רב פעלים/ב/אבן העזר/טז

רב פעלים ‏ ב אבן העזר

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה. נשאלתי ממעלת הב"ד יכב"ץ, אשה אחת קנתה מנכסי מלוג שלה חצר א' בחיי בעלה שהוא ידע בקניה זו שקנתה בשמה, ועל ידו נכתב הקניה בשמה בפנקס הטאב"ו, ועתה היא רוצה למכור זה החצר או ליתנו במתנה, ובעלה מעכב, מפני שהדין פירות נכסי מלוג הם שלו, והאשה טוענת כיון שנכתב בשמה אין לבעלה בו זכות כלל, והיא יכולה למכור ולעשות במעות כרצונה, יען דקי"ל דינא דמלכותא דינא, ולכן הפסיד הבעל זכותו בזה, והרי היא יכולה לעשות כרצונה:

גם עוד נזדמן לפנינו מעשה אחרת כיוצא בזה, והוא שבעלה בעצמו כתב קרקע שלו בפנקס הטאבו על שם אשתו, שקבל המעות מנ"מ שלה ומכר לה הקרקע, והיא טוענת שאין לו עוד זכות לא בפירות ולא בפירי פירות, ורוצה למכור או ליתן הקרקע ההיא, באומרה כיון שהוא עצמו עשה לה הקניה בפנקס הטאבו ויודע הוא שכך הוא דינא דמלכותא, שהקרקע הנכתב על שמה הוא שלה לגמרי עם פירותיו ופירי פירותיו, והיא יכולה למכור וליתן כחפצה ואין לבעלה דין ודברים בזה, א"כ הרי הוא סבר וקביל בכך ומחל זכותו:

והנה ב' דברים אלי באו לפנינו בשביל התצדיק, כי ידוע למעלתך במח"ק מנהג אלו הממונים בערכי של הטאבו, שאין עושין קנין מחודש לקרקעות של ישראל להעבירם על שם הקונה, אלא עד שיביא בעל הקרקע תצדיק מן הב"ד על קרקע שלו, ועל כן נסתפקנו אנן ב"ד אם נוכל לעשות להאשה תצדיק על הקרקע הנז' שהיא שלה, כדי שהיא תוכל למכור בטאבו, מאחר דהבעל עומד וצווח בפני ב"ד לעכב, יורינו ושכמ"ה:

תשובה. הנה בענין ירושת הבנות בקרקעות הכתובים בפנקס הטאבו, ובענין ההכריח אם יש להכריחם שיעבירו חלקם המגיע להם ע"פ משפט הערכאות על שם אחיהם היורשים כתבתי תשובה ארוכה בזה, ומה ששייך לענין זה הוא ששם בררנו בענין דד"ד, אע"פ שיש סוברים דאמרינן דד"ד בכל גוונא, ואפילו בהיכא דליכא הנאה למלך, עכ"ז לא תועיל סברה זו לדידן לומר קי"ל, יען כי אנחנו קבלנו סברת מרן ז"ל, והוא פסק בסי' ס"ח ס"א, כהרמב"ם ודעמיה, דסברי מרנן שטרי מתנות והודאות ופשרות הנעשים בערכאות הרי הם כחרם, וכתב מרן בב"י, דטעמא דידהו כמ"ש הרב המגיד ז"ל, דאע"ג דקי"ל דד"ד, ה"מ במה שהוא תועלת למלך, אבל בדברים שבין אדם לחבירו, אין דינו דין. וגם בחבקת רוכל סי' פ"א, סמך מרן ז"ל על הרב המגיד בזה, ותמה על הרב המבי"ט ע"ש, ועיין עוד מ"ש מרן בב"י סוף סי' שס"ט, בשם מוהר"ר יעקב ישראל ע"ש. נמצא דעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו דלא אמרינן דד"ד, אלא בדבר שיש בו הנאה למלך, וכאשר כתבתי בתשובה הנז', ואין צורך להאריך כאן בזה. גם כתבנו בתשובה, אע"ג דפסק מרן ז"ל, שטרי מתנה הנעשים בערכאות הרי הם כחרס, עכ"ז בזה"ז שיצא מאמר המלך יר"ה בכל מקומות ממשלתו לעשות כל קנין של מכר ומתנה בפנקס הטאב"ו, ואפילו נכרים עצמם, שהיה דרכם לעשות בערכאות אצל הקאדי ביטל זה ועשה שיהיה נכתב רק בפנקס הטאב"ו, יש לנו לקיים בדיני ישראל גם שטרי מתנה הנעשים בטאבו, משום דד"ד, דגם מרן ז"ל יודה בזה, יען כי זה המאמר החדש שעשה המלך לכתוב ולעשות הכל בפנקס הטאב"ו, יש בו הנאה למלך שהוא בכלל חוקים ונימוסים הנוגעים למלכותו כנודע, ומרן ז"ל דבר דוקא בזמנו שלא היה בזה הנאה למלך, וכאשר מפורש הטעם הזה שם בפירוש:

הנה כי כן האשה הזאת שקנתה החצר בחיי בעלה בשמה ונכתב בפנקס הטאב"ו בשמה בידיעת בעלה ועל ידו, אע"פ שבדיניהם כל שנכתב בשמה הרי הוא שלה לגמרי ויכולה למכור וליתן, ואין לבעל שום טענה לעכב, עכ"ז לא אמרינן שגם בדינינו תזכה היא בכך ויפסיד הבעל כחו וזכותו בזה משום דד"ד, יען דבזה ליכא הנאה. למלך שאם יהיה זכות לבעל בזה ואם לא יהיה הכל שוה, ואין למלך הפרש בהנאתו, וכל כהאי גוונא לא אמרינן דד"ד, אלא אזלינן בתר דין תירה, ואין הבעל מפסיד כחו וזכותו שיש לו בנ"מ של אשתו על פי דין תורתינו הקדושה וזה ברור. והשתא ממילא גם טענה של נידון השני הנז' בשאלה היא בטלה, מאחר דלא אמרינן דד"ד בדבר שאין בו הנאה למלך, אלח אזלינן בתר דין תורה, על כן אפילו אם גוף הקנין שנעשה בטאב"ו, אנחנו מקיימין אותו בדיני ישראל משום דד"ד כיון דאיכא הנאה למלך בהיכא שעושין הקנין בטאבו, עכ"ז בדברים המסתעפים מזה הן לענין ירושת הבעל, הן לענין הפירות שיש לבעל ע"פ דין תורה, כיון דאין הנאה למלך אם יקח הבעל או לא יקח, אם ירש ואם לא ירש, אין הולכין בזה אחר דיניהם, אלא אזלינן בתר דין תורה. והנה כחו וזכותו של בעל ע"פ דין תורה, בהיכא שהוא עצמו כתב לאשתו, מפורש יוצא בש"ע אה"ע סי' פ"ה ס"ז וז"ל, וכן הבעל שנתן מתנה לאשתו בין קרקע בין מטלטלין קנתה, ואין הבעל אוכל פירות, ומיהו אינה יכולה למכור מה שנתן לה ולא ליתנו לאחר אלא ישאר בידה, ואם תמות ירשנה, והפירות שיוצאין לה ממנה, דינם כשאר נכסי מלוג וימכרו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות עכ"ל, ולפ"ז בנידון השאלה אע"ג דאנו מקיימין המתנה, עכ"ז בזכות שיש לבעל בזה ע"פ דין תורה אזלינן בתר דין תורה כיון דלית הנאה למלך בכך, ובודאי מעיקרא כאשר נכתב החצר בשם האשה, בטח בה לב בעלה שלא תצא אשה זו חוץ משורת הדין לתבוע ע"פ ערכאות למכור, וגם ליקח הפירות, ואדרבה אמרינן לאידך גיסא שאם היה הדבר כך, היה לה ליקח הודאה מבעלה וסילוק שעבוד מנ"מ אלו שתוכל למכרם, וגם לקבל פירותיהם לעצמה, ולכן הב"ד יכב"ץ אין יכולים לעשות תצדיק להאשה כדי שתמכור ותתן, אם הבעל מעכב, וזה ברור ופשוט ואין צורך להאריך בו:

וכן מצאתי דבר זה מפורש ג"כ בספר חתם סופר ח"מ סי' קמ"ו, בהיכא שהבעל נתן בית לאשתו, והעלה בערכאות על שמה, וכשמתה עשתה צוואה בערכאות וסילקה בעלה מירושתו, וחלקה נכסיה ליורשים, וכתב הגאון ז"ל שם וז"ל, גם טענתו השלישית הבל היא, מ"ש דיש יד המלך בירושה, מה ענין יד המלך כאן, שהמלך נוטל כאחד מן היורשים, זהו מחוקי ונימוסי מדינתו ויקח חלקו והוא שלו, ועל השאר אנו דנין, וכבר זיכה רחמנא לבעל, בשלמא התם, יש חק למלך דבר קצוב מכתיבת השטרות, וגם כבוד מלכותו שיקראו על שמו, על כן אין קרקע ניקנית אלא בשטר, ואי היו קונים בקנין אחר יתבטל חק המלך וכבודו, אבל הכא לעולם יקח המלך חלקו ומאי איכפת ליה, אם היתר הוא לבעל או לשאר יורשים, על כן לא ראיתי שום ממש בטענות אלו, וכו' עכ"ל ע"ש, ועיין להגאון חיד"א בטוב עין סי' י"ז אות ד' שטען טענה כזו וז"ל, ועוד דהא דאמרינן דד"ד הוא שכך גזר, ואם לא יקיימו גזרתו ריב לו עמהם, אבל הכא ודאי לא אכפת ליה ע"כ ע"ש:

ומלתא אגב אורחאי מודענא, דאין להקשות, מאחר דהעלינו כל מידי דלית ביה הנאה למלך לא אזלינן בתר דינא דמלכותא, אלא בתר דין תורה, א"כ איך אנחנו הולכין בדיני ישראל בתר מנהג הסוחרים, הן בענין שטר הכמבייאלה דאמרינן נקנין על ידי הג'ירו שכותב בעל השטר לשם אדם אחר, ולא בעי כתיבה ומסירה בדין תורה בשט"ח, והן בענין קדימה של בעלי חוב, בהיכא שבאים בעלי חובות להפרע מנכסי הנשבר שכולם חולקים בשוה, ואע"פ ששטרו של זה קודם זמן שטרו של זה, והן בענין תפיסה וכיוצא, דבכל הני אזלינן בתר ספר הקאנון אשר יסד המלך בין הסוחרים, והלא אין הנאה למלך בחוקים אלו אם נעשים או לא נעשים, הנה דע כי בדברים אלו, אין אנחנו מקיימים אותם בדיני ישראל מכח דד"ד, כדי שתאמר דבעינן שיהיה הנאה למלך בדבר זה, אלא הטעם דאנו אזלינן בתרייהו, משום דהם מנהגי הסוחרים אשר סברו וקבלו בחוקים אלו, כי הסוחרים יכולים לעשות מנהגים חדשים בענייני המסחר בשביל תיקין העולם, בהיכא דכולם סברו וקבלו בזה, דהא קי"ל בממון האדם יוכל לחייב עצמו גם בדבר שאינו חייב בו, ולהכי כל שהוא מנהג קבוע, וידוע אצל הסוחרים, אמרינן כל הנושא ונותן ע"ד אותו המנהג הוא עושה, והו"ל כאלו קבל עליו בפירוש דבר זה, וכיון שנכתבי דברים אלו בקאנון של מנהגי הסוחרים נעשה מנהג קבוע וברור בכך, דאז כל הנושא ונותן ע"ד כן הוא עושה, ולכן גם ב"ד הצדק דנין ע"פ אותו המנהג אם הוא ברור ונודע, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.