז', היה דר בו בעלה עמה שם, ואם יש לבעלה חפצים בו, ואם וש לבעלה באותה תיבה חפצים מונחים, או לא יש לבעלה חפצים בחדר ההוא ולא בתוך התיבה ההיא. גם תודיעוני אם האשה אם היתום היתה דרה עם בעלה וצרתה בבית אחד, וחפצי הבעל היכן היו מונחים אצל אם היתום או אצל האשה כ'אתון:

וזו התשובה שהשיבו על דברים אלו.

הא' זמן קניית החצרות היה בחודש כסליו תרל"ח, ושטר ההודאה היה באלול תרל"ח. הב' זמן נשואי שתי נשיו האחרונות היו קודם קניית שתי החצירות שלש או ארבע שנים. הג' המכר של חצר הגדול היה משם האשה כ'אתין והבעל. הד' האשה הנז' לא תבעה אלא במעות שהם אצלה, באומרה שהם נשארו מדמי החצר הגדול שנמכר, כי לקחו מדמי המכר הוצאות של בנין חצר הקטן שבנו, וגם פרעו שטר משכנתא שהיה על החצר הקטן, ועוד נתנה לבעלה מאלו הדמים ואכלם. הה' המעות האלה נמצאו בתיבה שבתוך החדר שיש בו חפצים שלה ושל בעלה, והמפתח של החדר היה בידה, ונכנסו שמש ב"ד והאפטרפוס של היתום וחפשו בתיבות ומצאו המעות הנז"ל, ולפ"ד השמש ב"ד, המעות נמצאו בשלש תיבות ולא נמצאו כולם בתיבה אחת, ואין אנחנו יודעים אם נמצא באותם התיבות חפצים מחפצי בעלה או לאו, גם החכם הדיין השני אומר שקודם שנכנסו לחדר לראות, שאלו את האשה אם יש מעות שם, ואמרה יש קרוב לשלש מאות קראן. הוא'ו האשה אמו של היתים באה אל החצר שדרה בו האשה כ'אתון, קודם מיתת בעלה תרוב לשלשה חדשים, והיו דרים שם שתי הנשים הנז', כל אחת בחדר בפ"ע, וחפצי הבעל היו מונחים אצל האשה כ'אתון, ואין אנחנו יודעים אם נמצא מחפצי הבעל גם אצל האשה אמו של היתום או לאו. הז' המעות הנז"ל שנמצאו בתיבות שבחדר האשה כ'אתין, לקחנו אותם אנן ב"ד, ומסרנו אותם בפקדון ביד הר' עזרא יצחק צאלח, ולקחנו מידו שטר כתיבת ידו בפקדון הנז', ע"כ דברי החכמים הדיינים הי"ו, שהשיבו על אותם הדברים, וזו היא תשובתי בס"ד:

תשובה. בראשית מאמר, אדבר במה שרצו הח' הדיינים הי"ו לומר דקנתה האשה כ'אתין את החצירות ע"י הודאה זו שהודה בעלה, ואע"פ שהיא הודאה בשקר ששלו היו החצרות ולעצמו קנאם, ממ"ש מרן ז"ל בסי' מ', המתחייב עצמו ממון לאחר, אע"פ שלא היה לו ה"ז חייב, והביאו דברי הרב חוקי חיים דף צ"ג שהוכיח מדברי מרן, דאף בבריא מהני הודאה, ואנחנו שקבלנו הוראת מרן ליכא גם טענת קים לי זת"ד. ולזאת אשיב, הנה ממ"ש מרן ז"ל בסי' מ' ס"א הנז', אין הוכחה וראיה לענין נ"ד כלל, כי לחייב עצמו בממון אין צריך הקנאה, ובהודאתו סגי, דאין כאן דבר שצריך הקנאה להוציאו מרשות זה לרשות אחר, ולהכי יכול לחייב עצמו בכו"כ, אע"פ שאינו חייב, וכמ"ש הגאון תשב"ץ ז"ל בח"ג סי' שכ"ה, וז"ל, דבחייב אני לך מנה ליכא הקנאה וכו' ע"ש, וכיוצא בזה אמרו גבי מטבע, וכמ"ש בטור סי' רנ"ג וז"ל, הא דאין המטבע נקנה בחליפין הוא בהקנאה, אבל הכא שמתחייב לו מנה ומשעבד לו נכסיו לאו ע"ש, וכ"כ מרן ז"ל בב"י סי' ס', בשם תשובת הרא"ש ז"ל, אע"ג דמטבע אינו נקנה בחליפין, עכ"ז בלשון חיוב מתחייב ע"ש:

מיהו, מתשובת מרן ז"ל באבקת רוכל סי' ק"ה, נראה להדיה דס"ל למרן ז"ל שתועיל ההודאה בדבר שצריך הקנאה, אע"פ שהיא הודאה בשקר, ועיין למטה שמעון סי' ר"ן הגה"ט אות כ"ז, מה שתמה בתשובת מרן ז"ל הנז', ומ"ש שם, והנה בודאי אם אין לנו הוכחה לסברת מרן ז"ל, אלא רק ממ"ש בתשובה, ולא ממ"ש בש"ע, יכול המוחזק לטעון קי"ל, דלא קבלנו הוראת מרן ז"ל בתשובה, אלא רק מ"ש בש"ע, כי ידוע שיש בזה פלוגתא בין האחרונים ז"ל, ובתשובה אחרת שיש לי דעודנה בכ"י, הארכתי בזה והעלתי, באתרא דידן בג'דאד יכול המוחזק לומר קי"ל כמ"ד לא קבלו מ"ש בתשובה:

והנה לכאורה נראה דמרן ז"ל בש"ע ס"ל הפך ממ"ש בתשובה דאבקת רוכל דסי' ק"ה הנז', והוא דמצינו למרן ז"ל בסי' ר"ג סעיף ט' שפסק, המטבע אין דרך שיזכה בו מעתה מי שאינו ברשותו אלא ע"ג קרקע וכו', והוא לשון הרמב"ם בפ"ו מה' מכירה, דדייק מיניה הגאון תשב"ץ ח"א סי' קנ"ב דס"ל להרמב"ם לא מהני הודאה כזו שהיא בשקר במידי דבעי קנין, דהא כתב אין דבר שיזכה בו מי שאינו ברשותו אלא ע"ג קרקע, ואם הודאה כזו מהניא, הא איכא דרך אחרת לזכות ע"י הודאה ע"ש, והוכחה זו דדייק התשב"ץ מדברי הרמב"ם ז"ל, גם אנן דייקינן ליה בדעת מרן ז"ל, כי הדברים שכתב הרמב"ם הן הן הדברים שכתב מרן בש"ע, ונמצא דעתו בש"ע הפך מ"ש בתשובה דאבקת רוכל סי' ק"ה הנז', ונראה דדיוק זה בדברי מרן הוא דיוק בריא, דמצינו למרן ז"ל בעצמו בסי' ר"ג שהקשה בבית יוסף אמאי קאמר המטבע אין יכולין להקנותו אלא ע"ג קרקע, והלא נקנה הוא במשיכת המטלטלין, ותירץ ליישב הלשון בשני אופנים ע"ש, נמצא סבר מר בדיוק נכתב לשון זה, ומה שתירץ שם לא שייך כאן לתרוצי הקושיא זו, דאמאי לא עביד תקנה בהודאה כי תירוץ א' ליתיה כאן דהא בדרך הודאה נמי כשיודה שזה המטבע שבמקום פ' הוא של אדם פ' ג"כ הוי דינא הכי שאם נגנב או נאבד לאותו פלוני אבד, וכן תירוץ הב' שתירץ דר"ל אין דרך לקנות המטבע ליתנו בחנם כי אם ע"ג קרקע, גם זה התירוץ לא אפשר לתרץ בו כאן, דהא בזה נמי מצי ליתן בחנם ואמאי לא תועיל ההודאה לעשות כמ"ש בתשובה דסי' ק"ה, והרי מוכרח לומר דדעתו בש"ע סותר למ"ש בתשובה:

אמנם, אחר ההתבוננות בס"ד נראה דאין סתירה מהש"ע הנז' לתשובה הנז', דבאמת גם בדבר דבעי קנין להוציאו מרשות זה לרשות אחר, יש חילוק גדול בין היכא שהוא מודה דרך הודאה דוקא, כגון שמודה שקרקע זו ומטבע זה שבמקום פ' הוא מעיקרן הם של אדם פ', דאע"פ שכתובים על שמו ומונחים שם בשמו אינם שלו אלא של אדם פ' הם, וכן אם יודה שקרקע זו או מטבע זו שהם שלי הקניתי אותם לאדם פ' בקנין גמור בפני עדים, כל חד בדיניה כתחז"ל הנה כל כה"ג תהני הודאה זו לאותו אדם שיקח את הקרקע או את המטבע שנעשו שלו בכח הודאה זו מדין הודאת בע"ד כמאה עדים, דהא הודה שהם שלו, דאע"פ שהודה בשקר, דבאמת קרקע זו ומטבע זה לא היו של אדם זה, וגם לא הקנה אותם לאדם זה בקנין המועיל כתחז"ל, עכ"ז נעשו של אדם מכח שזה מודה שהם שלו, ואין אנחנו אומרים שהוא מקנה אותם לזה האדם בהודאה זו, דלעולם הודאה לא הוי אקנייתא, אלא אנחנו אומרים דאלו הם של אדם מדין הודאת בע"ד כמאה עדים, דהרי הוא מודה שהם שלו, אבל הודאה שעושה ראובן לשמעון בתורת קנין, שאומר אני מקנה קרקע זו ומטבע זה לשמעון ע"י הודאתי שאני מודה, שקרקע זו ומטבע הם של שמעון, ובכח הודאתי זאת יזכה עתה שמעון בקרקע זו ומטבע זה, אה"ן לא תועיל הודאה זו שהיא בשקר לזכות על ודה שמעון באיתה קרקע, משא"כ המודה שהיא כבר הקנה הקרקע לשמעון בפני עדים בקנין המועיל כדחז"ל, דנמצא הוא מודה שכבר זכה שמעון בקנין המועיל, ולא שיזכה עתה ע"י הודאה זו, דאז הודאה זו תועיל מדין הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, וזה חלוק נכון וברור:

ולפ"ז, שפיר פסק מרן ז"ל בש"ע סי' ר"ג, המטבע אין דרך שיזכה בו מעתה מי שאינו ברשותו אלא ע"ג קרקע, כלומר, אין דרך לקנותו בתורת ההקנאות שיזכה האדם בו בדרך הקנאה, אלא רק ע"ג קרקע, ואה"ן יודו הרמב"ם ומרן ז"ל, אם הודה ראובן שאני הקניתי המטבע לשמעון ע"ג קרקע, דנעשה המטבע של שמעון מדין הודאת בע"ד וכו' דהוי כמו שמודה ראובן שמטבע זה מעיקרו אינו שלי, אלא של שמעון, אבל אם אומר ראובן מטבע זה שלי הוא ואני מקנה אותו לשמעון ע"פ הודאתי שאני מודה עכשיו שהוא של שמעון, לא קנה שמעון המטבע בהודאה זו, כיון דבאמת אינו של שמעון, והודאה אינה עושה קנין, באופן כי הרמב"ם ומרן ז"ל לא דברו אלא רק על מטבע, היכא שהוא ברור של ראובן, להקנותו לשמעון לעת עתה. ובזה מובן שפיר מה שדקדק מרן ז"ל בשה"ט, להוסיף בדבריו תיבת מעתה, וכבר נרגש בזה הגאון הסמ"ע ז"ל, דהרמב"ם כתב אין דרך שיזכה בו מי שאינו ברשותו, אבל מרן ז"ל בש"ע כתב, אין דרך שיזכה בו מעתה מי שאינו ברשותו ע"ש, ובמה שכתבתי אתי שפיר, דגם בהודאה אם הוא רוצה לזכות המטבע לשמעון עתה שהוא כעת שמודה שהוא של שמעון לא מהני, אבל אם יודה שכבר זיכה אותו לשמעון בקנין המועיל ודאי מהני מדין הודאת בע"ד, כאלו מודה שעיקרו הוא של שמעון, ולמראה עינים נקרא על שמו דמהני בודאי, וה"ה בכה"ג:

ודע כי חילוק זה לאו מסברא דידי אמינא ליה, אלא כן העלה וכן הכריח הרב ארח משפט ז"ל בסי' הנז' הגה"ט אות ז' וכתב שכן מפורש ד"ז במרדכי בשם מהר"ח ובבעל העיטור וכן מפורש בתשובת מהר"י בן מיגש ז"ל, דכתבו להדיה דההודאה מהניא אך לא בדרך קניה שמחדש לו מעתה כי אם שמעיד שכבר הם שלו ע"ש וכתב שגם התשב"ץ הכי ס"ל, והך דהרדב"ז בחדשות סי' שכ"ה, ובחלק ה' ב' אלפים ע"ב, ומרן באבקת רוכל סי' ק"ה שכתבו בפשיטות שיקנה בהודאה לאו למימרא שיקנה לו עתה מחדש מדין קנין כי אם רק שיודה לו בהודאה גרידא, שהיא מועלת בתורת עדות, דכל שהוא מודה שכבר הקנהו לו שהם שלו מעיקרא, דבזה לא שייך טענת השטאה, שאדם נאמן על עצמו יותר ממאה, ה"ז מועיל דלאו מתורת הקנאה אתינן עלה, אלא מתורת עדות על עצמו, והאריך הרב ז"ל שם בזה, והכריח הדברים האלה מכמה מקומות, ועיין במה שציין על כמה ספרים ע"ש:

וכזאת כתב הרב חוקי חיים ז"ל בסי' מ"ב דף צ"ג, בתמיהתו על דברי התשב"ץ ז"ל, ועיין מטה שמעון בסי' ר"ג הגה"ט אות ט"ל, שהוכיח מתשובת הרשב"א ח"ג סי' ס"ז, דאם הלשון מוכח לשון הקנאה אין לזה דין הודאה, ולא מהני לכ"ע, וכתב, שגם הגאון חכם צבי ז"ל, איירי בהודאה גרידא ע"ש, וראיתי בבאה"ט סי' ר"ג ס"ק י"ז שציין על חכם צבי סי' ט"ז, וכתב בפתחי תשובה, ששם כתב עוד דרך שיזכה בו המשביע והיינו באודאיתא, ועוד הביא מהגאון דק"ק לבוב, שהגיה בסוף תשובת ח"ץ הנז', שכן מבואר בתשובת הרא"ש כלל סי' ח', דמועיל אודיתא בבריא, ובשו"ת תשב"ץ ח"א סי' קנ"ב דעתו דלא מהני, ולא ראה דברי' הרא"ש הנז', וראיות התשב"ץ כבר דחה בקצות החושן סי' קצ"ד, עכ"ל:

ודבריו תמוהים דהרא"ש איירי שם בהודאה של חיוב ממון שהוא מתחייב באלף זהובים, וזה כמו מרן ז"ל דסי' מ' הנז"ל, ובאמת חיוב ממון שאני, וכמו שחילק התשב"ץ הנז"ל, ומ"ש שראיות התשב"ץ דחה בקצות החשן, זה אינו, כי שם כתב רוב דברי התשב"ץ, שכתב להוכיח אודיתא לא מהני, נתיישב מתוך דברינו, דקדק לומר רוב ולא אמר כל, יען כי מה שהוכיח התשב"ץ מדברי הרמב"ם גבי מטבע שכתב אין דרך לזכות בו וכו', לא נתיישב זה כפי דבריו, וגם במה שחשב ליישב אחה"מ דבריו תמוהים דלא יישב כלום, דמ"ש החוב אינו נקנה במע"ש לכ"ע גם בשכ"מ לא דקדק יפה בזה, דהא הרמב"ם בפ' כ"ט מה' זכיה ה"ט פסק, ש"מ שהודה חצר פלוני הוא של פלוני וכן חוב שיש לי ביד פ' אינו שלי אלא הוא של פלוני, בכל אלו הדברים וכיוצא בהן הודאתו הודאה, נמצא הרמב"ם ס"ל בשכ"מ הודאה של שקר קניא גם בחוב שיש לו אצל אחרים, גם מ"ש לדמות זה להך דמחייב עצמו בסך כו"כ כבר כתבתי לעיל דמחייב עצמו בחוב לחוד, ודברים הצריכין קנין להוציאם מרשות לרשות לחוד:

ועוד נ"ל בס"ד להוכיח שדעת מרן ז"ל בש"ע הוא דלא מהני הודאה בתורת אקנייתא אלא רק מדין הודאת בע"ד, והוא דמצינו להרב בעל התרומות דכן ס"ל להדיא בשער נ"א חלק ח' ודין זה של בעל התרומות פסקו מרן בש"ע להלכה בסי' ס' סעיף ח', נמצא בש"ע שקבלנו הוראותיו פסק דין זה להלכה, ומ"ש הרב נתיבות המשפט בסוף ס"ק י"ז דהמחבר נמי ס"ל אודיתא קנין כסברת התוספות, אחה"מ אין דבריו נכונים בזה, שאמר כן מדעתו, ואדרבה מוכח להפך וכאמור, ועיין להרב חוקי חיים דף צ"ג ע"א וע"ג, מ"ש כדעת בעל התרומות, ועיין משכנות הרועים מע' הה"א אות ח', ואין צורך להאריך בזה יותר כי הוא דבר פשוט:

ועוד נ"ל להוכיח בס"ד, דדעת מרן ז"ל כאשר כתבנו ממה שהביא בב"י סי' רנ"ב ס"ג תשובת הרשב"א סי' ס"ז, ונכפלה עוד בחלק ד', במי שאמר רוצה אני שיהיו מטלטלין אלו לשמעון וכו', שכתב הרשב"א בסוף תשובתו, ואם שניהם מודים שלא היו של שמעון, אלא שראובן בא להקנותם בהודאה זו לא קנה ע"ש, ומוכח להדיה מדברי הרשב"א שאין ההודאה מועלת לעשות על ידה קנין מחודש, שיקנה הדבר ההוא בכח הודאתו, אלא רק תועיל ההודאה מצד הודאת בע"ד שמודה חפץ זה עיקרו היה של אדם זה, או שהוא מודה שהקנה חפץ זה לאותו אדם בקנין המועיל לפום דינא, דאז מוקמינן ליה ברשותו, שנאמר זה החפץ הוא של אדם זה כיון שהוא מודה שהקנהו לו, והודאת בע"ד כמאה עדים דמי, וכיון דתשובה זו דהרשב"א הביאה מרן בב"י משמע דסבר כוותה, ועיין להרב זרע אמת יו"ד סי' י"ז שכתב, אם מרן בב"י הביא סברה אחת ולא כתב חילוק על זה משמע דהכי ס"ל, ועיין להרב אהל סי' כ"ט ולמ"ד, ועיין יד אהרן א"ח סי' ש"ב בהגהב"י ע"ש, וכן כתב הרב ב"ד של שלמה ז"ל ביו"ד סי' י"ב דף פ' ע"ד וז"ל, וגם מרן בב"י הביא שתי תשובות דהריב"ש והרשב"ץ במשנה סתמית, ולא כתב שיש מי שחולק עליהם ולא פקפק על דבריהם, הא ודאי דס"ל הלכתא נינהו, דאי לא תימא הכי לא הוה שתיק, ואפילו שלא הביא דבריהם בש"ע, הרבה דינים מחודשים מביא בבית יוסף ואינו מביאם בש"ע עכ"ל, ועיין להגאון חק"ל בא"ח סי' נ"ד שהפריז על המדה, שכתב דברי מרן בב"י הם יותר עיקר. מהש"ע לסמוך עליהם, והנם דהגאון חיד"א ז"ל פקפק בדבריו ביוסף אומץ סי' ס"ט היינו על מ"ש שהם עיקר יותר מהש"ע אך אם לא כתב בש"ע הפך ב"י, ודאי סמכינן על מ"ש בב"י כמ"ש בש"ע, ובמ"א כתבתי בס"ד בזה. ולפי האמור שפיר מצינו גילוי בדעת מרן ז"ל, דסבר כמ"ש הרשב"א ממ"ש שהביאה בב"י, וצריך אתה לדעת שיש בתשובת הרשב"א טעות דפוס בתחלת דבריו שכתב לכ"ע קנה, וצ"ל לא קנה, וכן הגיה בספר מטה שמעון סי' ר"ג הגה"ט אות ט"ל:

ודע, דלכאורה יש להקשות על סברת התוספות והג"א בשם מהרי"ח, דס"ל מהני מדין קנין שיוכל להקנות מעתה קנין מחודש על ידי הודאה זו שמודה, ואע"פ שהיא הודאה בשקר, ממ"ש בגמרא דקדושין דף כ"ו ע"ב, ת"ש אר"א מעשה במדוני אחד שהיה בירושלים שהיה לו מטלטלין הרבה וביקש ליתנם במתנה, אמרו לו, אין לו תקנה עד שיקנם ע"ג קרקע וכו', וכן איתא עוד שם ת"ש דאר"י א"ר מעשה באדם אחד שחלה בירושלים וכו', שהיה לו מטלטלין הרבה, ובקש ליתנם במתנה, ואמרו לו אין לו תקנה עד שיקנם ע"ג קרקע וקאמר בגמרא דלא היה מקבל המתנה שם כדי שיקנה לו במשיכה, ומקשי ונקנינהו ליה במשיכה ע"י אחרים, ומתרץ לא סמכה דעתיה של אותו נותן שלא היה מאמין למסור המטלטלין ביד אחר, ומקשי א"כ מאי אין לו תקנה, והא יכול לזכות ע"י אחרים, ומשני הכי קאמר למאי דלא סמכה דעתיה, אין לו תקנה עד שיקנם ע"ג קרקע ע"ש, ולדעת התוספות והג"א בשם מהרי"ח, דס"ל ההודאה עושה קנין, שבכח הודאתו קונה הב' זה הדבר שמודה עליו זה, אמאי אמרו לו אין לו תקנה אלא ע"ג קרקע, יאמרו לו שיודה בפני עדים שמטלטלין אלו הם של פלוני, ואז הם נקנים לו ע"י הודאה זו, ואעפ"י שהיא הודאה בשקר, ובשלמא למאן דס"ל הודאה אינה עושה קנין, אלא רק תועיל מכח הודאת בע"ד, כיון שהוא מודה דמעיקרא מטלטלין אלו הם של זה האדם ואינם שלו, או יודה שהוא קנה אותם ממנו במשיכה וכיוצא, להכי א"ל אין לו תקנה אלא ע"ג קרקע, דיש לתרץ המאמר כאשר כתבנו לעיל בביאור דברי הרמב"ם ומרן ז"ל, שכתבו המטבע אין דרך שיזכה בו מעתה מי שאינו ברשותו אלא ע"ג קרקע, דפרשנו הכונה אין דרך שיזכה בו בדרך הקנאה אלא ע"ג קרקע, וכן כאן א"ל אין לו תקנה להקנות מטלטלין אלו לאותו אדם שאינו מצוי בתורת הקנאה, אלא רק ע"ג קרקע, אבל אה"נ אם יודה שהם מעקרן של אדם זה, או יודה שהוא הקנה אותם לי מכבר ע"י משיכה, או על ידו או על ידי אחרים מהני מדין הודאת בע"ד, ולא מדין הקנאה, וכן ראיתי להרשב"א ז"ל בשיטתו לקדושין שישב הדברים בכך שכתב וז"ל, הא דאמרינן אין לו תקנה עד שיקנה ע"ג קרקע, ה"ה להודאה, וכדאמרינן נפק אודיתא מבי איסור אלא שאלו נכסים ידועים לו, ובא לישאל באיזה אופן יוכל להקנותם והודאה לאו מדרך הקנאה עכ"ל, ונראה דאזיל בתר סברתו בתשיבה שהביאה בב"י, וכאשר הבאנו לעיל, אך לסברת התוספות והג"א דס"ל, הודאה עושה קנין, שנקנה חפץ זה על ידה לאדם זה, אמאי אמרו לו אין לו תקנה:

ונראה לתרץ בס"ד קושיא זו, דלעולם הודאה עושה קנין, ואע"פ שהיא בשקר, אך כיון שזה בא לב"ד ואומר שאלו המטלטלין הם שלו ורוצה להקנותם לאדם פלוני שיאמרו לו תקנה איך יוכל להקנותם אליו, הנה בודאי כיון דהוא אומר בפירוש שהם שלו ורוצה להקנותם לאחר, עתה לא אפשר שיאמרו לו ב"ד תעשה הודאה בשקר, דהא מצינו בכמה דברים דחשו חכמים משום מחזי כשקרא, ולכן נמנעו מלעשותם, ואיך הם יורו לו לשקר, אבל אה"ן אם היה משקר מעצמו או שלמדו אותו אחרים להודות בשקר, אע"פ שהב"ד יודעין שזו הודאה בשקר מקיימין הודאתו ואין חוששין, ונראה להכי כיון הרשב"א ז"ל בשיטתו הנז"ל, שכתב אלא נכסים ידועים לו ובא לשאל באיזה קניה יכול להקנותם עכ"ל, וכונתו לומר אע"ג דאיכא תקנה שיודה שהוא הקנה אותה במשיכה לאותו אדם מקדמת דנא, או שיודה דמעקרן הם של אותו אדם, עכ"ז כיון שהוא בעת ששאל אמר שהם שלו, ועדיין לא הקנה אותם, ורוצה מהם תקנה, דעתה יקנה אותם לאותו אדם, דא"א לומר לו תודה בשקר:

ושוב אחרי כותבי זה ראיתי בספר פני יהושע על מס' קדושין, שהקשה שיקנה באודייתא, ותירץ מה שאמרו לו אין לו תקנה היינו שלא היו רוצים לומר לו דלקנינהו באודייתא דמחזי כשקרא, כמ"ש רש"ל בגיטין דף י"ג גבי מעמד שלשתן בלשון התוספות בד"ה גופ עכ"ל, והוא התירוץ שאמרתי בס"ד, וששתי בזה שכונתי לדעתו של גדול:

ודע, דרך אגב נתקשיתי בדברי הרשב"א ז"ל בשיטתו לקדושין הנז"ל, שכתב אלא שאלו הנכסים ידועים וכו', וקשיא לי והלא גבי איסור גיורא נמי הנכסים שהיו ביד רבא הם של איסור ואינם לרב מרי, ואפ"ה אהני אודיתא כה"ג, וכן כתב הרשב"א בתשובתו ח"ג סי' ס"ז שהבאתי לעיל וז"ל, וכענין זה פרשו התוספות ההיא דאיסור גיורא וקיימא לן דקנה בין בבריא בין בשכ"מ וכדאמרינן התם, נפיק אודיתא מבי איסור גיורא ואקפד רבא ואמר מגמירי טענתא לאינשי. עוד כתב שם וז"ל וההיא דאיסור כשהודה שאותם נכסים שביד רבא של רב מרי הם, ואע"פ שאנחנו מוחזקים בו שאין לו לרב מרי בידו כלום, כל שהודה הוא נאמן יותר ממאה עדים וכו' ע"ש, והנה יש מקום לפלפל בזה ואין פנאי כעת להאריך, ועיין תשובת הרשב"א שהביא מרן בב"י בריש סי' ר"ב, שכתב דאם אנחנו יודעין בבירור שאין לו קרקע, לא מהני קנין אגב בהודאת עצמו ע"ש, ועיין למרן בש"ע סי' קי"ג ס"ב שכתב ואע"פ שאין אנחנו יודעין שיש לו קרקע הודאת בע"ד כמאה עדים דמי לחובתי ע"ש, ועיין עוד למרן ז"ל בש"ע סי' ס' סעיף וא"ו שפסק כסברת הרי"ף ולא פסק כסברת הראב"ד, ועיין מ"ש בב"י ומה שהביא מתשובת הרא"ש ז"ל, ובכל זה יש מקום לפלפל אך קצרתי שאין פנאי עתה לזה:

גם עוד ראה ראיתי לרבינו הריטב"א ז"ל בשיטתו למציעא דף מ"ו ע"א בד"ה דלית ליה סודר, שכתב וז"ל, ואית דאקשי נהי דלית ליה סודר ואית ליה ארעא נקניננהו ניהליה באודייתא דהוה קניינא מעליא. ותירץ רבינו משה כהן דכי מהני אודיתא, ה"מ בדבר שאינו ברשותו דלא מצי הדר ביה, כגון שהודה וישנו ביד אחר דמהני אודיתא וזכה בה תיכף מי שהקנין בידו, בעבור המקבל באותה אודיתא של מקנה, והכא הא לא נפיק מרשותיה של מקנה, וההיא דאיסור גיורא נמי' דאקני באודייתא נפיק מרשותיה של מקנה הוה, ולפום הכי אקנייה. ניהליה באידייתא דוק ותשכח. וההיא דאמרו חכמים אין לו תקנה עד שיקנה קרקע כל שהוא, ולא מצי לאקנוייה באודייתא משום דעמו היו מאה צאן ומאה חביות, ובידא דאחר לא רצה להעמיד דלא היה מאמין באדם אחר. וקשיא לי להאי תירוצא, דא"כ רב פפא אמאי אצטריך לאוקנינהו להנהו זוזי לרב שמואל בר אחא אגב אסיפא דביתא, לקנינהו ניהליה באודיתא, דהא לא הוו ברשותיה, ומש"ה יש לומר בכל הני דמשו"ה אינו רוצה לקנות באודיתא, כי היכי שימצא חן בעיני המקבל, שידעו כל העולם שהוא נותנם, ובהא דרב פפא נמי אינו רוצה להקצותם באודייתא, שמא יאמר לו אח"כ ששלו הם ולא וחזירם לו עוד, אבל יהבנהו אגבי קרקע דאינו מעיז פניו שיעכבהו אצלו ויאמר ששלו הם, דהא כ"ע ידעי דע"מ שיבקשם נתן לו עכ"ל:

והנה במה שתירץ בתירוץ הב' דמשו"ה אינו רוצה לקנות באידיתא שרוצה שידעו כל העולם שהוא נותנם, ולהכי אמרו לו אין לו תקנה כי אם ע"ג קרקע, קשיא לי בדבריו דאינו מוכרח שיעשה ההודאה באופן זה שיודה שהמטלטלין אלו מעקרם הם של פלוני, אלא אפשר לו לעשות ההודאה כך שיודה שהוא נתנם במתנה לפלוני וזיכה אותם לו ע"י אחרים במשיכה, וא"כ גם בזה נודע לכל שהוא נותנם, ואמאי לא עבדו ליה תקנתא זו, ונראה דזאת קושיא גדולה היא בדברי הריטב"א ז"ל הנז', מיהו בסברה זו שהביא מרבינו משה הכהן ז"ל, נתרצה שפיר הקושיא שהקשינו לעיל על מאן דסבר הודאה תועיל מדין קנין, אמאי אמרו אין לו תקנה אלא ע"ג קרקע, די"ל אותם הסוברים הודאה עושה קנין ומהני מדין קנין ס"ל בסברת רבינו משה הכהן ז"ל, דכל זה לא מהני אלא אם אותו דבר שמודה עליו הוא ביד אחרים, אבל אם הוא ביד המודה עצמו לא תועיל הודאתו לעשות קנין שיקנה המקבל, ולהכי בהך גמרא דקדושין שכל המטלטלין היו עדיין ביד הנותן ולא היה מאמין למסרם ביד אחר, לכן א"ל אין לו תקנה להקנותם אלא ע"ג קרקע, וההיא דרב פפא מעיקרא ליכא קושיא כלל אמאי הקנה לו אגב אסיפא דביתא דאה"ן הוה מצי לעשות תיקון ע"י הודאה והוא ערב לו בזה ועשה חדא מתרתי דאמאי תיקון של הודאה עדיף מזה:

יודע דאין לומר דהרמב"ם ז"ל ומרן ז"ל ס"ל כסברת רבינו משה הכהן ז"ל הנז', ולהכי כתבו במטבע אין דרך שיזכה בו מי שאינו ברשותו אלא ע"ג קרקע, והיינו דאיירי בהיכא שהוא מונח עדיין ברשות הנותן, דלהכי אין לו תקנה בהודאה, אבל אם אין מונח ברשות הנותן אלא ביד אחרים יש לו תקנה להקנותו בהודאה, דזה אינו, חדא מן הביאור שביאר מרן בב"י לדברים הנז' לא מוכח כן, ועוד, דהא מרן ז"ל בה' מכירה פי"א הט"ו כתב על דברי הרמב"ם ז"ל בהמחייב עצמו וכו', שדין זה נלמד מדין איסור גיורא, וכ"כ ג"כ בתשובתו באבקת רוכל סי' קמ"ח, ונמצא דלית ליה האי סברה דרבינו משה הכהן לחלק בין דבר שעודנו ברשות הנותן, לבין דבר שהוא ביד אחרים ועיין ברכ"י ח"מ סי' מ' סק"ב, מ"ש בדעת מרן בכ"מ הלכות מכירה הנז', ועיין בספר פני יהושע ריש פרק הנושא, על דף ק"ב ע"ש, וכדברי מרן בה' מכירה, כן כתוב בספר בעל התרומות שער מ"ב חלק ד' ס"ב, ומוכח דגם הוא לא ס"ל כהאי סברה דרבינו משה הכהן ז"ל:

ומעתה נביטה ונראה בשטר ההודאה הנזכר בשאלה, וטרם כל דבר אנחנו רואין שהשטר מוכח מתוכו, מה שהודה שקנה החצרות בשביל אשתו כ'תון שהוא היה שליח שלה ועשה שליחותה זה שקר, יען שסיים ואמר ומעתה תלך אשתי כ'תון היא וב"כ ויזכו ויחזיקו בשתי החצרות בחופן וכו', ואני אין לי אפילו נעיצת יתד, ואם כדבריו שקנה בשליחות אשתו למה תצטרך עתה לזכות ולהחזיק, והלא מה שזכה והחזיק הוא די לה, וכאלו היא זכתה והחזיקה מעת קניית החצרות, ואין צריך לה הקנאה ממנו עתה מחדש, וכן מפורש להדיה בטור סי' ס' אות י"ז שכתב בדין כיוצא בזה שאין צריך הקנאה מחדש, וכמ"ש בספר התרומות, ועיין מטה שמעון שם בהגה"ט אות ס', ועל כן כיון דכתב עתה תלך ותזכה ותחזיק וכו', משמע דעושה הודאה זו בתורת אקנייתא, וכבר כתבנו לעיל בדעת הרמב"ם ומרן ז"ל דקיי"ל כוותיה, דהודאה בתורת הקנאה אינה כלום, ולא מהני הודאה, אלא מדין הודאת בע"ד וכנז"ל:

ואע"ג דבתחלת השטר אמר הבעל לשון ההודאה על העבר, שהודה מעת שקנה החצרות קנאם בשביל אשתו, הנה תפסינן עיקר מ"ש בסוף השטר שאמר, ומעתה תלך אשתי כ'תון ותזכה ותתזיק היא וב"כ בשתי החצרות הנז', הרי קאמר בפירוש מעתה תלך ותזכה, ואם הוא קנאם מתחילה בשבילה, ובשליחותה, הא כבר זכתה מעת שקנה, ומצינו למרן ז"ל בש"ע סי' מ"ב סעיף ה', כתוב למעלה מנה ולמטה מאתים, הולכין אחר התחתון, ועיין סמ"ע וש"ך ואו"ת, ועיין להרשב"ש סי' רמ"ג, גבי שטר שהורע כוחו משום שכתוב בו לשון מחילה, ואע"פ שבתחלת השטר כתב לשון שעבוד, תופסין עיקר כפי מ"ש אח"ז ומדמי לה להא ששנינו בפרק ג"פ כתוב למעלה מאתים ולמטה מנה, הולכין אחר אחרון ע"ש, ועיין לרמ"א בתשובותיו סי' צ"ב דף קנ"ה ע"ג, שכתב, אע"ג דכתב בתחלת הצוואה הנני נותן דמשמע עכשיו נותן לו, מ"מ אזלינן בתר לשון נתתי, דהוא אחרון בשטר, ועיין זרע אברהם ח"מ סי' ג' דף ס', שהביא ראיה לדברי רמ"א הנז' מדברי הר"ן ז"ל, שכתב מאי דבעינן הן קודם ללאו, היינו משום דבגמר דבריו האדם נתפס ע"ש, ועיין להרב פרח מטה אהרן סי' ך' דף נ"ג ע"א, ועיין חשק שלמה סי' מ"ב הגה"ט אות ח', מה שציין על זה, ובאות ט' הביא דברי הרשב"ץ, והאריך בזה ע"ש, ועיין בתשובת בית יהודה ח"מ סי' ס"ג, שפקפק הוא ובית דינו בשטר דמתחילה מוכח לשון הודאה שמודה על מה שכבר נעשה, ובסוף השטר מזכיר הקנין דמשמע השתא קא מקנייא, ועי"כ השטר בטל ע"ש:

גם ראה תראה בספר חוקי חיים סי' ע"א בתשובת מהר"י ישראל, בשטר שכתוב בו מעתה ומעכשיו שהביא מדברי מהר"י בסאן סי' נ"ד, דאע"פ שהוא שטר הודאה דמודה על העבר, מ"מ כיון דכתיב ביה מעכשיו מוכח שמקנה לו עכשיו, וכן הביא מדברי הרב כרם שלמה, ועיין בתשובת הרב המחבר עצמו סי' מ"ב מ"ש בזה, ונראה דגם לדברי הרב משאת משה ומהרא"י ז"ל שהביא שם יודו בנ"ד, דהתם לא אמרו אלא משום דמצאו מקום לתקן הלשון בדוחק לפרש תיבת מעכשיו על העבר, ר"ל מאז ומקודם נתן בלשון מעכשיו ולא קאי על היום הזה, ולכן בנ"ד דלא אפשר לתקן בהכי, ודאי גם הם יודו כיון דקאמר להדיה מעתה תלך ותזכה ותחזיק וכו', מוכח מזה דעתה הוא דמקני לה, וזה הפך דבריו בראשנה דהודה כי מעת שקנה החצירות קנאם בשבילה ובשליחותה:

והנה בכל זה שכתבתי ברור הוא שהשטר הזה מוכח מתוכו שהודאה זו היא באה ונעשית בתורת הקנאה ולכן לא תועיל בודאי. ולחזק דברי אלו יותר, אזכיר עוד מ"ש הרב מים קדושים סי' ג' דף ט' ע"ב, ועל ארבעה ל"ו אשיבנו, אשר כתוב ושתזכה האשה בעד בנה היתום דמודה ובא דעתה הוא שרוצים להקנות, דאי הודאה הוי על אשר העשוי מקודם, א"כ זכייה זו משנה שאינה צריכה אלא מוכרח דהקנאה הוי, והרי זה דומה ממש למה שהכריע מהרמ"י שם באותה תשובה והסכים עמו מהרח"ש שם, והביא דבריהם מרן החבי"ב סי' ס"ו הגהב"י אות נ"ט דמn"ש שהודה שיש לו נכסים מורה ובא שהוא לשון הקנאה דאי הוי הודאה מאי נ"מ אם לעת כזאת יש לו נכסים יע"ש ודכוותא בנ"ד דאי הודאה הוי תו לא צרכינן כלל שתזכה לו אמו את אשר כבר עשוהו זאת לפנים, אלא ודאי הקנאה הוי, ולכ"ע לא קני, הן מפאת דאין מטבע נקנה בחליפין והן מפאת שמא לא היו ברשותם עכ"ל, והרי זה הוא כמו ענין נ"ד, ולפ"ז גם לנ"ד יש הוכחה שפיר מדברי הרבנים הנז' שהביא הרב הכנה"ג הנז':

עוד אני אומר ששטר זה גם מתחלת דבריו נראה שהוא בא בדרך הקנאה, דהא איתא בבית יוסף סי' ט"ל, שכתב ריב"ן אם אומר בסתם הנני מודה לך בקנין בפני עדים שאני חייב, לא ידעתי על מה יחול הקנין, הואיל ואינו מקנה 'לו עתה שום דבר, וכתב עליו מרן ז"ל בבדק הבית אין דבריו נ"ל, שכיון שהוא מודה שחייב לחבירו מנה נכסיו משועבדים לו, ונוטל קנין על שעבוד נכסיו שמקנה לו נכסיו לשעבדם עכ"ל, ע"ש, נמצא הודאה כזו שהוא מודה שקרקע פ' קנה אותה לפלוני בשליחותי, לא צריך קנין, דעל מה יחול הקנין, הואיל ואינו מקנה לו עתה שום דבר, ובזה גם מרן ז"ל יודה, וא"כ השתא בנידון השאלה שכתב שבתחלת הודאתו אמר לעדים וקנו ממני בקגו"ש אג"ם שאיך אני מודה לפניכם וכו', 'אמאי אצטריך קנין, ועל מה יחול הקנין, על כן מזה מוכח שבא להקנותה עכשיו החצרות בכח הודאה זו, ולכן אצטריך הקנין, ואין לומר דהוצרך הקנין בעבור שהוא מוחל ומסלק עצמו מן הפירות של אלו החצרות, דזה אינו, כי באמת הקנין נזכר על הודאה זו שמודה דאין חצרות אלו שלו, אלא קנאם לאשתו בשליחותה:

גם עוד איכא רעותא בדבר זה, דכתוב בשאלה ששאלו את האשה ואמרה שהיה לה ממון של נכסי מלוג, ולקח ממנה וכתב לה החצרות האלו בשמה, נמצא היא מודה שהמעות קבל אותם ממנה אח"ך בזמן שכתב לה שטר ההודאה בחודש אלול, והוא בהודאתו אמר משעת הקניה שהיתה בכסליו נתנה לי מכיסה וממונה וכו', ועשתה אותי שליח לקנות לה ב' החצרות הנז', הרי דבריה מכחשין את דבריו בהודאתו. ועוד איכא ריעותא אחריתי, שכתוב בשטר שנתנה לו המעות מכיסה וממונה של סכי כתובתה, ובאמת סך כתובת' כולו לא יעלה חצי הסך של החצרו', שהוא שמונה מאות ושבעים ליר'א, והחכמים הדיינים הי"ו עלה בדעתם לפרש מה שאמר מכיסה, היינו מנכסי מלוג שלה, ומ"ש מממונה זה קאי על סכי כתובתה וכנז' בדבריהם, ובאמת פירוש זה לא ניתן להאמר, דודאי ב' תיבות אלו שהם מכיסה וממונה הם דבר אחד וסכי כתובתה קאי אתרווייהו, וליפוי הלשון כותבים כן לכפול הדברים וכמו שכותבים גמור ושלם, וכן מעתה ומעכשיו, ועיין מטה שמעון סי' ס"א הגהב"י אות כ"ו. ומה שציינו החכמים הי"ו על אבקת רוכל סי' צ"ח, אדרבה משם מוכח להפך, ששם נדחק מרן ז"ל לפרש לשון של ממונה וקניינה ונדונייתא בדוחק גדול, כדי שלא יהיו דברים אלו סותרים זא"ז, וכאן אין סתירה בשתי תיבות אלו בין זה לזה, אלא רק נכפל הדבר ליפוי הלשון ורציתי להאריך בזה הענין ולהכנס בענין לישנא יתירה, אי אמרינן לטפויי אתא ואי דייקינן מיניה או לאו, דאיכא בזה מבוכה גדולה בתשובת הרשב"א ז"ל ותשובות ראשנים ואחרונים שהאריכו בזה, אך אמרתי דאין אנחנו צריכים לזה בנ"ד מאחר שבררנו לעיל שהשטר בטל בלא"ה:

ומה שכתבו החכמים הדיינים הי"ו בענין יד בעל השטר עה"ת, שהביאו מספר חוקי חיים שעשה חילוק בזה וכי', הנה באמת ד"ז כתוב ג"כ בסמ"ע סי' ס' ס"ק ך' שרצה לתרץ בזה קושיא שהקשה בדברי מרן ז"ל מסי' ס' לסי' ר"ן ע"ש, ועיין להרב נתיבות המשפט בביאורים ס"ק י"ד מה שהקשה על דבריו ע"ש, ובאמת י"ל דכונת מרן ז"ל לומר אין הדבר ידוע לעדים ולנו, אבל אה"ן הנתבע קיים ועומד לפנינו וטוען ברי, ואולי כונת הרב נה"מ למידק דאם מרן ז"ל איירי שהנתבע קיים, למה פסק על התובע להביא ראיה, והול"ל הנתבע נשבע היסת, אלא ודאי דאיירי שאין הנתבע קיים, והתביעה היא עם היורשים ואין ידוע להם דבר זה, ולהכי פסק על התובע להביא ראיה, ואיך שיהיה הנה חילוק הנז' שכתבו החכמים הי"ו אינו מוסכם, ואית ביה פלוגתא, דהא מהרח"ש ודאי פליג על זה, ועוד איכא הוכחה מכמה פוסקים דסברי דין זה דסי' ס' איירי גם ביורשים, וגם הרב מים קדושים פקפק בחילוק הנז', ולא רציתי להאריך בדבר זה יען כי זו משנה שאינה צריכה בנ"ד, מאחר דהעלינו בס"ד דהשטר בטל בלא"ה:

ונשובה לדבר בענין מעות הנמצאים בחדר שלה שהיו דרים בו היא ובעלה שטוענת שהם מדמי החצר הגדול שנמכר, שלפי דבריה הוא מנ"מ שלה ומסכי כתובתה, וכתבו החכמים הדיינים הי"ו שהדין הוא נראה להם שתשבע ותטול אותם, דנאמנת בזה מכח מגו ופשטי לה ממ"ש מרן באה"ע סי' צ"ו ס"ד, וכנז' בדבריהם בשאלה הנז"ל, הנה בזה תמהתי מאד בדבריהם איך עלה בדעתם לימר כך, והלא המה הגידו שהבעל היה דר עם אשתו כ'אתון הנז' וחפציו היו אצלה, והנה ידוע מ"ש מרן ז"ל בש"ע סי' ס"ב, באשה נושאת ונותנת בתוך הבית ונמצאו מטלטלין ברשותה וטוענת שהם שלה, עליה להביא ראיה בעדים שהם שלה, ואם לאו הרי הם בחזקת היורשין, וכתב מהר"ם ז"ל סתם אשה נושאת ונותנת בתוך הבית, וכתב הסמ"ע הטעם, האי נושאת ונותנת אינו ר"ל דוקא שתתעסק בפרקמטיא, אלא כל שהבעל מאמינה ומפקיד את את אשר יש לו בבית בידה, וכ"כ הרב אורים ותומים סק"ט דסתם אשה אפילו רק שהבעל מפקיד מעות ומטלטלין שלו בידה, ה"ז בכלל נושאת ונותנת בתוך הבית, ועיין מ"ש בתומים ס"ק וא"ו:

וא"כ בנ"ד מנין להאשה טענת מגו, דאיך היתה יכולה לומר שהם שלה, מאחר שזו האשה כל המטלטלין וחפצי בעלה בידה, ובחדר הזה עצמו היה דר בעלה עמה ביחד, שאפילו הש"ך יודה בנ"ד, דהוא לא פליג אלא בשטרות אבל במטלטלין ומעות יודה שהם בחזקת בעלה וכנז' בש"ך ס"ק י"ד ע"ש, והך דינא דאה"ע סי' צ"ו ס"ד איירי באשה שלא היתה נושאת ונותנת בתוך הבית, דאם נושאת ונותנת בתוך הבית אינה נאמנת במגו, משום דאמרינן חזקה הכל של בעלה הם, וכ"כ להדיה הרב מהר"א ששון ז"ל סי' ל"ד דף נ"ו ע"ד, דדין הנז' איירי באשה שאינה נושאת ונותנת בתוך הבית ע"ש, וכן הסכים הרב משאת משה ח"מ סי' ט"ל דף ק"ז ע"ב בד"ה איברא דחזי, דהך דינא לא מתוקם אלא רק באשה שאינה נושאת ונותנת בתפיסת הבית, אי נמי בחלוקה בעיסתה שיש לה במה לתלות, וכתב מהר"א ששון כך יפה לנו להעיד ולתרגומי שמעתתייהו, כי היכי דלא תיקשי להו ריהטא דהש"ס והפוסקים, וכי היכי דלא תיקשי להרשב"א גופיה דידיה אדידיה עכ"ד ע"ש:

והגם שכתב הכנה"ג שם הגהב"י אות ט"ל, בשם מהרימ"ט חלק א' סי' ל"ג, דאפילו בנושאת ונותנת, אי אית לה מגו דלהד"מ, או החזרתי נאמנת ע"ש, הנה לדידן דאזלינן בתר הוראת מרן ז"ל אין לחוש לסברה זו, דהא חזינן למרן ז"ל בח"מ סי' ס"ב שהבאתי לעיל שפסק בנושאת ונותנת אינה נאמנת אלא בראיה, וא"כ גם זו האשה בנ"ד אינה נאמנת במגו, אחר שהעלינו שאם בעלה היה מפקיד ממונו אצלה וכל מטלטלין הם בידה, זו יש לה דין נושאת ונותנת בתוך הבית, ובענין זה שהוא מעות כתבנו שגם הש"ך יודה, נמצא אין חולק בד"ז, ועיין להרב אורח משפט בסי' ס"ב הגה"ט אות ד', מ"ש בשם מהר"י ריפאס ז"ל, באשה אלמנה שנשאת והכניסה נדוניא לבעלה, ובתוך שלושים יום לנשיאיה מתה, ונמצא בבגד שלה זהובים תפורים בתוך הבגד וכו', שכתב הדין עם הבעל, ועל יורשי האשה להבי' ראיה ע"ש:

גם עוד איכא רעותא במגו דנ"ד, ששאלו אותה הב"ד יכב"ץ קודם שנכנסו לחדר אם יש מעות שם, ואמרה יש קרוב לשלש מאות קראן, ואחר שנכנסו מצאי יותר מחמשת אלפים ושש מאות קראן, ויש להאריך בזה, אך אין אנחנו צריכין לזה, כי בלא"ה אינה נאמנת מטעם הנז"ל. ומדברי מהרימ"ט ח"א סי' ל"ג, יש ללמוד טעם אחר בנ"ד, לומר דאינה נאמנת, אך בנ"ד אין אנחנו צריכין לזה, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.