רב פעלים/ב/אבן העזר/טו

רב פעלים ‏ ב אבן העזר

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה. נשאלתי ממעלת הב"ד יכב"ץ, במעשה שבא לפניהם שהאשה קמירה אשת צאלח יחזקאל ידגאר, קנתה חצר אחד בשנת התרי"ד מן הנשים כ'אתון וחביבה, וכתוב בשטר הנז' בהודאת הנשים הנז' איך קבלנו ונטלנו מן האשה קמירה סך כו"כ ממעשה ידיה, ובעד הסך הנז' מכרנו לה מו"מ את החצר וכו'. גם בסוף השטר כתבו העדים קודם שחתמו בזה"ל, ורצינו לבאר שהודית לפנינו אנחנו עדים ח"מ האשה קמירה הנז' הודאה גמורה כתחז"ל, שהדמים הנז"ל שקנתה בהם החצר הנז"ל הם מרווח שהרויחה מסרסרות אשר היא נושאת ונותנת, ובעבור זה כתבה החצר הנז"ל בשמה ע"כ:

והנה בזמן השטר הנז', היה בעלה צאלח הנז' עודנו חי ואחר איזה שנים נפטר, ובשנת התרל"ט בעשרים אייר אחר פטירת בעלה מכרה האשה קמירה הנז' החצר הנז' לשני בניה אליהו ועזרא מכירה גו"ש, ובו ביום עצמו כתבו העדים שטר שני להאחים אליהו ועזרא וזה נסחו, בהיות שבאה לפנינו האשה קמירה אלמנת צאלח ידגאר וא"ל אתם הוו עלי עדים גמורים וקנו ממני קגו"ש אג"ס וכתבו בכל לשון ויפוי כח וכתבו וחתמו ותנו ביד בני שהם אליהו ועזרא וכו', להיות בידם וביד ב"כ לראיה ולזכות שאיך אני מודית לפניכם הודאה גוש"ק כתחז"ל, שאיך מו"מ הגיע ובא לידי דמי מכירת החצר שלי שמכרתי להם משלם עד ספ"א בזה האופן, דהיינו עיקר מכירת החצר היה בסך חמשה וששים אלף קרוש ויש שטרות על החצר הנז' בסך שמונה וארבעים אלף קרוש, שהם יפרעו אותם ונשאר מדמי החצר סך שבעה עשר אלף קרוש, והעשרת אלפים יעשה לה המורשה שלה אליהו בנה בהם לאחר איו"ש צרכי וכו' ויתן ליורשי יעקב בנה דהיינו לחמשה בניו לכל או"א מהם מצד ירושתו סך מאתים קרוש שעולים סך אלף קרוש, והנשאר הגיע ובא לידי מידם עד ספ"א וכתבה בשטר זה נאמנות גו"ש לאליהו בנה, גם כתבה שאין ליורשיה אחריה על אליהו ועזרא וב"ך שום טענה ותביעה וכו' הן מצד דמי מכירת החצר הנז', הן מצד מטלטלי הבית וכו' וכו'. ע"כ נוסח שטר הנז' הנכתב ביום עשרים אייר תרל"ט, שהוא בזמן שטר המכירה של החצר ששניהם נכתבו בו ביום, והנה אח"כ בשנת תרמ"ד חזר עזרא הנז' וכתב לאליהו אחיו כל חלק וזכות שיש לו בחצר הנז' שקנה מאמו ונשאר כל החצר לאליהו הנז':

והן היום בשנת התר"ן אחר שנפטרה האשה קמירה הנז"ל, הוציא איש אחד שט"ח, שהיה לו על צאלח יחזקאל ידגאר בעלה של האשה קמירה, וכבר נפרע וכתוב הפרעון על גבו, אך כתוב שנשאר לו עליו סך שני אלפים קרוש, ורוצה לגבות הסך הזה מן החצר הנז' שביד אליהו הנז' באומרו, כי החצר הוא של אביו צאלח, והשיב לו אליהו הנז', אפילו לפי דבריך שנשאר לך על אבי חוב שני אלפים אין לך על החצר הזה כלום, כי החצר הוא של אמי שכבר מכרה אותו לי ולאחי, וקניתי אח"כ מאחי גם את חלקו שקנה ממנה, והחצר הזה עתה כולו שלי הוא, ומה לך אצל חצר זה שאינו של אבי, וידוע לכל שלא הניח אבי נכסים, ולא ירשנו ממנו כלום, והוציא אליהו הנז' לפנינו הב"ד כל ארבעה שטרות הנז"ל, והבע"ח הנז' טען, מאחר שכתוב שקנאה החצר מן ריוח שהרויחה מסרסרות, א"כ כל הריוח הוא של בעלה צאלח, כי האשה מעשה ידיה לבעלה, ונמצא החצר היא של בעלה, אע"פ שנכתב על שמה, ואליהו הנז' טען, כל ריוח שהיתה מרווחת הוא שלה שלא היתה נזונית מבעלה, ואדרבה היא היתה מפרנסת את הבית מרווחים אלו שהיתה מרווחת בסרסרות, ולכן כתבה החצר בשטר המכר על שמה, דאין לבעלה בו כלום, ע"כ הגיעו טענות הבע"ד הנז' לפנינו הב"ד, על כן יעיין מעכ"ת בזה ויודיע לנו איך שורת הדין נוטה, ושכמ"ה:

תשובה. אמת הוא דקי"ל מעשה ידי אשה לבעלה, מצינו למהרימ"ט ח"מ ח"ט סי' ס"ז בסוף התשובה שכתב, ומה שמספקא אלי בנשים אלו שהמה גבירות ונכנסות בחצרות שרי מלכות וטירותם, והמה כאניות סוחר להביא טרף לביתם ומכלכלים את בעליהם זה כמה שנים, ומפרי ידיהם עשתו גם גברו חיל עושר ונכסים, אם נאמר שאשה כזאת אין לבעלה זכות בכל אשר עשתה חיל, כי מאחר שהוא אינו מעלה לה מזונות, ואדרבה היא מכלכלת את בעלה ואת בניה ואת כל אשר אתה בבית, אין הבעל זוכה במעשה ידיה בסתם, ואינה צריכה לפרש ולומר איני נזונית ואיני עושה, דכל שאין הבעל זנה במאי זכי במעשה ידיה, ומנא אמינא לה מהא דמייתי הר"ן ז"ל, בפרק אלמנה נזונית משם הרמב"ן ז"ל גבי אלמנה ששהתה עשר שנים וכו' שאם לא יתן לאשתו מזונות ועשתה ואכלה אפילו שהותירה, אין לבעלה עליה כלום, דכל היכא דאיהו לא יהיב לה מזונות אינה צריכה להתנות בפירוש ולומר איני נזונית ואיני עושה, אלא זכתה במעשה ידיה אפילו בשתיקה דרך שתיקה, וזו היא ששנינו אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה, ואין לחלק בין היכא דאתיא מיניה שלא רצה לתת לה מזונות, להיכא דאתיא מינה כי כבר מצאה ידה ולא הוצרכה לבעלה שיביא לחם ביתו וכו', אלמא הותירה דומיא דפחתה, דבכל ענין שלא העלה לה אין לו במותר כלום וכו', וכן מתניתין דמייתי ואם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה זה מיירי אפילו לא תבעתו, מדלא קתני ואם אינו רוצה ליתן, אלמא דכל היכא דלא נתן לה זכתה במותר מעשה ידיה עכ"ל:

נמצא לפ"ז, זו האשה דנ"ד שהיא היתה נושאת ונותנת בסרסרות והיתה מביאה מזונות הבית, אע"פ שנאמר אשה זו לא התנית בפירוש אינו נזונת ואיני עושה כל שהבעל לא היה זן אותה אלא היא היתה מביאה מכח עסק הסרסרות שלה מזון הבית הרי זו זוכה במותר הריוח שמרוחת, והרי הוא שלה מעיקרו, ואע"פ שכל זה היה דרך שתיקה ולא התנית בפירוש, וכמ"ש מהרימ"ט ז"ל ודייק לה ממ"ש ואם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה, ואע"ג דאח"כ חזר מהרימ"ט שם לצדד להפך, הנה מ"ש בזה לא שייך בנ"ד אלא רק בנידון שלו דאיירי שהבעל ג"כ היה לאל ידו להביא מזונות הבית, והיה טורח ומביא, וכאשר התחילה האשה לטרוח ולהביא רווחים מעסקה היה פרנסה מצויה בבית משל בעל, והיא היתה מוספת והולכת מאתים על מנה, ונמצא כי תמיד היתה נזונת משל בעל שזוכה בו, ונמצא תמיר פרנסתה משלו, וכמ"ש כן הרב ז"ל בפירוש, וכל זה לא שייך למימר בנ"ד, דהבעל לא היה מביא כלום ועמד השמן מצידו והיא היתה מביאה הפרנסה מן הרווחים שלה ומנחת בבית ריקם מתתילה וע"ס, וגם טעם הב' שצדד הרב ז"ל שם ליתיה בנ"ד:

וראיתי להגאון מש"ל ז"ל שציין עליו יד אהרן סי' פ' בהגה"ט אות א', שהביא דברי מהרימ"ט ז"ל, וכתב דבריו קשים, איך השמיט דברי גדולי המחברים אשר נחלקו בזה כמ"ש הטור אה"ע סי' צ"ד בשם הראב"ד באלמנה שהשביחה הקרקע של היתומים, דאע"פ שהיא נזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהם השבח לעצמה שלא אמרו מעשה ידיה שלהם אלא במעשה ידיה הקבועים כגון טווה או אורגת, אבל במלאכה אחרת שאין דרכה בכך לאו, כיון שאינו יכול לשנותה לאותה מלאכה אם עשתה הרי היא לעצמה, והרשב"א הסכים לדעת זה וכמ"ש מהריק"א שם, ואם קאמר גבי אשה עם בעלה שאני, דאם אין זה בכלל מעשה ידיה דין מציאה יש לשבח זה, וקי"ל מציאת אשה לבעלה, ולא איירו הנהו רבוותא אלא גבי אלמנה דהדין הוא מציאת דאלמנה לעצמה, הא ליתא, דגבי מציאת האשה עצמה פליגי רבוותא, דאם אינה נזונת כתב הרמ"ה מציאתה לעצמה, והרא"ש חלק עליו, וא"כ לדעת הרמ"ה כיון דאין הבעל זנה, שבח זה לעצמה, וכל מה שצידד הרב ז"ל בסו"ד, לא שייכה אלא אם נחשוב שבח זה מעשה ידיה, אבל למען דיהיב ליה דין מציאה סוף סוף הרי לא זכה בעלה ומציאתה לעצמה לדעת הרמ"ה, ולא מפקינן מינה עכ"ל ע"ש, והרב פרי האדמה ז"ל, בפרק י"ב מה' אישות, הביא תירוץ לקושית מש"ל על מהרימ"ט מן הרב נתיבות משפט שתירץ, הריוח הזה לא דמי למציאה, אלא להעדפה וכו', והרב הקשה על זה שהרי כלל כליל לנו הרשב"א דכל מלאכה שאינו יכול לכופה הוי לעצמה וכו' והרב המחבר ז"ל שם כתב ישוב בדבר זה ע"ש, וראיתי להרב יקהל שלמה, והרב מהר"א פרץ באבני שוהם תמהו על הרב מש"ל, והרב נתיבות משפט, איך לא ראו דברי מהרימ"ט עצמו בת"א סי' ג' שכתב בתוך דבריו וז"ל, דאפילו הרשב"א והראב"ד יודו היכא דהוי סתמא שהוא לאמצע, ולא כתבו הם אלא היכא דפרשה ואמרה ראו מה הניח לי בעלי וכו', ולפ"ז אתי שפיר מה שנסתפק מהרימ"ט בח"ג דבהך תשובה הוה סתמא ובהא ליכא סברת הראב"ד והרשב"א ובזה נסתלקה קושייתם על מהרימ"ט, ובכל זה יש לפלפל, אך עתה אין פנאי להאריך:

ומצאתי למהר"ם מינץ ז"ל סי' י"ז דף ט"ו ע"ג שכתב בסוף העמוד וז"ל, ואין לומר דמה שטענה האשה ורומט על הצעיף שקנתה מבעלה משכר שעבודה דההיא קנין לאו קנין הוא אפילו לפי דבריה, וכל מה שיש לאשה הוא של בעלה, וא"כ אותם מעות היו כבר שלו, הא ליתא דכל מה שהאשה מרווחת בשכר שעבודה הוא שלה ואינה צריכה לתת לבעלה אותה העדפה וראיה בפ"ק דגיטין וכו' וסיים שם הדברים בדף ט"ז ע"א, וז"ל והאי עובדא דידן דהאשה ורומט היא משועבדת לאחרים בעבודה קשה, ויש לה העדפה משעבודה, נראה דנקרא העדפה ע"י הדחק ואם בעלה רבי גד לא נתן לה מעה כסף הוי העדפה שלה לכ"ע עכ"ל, והרואה יראה שם דאיירי בהיכא דלא אמרה בפירוש איני נזונת ואיני עושה אלא בסתמא מיירי:

הנה מכל הדברים שהבאתי עולה לנ"ד דהאשה קמירה הנז' אפילו שלא אמרה בפירוש איני נזונת ואיני עושה, אלא היתה עוסקת בסתמא ובשתיקה, עכ"ז יש סברות המזכים אותה ברווחים אלו לעצמה, ואז היא ובאי כוחה יכולים לטעון קי"ל כוותייהו, כי המה הם המוחזקים ולכך הם הזוכים בטענת קי"ל, ולכך אין בע"ח יוכל להוציא מיד המוחזק. מיהו כל זה הוא בהיכא דידעינן שלא אמרה איני נזונת ואיני עושה, אבל באמת הכא בנ"ד לא ידעינן בהכי, ואפשר דאמרה לבעלה בפירוש שהיא לא תרצה ממנו מזונות, אלא רוצה לעסוק לעצמה ולהביא מזונות ונתרצה בזה, וכיון דאמרה לו כן בפירוש והוא באמת לא היה נותן לה כלום אפילו פ"ק למזונותיה, אלא אדרבה היא היתה מביאה פרנסה בבית לו ולבניו, אז לכ"ע דבריה קימים ואין לבעל שום זכיה במעשה ידיה ובכל רווחים שלה, וממילא יוצא מזה דהחצר שקנתה מן הרווחים שלה הרי הוא שלה דוקא ואין לבעלה בו כלום, ולהכי כתבה אותו בשמה ושפיר זוכין אליהו ועזרא בניה בחצר הזה שמכרה להם ואין לבע"ח דו"ד עמהם כי לא לקחו החצר מכח ירושת אביהם:

ומלתא אגב אורחאי אמינא דראיתי להכנה"ג בסי' ס"ט הגה"ט אות ד' שכתב, אמר המאסף מלשון זה נ"ל לדקדק, דדוקא בדאמרה איני נזונת ואיני עושה שומעין לה, אבל אם היא עושה, אלא שאומרת איני נזונת ואיני נותנת אין שומעין לה, אבל מה אעשה שלא מצאתי חילוק זה בשום פוסק עכ"ל, ומצאתי כתיב בגליון ספר הכנה"ג בכ"י הרב מהר"ר יעקב פתחי ז"ל, שהוא מתלמידי הרה"ג עט"ר מור זקיני רבינו משה חיים ז"ל, שהיה דיין פה עירנו בזמן עט"ר מו"ז זלה"ה, שכתב וז"ל, עיין ברש"י דף נ"ח, שפירש בהדיה איני נזונת משלך ואיני עושה לך כלום אלא לעצמי, הרי מבואר ברש"י בפשיטות שאומרת עושה ואיני נותנת לך, וחתים עלה יעקב פתחי יצ"ו, והאמת אתי בזה, וכן מפורש יוצא מדברי כל הפוסקים דאיירי בעושה, ורק זוכה לעצמה, ועיין בית מאיר, מ"ש על דברי הכנה"ג הנז', והביאו פתחי תשובה סק"א ע"ש:

ונחזור לנ"ד ונאמר, מאחר דקי"ל טענינן ללוקח, הנה בנ"ד שהחצר נכתב תחלה על שם האשה קמירה, ואח"כ מכרה אותו, והלוקח מוחזק, ויש לו כמה שני חזקה בידו, והיא כבר נפטרה, הא ודאי כשבא בע"ח להוציא מיד הלוקח טענינן ללוקח, דאפשר אמרה בפירוש לבעלה איני נזונת ממך ואיני עושה לך אלא עושה לעצמי, וממילא אין לבע"ח על חצר זה כלום, וידוע כי טוענין ללוקח להחזיקו בקרקע שבידו, ואין צריך להביא ראיה לדבר:

וראיתי למהרימ"ט ח"ב בח"מ סי' כ"ח, שנשאל במי שהיה לו חזקת בתים וכו' שכתב כיון שזה ראובן הלוקח החזיק שני חזקה וניתן בידו שטר על המכירה מן האח הגדול, אע"פ שמתוכו ניכר שתחלת חזקתו של האח הגדול היתה בהיות זה המערער קטן ואין חזקתו חזקה, מ"מ עדיין אפשר לומר, שהיה ביד האח הגדול המוכר שטר וראיה שקנה מאביו בחיים, אי נמי אפשר, שהחצר זה נפל לחלקו של האח הגדול ע"פ ב"ד שהאפטרפוסים לקחו להאח הקטן כנגדו קרקע אחר או מטלטלין, והיה לו שטר מזה, דודאי אם היה הדבר הזה מבורר בעדים, או בשטר שהוא כן, היה הבית בחזקת האח הגדול, ועכשיו שא"א זה להתברר לפי שאינו בחיים, ואפילו אם היה בחיים, לא מפני שלא היה מברר זה היה מפסיד הלוקח האחרון, דלאו כל הימנו של ראשון לאבד זכותו של שני, אלא מאחר שאין השני יודע לברר נעמידנו על חזקתו, ול"א וכי טוענין ללוקח מידי דלא מצי מוכר לטעון, שאילו היה הקרקע ביד הראשון, אם לא היה מביא ראיה בעדים או בשטר היה מפסד, וזה הבא מכחו, איך נטעון לו בלא שום ראיה, הא ליתא, דכיון דהוא מוחזק בחזקתו קיימא, וטעמא דאמרינן נידון בשטר, היינו משום דקי"ל כרבי יוסי, דצריך לברר טענתו היכא דלא מצי לברר, דלאו עליה דידיה רמיא לברר דבר שלא היה על ידו פטור מלברר, אע"ג דאם הראשון הוה קמן, היה צריך לברר, היינו משום דאיהו ידע במיליה דידיה, ואם איתיה יכול לברר, וראיה מהא דאמרינן בפרק חזקת, אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית, והיה אונות ושטרות יוצאות על שמו, ואמר שלי הם וכו', וכתבו התוספות והרא"ש, אע"ג דבעלמא לא טענינן ליתמי מידי דלא מצי אבוהון למטען, הכא שאני, משום דכיון שיוצאין על שמו, מסתברא לאוקמיה בחזקתיה, אלא דבחייו מחמיר רב להזקיקו להביא ראיה, לפי שבידו להביא ראיה, אבל אחר מותו שאין ביד היתומים להביא ראיה, סמכינן אהא דנכתבו על שמו, ומוקמינן להו בחזקתייהו, ופסקו רבוותא דהלכה כוותיה דרב כהנא, ואם מת על האחין להביא ראיה, דאף רב מודה בו עכ"ל ע"ש:

והרב פרח מטה אהרן ח"א סי' למ"ד נסתפק, באשה הנושאת ונותנת בתוך הבית שקנתה קרקע על שמה, ומכרה לאחר, אי טענינן ללוקח דמשלה הם כמו שמצינו ותו', וכתב דאע"ג דאם היתה בחיים הוה עליה להביא ראיה, מ"מ אם מתה טענינן ליתמי דשלה הם, משום דיתמי לא ידעי במילי דמוריש וסמכינן אהאי מעשה, דכיון שקרקע יוצאת על שמה מוכחא מלתה דשלה הם, ברם איכא לספוקי בכה"ג בלוקח והאשה עודנה בחיים וכו', וכתב שכל זה הספק אי טענינן ללוקח או לאו, היינו בהיכא דהאשה שמכרה ללוקח עודנה בחיים ואין בידה ראיה שהמעות שקנתה בהם הקרקע היו שלה, אבל אם האשה המוכרת מתה ליכא לספוקי דודאי טענינן ללוקח משלה הם ע"ש, והרב מהראד"ב בס' לחם רב סי' קל"ה הביאו הכנה"ג סי' קמ"ט הגה"ט אות ע"ד, כתב באחים שאין להם חזקה זע"ז דאם מכר המוחזק לאחד טוענים ללוקח שהיו חלוקים בעסקם והמכר קים, ואפילו שהמוכר אומר לא היינו חלוקים בעסיה אינו נאמן, וכתב הכנה"ג דמהרשד"ם הסכים עמו בזה ע"ש:

הנה כי כן בנ"ד שהחצר היה כתוב על שם האשה קמירה בחיי בעלה והחזיקה בו על שמה, ואחר פטירת בעלה מכרתו לבניה אליהו ועזרא והחזיקו בו כמה שנים, ועתה שבא בע"ח של בעלה לגבות מן הלוקח הנה כבר מתה, הא ודאי טוענין שהיתה מתנית עם בעלה בפירוש שהיא עושה לעצמה ונזונת משלה, דאז החצר שלה הוא, ואין לבעלה בחייו זכות בו כלל, ואפשר אם היתה עתה בחיים היתה מבררת דבר זה דהוה הכי, ואע"ג דאיכא דס"ל בהיכא דאם היה המוכר צריך לברר ולהביא ראיה אין טוענין ללוקח, ועיין נחפה בכסף ח"מ סי' ב' דף ס"ז, ונדיב לב ח"ב ח"מ סי' כ"ז, מ"מ י"ל בנ"ד כ"ע יודו כיון דשטר המכירה נכתב על שם האשה בחיי בעלה והיא מתה, עתה יודו כ"ע דטוענין ללוקח בכה"ג דכל שהקרקע יוצאה על שמה מוכחה מלתא דשלה היא, כמ"ש לעיל בשם מהרימ"ט ופרח מטה אהרן, ועיין עוד במהרימ"ט ח"א סי' קי"ב בד"ה ואיכא למידק את"ל וכו' דמשמע דשטרות היוצאות על שמו עדיף מחזקה דאין טוענין ליורש מכח חזקה בלבד, אא"כ היו אונות ושטרות יוצאות על שמו, והכי דייק מדבריו הרב ערך השלחן ח"מ סי' ס"ב ס"ק י"ז, גם הביא שם תשובת מהריב"ל סי' ע' שכתב על קרקע דידוע ללוי והחזיק בו שמעון שני חזקה, ואח"כ מכרו לראובן שאין שמעון נאמן בהודאתו לחוב לראובן וכו', וכתב טעם בזה ע"ש, ואפילו אם ימצא גם בזה חולק הא ודאי פשוט שהלוקח שבידו הקרקע הוא המוחזק ולו משפט טענת הקי"ל, ואין הבע"ח יכול להוציא מיד המוחזק:

ובענין אם טוענין לבע"ח או לאו איכא פלוגתא, ומדברי הרא"ש בכלל צ"ח נראה כשם שטוענין ללוקח וליורש, כן טוענין לבע"ח, ובכלל צ"ט כתב דדוקא ליורש טוענין ולא לבע"ח, והרב משאת בנימין כתב, דכלל צ"ח מיירי שכבר ירד המלוה לנכסי לוה והחזיק בהם, ואח"כ בא המערער לערער, דאז אין מוציאין מידו דטוענין למלוה כמו ליורש וללוקח, אבל בכלל צ"ט מיירי שהבע"ח והמערער שניהם באים בבת אחת, ובכה"ג אין טוענין לבע"ח שבא להוציא, והביא כל זה הרב הכנה"ג סי' קמ"ו הגהב"י אות ט"ו ע"ש, והרב פרח מטה אהרן ח"א סי' ס"ט הביא תירוץ אחר דלעולם סובר הרא"ש דלא טענינן לבע"ח כיון שאינו מוחזק בנכסים כי אם שעבוד, ומכאן ולהבא הוא גובה ודאי לא טענינן, ולא אמר הרא"ש בתשובה צ"ח דטענינן אלא משום האומדנות וכו', וסיים לא כתבתי זה אלא משום יגדיל תורה, אבל לענין הדין מודה אני בזה כפי תירוצו של הרב משאת בנימין וכו', ע"ש:

ודע, דבנ"ד לא מבעיא דטענינן ללוקח לגבי שט"ח, אלא גם לגבי יורש שלישי של צאלח בעל האשה, אם יבא לערער עתה ג"כ טענינן ללוקח הוא אליהו הנז' להחזיק בידו, אע"ג דהאשה המוכרת אם היתה בחיים היתה צריכה להביא ראיה, ולאו משום טענת קי"ל מזכינן ללוקח, אלא משום דאנן אתכא דמרן ז"ל סמכינן, וכבר מרן ז"ל בש"ע ח"מ סי' ס"ב פסק וז"ל, וכן אחד מן האחים שנושא ונותן בתוך הבית, ושטרות עשויים על שמו, ואומר שלי הם, שנפלו לי מבית אמי, או מציאה מצאתי, או מתנה ניתנה לי, עליו להביא ראיה בעדים, ואם מת והניח יתומים, אז צריכין האחים להביא ראיה בעדים ע"כ, משמע מזה דטענינן ליורש וללוקח בכל גוונא, גם במידי דהוה אבוהון בעי ראיה, ועיין להרב נדיב לב ח"ב בח"מ סי' כ"ז דף מ"ג ע"א שכתב, מכאן יש להוכיח דבכל גוונא טענינן ליורש, אפילו מאי דבעי אבוהון ראיה, ונראה דזה סותר למ"ש מרן בסי' רל"ג, בדין ההיא דרבא דאפיק מיתמי זוגא דסרבלא דלא טענינן ליתמי דלקח מורישם, משום דאם היה אביהם קיים לא הוה מצי טעין כן בלא ראיה, ותירץ דהחילוק מבורר בין הנהו תרי הלכות, משום דהכא בסי' ס"ב, כיון דהשטרות יוצאים על שמו, מוכחא מלתא דשלו הם, והא דמצרכינן להביא ראיה אם היה חי, לאו מדינא, אלא משום חומרא, ולכן בדידיה החמירו, ולא ביורשיו ע"ש, והן הן הדברים שכתבתי לעיל, דהיכא דנכתבים על שמה, גם החולקים יודו. והנה גם לפ"ד הנז', הנה בנ"ד דהשטר של המכר נכתב על שם האשה בחיי בעלה, נמצא נ"ד דמי ממש לדין דסי' ס"ב הנז' שפסקו מרן להלכה בשה"ט, ושפיר טענינן ללוקח, גם לגבי יורש, כמו בהך דסי' ס"ב, דטוענין ליורשי האח לגבי שאר אחים היורשים:

גם עוד חזינן למרן ז"ל בתשובה באבקת רוכל סי' ק"ך, שכתב בסוף התשובה וז"ל, ואם ראובן טוען, שבעל ביתו הראשון היה עושה מלאכה זו, ולא מיחו בידו השכנים על נזקים אלו, ואח"כ קנה הוא או ירש הבית, ועשה המלאכה ההיא בעצמה, אם הוא טוען שמא בעל ביתו הראשון קנה מיד שכיניו שמחלו לו נזקים אלו הדין עמו, ואין הניזק יכול למנעו, ואפילו אם הוא אינו טוען, אנחנו נטעון בעדו כן, דקי"ל טוענין ליורש וטוענין ללוקח, כדאיתא בפרק לא יחפור וכו' עכ"ל, מוכח מכאן דס"ל למרן טענינן ללוקח גם במקום דאי הוה טעין המוכר הוה בעי לאתויי ראיה, דהא התם בנידון תשובת מרן ז"ל, הוה בכלל הנזקים קיטרא דלית ליה חזקה בטענה בלבד, אלא צריך להביא ראיה כנודע, ועכ"ז ס"ל למרן ז"ל דטענינן ללוקח שקנה המוכר מיד שכיניו שמחלו לו נזקים אלו, ולא עוד אלא שנוכל לדון מתשובת מרן ז"ל הנז', דס"ל טענינן ללוקח גם להוציא, דהא כל היזק מבורר נחשב להוציא, שהניזק הוא המוחזק, וכמ"ש הפוסקים, ועיין בעי חיי ח"מ סי' צ"ח מ"ש בזה ע"ש, ונדון מרן הוא היזק מבורר, ועכ"ז ס"ל טענינן ללוקח, ויש להאריך בזה, אך בנ"ד אין אנחנו צריכין לזה, דנ"ד טענינן ללוקח להחזיק בשלו, ואינה טענה להוציא:

והנה בש"ע סי' קנ"ה סעיף כ"ד בדין מרחקין השובך וכו', פסק מרן ז"ל אף אם יפול יכול לחזור לבנותו, שטוענין ללוקח לומר ראשון עשאו ברשות, לא שנא נגד יחיד לא שנא נגד רבים ע"ש, הרי גם ברוצה לעשות דבר מחדש שכבר נפל ובא לבנותו, טענינן ללוקח ומניחים אותו לבנות, מיהו אין הוכחה מזה למידי דבעי ראיה ולא מהני ביה חזקה, ועיין מ"ש הט"ז שם והביאו בבאה"ט. ודע דאין להקשות לתשובת מרן ז"ל מהך דינא דרבא דאסיק מיתמי וכו', שפסק מרן ז"ל בסי' קל"ג ע"ש, די"ל שאני חזקת קרקע ממטלטלים וכנז' בספרי הפוסקים ואכמ"ל בזה:

וזאת תורת העולה מכל הנז"ל, דאין הבע"ח או היורש של צאלח הנז' יכולים להוציא מיד הלוקח אליהו הנז' כלל ועיקר, וכל זה כתבתי בנחיצה רבה, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.