רב פעלים/א/אבן העזר/יב

רב פעלים ‏ א אבן העזר

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה. נשאלתי מן הב"ד יכב"ץ פה עירינו בג'דאד יע"א, הבחור ששון בן מעלם שלמה נ"ע קדש את מסעודה בת יוסף ברוך יתומה מאביה, ואח"כ נעלם ששון הנז', וזה לו שתי שנים שנעלם ולא נודע מה היה לו, והעולם אומרים שהפיל עצמו בנהר, ואיך שיהיה כעת זה נאבד, והבתולה הנז' היא עגונה, ועתה באה אם הבת הנז' לפנינו, ואמרה שבשעה שקדשה היתה הבת קטנה שלא הגיעה לי"ב שנים, ואומרת שאחר הקדושין בו ביום זרקה הבת הנז' את הקדושין, ואמרה אי אפשי באיש הזה, ואנחנו הב"ד עשינו קב"ע וזה נסחה: במותב וכו' כד אתא קודמנא צאלח יונה כורפלי, והעיד בתורת עדות גמורה, שאיך מזמן ארבע שנים וחצי מ"מ, הייתי בבית יחזקאל רחמים לילא, ובא ששון בן מעלם שלמה, וקדש את הבת מסעודה בת יוסף כרוף בתוך קהל ועדה, ובפני המקדש ראובן בן משה ח' שמעון בטבעת, ואחר שקידשה כשיעור עשרה דקים זרקה מסעודה הנז' הטבעת של הקידושין בחצר, והכתה בידיה על ראשה, ואמרה זה שקידש אותי איני רוצה בו. ושאל מן צאלח הנז' כמה היו השנים של הבת בזמן ההוא, ואמר איני יודע, אבל כפי ההשערה נראה שהיתה בת שבע שנים מ"מ, עד כאן הגיעה עדות צאלח הנז', והיה זה ביום ארבעה לחודש אייר התר"ן. גם אתא קודמנא יצחק ישראל יעקב, והעיד ג"כ כמו עדות הנז' באין הפרש, וגם קב"ע זו היה ביום הנז':

גם קבלנו עדות בעבור שנות הבת מסעודה הנז', וזה נסחה: במותב וכו' כד אתא קודמנא עבודי יחזקאל עידא, והעיד בתורת עדות וכו', שאיך בשבוע שנולדה מסעודה בת יוסף כרו"ף, אני הלכתי ליקח עופות לצורך ביתי מן אמה של מסעודה הנז', והיה זה בתוך השבוע שנולדה מסעודה הנז', ואותו היום היה בחודש תמוז, אך איני יודע באיזה יום מן החודש היה זה, ואח"ז כשיעור עשרה חודשים בא הדבר לתקפ"ץ שהיה בשנת תרל"ו, והיה זה בעשרה לחודש סיון שנת תר"ן. גם אתא קודמנא ששון אברהם מעלם עיזר, והעיד בתורת עדות וכו', שאיך אני הייתי יושב בבית צאלח אבי אל אזר, ובאו והזמינו את צאלח הנז' בבית יוסף כרו"ף, והלכתי אני עם צאלח הנז' לשם, והיה זה ליל הששי ללידת מסעודה בת יוסף כרו"ף, ( דהמנהג להזמין אותה לילה רעים ואוהבים למשתה ושמחה), ואותה השנה היתה קודם שנה שבא הדבר הראשון של שנת תרל"ו לתקפ"ץ, והיה זה בחודש תמוז, אך לא אדע באיזה יום מן החודש היה, ורק אני זוכר שהיה קודם חצי החודש, ואח"כ נפטר אביה של מסעודה הנז' בשנת תרל"ו, והיה זה בכ"ב לחודש סיון שנת תר"ן:

נמצא לפי עדות צאלח וששון הנז' שהבת מסעודה נולדה בתמוז של שנת תרל"ה, הנה היא היתה קטנה ביום הקדושין וביום המיאון, שהיה לפני העדים צאלח ויצחק הנז', כי עדיין לא הגיעה אפילו לי"א שנה, על כן יראה מעכ"ת אם יש להתיר הבת מסעודה הנז' ע"פ העדיות הנז"ל מכח מיאון, כי בנדון זה יש עיגון גדול, שזה הבחור שקידשה נעלם זה שתי שנים, וכבר חקרנו ודרשנו עליו במכתבים לכמה מקומות קרובים ורחוקים ולא נודע ממנו כלום, וקרוב לודאי שאבד עצמו ב"מ, והבת עניה בוכה ומבכה, שאם אין לה היתר מצד המיאון תשאר עגונה עד שילבין שער ראשה. יורינו המורה, ושכמ"ה:

תשובה. אנכי מיראי ההוראה להיטפל בדיני קדושין, אך הואיל שיש בזה עיגון גדול כפי הנראה, וצעקת הריבה מסעודה רבה היא, אבא לברר מה שעולה מדברי רבותינו הפוסקים ז"ל בדבר זה, ואם יעלה מדבריהם היתר לריבה זו, אין אנכי הצעיר המתיר אלא הם המתירים ורק אנכי מעתיק ומזכיר דבריהם הנכונים והישרים. ותחלה וראש אני קורא תגר על מעלת הב"ד יכב"ץ, שקבלו עדות על המיאון בארבעה לחודש אייר, והעדות שקבלו על השנים היה בחודש סיון, ומן הראוי שלא לקבל עדות המיאון עד שיקבלו עדות השנים, כי כן מפורש יוצא בבית יוסף סי' קנ"ה ע"ש, וכ"כ המבי"ט ח"ג סי' נ"ד, והביאו הכנה"ג הגהב"י אות י"ד, דאין רשאין לעשות להפך ע"ש, וכן ראיתי למהראנ"ח ז"ל ח"א סי' כ"ו דף נ"ב ע"ב בד"ה ומעתה ע"ש, על כן לא יפה עשו הב"ד בדבר זה. אך עכ"ז אין זה מעכב בעיקר הדין, כי אע"פ שעשו כן מהני בדיעבד, וכמו שסיים מהראנ"ח ז"ל שם, וז"ל מ"מ כל כה"ג שהב"ד עשו המיאון כבר, ועכשיו באים עדים ומעידים על קטנותם בזמן המיאון, היה נראה דמהני וכו' ע"ש, וכן העתיק הכנה"ג אות ט"ו, ונראה שהוא מן מהראנ"ח הנז' כי הלשון מכוון. גם עוד לא יפה עשו לכתחילה לקבל עדיות על השנים כל אחד בזמן אחד, ולא קבלום ביחד, וכאשר נבאר לקמן אך על זה הדבר יש להליץ בעדם, שכך נזדמן להם בהכרח:

והנה בראשית מאמר, צריכין אנחנו לברר עדות העדים שהעידו על השנים של הבת מסעודה הנז', שכפי עדותם היתה קטנה בשעת הקדושין ובשעת המיאון, שהיה הכל ביום אחד, והוא דהם אמרו שאין זוכרים באיזה יום בחודש, ורק יודעים שהיה זה בחודש תמוז, וגם את השנה כוונו שהיתה שנת תרל"ה, יען כי אמרו שהיה זה בשנה שהיא קודם שנה שבא בה הדבר הראשון, אשר היא היתה שנת תרל"ו, וידוע בדיני דו"ח שצריך לחקור בשבע חקירות וכנז' בפרק היו בודקים, ופסקה הרמב"ם בה' עדות, ואלו העדים לא ידעו באיזה יום מהשבוע, ובאיזה יום מהחודש, דהני תרין הם מכלל שבעה חקירות שצריך לחקור העדים:

והגם דדין חקירות הנז' נאמר בדיני נפשות, הנה נודע הפלוגתא שיש בזה בענין שאר עדיות, ובש"ע אה"ע סי' י"א בעדות א"א שזינתה כתב שצריך דו"ח, ועיין בב"י ובדק הבית בח"מ סי' למ"ד, וכתב הרב בית יאודה עייאש ז"ל באה"ע סי' י"ט, דדעת מרן צריכין דו"ח, ואע"ג שבב"י ח"מ נסתפק, מ"מ באה"ע במקום הדין עצמו הכריע ופסק דבעי דו"ח, ומ"ש בשם י"א עשה טעם לדבר ע"ש, ועיין כנה"ג אה"ע סי' מ"ב בעדות נשים, ועיין משכנות הרועים מע' העי"ן אות מ"ג בענין עידי קדושין, ומרן בשו"ת אה"ע הסכים שבעידי קדושין לא בעי דו"ח אלא רק בדין מרומה, וכמ"ש הכנה"ג בשמו, ועיין משפט צדק ח"ב סי' ע"ד, ובחשק שלמה ח"מ סי' למ"ד הגהב"י אות ג' כתב בעידי קדושין אם צריכין דו"ח מחלוקת בספרי הפוסקים, ועיין אליהו רבא וזוטא שער ב' שהאריך בענין זה מדף פ"ד עד דף ק' יע"ש:

והנה מהר"א ששון סי' י"ז, האריך בענין עידי זנות לאסרה על בעלה דדינו כדיני נפשות ממש, דאם אמרו אין יודעים עדותן בטילה ע"ש. ולפ"ד הש"ך ז"ל בח"מ סי' למ"ד ס"ק ט"ז, דאפילו בד"מ דלא בעינן דו"ח, מ"מ אם אירע שחקר הדיין ואמרו אין יודעין אז עדותן בטילה ע"ש, ועיין מ"ש על זה ביד אהרן אה"ע סי' מ"ב הגהב"י אות מ"ח ע"ש. והגאון נו"ב בסי' ע"ב שהביאו בפתחי תשובה אה"ע סי' י"א ס"ק ט"ז, חלק על הש"ך בזה, גם חלק על הרב מהר"א ששון דס"ל לאסור אשה על בעלה שדינו כדיני נפשות ממש, דאם אמרו אין יודעים עדותם בטילה, וכתב שכל דבריו מופרכין, והראיה שהביא היא כנגדו ע"ש. ועיין מה שציין על נו"ב סי' נ"ח, וישועות עקב סק"ז ע"ש, וראיתי בפרי תבואה סי' נ"ד שהאריך בדין הש"ך הנז', וכתב דפליגי על הש"ך בפני יהושע ואו"ת ונו"ב, ופלפל בדברי הנו"ב. גם מהר"י עייאש בח"מ סי' וא"ו האריך בזה, וכתב דהעיקר כהריב"ש, דבד"מ אם אמר איני יודע קיימת העדות ע"ש, ועיין קרית מלך רב ח"ב דף ס"א יע"ש:

איך שיהיה בנ"ד שאמרו העדים מאליהם אין יודעים באיזה יום, ורק כוונו החודש והשנה, יש פלוגתא בזה אי דמי לד"ן ועדותן בטלה, או לא דמי לד"ן ועדותן קיימת. והשתא כיון דאיכא ספק בנ"ד אי דמי לד"ן או לאו, ממילא ימצא בנ"ד עוד חסרון אחר ורעותא אחרת בעדות השנים, והיינו מפני שלא העידו העדים ביחד בזא"ז אלא אחד העיד בארבעה לחודש סיון, ואחד העיד ביום כ"ב לחודש סיון, וכה"ג בד"ן אין מצטרפים, כמ"ש הרמב"ם בה' עדות פ"ד, אבל בד"מ מצטרפים, וכדאיתא בש"ע ח"מ סי' למ"ד ס"ט ע"ש. מיהו ראיתי להכנה"ג בסי' למ"ד הגה"ט אות נ"א שכתב וז"ל, נ"ב היינו דוקא בד"מ, אבל בד"ן צריך שיעידו שניהם ולאסור אשה על בעלה איכא לספיקי אי דמי לד"ן וצריכין להעיד שניהם כאחד, או דמי לד"מ דשומעין דבריו של זה היום ודבריו של זה למחר. ונ"ל דזה תלוי באותה מחלוקת שנחלקו הפוסקים, בעדות מיוחדת בקידושין, אי דיינין ליה בד"מ והוי עדות מעליא, או דיינין ליה בד"ן ופסולה, דלסברת הפוסקים דמדמינן לה לד"מ גם בזה כד"מ דמייא, וכן מתבאר מדברי מהרש"ח באה"ע סי' מ"ב וזה פשוט, עכ"ל הכנה"ג, והביא דבריו בקצות החשן, וסיים והוא פשוט מפ"ק דסנהדרין דמקשינן הגדה לראיה ע"כ. ומצינו להרב מהר"י עייאש בבית יאודה חלק אה"ע סי' י"ט שכתב, אע"ג דאיכא פלוגתא בהא דלאסור אשה על בעלה אי בעינן עדות מיוחדת או לאו, אין לנו אלא דברי מרן ז"ל דפסק באה"ע ובח"מ בעידי כעור מצטרפים, ונמשך אחריו רמ"א ז"ל, ואע"ג דמהריק"ש ומהרי"א ששון חלקו עליו, וכתבו שאין מצטרפין, דברי מרן ז"ל עיקר כי לו משפט ההוראה. וראיתי בתשובה של עט"ר הרב מו"ז זלה"ה שהדפסתי אותה לעיל בסי' ג', דהסכמת דעתו בזה כמ"ש מהר"י עייאש ז"ל.

והשתא לפ"ד הכנה"ג הנז' שתלה ספק זה שיש בהגדת העדים שלא העידו ביחד, באותה פלוגתא שיש בעדות מיוחדת, הנה לפ"ד הרב מהר"י עייאש ז"ל שכתב דאין לנו לחוש לסברת החולקים, אלא ראוי למנקט כסברת מרן ז"ל דלא מפסל משום עדות מיוחדת, א"כ בענין ההגדה של העדים בב"ד שלא העידו ביחד אין לנו לחוש כלל, אך אכתי לא יצאנו י"ח בזה, דאיכא למימר זה אינו אלא בדין איסור אשה על בעלה, דאם יבא הבעל על אשתו אחר שזינתה, ליכא איסור כרת ולא מיתת ב"ד ולא ממזרות, משא"כ בענין גיטין וקדושין דאם הא מקודשת וא"א, אם יבא אדם עליה איכא מיתת ב"ד וממזרות, דיש להחמיר לחוש לכל הסברות אע"פ שהם נגד סברת מרן ז"ל:

והעולה מכל הנז"ל, הא עכ"פ מצינו שיש פלוגתא בדבר זה בני"ד מצד הדו"ח, ומצד ספק השני שלא העידו ביחד. ואחר העיון בס"ד ראיתי שיש למצוא קיום לעדות זו דנ"ד, והוא דראיתי בשו"ת עטרת חכמים להגאון ברוך תאומים ז"ל, באה"ע סי' יו"ד, שכתב שם בדף מ"ט ע"א, ועתה נחזי אנן בעובדא דידן, שנזדקקו הב"ד לשמוע כל אשר יאמרו העדים, למען ידעו אם לאסרה או להחזירה בשריותא לבעלה, וכאשר בא העד הזה ואמר עדותו שראה את פ' מושכב במטה אצל האשה, אבל לא ראה אותם שוכבים זע"ז, לפי דבריו אלה קודם חזרה היה הדין להתיר את האשה, והיה בהגדתו להתירה. וזה מבואר דאף לשיטת הפוסקים שהחליטו שלאסור אשה על בעלה צריכין דו"ח, מ"מ מודים שבעדות על היתר אשה בספק סוטה לא צריך דו"ח, וא"כ נתקיים עדות העד הנז' אף בלא דו"ח, במה שנודע מדבריו לטובת האשה הנז"ל שלא ראה את האיש שוכב עליה, ושאינו יודע אם הקיצה משינתה בבא עליה הנחשד וכו', עכ"ל הצריך לעניינינו ע"ש. וכן מצאתי להכנה"ג בח"מ סי' למ"ד הגהב"י אות ג' שכתב משאת בנימין סי' נ"א כתב בשם רש"ל בתשובה סי' ל"ג ושארית יוסף סי' ע"ז, דלאסור אשה על בעלה אף בדיני קדושין שבאין לאוסרה על כל העולם צריכין דו"ח, אבל בעדות גטין וקדושין שבאין להתירה אין צריכין דו"ח, עכ"ל:

ולפ"ז בנ"ד דהעדים שהעידו על השנים אחר עידי המיאון המה באו לטובת הבת מסעודה הנז' להתירה ע"פ עדותם, וכיון שבאו להתיר י"ל לכ"ע לא בעי דו"ח, ולכן אע"פ שאמרו אין יודעים באיזה יום בחודש, דאין כאן עדות שאתה יכול להזימה עדותם קיימת, כיון שעדותם באה להתיר ולא לאסור, ולא לחייב כלום, ובאמת שזה הוא חילוק דמסתבר טעמיה, ואע"ג דבאמת איכא חולקין גם על זה החילוק, הנה הרווחנו בזה דנמצא כאן ס"ס, והוא ספק אם בעידי נשים בעינן דו"ח ואם אמרו העדים שאינם יודעים במקצת החקירות עדותם בטלה דדמי לד"ן, ספק כמ"ד דלא בעינן דו"ח, ואפילו אמרו אין יודעים עדותם קיימת, ואת"ל כמ"ד בעינן דו"ח ואם אמרו אינם יודעים במקצת החקירות עדותם בטלה, שמא הלכה כמ"ד כל שבאו העדים להעיד לטובתה להתירה ולא באו לאוסרה ולא לחייב כלום בעדותם, דלא בעינן דו"ח לכ"ע, שאפילו אמרו אין יודעים עדותם קיימת:

ועוד איכא למימר בנ"ד טעמא אחרינא לקיים העדות, והוא דמצינו למרן ז"ל באה"ע סי' י"ז סעיף כ"א, שפסק אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה, ואפילו אם הוכחשו מבדיקה כשרים ע"ש, ודין זה הלכה פסוקה בהרמב"ם ה' גירושין פי"ג הכ"ח, ושם מפורש הטעם דמשום עיגון הקילו, וכ"כ בסמ"ג להדיה, וכ"כ טעם זה בלבוש, ועיין במפרשים שנתנו טעמים לדברי הרמב"ם, דשביק טעם הגמרא ונקיט טעם עיגון, ועיין אליהו רבא אלפנדארי דף ב' ודף פ"ה, ושב יעקב ח"ב סי' י"ח דף נ"ה ע"ד, ועוד ספרי האחרונים שהאריכו בזה. ואיך שיהיה על טעם העיגון בעצמו ליכא מאן דפליג, וא"כ בנ"ד נמי דאיכא עיגון גדול י"ל אפילו למ"ד בעי דו"ח בעידי נשים, ואפילו למאן דסבר אם אמרו אין יודעים עדותם בטילה יודה בנ"ד דעדותם קיימת, דמשום עיגון הקילו, ועתה גם הספק הב' שנסתפקנו בנ"ד משום דלא העידו שני העדים ביחד בב"ד, גם משום זה ליכא למיחש בנ"ד דהוי מקום עיגון:

עוד ראיתי בס"ד לקיים עדות זו בנ"ד, אפילו בלא עיגון, מטעמא אחרינא, די"ל בעדות שמעידים על השנים לא בעינן דו"ח לכ"ע, דאע"ג דמצינו שפסק מרן בסי' קס"ט סעיף י"א, אין סומכין במנין השנים לא ע"פ קרובים ולא ע"פ נשים אלא ע"פ עדים כשרים להעיד ע"ש, ומקור דין זה בהרמב"ם, וכ"כ המרדכי בשם כמה גאונים, וכנז' בב"י ע"ש, מ"מ אפשר לומר דלא מחמירינן בעדות זו של השנים למבעיי דו"ח, דהא מצינו להגאון נו"ב סי' צ"ג, שתמה על דין זה שאין לו שורש בגמרא ולא בהרי"ף והרמב"ם והרא"ש, והגם דהטור כתב דין זה בשם הרמב"ם, לא כתבו הרמב"ם לענין חליצה כלל, אלא רק לענין מכות ועונשין וכו' והרבה לתמוה על המרדכי שהביאו בב"י, וסו"ד כתב, אף שאין בכחי לחלוק על גדולי הקדמונים, אבל עכ"פ כל מה דאפשר להקל יש להקל, עכ"ד. וכתב בפתחי תשובה, שדברי הש"ג סוף קדושין מסייע ליה להגאון נו"ב הנז' ע"ש, ועל כן גם אנן בדידן יש לנו לומר, אע"ג דבעדות השנים בעינן עדים גמורים וכשרים, עכ"ז מה דאתמר אתמר, ולא להוסיף עלה למבעי דו"ח ג"כ. והגם דכתב הרמב"ן נ"ל עדות השנים לאו מפרסמא מילתא כ"כ, דאם כיחשו מי יגלה לנו, על כן אין סומכין אלא על ראיה ברורה, וכ"כ התשב"ץ ח"א סי' פ"ג, ענין מנין השנים לאו מפרסמא מילתא כ"כ, שידעו האנשים זה מתי נולד וזו מתי נולדה, הילכך עדות גמורה היא וכו', עכ"ז מנ"ל למבעי בהו דו"ח ג"כ:

ומצאתי סייעתא לדברי אלו מדברי רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל, בתשובה סי' ז' דף ל"ג ע"ד, שכתב וז"ל, והילכך הבו דלא להוסיף עלה לאצרוכי שלשה מומחין לקבל עדות זו, דהא ודאי עדות שנים נמי הוי כעין גילוי מילתא, ואע"ג דאיצרוך שני אנשים כשרים, מ"מ כשיעידו בפני שני דייני המיאון סגי, ואין צריך לקבלת עדות זו ב"ד של שלשה. מעתה בנ"ד דהוו ב"ד של שלשה, אלא דלא הוו מומחין, פשיטה דסגי בהכי, ולא היה צריך לחקור אחר העדים עכ"ל ע"ש. ולפ"ז יפה כתבנו, דבעדות השנים, אע"ג דבעינן שני עדים גמורים לא בעינן דו"ח, והבו דלא להוסיף עלה:

גם מדברי המבי"ט ח"ג סי' נ"ד, נראה להדיה דלא בעינן בעדות השנים כמה יום בחודש ובשבוע, שכ"כ להדיה בדף קכ"ד ע"א, אם לא אמר בבירור שידע שנולדה בחודש פלוני משנה פ' ע"ש, נמצא דסגי בחודש פ' ובשנה פ', ולא בעי איזה יום מהשבוע ואיזה יום מהחודש. ואין לומר אולי המבי"ט הוא מכת הסוברים דלא בעי בעדות נשים דו"ח, דאי הכי הו"ל לפרש הפלוגתא בזה, גם מתשובת מהראנ"ח סי' ח' דף י"ח נראה דלא קפיד בעדות השנים מצד דו"ח, דהא התם לא היו זוכרים היום והחודש, ורק העידו שהיא עכשיו כבת עשרים שנה ע"ש, ואם הוא מכת הסוברים דלא בעי דו"ח בשאר עדיות, הול"ל פלוגתא זו. גם מדברי הגאון דברי אמת סי' וא"ו נראה, דס"ל בפשיטות דאין לחוש בעדות השנים משום דו"ח, דהא התם העד העיד שלושים יום קודם ללידת בנו של שמעון נולד לו בן, ובזה השנה שלשים יום קודם מיתתו של בן שמעון נפטר בנו של העד, והיה זה העד יודע בבירור בבנו שלא הגיע לי"ג שנים, והרב רצה לסמוך על עדות של זה העד, ובאמת אין בעדות זו דו"ח, ואין אתה יכול להזימה, כי לא העיד בבירור באיזה חודש היה זה, ובאיזה יום בחודש, על כן נראה דפשיטא ליה להרב ז"ל דלא בעי דו"ח בעדות השנים, דדי לנו למבעי עדים גמורים, ואין שום סברה להפריז כ"כ למבעי דו"ח, ודבר זה לרוב פשיטותו לא הוצרכו לפרשו להדיה:

עוד ראיתי למהרש"ך ז"ל ח"א סי' כ"ג, שהביאו הכנה"ג סי' מ"ב הגהב"י אות נ"ד, בענין העדות שמעידין על גדלות היתומה בשנים, ולא העידו העדים ביחד, דצידד דלא קפדינן בזה לדמותה לדין ממש, ולזה הצד נטה דעתו יותר, ונראה דלא חש הרב ז"ל להסתפק בזה מעיקרא, אלא משום דהעדות היא שמעידין על גדלות הנערה שעושין אותה בת עונשין, אבל אי הוה כנ"ד שמע דין שהיא קטנה, לא היה מסופק בזה, והוה פשיטה ליה דאין לחוש כלל:

ועוד אני אומר בס"ד, דמ"ש הטור בשם הרמב"ם בהלכות חליצה, ומ"ש המרדכי בשם כמה גאונים שהביאו בב"י, ומה שפסק בש"ע סי' קס"ט, דבעינן בעדות השנים שני עדים גמורים כשרים, היינו דוקא התם דאיכא חזקת קטנות, ואנחנו באים לעשותו גדול הפך החזקה, וכן פרח מטה אהרן ח"ב סי' כ"ה ג"כ מיירי בכה"ג, דהעדות עושתו גדול, אבל בגוונא דנ"ד דעדות השנים לעשותו קטן כפי חזקת קטנות שיש בו, אפשר דכולהו רבוותא וגם מרן ז"ל יודה דלא בעינך עדים גמורים, וסגי בעד אחד, וסגי בעדות נשים, כי החזקה מסייעת לעדות. ואע"ג דמהרימ"ט ח"א סי' י"א, ס"ל דחזקה דקטנות לאו חזקה מעלייא היא משום דעשויה להשתנות, וכן סבר הנו"ב מה"ק סי' צ"ג, הנה מצינו כמה גדולים שדחו סברה זו, והעלו דחשיבה חזקה מעליא, ועיין להגאון חק"ל מ"ב אה"ע סי' ך' דף קי"ז, שכתב העלתי בראיות דחזקת קטנות חזקה גמורה היא, ושכן הסכימו כל גדולי האחרונים כדעת רבו של מהרימ"ט ואין הלכה כתלמיד במקום הרב, ע"כ ע"ש. גם הרב מהר"ם בולא ז"ל בספר זכות משה סי' ט"ו, כתב כל הראיות שהביא מהרי"ט להוכיח חזקת קטנות אינה חזקה מן התורה אינן ראיות כלל, וכמה פוסקים כתבו בפירוש להפך ע"ש. ועוד מצאתי להרב נחלי דבש בסי' קס"ט ס"ק כ"א שכתב, אע"ג דנאמר דחזקה זו דקטנות אינה חזקה כ"כ, כיון דעשויה להשתנות, מ"מ באמת בלא"ה איכא חזקה גבי חליצה והיינו חזקת איסור לשוק ע"ש. והשתא לפ"ז שפיר מצינן למימר לא הקפידו בעדות השנים למבעי שני עדים גמורים אלא משום דאיכא חזקה מנגדת, אבל בנ"ד דמעידין שהיא קטנה דאדרבה חוקת קטנות מסייעת להם, גם עוד בנ"ד אין לה חזקת איסור כדאית לה גבי חליצה, דהכא אע"ג דנתקדשה אין כאן איסור ודאי, דהא י"ל שהיא קטנה ואין כאן קדושין מן התורה, ולהכי אפשר לומר לא בעינן בעדות השנים כשמעידים שהיא קטנה עדים גמורים, ותסגי בעדות נשים, וכ"ש דלא בעי דו"ח, וגם שמצינו בדיני גיטין שכתב מרן בסי' קמ"א סעיף כ"ח, שצריך ליזהר ולדקדק שתהיה האשה שעושה שליח קבלה גדולה בשנים ובסומנים, ואם אין השנים (כן הגרסה הנכונה כנז' בטור וכן הגיה בכ"ד ובית אפרים) ידועות כי אם על פי האב צריך רבוי שערות ע"ש, הנה גם התם אנחנו באים להחזיקה גדולה הפך חזקת קטנות שהיה לה.

ודע דאע"ג דכותבין בנוסח הגט של המיאון שכתבוהו הרמב"ם והטור בסי' קנ"ה, ובדקנא פולינתא ואתברר לנא דעדיין קטנה היא, אין לדקדק מלשון זה שצריך עדים גמורים כדין חליצה, וכמ"ש מהרשד"ם ז"ל אה"ע שי' פ"ז וז"ל, דכפי הנראה שמלשון שכותבין בגט מיאון אין לחוש כ"כ, דכל שנתברר כפי הנושא מקרי אתברר, וכפי נ"ד דהוי דרבנן די באם הבת וסגי עכ"ל ע"ש. וזה ברור ופשוט. גם עוד שם בתשובה דסי' פ"ז, נתעורר מהרשד"ם מדברי הפוסק שהביא מרן בב"י סי' קנ"ה, קטנה שבאה למאן ועדים המעידים שהיא קטנה אינם מצויים, ואמה או קרוביה אומרים וכו', דהתם נראה בפירוש שצריך עדים ואמה אינה נאמנת, הנה התם מיירי כשנשאת, וסתם נשאת הוי בעולה והוי ספיקא דאורייתא, ומשום הכי לא מהני עדות אמה, וכן נראה מלשון השאלה שכתב ואם לא הביאה עדים תשאר בחזקת נשואה, וכן נראה בעיני דכל הנהו רבוותא שהביא המרדכי שהם רבים מעשרה, שהוצרכו להשמעניו שאין להכשיר הקטן לא לחלוץ ולא לייבם בעדות קרובים, הנה למיאון כנ"ד (שנתקדשה קטנה בודאי) נאמנים, דאם אפילו בנ"ד אינם נאמנים מה הוצרכו לאשמעינן בחליצה ויבום דהוי דאורייתא עכ"ל ע"ש:

ועוד דע, דהן אמת בסי' קנ"ה סעיף ט"ו שכתב מרן בודקין אותה ע"י נשים כשרות וכו', סיים רמ"א וע"ל סי' קס"ט, אם נשים נאמנות על שנותיה ע"כ, דמשמע דס"ל דין המיאון כדין חליצה דסי' קס"ט, דבעינן עדים גמורים, הנה אפילו אם משמע כן בדעת רמ"א, אין מוכרח לומר כן בדעת הרמב"ם וכולהו רבוותא שהביא המרדכי, ובדעת מרן ז"ל, מאחר דאיכא לחלק בין דין המיאון לדין חליצה, והחילוק ברור, ומה גם לדעת הנו"ב שדין זה בחליצה הוא חידוש, ואין לך בו אלא חדושו. ועוד אפשר לומר, דרמ"א לא קאי על כל מין עדות של השנים שמעידין במיאון, אלא קאי דוקא על היכא דמעידים שהיא גדולה בשנים, שבאים לאוסרה ולסתור המיאון שלה, כי הבעל הוא המביא את עדים אלו כדי לבטל טענת המיאון שלה, והכי מסתבר טפי למימר הכי בדברי רמ"א הנז', אע"פ שדבריו באו בסתם, משום דבהכי הוי דומה לדין החליצה דסי' קס"ט, שהעדות באה על הגדולות ואיכא חזקת קטנות שהיא מנגדת לעדות זו, משא"כ היכא דמעידים שהיא קטנה שבאים להתירה במיאון, דחזקת קטנות מסייעתן, לא דמיא הא לדין החליצה דסי' קס"ט, וכמ"ש לעיל. והשתא לפ"ז י"ל בהאי גוונא, שבאים העדים להעיד שהיא קטנה כמו חזקה דקטנות שיש בה, מודה רמ"א דלא בעינן עדים גמורים, ואביא בס"ד סעד נכון לדברי, כי בש"ע סי' מ"ג סעיף ב' כתב רמ"א וז"ל, ועיין לקמן סי' קס"ט מי נאמן על קטן וקטנה אם נתגדלו עכ"ל, הנה ממ"ש אם נתגדלו מורה שבא לרמוז דלא מדמי נאמנות עדות השנים להך דסי' קס"ט, אלא רק לענין העדות שמעידים שנתגדלו, דדמייא להך דסי' קס"ט, ולא לענין היכא דמעידים להחזיקה כקטנה ודו"ק:

וראיתי למהרש"ך ז"ל ח"א סי' כ"ג בסוף התשובה, שכתב כיוצא בזה החילוק שאמרנו בס"ד, גם שו"ר חילוק זה שכתבנו מפורש יוצא מדברי מהרשד"ם אה"ע סי' פ"ח ע"ש, ועוד ראיתי ג"כ מפורש יוצא בדברי מהר"ש גאון ז"ל בתשובתו שהובאה בספר פני משה ח"א סי' י"ח, ככתוב שם בדף מ"ד ע"ג יע"ש, ועוד ראיתי להרב כרם שלמה ז"ל סי' נ"ד, שהביא דברי מהר"ש גאון הנז', ודברי מהרשד"ם ומהרש"ך, ואח"ז הביא דברי הרב מהר"י די בטון על הוראת הרש"ג ז"ל ע"ש:

והנך רואה החילוק הנז' שכתבנו הוא מפורש יוצא בכל דברי הגדולים הנז', למימר כל היכא דהעדות באה להחזיקה בקטנה, דחזקת קטנות מסייעתה, לא בעינן ב' עדים גמורים וסגי בעד אחד, וא"כ כ"ש וקל וחומר דלא בעינן דו"ח בהיכא דאיכא שני עדים גמורים וכשרים, ואע"ג דאיכא חולקים על חילוק הנז', שהרי כרם שלמה הביא מן מהר"י די בטון דפליג, וגם הבין דרמ"א ג"כ פליג, ולא צידד בדעת רמ"א כאשר צדדתי לעיל, וכן נמי ראיתי להרב תורת חסד סי' ס"ז, גם הוא הבין דרמ"א פליג שהם לא נרגשו בדברי רמ"א דסי' מ"ג שזכרתי לעיל, ועוד נמי מצינו חולקים בפירוש בדין זה, והם מהר"ם גלאנטי ומהר"ר שם טוב בתשובה שהובאה במהרימ"ט ח"א סי' מ', דס"ל גם בעדות השנים שבאים להחזיקה בקטנה, צריך שני אנשים כשרים להעיד, וגם דעת מהרימ"ט כן שם בסי' מ"א, ועיין עוד בזה בספר בני משה שלטון סי' נ"ה, בתשובת הרב החבי"ב שם, עכ"ז אני אומר אפילו לסברת הרבנים הנז', ואפילו אם נאמר כן הוא דעת הרמב"ם, וכל אותם גאונים שהביא המרדכי, עדיין יש לומר דוקא בגוף העדות בעו עדים גמורים, אבל בענין דו"ח כ"ע מודו דלא בעינן בעדות השנים שבאו להחזיקה בקטנה למעבד דו"ח, דמנ"ל לאפושי פלוגתא כולי האי, ומה דאתמר אתמר, וזה כלל גדול הוא בדרך הפוסקים ז"ל:

ושו"ר להגאון מהר"י בכ"ר דוד ז"ל, בדברי אמת שאלה וא"ו, שגם הוא האריך בענין העדות היכא דאיכא חזקת קטנות, וזכר דברי הפוסקים המדברים בזה, ובד"ה העולה מהקובץ כתב וז"ל, העולה מהקובץ דלדעת הרשב"א שהביא מרן סי' מ"ב האב נאמן, ואף כי אין הלכה כמותו, הרי לדעת מהר"ם ורבינו יואל והנמשכים אחריהם דבר שלא הוחזק לא היתר ולא איסור עד אחד נאמן, ואף כי אין הלכה כמותם עדיין לדעת מהר"ם קשטלאץ ומהרשד"ם ורבו של מהרימ"ט ומוהרש"ך, כל דאיכא חזקת קטנות מן התורה ליכא איסורא וע"א נחמן, ואף אם אין הלכה כמותם, תרי דברי התוספות בפרק אלמנה דבתרי חזקות שהם חזקת קטנות וחזקת פנויה מן התורה ליכא שום איסור, ויש רמז לזה בפרק הכל מעריכין לחלק בין חזקה חדא לתרי חזקות. ואף אם נאמר שהרי"ף והרמב"ם חולקים ג"כ על זה, מ"מ לדידהו איסור הספיקות מד"ס ועד אחד נאמן עכ"ל ע"ש. הרי מדבריו הנז' יוצא לנו עוד חיזוק אחר לקיים. העדות של השנים דצ"ד לכ"ע, דהא גם בנ"ד איכא תרי חזקות.

הרי תהילות לאל עלה בידינו בס"ד כמה טעמים נכונים, לקיים העדות של השנים בנ"ד, להחזיק את הבת מסעודה קטנה בזמן הקדושין ובזמן המיאון, שהכל היה ביום אחד:

ועתה אבא לדבר בענין עדות של המיאון, ותחלה נברר אם זו הבת שאנחנו דנים עליה שהיא גדולה עתה לפנינו, דאם לא היה לה עידי המיאון הנז' אם יש בה איסור תורה מחמת הקדושין שנתקדשה בהיותה קטנה, או אם רק איסור דרבנן יש בה כיון דעדיין לא נשאת. והנה מרן ז"ל בש"ע סי' קנ"ה סעיף כ"א פסק, הביאה שתי שערות אחר י"ב שנה ולא בעיל אח"כ הוי ספק קדושין, ואם בא להוציאה צריכה גט מדרבנן, וכתב הט"ז ז"ל הטעם משום דהקדושין שנתקדשה אינם אלא מדרבנן, והספק הוא אי נימא דלאחר שנתגדלה גדלי קדושיה עמה, וכתב הב"ש ז"ל, מקור דין זה נובע מדלא אפשיטה הבעיא פרק ב"ש, אם הקדושין גדלי בהדה דאף דלא בעיל נגמרו הקדושין אחר שגדלה, ומוכח שם אי נגמרו הקדושין משגדלה הם קדושין דאורייתא, וכ"כ הנימוקי יוסף, ודלא כהב"ח שכתב הבעיא בש"ס היא אם הקדושין נגמרין מדרבנן וא"א לומר כן. ולפ"ז תימה על הפוסקים שכתבו דאינו אלא קדושין מדרבנן, אלא נ"ל אף דבעייא זו מדאורייתא הוא, מ"מ מוכח מדאמר רב זביד בלא בעיל אחר שגדלה, לא חיישינן שמא נשרו בע"כ לאו דאורייתא הוא, עכ"ד ע"ש:

וראיתי למהרשד"ם אה"ע סי' פ"ז שכתב יש לדעת דאפילו נתקדשה בעודה קטנה והגדילה בשנים ובסימנים ולא נבעלה, שאינה יכולה למאן, היינו מדרבנן הוא. דלא מהני לה מיאון, אלא דצריכה גט מדרבנן, אבל מדאורייתא כל שלא נבעלה אינה צריכה גט, אלא במיאון לבד סגי, וכמ"ש הרי"ף ז"ל בהלכות ביבמות פרק ב"ש וכו', וכן פסק הרמב"ם פי"א מ"ה גירושין וכו', וכן הסכימו אחרונים, וכן פסק הטור אה"ע בהלכות מיאון, הביאה סימנים אחר י"ב ולא בעל אח"כ הוי ספק קדושין, ואם בא להוציאה צריכה גט מדרבנן ע"כ ע"ש. וראיתי להרב מהר"ם בולא ז"ל בזכות משה סי' י"ד מדף צ"ב ע"ב ואילך, שהאריך בענין זה, וסיים שדעת מהרימ"ט דאינה צריכה גט מן התורה, וכן דעת הפר"ח, וגם מהריק"ו ס"ל אין צריכה גט מן התורה, כיון דקאי בחזקת פנויה, והרב המחבר ז"ל דעתו דהוי ספק תורה ע"ש:

ברם ראיתי להגאון נו"ב מה"ת אה"ע סי' נ"ב, שצלל במים אדירים בענין זה, ובסוגייא דיבמות דף ק"ט ששם מקור דין זה, וברוחב מבינתו יישב דברי הרי"ף והרמב"ם היטב, והעלה בסו"ד בדף ך' ע"ג וז"ל, בגדול שקידש הקטנה שלא פירש שיחולו קדושי תורה לכשתגדל, אלא קידש בסתם, והגדילה ולא מיחתה, ולא נבעלה אחר שגדלה, יש ספק שמא גדלו בהדה, וכמו שהוכחתי מדברי הרי"ף והרמב"ם, ואע"פ שיש ספק בזה שמא גדלי בהדה, מ"מ אין כאן א"א דאורייתא, משום דלגבי קדושי תורה מוקמינן לה אחזקת פנויה, אבל מועיל ספק זה שלא תצא במיאון, ונשארת בחזקת שהיתה עד עתה מקודשת מדרבנן עכ"ל ע"ש, ואין פנאי עתה להאריך יותר בענין זה שסובל אריכות, אך הנך רואה מדברים שזכרנו, דאע"ג דאיכא דס"ל ספק תורה גם בלא בעיל, עכ"ז רבים המה דס"ל דאין כאן ספק איסור תורה, כי אם רק הוא איסור דרבנן, כיון דלא בעיל, ובודאי להרוב אנחנו שומעין ומטין, ובפרט שהסוברים כן הם עיקר גדולי ההוראה, שאנחנו נשענים עליהם בכל דבר:

והוי יודע, כי באה אמה של הבת מסעודה הנז' לפני, ושאלתי אותה מה נעשה בטבעת הקדושין, ועתה היכן היא, ושאלתי על זה כדי לצאת י"ח מה שכתב מהראנ"ח ח"א סי' כ"ו בדף נ"א ע"ד, וז"ל שנית שאם הקדושין היו בעין בזמן הגדלות, ולא מיאנה, הרי הם קדושי תורה, לפ"ד הפוסקים שכתבו בקטנה שנתקדשה וגדלה ולא מיאנה ולא נתאכלו המעות, מכיון שגדלה ולא מיאנה היא מקודשת מן התורה, אם הקדושין עומדין בעין בשעה שגדלה, וכענין שאמרו בקטנה שנתקדשה שלא לדעת האב ונתרצה האב אח"כ וכו' עכ"ל ע"ש, ועל כן שאלתי אותה לדעת אם נתאכלו כסף הקדושין, או אם עודם בעין, ואמרה לי כי מעת שזרקה הבת את הטבעת לארץ, והכתה על ראשה, ואמרה אין רצוני בזה שקדש אותי, וכאשר העידו העדים, אז לא קבלה ליקח הטבעת כלל, אך היא האם לקחה הטבעת והצניעה אותה במקום אחד, ואחר ימים מועטים הלכו היא ובתה הנז' למקום אחר, ונתעכבו שם ימים הרבה, ואחר שתי שנים מ"מ כשחזרה למקום הראשון, לא מצאה הטבעת, ולא ידמה מה נעשה בה, אם נגנבה או נאבדה, ע"כ דברי האשה אמה. של הבת מסעודה הנז', ולפ"ז בנ"ד נתאכלה טבעת הקדושין, ואין כאן מיחוש לפי סברה הנז' שהביא מהראנ"ח. להיות זה קדושי תורה, אם כסף הקדושין הוא עודנו בעין:

ועתה נדבר בענין המיאון, הנה הגם שהבת מסעודה הנז' לא מיאנה לפני ב"ד אלא לפני העדים, ודאי סגי בהכי, גם בזריקת טבעת הקדושין לארץ, ואמרה איני רוצה בזה האיש שקידש אותי, חשיב מיאון מעליא, כמ"ש מרן ז"ל סי' קנ"ה ס"ג המיאון הוא שתאמר אי אפשי בפלוני בעלי וכו', ובסעיף ד' כתב ממאנת בין מאירוסין בין מן נשואין אפילו שלא בפני הבעל, ושלא בפני ב"ד רק שיהיה בפני שנים מעידין על הדבר, ע"ש:

ואין לחוש בנ"ד מחמת שהעדים לא העידו על המיאון, אלא אחר ארבע שנים וחצי, וגם היא לא תבעה בפני ב"ד מצד המיאון אלא עד ארבע שנים וחצי, שכבר נעשה יאוש מאותו הבחור שקידשה, שנעלם ולא נודע מה היה לו, הנה מכל זה אין לחוש כלל, דלא מגרע כח המיאון מחמת כל זה, דהא מצינו בתשובת הרב פני משה ח"א סי' י"ז, ששם היה הענין שהעדים העידו על המיאון בפני ב"ד אחר י"א שנים, ולא חשו בהכי, ואע"ג כי ראה תראה מעשה א' שהובא בספר המבי"ט ז"ל, ח"ג סי' נ"ד באחת שנשאת בחזקת שהיא נערה ואח"כ אמרה שהיא קטנה, ומיאנה בב"ד על תנאי שיקובל עדות השנים אח"כ וסו"ד לא הועד עליה שהיא קטנה עד אחר זמן היות לה י"ב שנה, שהרב המבי"ט שם עשה כמה חששות באותו הנידון ע"ש, הנה בנ"ד ליכא אותם חששות דחש הרב המבי"ט באותו נידון, דהתם חש לרמאות, וגם כי המיאון היה אחר נשואין, ואחר שנפטר בעלה, ועוד חששות אחרות, ואע"פ שהיה לו חששות אלו לא פסק לבטל המיאון, אלא סיים שהב"ד ידקדקו בכל מה שכתבתי ע"ש, ובנ"ד ליכא חשש רמאות, כי הבת ואמה לא היו יודעים שיש היתר מצד מיאון, ולא היו יודעים שזה נחשב מיאון, גם אמה של הבת אמרה לפני, שזה המיאון שהעידו עליו העדים היה בפני כמה וכמה בני אדם אנשים ונשים, אך הם קרובים, ואם תרצו אביא אותם לפניכם ויגידו כמו שאמרו העדים, גם אומרת שכל קרוביה יודעים דכמה ימים אחר הקידושין היא היתה מפייסת את בתה ומדברת על לבה שתתרצה בקדושין אלו, ולא היתה רוצה כלל, ולקחה אותה עמה לעיר כ'אנגין בשביל הדבר הזה לפייסה, ולא הועיל, ואומרת שכל זה ידוע לכל הקרובים שלה, על כן בנ"ד אין חשש רמאות כלל ועיקר:

והנה מצד הדו"ח, גם בעדות זו של המיאון לא היה דו"ח, שלא העידו באיזה יום ובאיזה חודש, ורק השנה ביררו בעדותם, כי בזמן שהעידו שהיה בארבעה לחודש אייר תר"ן אמרו שהיה זה מזמן ארבעה שנים וחצי מ"מ, נמצא לפי דבריהם היה זה בשנת תרמ"ו, אך לא נתברר מדבריהם החודש, כיון שאמרו מ"מ, אפשר לומר שהיה בסוף תשרי תרמ"ו, ואפשר בתחלת חשוון תרמ"ו, מיהו כבר לעיל בעדות השנים הארכנו בענין זה של דו"ח, וכתבנו כמה טעמים שלא תעכב הדו"ח בזה, חדא מטעם ס"ס, וחדא משום שהוא במקום עיגון, ושני טעמים שייכי הכא גם בעדות המיאון, אך טעם השלישי שהוא משום דעדות השנים הוי כעין גילוי מלתא לא שייך הכא, די"ל עדות המיאון הוי עדות גמורה טפי מעדות השנים, ולא חשיב כעין גלוי מלתא, והגם דאותם שני טעמים הנז' יספיקו בנ"ד לקיים עדות המיאון, אע"ג דלא הוה בהו דו"ח, עכ"ז אמרתי עוד טעם אחר להתיר בדבר זה, והוא כיון דעידי המיאון מעידים שנעשה המיאון בשעה שנתקדשה הבת לששון הנז' בתוך' קהל ועדה, א"כ שייך כאן עדות שאתה יכול להזימה, אחר שיתברר מפי עדים אימתי היו קדושין ההם שהיו בתוך קהל ועדה, באיזה יום ובאיזה חודש ובאיזה שנה, וא"כ אע"ג דלא עבדי ב"ד להו דו"ח, הנה הטעם של הדו"ח ישנו כאן, כיון דגם זו העדות היא אתה יכול להזימה:

ודע דלכאורא עלה בדעתי לעשות טעם אחר בנ"ד, כי עידי הקידושין אין זוכרים מתי נתקדשה זו, לא השנה ולא החודש ולא השבוע ולא היום, כי שאלתי אותם וגם אמרתי להב"ד לשאל אותם, והשיבו שאין זוכרים כלל, ולכן כיון דעדות הקדושין לית בה דו"ח, ולא אפשר למעבד בה דו"ח, על כן גם בעדות המיאון לא קפדינן למעבד דו"ח. ושוב אמרתי אפשר אין זו טענה, מאחר שזו הבת כבר הוחזקה למקודשת בפני העולם, ויצא שמה בעיר שהיא מקודשת, אין אנחנו צריכין לעידי הקדושין לאוסרה, אלא היא מוחזקת אצלינו בא"א, והגם כי אמרתי לצדד עוד בזה, מ"מ זה סובל אריכות, ואין הפנאי מסכים, וכבר יש לנו טעמי תריצי, ואין אנחנו צריכים לכך:

עוד אמרתי טעם אחר בנ"ד בעדות המיאון, דמצינו למהר"י מינץ ז"ל בסי' י"ג, בשם רבינו שמחה, שכתב מוכח מן ירושלמי דאפילו בפני נשים סגי, ועוד הביא שם מפירוש ריב"ן ז"ל, דאפילו בעד אחד סגי ע"ש, והגם דבאמת הרמב"ם והטור ומרן בש"ע מצריכים ב' עדים כשרים למיאון, עכ"ז לקרב הדעות ולא לאפושי בפלוגתא, אמרינן הרמב"ם ומרן יודו דלא בעינן דו"ח בעדות המיאון, ומה גם דבאמת גם להרמב"ם ומרן ז"ל מצינו קולות אחרות בעדות המיאון כאשר יראה הרואה, ועוד נמי אפשר לעשות ד"ז ספק שלישי, ונצרף אותו עם אותו הס"ס הנז"ל, ויהיה כאן תלת ספיקי:

ודע דהכא בנ"ד ליכא למיחש לאותה הסברא דחש לה מהראנ"ח ז"ל בסי' כ"ו, בענין המחלוקת דתוך זמן כאחר זמן, או כלפני זמן, דלא שייך זה בנ"ד, דלפי עדות העדים בשעת הקדושין והמיאון, היתה הבת פחותה מן י"א שנים, ואותה המחלוקת היא על שנת י"ב, וכאן דלא השלימה שנת י"א לכ"ע יש לה דין קטנה, ועוד מעיקרא זו החששה דחש מהראנ"ח ז"ל אינה כלום, כי זו הלכה ברורה שהבת תמאן כל זמן שלא הגיעה לי"ב שנה ויום אחד, וכמ"ש מרן בשה"ט, וכן נוהגין בכל תפוצות ישראל, וכ"כ הרב החבי"ב ז"ל בתשובה שהובאה בספר בני משה שלטון סי' נ"ה, דסוגיין דעלמא אזלא הכי, ואין פוצה פה ומצפצף ע"ש, וכבר הרב מהר"ם בולא ז"ל בספר זכות משה הביא דברי מהראנ"ח ז"ל הנז' ותמה עליו, כי דבריו תמוהין בהאי חששה, מאחר שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור ושאר פוסקים תפסו בפשיטות דהוי כלפני זמן, ואיך נניח כל זה ונחוש לספק של בעל העטור והתוספות, וגם מעיקרא מדברי התוספות אין הוכחה לזה וכו' ע"ש. גם הגאון מהר"י בכ"ר דוד ז"ל בדברי אמת בשאלה וא"ו האריך בדבר זה, דתוך זמן כלפני זמן, וכתב וז"ל, נמצא לפ"ז בה"ג ורב צמח גאון ור"ח וחד מרבוותא והרי"ף והרמב"ם והרא"ש ור"ת ור"י ורשב"ם ורבינו ירוחם וס' הערוך והראב"ד ומהר"ם והרמב"ן והרז"ה והרשב"א והר"ן ונימוקי יוסף והמרדכי ורבינו ישעיה הראשון והאחרון והטור ושלטי הגבורים והסמ"ג, כולם פסקו תוך זמן כלפני זמן, וגם התוספות עמהם, ומי הוא שראה את כל חכמי ישראל מתנבאים בסגנון אחד, ולא יאמר שהן הן הדברים הנאמרים הלכה למשה מסיני, עכ"ל ע"ש. על כן אפילו אם היתה הבת דנ"ד גדולה מן י"א שנה, שהיא בתוך שנת הי"ב, ג"כ לא היינו חוששים לחששה זו דמהראנ"ח ז"ל, והיינו מקיימים המיאון שלה בבירור, וכ"ש דבאמת הבת דנ"ד לא השלימה בעת הקדושין והמיאון את שנת אחד עשר, דבזה ממאנת לכ"ע:

זה הוא שעלה בידי בעזה"י, לברר בענין השאלה של הבת מסעודה להתירה על ידי המיאון שלה הנז"ל, ולהציל ריבה זו מכבלי העיגון, והרי מותרת לכל אדם, והיתר שלה יוצא מתורת רבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל, והן הן המתירים. והשי"ת ברחמיו הרבים, יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.