רב פעלים/א/אורח חיים/טז

רב פעלים ‏ א אורח חיים

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה מחד צורבא מרבנן. פירות שאין להם קליפה קשה כגון ענבים ותמרים ותאנים ואגסים וכ'וכ'ים וכיוצא, שנפלו לתוך סממנים של צבע ונתלכלכו בהם, שא"א לאכלם בלא הדחה ושפשוף כלל, או שהם מלוכלכים בפירות אחרים שהיו עמהם בסל אשר נבאשו וסרחו, וא"א לאכלם בלא הדחה ושפשוף היטב, אם מותר להדיחם ולשפשפם במים בשבת, די"ל כיון דלא חזו לאכילה בלא הדחה הו"ל מתקן בשבת, וכל מתקן אסור משום מכה בפטיש, כדין מחט שנעקם דאסור לתקנו בידו, או"ד לא אתמר איסור זה אלא בכלים, וליתיה באוכלים. ויש שהביאו ראיה להתיר מדין חותלות של תמרים בש"ע סי' שי"ד סעיף ח', וכן מסעיף ט' במפקיע וחותך קשרי השפוד וכו', ודחינו ראיה זו דהתם מקלקל בתלוש, ואינו אסור לחתוך בתלוש אא"כ עושה כלי בחתיכתו, שמתקנו למדה או לעשותו כלי כנז' במג"א, משא"כ כאן הוא מתקן בהדחה זו, על כן יורנו המורה בזה. גם יש להסתפק כיוצא בזה, בהיכא דנגעה הגבינה בבשר והם לחים, דמן הדין צריכין הדחה, כמ"ש ביו"ד סי' צ"א, ורוצה לאכול הגבינה בשבת אם מותר להדיח, או"ד כיון דלא אפשר לאכלה בלא הדחה הו"ל מתקן ואסור, יורנו המורה, ושכמ"ה:

תשובה. נראה דאיסור מלאכה דמכה בפטיש ישנו גם באוכלין, דהא איתא בש"ע סי' שי"ח סעיף ד' דבר שנתבשל והוא יבש מותר לשרותו בחמין בשבת, ואם הוא יבש שלא נתבשל מלפני השבת אין שורין אותו בחמין בשבת, אבל מדיחין אותו בחמין, חוץ מן המליח הישן ומדג קולייס האספנין שאינם צריכין בישול אלא מעט, והדחתן היא גמר מלאכתם. וכתב מור"ם בהגהה, וה"ה כל דבר קשה שאינו ראוי לאכול כלל בלא שריה דאסור לשרותו בשבת, דהוי גמר מלאכה. וכתב המג"א ז"ל, דה"ה דבר מלוח שאין יכולין לאכלו כלל בלא הדחה, ואיתא בגמרא דאם הדיח חייב ע"כ. וכתב מחצית השקל דהמג"א בא לבאר ולהקל, דמ"ש המחבר לאסור מליח ישן, דינו כמו דבר קשה שאסר רמ"א, דאינו אסור כי אם באינו ראוי לאכול כלל בלי שריה, ה"ה מליח ישן שאוסר המחבר נמי דוקא באינו ראוי לאכול בלא שריה הוא דאסור, ולמד המג"א כן מדברי הרב"י מ"ש על הפרדס, שיש מפרשים מליח ישן וקולייס האספנין הם טריתא, וכתב ספר הפרדס דז"א, דמליח ישן ר"ל שאינו נאכל אם לא ידיחנו בחמין ולכן הדחתן הוי גמר מלאכתם, אבל טריתא כיון שהספנים אוכלין אותו חי מחמת מלחו א"כ אין הדחתן גמר מלאכתן, כיון שאפשר לאכלו בלא הדחה, ולכן מותר לרחוץ הטריתא במים קרים בשבת מידי דהוי ארחיצת כוסות וקערות עכ"ד, וכתב הרב"י דבריו מגומגמין דא"כ אפילו במים חמין מותר וכו', וס"ל להמג"א דלדינא פוסק הרב"י כקושייתו על הפרדס, דאפילו בחמין מותר לרחוץ הטריתא, וא"כ ע"כ צ"ל מאי דאסר מליח ישן ר"ל היכא דא"א לאכלו כלל בלי הדחה, וכן הוא בספר תוספת שבת, ולפ"ז מותר להדיח הערינ"ג אפילו במים חמין, כיון דאפשר לאכלו בלא הדחה, אבל הט"ז בס"ק ה' לא כתב להתיר הערינ"ג אלא רחיצה במים קרים, משמע דבחמין אסור, על כן ס"ל ניהי דהרב"י הקשה על הפרדס דהו"ל להתיר אפילו בחמין, מ"מ לדינא נקטינן כמ"ש הפרדס, דדוקא מים קרים ולא חמין, עכ"ל:

והנה הגאון הלבוש ז"ל הביא דינו של רמ"א בזה"ל, כל דבר שהוא קשה ואינו ראוי לאכילה כלל בלא שריה, אסור לשרותו בשבת שזה הוא גמר מלאכתן, אע"פ שאינו מבשל חייב משום מכה בפטיש, עכ"ל. משמע דהבין דינו של רמ"א איירי בשריה בצונן, דליכא בזה משום בישול, אך יש בזה משום מכה בפטיש דהוי גמר מלאכה, ולפ"ז דינו של המג"א דקאי על דברי רמ"א שכתב, דה"ה דבר מלוח שאין יכולין לאכלו כלל בלא הדחה, היינו רצונו לומר דאסור להדיחו בצונן, דאע"ג דליכא בזה משום מבשל איכא בזה משום מכה בפטיש, והשתא ליכא להקשות בדברי המג"א קושיא דמחצית השקל שהקשה מה הוסיף המג"א, הא המחבר כן כתב להדיא חוץ ממליח וכו', יען דלפ"ז מרן ז"ל איירי בחמין דהאיסור הוא משום מבשל, אבל בצונן דליכא בזה משום בישול בא המג"א לחדש דאיכא משום מכה בפטיש, כמ"ש רמ"א בשורה דבר יבש:

וראיתי להגאון משבצות זהב ז"ל ביו"ד בסוף סי' ס"ח בדין הב', שכתב בפשיטות כאשר כתבתי, דבר קשה שכתב רמ"א היינו אפילו בצונן, דאיסורא הוא משום מכה בפטיש, וכן המליח שאינו נאכל מחמת מלחו דאסור להדיחו בצונן איסורו משום מכה בפטיש. ועיין להרב חיי אדם כלל ך' אות וא"ו, ועוד לו בנשמת אדם דאזיל בשיטה זו, ונסמך בדברי הלבוש ז"ל הנז"ל. אך הגאון רבינו זלמן ז"ל בש"ע סעיף י"א לא הבין כן יע"ש, ועיין אשל אברהם ס"ק י"ו יע"ש. והנה באמת לשון הגהות המרדכי שהביאו רמ"א ז"ל, דקאמר להדיא דהוי גמר מלאכה, מוכח דאוסר משום מכה בפטיש, ולאו משום בישול, וכאשר הבינו הלבוש ומש"ז ביו"ד ונשמת אדם, וכן נראה באמת מדברי הירושלמי דאיסור קולייס האספנין משום מכה בפטיש, וכמ"ש בנשמת אדם, ומ"ש קרבן העדה הוא דוחק, וגם הוא עצמו סיים צ"ע, ע"ש:

והעולה מזה מצינו דסברי מרנן, דשייכה מלאכת מכה בפטיש גם באוכלין, וא"כ השתא בנידון השאלה שהפירות נתלכלכו וא"א לאכלן בלא הדחה ושפשוף, הרי אלו דומין לדין דבר מלוח שאין יכולין לאכלו בלא הדחה, דאסור להדיחו אפילו בצונן משום איסור מכה בפטיש וכאמור, וה"ה כאן דאסור להדיחן משום דהוי גמר מלאכה דאסורה משום מכה בפטיש. מיהו נראה דאפשר לחלק בין הא להא, דגבי מליח התחילה המלאכה בו מכבר במליחה, ולכן הדחתו הוי גמר מלאכה, דע"י ההדחה הוא ראוי לאכילה וה"ז דומה למכה בפטיש, אך כאן לא נעשה בם מלאכה של תיקון מקודם שבאה הדחה זו להשלים תיקונם, כי הפירות הם היו מתוקנים ועומדים לאכילה, ורק מקרה קרה להם על ידי הלכלוך שלא אפשר לאכלם כך, וא"כ הדחה זו אינה גמר, כדי שתהיה דומה למכה בפטיש שהוא גמר מלאכה:

אך באמת יש לדמות נידון השאלה לעיקר הדין שכתב רמ"א ז"ל מהגהות המרדכי, והוא מ"ש כל דבר קשה שאין ראוי לאכלו בלא שריה דאסור לשרותו, שדין זה מבואר ג"כ להדיא בדברי הלבוש דאסור משום מכה בפטיש, והתם נמי הוא מצד עצמו מתוקן וראוי, ורק קרה לו מקרה של יובש שנתייבש ואינו ראוי לאכלו, ועכ"ז הדחתו חשיב גמר מלאכה דמדמה לה למכה בפטיש, וא"כ ש"מ ליתיה להאי חילוקא דכתבנו, ולפ"ז גם בנידון השאלה אסור לתקנם בהדחה ושפשוף משום מכה בפטיש. ואין לחלק ולומר כיון דהדחתם היא ברגעים קטנים לא חשיב זה גמר מלאכה, שזה לא ניתן להיאמר, דהא גמר דמכה בפטיש הוה ג"כ ברגע, ועוד דהמג"א מדמי דין השריה לדין הדחת המלוח, דסגי ליה בהדחה ברגעים קטנים:

ודע כי ברש"י ז"ל בשבת דף ע"ד ע"ב בד"ה תנור חייב משום שמונה נמצא סברה חדשה בדין מכה בפטיש, דמשמע דבר הנגמר מאיליו בהמשך זמן ע"י דבר אחר, אע"פ שאותו דבר זה האדם עשאו לא מחייב משום מכה בפטיש, ע"ש, וכן מצאתי להגאון המאירי ז"ל בשיטתו שם שכתב כמ"ש רש"י ז"ל, ולפ"ז צ"ל דלית ליה להר"מ ז"ל הנזכר בהגהמ"ר הנז' סברה הנז' של רש"י ורבינו המאירי ז"ל, ומ"ש גבי חבית מחייב שבעה מתרץ לה באופן אחר:

ונראה לי בס"ד לחלק בין נידון הגהמ"ר שפסקו רמ"א ז"ל, לבין נידון השאלה, דהתם כל גופו של אותו דבר נתקשה מבית ומחוץ, ונמצא כולו אינו ראוי לאכילה, ולכן תיקון שעושה לו בשריה הוא תיקון גמור וחייב משום מכה בפטיש, אך בנידון השאלה, הפרי כולו מתוקן וראוי. לאכילה, ורק יש עליו לכלוך מבחוץ ומסירו בהדחה, ואין ההדחה עושה תיקון בגוף הפרי, והרי זה דומה כפרי של אגוז שמונח תוך קליפתו הקשה, שהוא משבר הקליפה כדי שיאכל הפרי, שאין שבירת הקליפה עושה תיקון בגוף הפרי, וכן זה מסיר הלכלוך כדי שיאכל הפרי, ואין הסרת הלכלוך עושה תיקון בגוף הפרי, לכן אין זה נחשב גמר מלאכה להיות מתחייב עליה משום מכה בפטיש, שהוא הנעשה בגוף אותו דבר:

מיהו לפי חילוק זה קשה בדברי המג"א, מאי מדמי לדבר המלוח שאינו נאכל מחמת מלחו, והלא המליחות המונעת האכילה היא מבחוץ דוקא בלכלוך המונח על הפרי, אבל בגופו של פרי לא יש מליחות קשה כ"כ שיעור שאינו נאכל מחמת מלחו, והדחת אותו דבר היא מעכבת המליחות העומדת על הפרי מבחוץ כענין הלכלוך:

והנה מחמת חילוק זה נראה לי בס"ד להביא ראיה לנידון השאלה מסי' שכ"ג סעיף ח', שפסק מרן ז"ל בכוס ששתה בו הגוי יין מותר להדיחו לדברי הכל, אפילו למאן דאסר להטביל כלי חרס של גויים, ומפורש הטעם שם משום דגוף הכלי היתר הוא, והיין אוסרו, וכשהסירו אינו מתקנו אלא כמסיר ממנו גרף של רעי, וכמבואר בדברי הרא"ש ז"ל, ועיין מג"א וט"ז, וזה הדין הוא ברור ופשוט. נמצא כל דבר שהוא איסור העומד בחוץ, והאדם מסירו ע"י הדחה, אין זה חשיב תיקון, אלא כמסיר גרף של רעי, ולפ"ז נידון השאלה נמי, הנה הוא מסיר גרף של רעי בהדחת הפרי להעביר הלכלוך מעליו, ומותר, דאין זה חשיב תיקון, וכן ה"ה בנידון השני הנזכר בשאלה, בגבינה שנגעה בבשר שצריך הדחה, גם זה מותר להדיחה בשבת, כדין הכוס ששתה בו הגוי יין ודומה ממש:

גם עוד מצאתי בס"ד במג"א בסי' שכ"א ס"ק ז', שהביא מדברי התוספות והרא"ש ז"ל, דבשר חי שמותר לאכלו בלא מליחה ה"ה דמותר לאכלו כן בשבת, ואע"ג דעכ"פ בעי הדחה קודם אכילה משום דם בעין שעליו, וכתב שהקשה בספר פורת יוסף, מאי שנא מטבילת כלים דאסור משום מתקן כלי, כמ"ש בסי' שכ"ג ס"ז, והכא נמי ליתסר, וכתב עליו המג"א דלא ראה מ"ש בש"ע שם סעיף ח', דמותר להדיח הכוס ששתה בו הגוי יין וכו', ועיין מחצית השקל שם. ומכל זה נתעצמה הקושיא שהקשיתי בדברי המג"א, דמדמי דין דבר מלוח שאינו נאכל מחמת מלחו בלא הדחה, לדין הגהמ"ר אשר פסקו רמ"א ז"ל בהגהה, דבאמת רב המרחק ביניהם, ודין דבר מלוח הנז' יש לדמותו לכוס ששתה בו הגוי יין, ולדין הדחת בשר חי. ואם נאמר דהמג"א הבין טעם הגהמ"ר לאו משום מכה בפטיש, אלא משום מבשל, ואיירי דמדיחו בחמין, וכמו שהבין בכונתו כן הרב אליה רבא ז"ל, הנה בזה תתעורר קושיית הרב אליה רבא ז"ל, דמאי אשמעינן המג"א, והלא זה הוא דין שכתב מרן ז"ל חוץ ממליח ישן. מיהו לזה יש ליישב כמ"ש הרב תוספת שבת בס"ק כ"ג וז"ל, אכן נראה דבא לומר דדוקא אם א"א לאכלו כלל בלא חמין הוא דאסור, אבל אם אפשר לאכלו ע"י הדחת צונן שרי ג"כ ע"י חמין, ואם א"א לאכלו ע"י צונן אסור בחמין ומותר בצונן עכ"ל ע"ש. אמנם כל זה יועיל ליישב דברי המג"א, אבל למש"ז י"ד סי' ס"ח, שכתב על הערינ"ג שהוא דבר מלוח, שאם אין ראוי לאכלו בלא שריה אף בצונן אסור, דחייב משום מכה בפטיש, כמ"ש הלבוש וכו', הנה על זה ודאי קשה, מאי שנא מדין הכוס ומדין הבשר הנז', וכן נמי קושיא זו היא ג"כ להרב נשמת אדם, וצ"ע:

איך שיהיה, הנה נידון השאלה בין בפירות שנתלכלכו בין בגבינה שנגעה בבשר, פשטינן להו שפיר מדין הכוס דסי' שכ"ג, ומדין הבשר שהביא המג"א, שהתירו בתוספות והרא"ש ז"ל, וזה ברור ונכון בעזה"י:

מיהו אותם שמביאים שכר חזק מאד שקורין ספירט"ו, שא"א לשום אדם לשתותו כמו שהוא, ומערבין בו מים או שכר חלוש פשוט, כדי שישתו אותו, דלא אריך למעבד כן בשבת ע"פ סברת הגדולים הנז"ל, דזה דומה לדין הגהמ"ר, דאיכא בזה איסור משום מכה בפטיש, כיון דגוף הספירט"ו אינו ראוי לשתיה, והוא מתקנו בשבת:

וראיתי להגאון מהר"ם מקאליש ז"ל בספר הנחמד אמרי בינה, בה"ש סי' כ"א, שכתב יש להתבונן אם נאמר דמלאכת מכה בפטיש שייך באוכלין, א"כ יהיה אסור למזוג י"ש חזק, אם אי אפשר לשתותו מחמת חורפו וחזקו אם לא יתערב במים, דהמערבו בשבת יתחייב משום מכה בפטיש, ולא כן משמע בש"ס, דבימיהם היה היין חזק דאינו ראוי לשתות בלי מזיגה, והיו מוזגין אותו גם בשבת וכו' ע"ש שהאריך בזה. ואחהמ"ר מה דמיון לזה הספירט"ו עם יין חזק שהיה בימיהם, דאותו היין היו יכולין לשתות כוס אחד ממנו בלא מזיגה, אך המזוג ערב להם יותר, וכן אם ישתו כוסות הרבה בלא מזיגה קשה להם, אבל זה הספירט"ו הוא כמו ארס, שא"א לשתות אפילו מעט בלא מזיגה, ואה"ן ספירט"ו חלוש שאפשר לשתות ממנו מעט בלא תערובת, מותר לערב בו מים בשבת:

ושו"ר להגאון מש"ז בסי' שכ"ג ס"ק ז' שכתב, יראה לי סכין טרפה לחתוך בו לחם וכדומה בצונן דבעי הדחה, דמשמע בעי הדחה ושפשוף היטב ולא הדחה בעלמא, ובזה הוא דאסור בשבת דהוי כמתקן, וה"ה אפשר בשני דברים דנוגעים זב"ז, אף בדרבנן, דלא דמי לטומאה דרבנן, כמ"ש המ"מ הביאו המג"א אות י"א, ועיין יו"ד סי' יו"ד וס"ט וצ"א מידי דאורחיה בהדחה, ועיין מג"א סי' שכ"א אות ז' הדחת בשר בשבת, שאין צריך שפשוף כ"כ רק להסיר הלכלוך, משא"כ כאן, וצ"ע, עכ"ל יע"ש:

ונראה דס"ל להרב מה שהתירו בהדחת כוס והדחת הבשר, היינו משום דסגי להו בהדחה בעלמא, אבל דבר שצריך הדחה בשפשוף היטב ה"ז אסור דמחזי כמתקן. ובזה יש לתרץ הקושיא שהקשינו לסברת מש"ז, גבי דבר מלוח שאינו נאכל בלא הדחה, והיינו די"ל דאיירי שהמלח נדבק ונתייבש שצריך לו שפשוף הרבה, והבין כן משום דמדמי לה למ"ש רמ"א בדבר קשה שא"א לאכלו בלא שריה:

והנה לפי החילוק הזה שחידש מש"ז יש לומר בנידון השאלה, אם פירות אלו שנפלו בתוך הצבע נדבק בהם הרבה, שא"א לנקות בהדחה בעלמא, אלא צריך שפשוף רב, אסור משום מתקן, אך המש"ז לא הביא הוכחה וראיה לסברא זו שעשה בחילוק זה:

ברם שו"ר להר"ן ז"ל בחולין פרק א' גבי השוחט לחולה בשבת שכתב, וכ"ש דאיכא למיסר בשר חי דהא מתקן ליה, וכ"ש דאי אסרת ליה בלא מליחה דאיכא תיקון טפי, דהא משוי ליה אוכלא ע"ש. וקשיא לן מדין הדחת הכוס ששתה בו הגוי יין דשרי, משום דהו"ל מסיר גרף של רעי. ואמרתי לחלק בין לכלוך בעין דחשיב גרף של רעי, לבין דבר בלוע כדם, אך בא לידי ספר יד יוסף חיבור על ש"ע, וראיתי בסי' שכ"ג ס"ק יו"ד, הביא שם קושיא זו, וראיתי שחילק בזה וז"ל, בשלמא הדחת כוס של איסור בלאו איסוריה דרך להדיח הכוס משום נקיות, וה"ה הדחת הבשר קפדי אינשי אנקיותא, והוי דין גרף של רעי, אבל מליחה כיון דבלא האיסור לא היה מולח להוציא הדם, לא הוי כגש"ר אלא מתקן, ואסור. וכתב שמצא בשיטה מקובצת ביצה דף י"ח, שכתב כמו חילוק זה ממש, וז"ל הש"מ, ואין זה במכשירין שאפשר לעשותם מערב יו"ט, דלא אמרו אלא בתיקון ממש שיש בו כעין מלאכה או מלאכה ממש, אבל הדחת כלים אינו נראה אלא כמדיח כליו הנותרים, ואף בצריכין הגעלה יש להתיר מהאי טעמא, לפי שדרך להגעיל כליו ברותחין, כדי לנקות, אבל לרבא הגעלה אסורה מפני שנראה כמתקן, כיון שהיה הכלי אסור, אבל בהדחה בעלמא שדרך להדיח כל שעה ושעה כליו מותר אפילו לרבא, וכן דעת הרא"ה ז"ל, עכ"ל, יע"ש:

והשתא י"ל דגם הש"מ יודה בהדחת הבשר מן הדם שעליו דשרי, משום שזה עובר בהדחה בעלמא, ודרך להדיח כל דבר המלוכלך לנקותו, אך באיסור הבלוע בכלי שצריך לו הגעלה ברותחין, שאין דרך לעשות זאת תמיד שיכוביל כליו ברותחין, הרי זה מתקן, וכן נמי דם הבלוע דמוציאו על ידי מליחה ה"ז מתקן, וא"כ לפ"ז הפירות דנידון השאלה, לפי סברא זו דשיטה מקובצת, אותם שהם דרכם להדיחם להעביר הלכלוך מהם כמו ענבים ואגסים וכיוצא בהם מותר להדיחם, אך פירות שהם תמרים וכיוצא שאין דרכם בהדחה, אין להדיחם כשנפלו ונתלכלכו דמחזי כמתקן. והגבינה שנגעה בבשר מותר להדיחה, דגבינה דרכה בהדחה בלא"ה, ולא מחזי כמתקן, ואלו הדחה בעלמא סגי להו, כן צריך לומר לפי חילוק של הש"מ הנז':

ודע כי מדברי הש"מ הנז' יש סמך גדול לחילוק הגאון מש"ז בסי' שכ"א ס"ק ז' שהבאתי לעיל, דס"ל דבר דלא סגי ליה בהדחה בעלמא אלא בהדחה ושפשוף היטב אסור דהוי מתקן, כי כן מוכח להדיא מדברי הש"מ הנז', וכבר כתבתי לעיל דלפי חילוק זה אם פירות אלו נפלו לתוך צבע שהוא מתדבק הרבה, שא"א לנקותם אלא ע"י שפשוף רב בחזקה, לא אריך למעבד כן דחשיב מתקן. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.