רב פעלים/א/אבן העזר/יא

רב פעלים ‏ א אבן העזר

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה. נשאלתי מן מעלת הב"ד יכב"ץ, במעשה שהיה פה עירינו בג'דאד. יע"א, והוא כי ביום ששה לחודש טבת תר"ן בא אהרן נחום לפנינו, והגיד לנו. שביום ההוא באה אצלי הבתולה היתומה תפאחה בת צאלח אבו. אל אזר, תובעת ממני תשעה גרוש שהייתי חייב לה, ואמרתי לה אני אתן לך חמשה גרוש חוץ מן החוב שליך, ואז נתתי לה חמשה גרוש, ואמרתי לה הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל, ולקחה המעות בידה והלכה לה. ושאלנו אנן ב"ד. מן הבתולה היתומה תפאחה הנז' בפני אהרן הנז' על פתגמא דנא, ואמרה אני לקחתי החמשה גרוש בשביל החוב' שלי שהוא היה חייב לי, ונשאר לי אצלו ארבעה גרוש, והוא אמר לי תקחי המעות חוץ מחוביך, וגמגם איזה דברים, (ר"ל לא הבנתי ולא שמעתי מה דבר עוד), אך אני אמרתי לו שנשאר לי אצלך ארבעה גרוש, כי בעד חובי קבלתי אותם החמש גרוש ממנו, אלא הם הדברים שטענו לפנינו אהרן הנז' והבתולה היתומה תפאחה הנז', ואנחנו תכף ומיד באותו היום שלחנו אחר אנשים שהיו נמצאים שם אצל אהרן הנז' בעת שבאה תפאחה הנז' לתבוע חובה ממנו, שנעשה הדבר הזה לפניהם, כי כולם היו בעלי מלאכה של אריגה, והיו יושבים במקום ההוא כל א' עוסק בפ"ע במלאכתו, וזהו נוסח הקב"ע שקבלנו עדותם:

במותב תלתא כחדא הוינא, ואתא קודמנא דוד סלימאן, ואחר האיום והגיזום העיד בתורת עדות גמורה, איך ביום זה אחד בשבת קודש ששה לחודש טבת, הייתי יושב במקום פ', ובאה הבת תפאחה בת צלח אבו אל אזר תובעת לאהרן נחום בחוב שלה, ושמעתי שאמר אהרן הנז' לתפאחה הנז' האד'י כ'מס קרוש בראניי, ואמר הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל, ורק דברים שמעתי אבל לא ראיתי שנתן איזה דבר בידה, מפני כי עיני היו מביטות במלאכה שלי, שהייתי עוסק שם במלאכה של אריגה, ושאלתי להבת הנז' הנה זה קידש אותך מה נתן ליך, ואמרה נתן לי חמשה קרוש בעבור החוב שלי, ונשאר לי אצלו ארבעה קרוש, ועוד אתא קודמנא יחזקאל יצחק שאול, ואחר האיום והגיזום העיד בתורת עדות גמורה כאשר העיד דוד סלימאן הנז':

והנה זה אהרן יש לו אשה ובנים, וכפי הנשמע בבירור, דאע"פ שידע שלא תרצה הבת להנשא לו, וגם אמה ואחיה לא ירצו בכך בשום אופן, עשה כן כדי להצריכה גט ולצערה לבלתי יתן גט עד שיפייסוהו בדמים הרבה, ועל כן צריכין אנחנו לדעת אם יש היתר לבתולה היתומה הנז' בלא גט, יורינו ושכמ"ה:

ואחר ששלחו לי הב"ד יכב"ץ שאלה הנז"ל, כתבתי להם שיודיעו לי אם הודה אהרן בפירוש בפניהם שאמר הרי את וכו' אחר שנתן המעות, כי מדבריו שבשאלה נראה שאמר הרי את אחר שנתן המעות, והשיבו לי שלא נתאמת אצלם בפירוש דבר זה, והם לא נתנו דעתם לחקור ממנו על זאת, והוא עתה בבית האסורים, לא נוכל להביאו לחקור ד"ז מפיו פעם שנית:

עוד שאלתי מהם שכתוב בדברי הבת תפ'אחה שאמרה לו נשאר לי אצלך ארבעה גרוש, אם העדים שמעו דברים אלו מפיה שאמרה לו כן, ואם העדים ראו המעות אח"כ ביד הבת הנז', ובעבור שתי שאלות אלו חזרו הב"ד יכב"ץ וקראו את העדים פעם שנית ביום עשרה לחודש טבת וכתבו במותב תלתא וכו' וחזרנו וחקרנו על עדות יחזקאל יצחק שאול, והטלנו עליו שבועה שיאמר האמת, ונשבע ואמר, אנא כנתו קאעד צוב אהרן נחום, וסמעתו קאל אהרן נחום לתפ'אחה בת צאלח אבו אל אזר, האד'ה אבו אל כ'מסי (ר"ל מטבע ההולך בחמשה גרוש) בראני, ורג'עתלו ג'וואב אנא מא אערף האד'א מן חקי, ובעדלי ארבע קרוש, ובעדא סמעתו קאל הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל, ופ'לוס מא שפ'תו לא בל אוול ולא בל תאלי. גם במותב תלתא וכו' חקרנו על עדות דוד סלמאן, והטלנו עליו שבועה, וגם הוא אמר כנז"ל, ורק אינו זוכר אם תפ'אחה אמרה לו בתחלה שנשאר לי ארבע קרוש, דאינו זוכר אם אמרה או לא אמרה, אבל זוכר הוא דאחר ששאל אותה מה נתן ליך, אמרה נתן לי חמשה קרוש בעבור החוב שלי, ונשאר לי אצלו ארבעה קרוש, וכל חקירות ושאלות אלו ששאלנו שנית מן העדים הנז' היה שלא בפני אהרן הנז', מפני שהיה בבית האסורים:

גם עוד כתבו הב"ד יכב"ץ, שבאותו היום עשרה בטבת קבלו עדות מעד אחד שג"כ היה יושב ועוסק באותו מקום במלאכתו וזה נוסחה, במותב תלתא כחדא הוינא אנן ב"ד דח"ל, כד אתא קודמנא מרדכי יחזקאל, ואחר האיום והגיזום והשבועה העיד בתורת עדות גמורה, נחנא קאעדין נחוך בל ג'ומא וג'ת תפ'אחה בנת צאלח אבו אל אזר ענד אהרן נחום אנדעתו בתסעה קרוש אלד'י תטלבו, וקאל האד'ה אבו אל כ'מסי בראני מן ג'יר טלבך, וקאלת להו אנא מא אערף בעדלי ארבע קרוש, וסמעתו אלד'י קאל הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל, ומא שפ'תו בעיני שין אלד'י אעטאהא, ובל תאלי הם מא שפ'תו פ'לוס באידא ומשת מן צובו וג'ת לצובי, קלתולא אש סויתי האד'א קדסך, קאלת אנא בעדלי ארבע קרוש. והעיד מרדכי הנז' בפירוש, דאחר שאמר לה האד'ה אבו אל כ'מסי בראני מן ג'יר טלבך, אמרה לו אנא מא אערף בעדלי ארבע קרוש, ואח"ז שמעתי שאמר הרי את מקודשת לי וכו', וקבלנו עדות הנז' שלא בפני אהרן, כי היה חבוש בבית האסורים, והיה זה ביום עשרה לחודש טבת שנת תר"ן:

תשובה. הלא נודע מ"ש מרן בב"י בריש סי' מ"ב, בשם תשובת מהר"ם שבסוף ספר נשים, שכתב בסו"ד אין טוב להחמיר, פן יתן המקדש כתף סוררת כדי לעגנה, או ירחיק נדוד ונמצאת זו העלובה כל ימיה עגונה ע"ש. גם שם בב"י הביא תשובת הריב"ש בענין אחר וז"ל, ואין ראוי להחמיר בזה, משום שלא יהיו בנות החשובים מדרך כף רגל לבני פריצי עמנו, וכמ"ש הרשב"א בתשובה על תלמיד אחד שרצה להחמיר בכיוצא בזה, וכעס עליו, וכתב שהיא רעה חולה שיתעלל פריץ אחד על אחת מבנות החשובים כדי להוציא ממון מידה. ומה שכתבת שכך היה המנהג לענגה ולהאמינו הוא מנהג בורות, ואם מפני חומרא הוי חומרא דאתיא לידי קולא היא וכו' ע"ש. גם הרב המבי"ט ח"ג סי' ק"ל כתב, ראוי והגין לכל החכמים הרבנים אשר נראה להם לחוש לקדושין אלו דרך חומרא, שיתנו אל לבם דהויא חומרא דאתי לידי קולא, להקל בכבוד בנות ישראל לתת יד לפושעים שיתעללו בהם וכו' ע"ש. גם הרב סם חיי בדף ט' כתב וחייבים כל חכמי ישראל לסכל עצתם הנבערה ולבטל מחשבותם וכו', ובזה לא יהיו בנות ישראל בהפקר ע"ש. גם הרב כרם שלמה סי' כ"ה כתב, אני הצעיר הח"מ עדי בשמים וסהדי במרומים, כי לא היה מלבי להטפל בתגר זה, דכל מי שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין לא יהיה לו עסק עמהם, אך קנא קנאתי לה' צבאות בראותי כי רבו הפריצין אנשים ריקים ופוחזים, והיה במחשך מעשיהם לקדש בנות ישראל וללכד אותם בחבלי אדם, לכן נתתי אל לבי לחקור ולדרוש בענין זה עד מקום שידי מגעת, כדי שלא יחרוך רמיה צידו וכו' עכ"ל. על כן גם אנכי הצעיר, הגם דאיני כדאי להטפל בעסק זה, כי אזהרה שמענו מפי חכמינו ורבותינו, כל מי שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין וכו', הנה בעבור הפצרת השואל, וקול צעקת הריבה ואמה ואחיה, על העושק הזה אשר התעולל לה במרמה ותחבולה ללכדה ברשת אשר טמן לה כדי להצריכה גט, ולקלקלה בשם גדולה אשר יקראו לה, וגם כדי לרצותו בדמים מרובים כנז' בשאלה, לכן אמרתי אלקטה נא באמרים מפי סופרים ומפי ספרים, לתור ולבקש פתח הצלה לריבה זאת בכחא דהיתרא, ורבותינו הפוסקים היקרים הן הן המתירים, ולא אנחנו הצעירים:

והנה אחר העיון והחיפוש בענין זה בעזה"י מצאתי שיש מקום להתיר היתומה תפאחה הנז' בלי גט, מתרי טעמי תריצי, ע"פ מה שעלה בידי בס"ד, מספרן של צדיקים הפוסקים הראשונים והאחרונים, כאשר אציג דבריהם אחד לאחד בעזה"י:

הטעם הראשון, מצינו בתשובת הרשב"א סי' תש"ך, שהביאה מרן בב"י סי' מ"ב, וז"ל שנים שהיו עומדים אחורי גדר בית אחד, ושמעו שאמר ראובן ללאה התקדשי לי באתרוג, אבל לא ראו הנתינה ממש, אפילו ראו האתרוג יוצא מתחת ידה, אין כאן חשש של כלום, ואפילו היא מודה שלקחתו לשם קדושין, דעדות ראיה בעינן עכ"ל, וד"ז פסקו רמ"א בהגה"ה סי' מ"ב סעיף ד' ע"ש, וכתבו כל האחרונים דמיירי שהאשה ידעה והכירה בעדים, דאי לא ידעה בלא"ה אין חוששין, גם כתבו דמיירי שהעדים היו יכולין לראות הנתינה אם היו רוצים:

ובתשובת הרשב"א סי' אלף קצ"ג מפורש דין זה שם ביותר, שהשיב הרשב"א וז"ל יפה דנו ויפה התירו, שכבר ידעת שהמקדש בלא עדים אפילו שניהם מודים אינה מקודשת, והילכך אפילו שמעו שהוא אמר אתרוג זה אני נותן לך לקדושין והיא שותקת, אין כאן בית מיחוש אפשר שלא קבלתו, ולא עוד אלא אפילו ראינו אתרוג יוצא עכשיו מתחת ידה, והיא מודה שקבלתו מידו ולשם קדושין, איני רואה בו חשש קדושין, שאין כאן ראיה אלא כעין ידיעה, ולגבי קדושין עדות ראיה וידיעה בעיא. ותדע לך, שאפילו גבי ממון שהעדות מתקיימת בידיעה בלא ראיה ובראיה בלא ידיעה, ואמרינן ראיה בלא ידיעה כיצד, מנה מניתי לך בפני פ' ופ' יבואו ויעידו, אפ"ה קאמר אם הלה טוען במתנה נתנם לי נאמן ופטור, אלמא במכחיש בכענין זה פטור, ואין ראיה בלא ידיעה חייב אלא בשטען לדה"מ, ומשום דהוחזק כפרן, ולגבי קדושין עדות ממש בעיא, והודאת שניהם כמי שאינה א"כ לעולם אינה מקודשת אלא במקום שיש עדים גמורים שאינן יכולין להכחישן, כל שכן שהיא שותקת, וכשהיא מודה עכשיו מדין הודאתה אתה בא לאוסרה אל תאסרנה, סוף דבר איני רואה בזה שום חשש לפי עדותן של עדים, והרי היא מותרת לכל אדם ואפילו לכהנא רבא, עכ"ל:

והנה ענין ידיעה וראיה ודאית שכתב הרשב"א ז"ל, נראה הכונה דראיה הוא ר"ל שראו שנותן לה דבר מידו לידה, והידיעה הוא ר"ל שידעו שלצורך זה הענין נתן לה, שלא תוכל לומר לצורך ענין אחר נתן, וכמ"ש הוא עצמו וז"ל ואמרינן ראיה בלא ידיעה כיצד, מנה מניתי לך בפני פ' ופ' והלה טוען במתנה נתנם לי נאמן וכו' וכיוצא בזה הוא בנידון הקדושין. והידיעה בלא ראיה בדין הקדושין הוא, ר"ל שיש הוכחה לפני העדים בדבר ההוא, כגון הנידון של הרשב"א ז"ל, שהם ראו האתרוג תחלה ביד ראובן כשנכנס לבית האשה, ושמעו שראובן זה אמר לה, ראי אתרוג זה אני נותן לך לקדושין, ואח"כ ראו האתרוג ההוא עצמו בידה, הרי כאן דבר המוכיח שהוא נתן לה האתרוג בתורת קדושין, ובפרש כשהיא מודה ג"כ שקבלתו ממנו, וכמ"ש הרשב"א, הנה זה נקרא ידיעה בלא ראיה, כי העדים לא ראו בעיניהם הנתינה מידו לידה, וזה ברור ופשוט. וכן תמצא הדבר מפורש בש"ע ח"מ סי' למ"ד סעיף י"ד, שכתב מרן ז"ל עדות בידיעה שלא בראיה יתבאר בסי' צ', ופירש הסמ"ע ס"ק מ' הכונה, כי שם מפורש אם נגנב החפץ, וידוע בעדים שהיה לו כלי בבית, ולא היה שם איש אחר אלא זה דדנין אותו כאלו ראוהו שהוא גנבו, וכן אם ראו עדים שנכנס אצל חבירו שלם ויצא חבול וכו', וסיים בטור שם סוף סעיף כ"ד זו היא עדות המתקיימת בידיעה בלא ראות, וכתב בפרישה הטעם כמ"ש בקרא והוא עד או ראה או ידע, דמשמע שיש עדות בידיעה גרידא בלא ראיה ע"ש, ועיין מ"ש מרן בסעיף ט"ז, וכתב בתומים ס"ק י"ד, זהו מה שאמרו עדות בידיעה בלא ראיה, ע"ש:

מיהו ענין הראיה דמצריך הרשב"א בדין הקדושין, יש לפרש בשני אופנים, האופן הא' הוא דבעינן שיראו שנתן דבר מידו לידה, ולא בעינן שיראו גוף הדבר ההוא שנתן לה מה היה, ואופן הב' הוא דלא סגי בראיה זו, אלא בעינן שיראו העדים כסף הקדושין שנתן לה מה היה, ואפילו שראו דנתן לה דבר מידו לידה ולא ראו אם הוא כסף או אבן בעלמא שאין שוה פרוטה אין כאן ראיה, וכפי האופן הב' הזה הבין הרב הכנה"ג בדעת הרשב"א, וכנז' בסי' כ"ז בהגה"ט אות ד', ושם הביא שכ"כ המבי"ט ח"ג סי' קמ"ח, ומהרימ"ט ח"ב באה"ע סי' מ"ג ע"ש. גם הרב פני משה ח"א סי' כ"ט מסיק הכי בפשיטות ע"ש, גם הרב משפטי שמואל סי' קכ"ד כתב כן, דבעינן שיראו מה נתן לה ע"ש, וכן מצאתי להרדב"ז ז"ל ח"ג סי' תק"ב, שכתב בסוף התשובה וז"ל ותו איכא טעמא אחרינא שהרי לא ראו אלו העדים מה נתן לה, ואיכא כמה ספיקי, והוא ספק לא נתן לה דבר, ואת"ל נתן לה דבר שמא נתן לה פרוטה קטנה ופסולה שאינה שוה פרוטה, ואת"ל נתן לה כסף שמא נתן לה מטביע מזוייף וכו', ע"ש:

אמנם המרדכי בשם הרא"ם ז"ל שהביאו רמ"א בד"מ סי' מ"ב אות ג', נראה דפליג על הרשב"א, כי הרא"ם ז"ל שם סובר אי איכא דבר המוכיח לא בעינן שיראו הנתינה ממש, דס"ל ידיעה שהוא דבר המוכיח בלא ראיה סגי בקדושין, ולא ס"ל כהרשב"א דבעי ראיה גמורה, ולא סגי בידיעה שהוא דבר המוכיח, ואע"ג דנידון הרא"ם ז"ל איירי שעד אחד ראה הנתינה ממש, ורק השני לא ראה, ונידון הרשב"א איירי ששניהם לא ראו הנתינה, אין זה עיקר החילוק שיש ביניהם בעיקר הדין, דהא חזינן להרא"ם דקאמר להדיא שזה העד שלא ראה הנתינה יוכל להעיד עדות שלמה, משום שראה דבר המוכיח, ושם לא היה דבר מוכיח אלא רק דבר זה, והוא שהעד האחד ראה הנתינה, נמצא עד זה שלא ראה כלל חשיבה ראיית חבירו לגבי דידיה דבר מוכיח, שעי"ז יכול להעיד כאלו הוא ראה ממש גוף המעשה, וכמ"ש הרא"ם בזה"ל, דאם עד ראה דבר המוכיח, יכול להעיד כאלו ראה גוף המעשה ע"ש, הרי כל הטעם שלו הוא זה, כי שם לא היה דבר מוכיח לעד האחד שלא ראה הנתינה, אלא רק זו הראיה שראה חבירו, משא"כ הרשב"א מפורש בדבריו שלא יועילו ההוכחות, שהוא הידיעה בלא ראיה גמורה, כי בנידון הרשב"א אע"פ ששני העדים לא ראו הנתינה הוה התם דבר המוכיח, ועכ"ז כתב הרשב"א שלא יועילו. ובודאי בנידון הרשב"א סובר הרא"ם, דיועיל עדות העדים, אע"פ ששניהם לא ראו הנתינה, כיון דהוה התם הוכחות לנתינה, כי הוא כללא כייל, כל שהעד רואה דבר המוכיח יוכל להעיד כאלו ראה גוף המעשה וזה ברור, ולקמן אביא עזר לדברי אלו מדברי רבינו אליה מזרחי, דכן הוא דעת הרא"ם ז"ל כמו שכתבתי, וכן מבואר ג"כ בדברי רמ"א ז"ל בד'מ הנז', דהרא"ם והרשב"א פליגי בזה, וכן מפורש להדיה בתשובת רמ"א ז"ל סי' למ"ד שהביא שם דברי הרא"ם ז"ל, וכתב דהרשב"א ומוהר"ם חולקין עליו וראוי לסמוך עליהם, ע"ש:

והנה נראה כי בדיני ממונות כ"ע מודים דסגי בידיעה בלא ראיה, כי הוא ש"ס ערוך בשבועות דף ל"ד, אך פלוגתא דהרשב"א והרא"ם הוא בדיני קדושין, דהרשב"א ס"ל אין לדמות דין הקדושין לדיני ממונות, והרא"ם מדמי דין קדושין לדיני ממונות, וכן ראיתי להרב בית שמואל בסי' מ"ב ס"ק י"ב, שהבין טעמו של הרא"ם הוא משום דיש לנו לדמות דין הקדושין לד"מ. אמנם ראיתי להגאון תומים בסי' צ' ס"ק י"ד, שהביא דברי הב"ש הנז' ופקפק בדבר זה, שמדמין דין קדושין לד"מ, שכתב באמת אי מהא יליף יש עליו תשובה, דבשלמא כאן בד"מ לא אברי סהדי אלא לשקרא, ואם יודה דחבל אין צריך לעדים כלל, א"כ פשיטא בידיעה כזה אנן סהדי דהוי אמת, ומה צורך לראיה עוד, משא"כ בקדושין המקדש בלא עדים גזרת מלך היא שאין קדושין חלין כלל, כי הצריכה תורה שני עדים, וא"כ מה בכך דהוה ידיעה, מ"מ ליכא כאן עדים ואמת דנתקדשה, אבל מ"מ כל שלא ראו העדים גזרת מלך היא שלא יועיל וכו' ע"ש, ודבריו אלו ברורים הם, וכ"כ מהרימ"ט ז"ל ח"ב באה"ע סי' מ"ג בד"ה הראש השלישי וכו' ע"ש, וכן נראה נמי מדברי מוהר"ם בתשובת מיימוני סוף ספר נשים סי' י"א, שרמזה רמ"א בד"מ דטעמא דמילתא הוא כל שלא ראו העדים הנתינה הו"ל כמקדש בלא עדים, דאין חוששין לקדושין אע"פ ששניהם מודים ע"ש. גם עוד תמצא טעם זה מפורש בתשובת הרדב"ז ז"ל ח"ג סי' תק"ב שרמזתי לעיל, ששם יליף מדברי הר"ן ז"ל בפ"א דקדושין. בסוגיא דקדיש בשיראי אי צריכי שומא, שכתב הר"ן ז"ל בפשיטות שאם אין העדים יודעים שדרכה להתייקר בו הו"ל כקידושין בלא עדים ולא מהני כלל, ומזה יליף הרדב"ז ז"ל לנדון דידיה דכ"ש הוא אם לא ידעו העדים אם נתן לה דבר או לאו דהו"ל כמקדש בלא עדים וכנז"ל ע"ש, וא"כ שפיר כתב הגאון תומים ז"ל דאיכא חילוק רב בין דין קדושין לד"מ, ואין לדמות זה לזה:

ודע כי בהאי סברא דחדית הר"ן ז"ל בפשיטות, שאם אין העדים יודעים שדרכה להתייקר בו הו"ל כקדושין בלא עדים ולא מהני כלל, נתקשיתי קושיא גדולה מהא דאמרינן בקדושין דף מ"ט, באומר ע"מ שהוא צדיק אפילו דמוחזק כרשע גמור ה"ז מקודשת מספק דשמא הרהר בתשובה בלבו, וכן ע"מ שהוא רשע אפילו שהוא מוחזק כצדיק גמור מקודשת מספק דשמא הרהר ע"ז בלבו, נמצא אע"ג דבשעת קדושין לא הוו ידעי העדים אם הרהר או לאו, שזה הדבר טמון בלב, עכ"ז מקודשת מספק, ולא אמרינן אין אלו קדושין כלל, דהו"ל מקדש בלא עדים, כיון דלא נודע לעדים שהוא הרהר הפך חזקה שהיה בו, וכדנקיט הר"ן ז"ל באם אין העדים יודעים שדרכה להתייקר בו אינה מקודשת. ונ"ל בס"ד לתרץ דיש לחלק, דכל היכא דהעדים רואין בעיניהם דבר המבטל את הקדושין בבירור, והצד המספיק לתקן הביטול ההוא אינו נראה בבירור לעיניהם, אלא מסתפקים בו, שנמצא בזה הביטול ברור והתיקון בספק, לא תועיל עדות זו, וכמו ענין דנקיט הר"ן ז"ל שהעדים רואין בעיניהם מה שנתן לה בתורת קדושין אינו שוה פרוטה, וזה הביטול של הקדושין הוא ברור לפניהם ולפני הכל, אך יש צד לתקן הביטול הזה שהוא אם היא מתייקרת בזה שנתן לה, ולהכי אם זה התיקון אינו ברור לעדים בטלה עדות זו, כיון דהביטול הוא ברור להם שהם יודעין דאין זה שוה פרוטה, משא"כ בהך דמקדש ע"מ שהוא צדיק או ע"מ שהוא רשע, הנה אע"ג דהוא היה מוחזק כצדיק או מוחזק כרשע, אין דבר זה ברור, שאין חזקה זו נחשבת דבר ברור בישראל, יען דכ"ע ידעי כל איש ישראל בענין צדקות או רשעות הוא מוחזק להשתנות כרגע, וככתוב לרגעים תבחננו, כי יש צדיק גמור וברגע א' הרהר בע"ז ונעשה רשע, ויש רשע גמור וברגע א' הרהר בתשובה ונעשה צדיק, ונמצא בענין זה של צדקות ורשעות כל אדם נחשב בגדר הספק בכל רגע ורגע, ונמצא דבר זה המבטל הקדושין שהוא מה שראו אותו קודם צדיק או רשע אין זה ברור, ולא אפשר שיהיה ברור, אלא הוא עומד תמיד בגדר הספק, ולכן כיון דחזו דנתן קדושין גמורים, כיון דזה הצד המבטל את הקדושין אינו ברור אלא הוא בספק, אין זה נחשב כמקדש בלא עדים, ולהכי מקודשת היא מספק:

ועוד נ"ל בס"ד לתרץ קרוב לזה, התם בע"מ שאני צ"ג בגוף הקדושין אין שום מחסור, אלא הם קדושין גמורים, ורק הערעור הוא בדברים אלו שהוסיף תנאי שאמר בנתינתו ע"מ שאני צדיק, וחזו ליה מעיקרא דהוה רשע ולא ידעינן אי הרהר בתשובה בההיא שעתא או לאו, ולהכי אע"ג דלא ידעי העדים אם הרהר או לאו, כיון דידעי שנתן קדושין גמורים אין זה חסרון וגרעון בעיקר העדות לחשוב כאלו קידש בלא עדים, משא"כ נידון הר"ן ז"ל הספק חל בגוף הקדושין שהוא דבר שנתן להתקדש בו שאינו שוה פרוטה, ולא ידעי העדים אם דרכה להתייקר בו או לאו, וכיון דהספק הוא בגוף הקדושין אם הם שוים פרוטה משום דדרכה להתייקר או לאו, כל דלא ידעי העדים דבר זה אין כאן עדות, וה"ז כמקדש בלא עדים:

ועוד נ"ל לתרץ בס"ד, דכל דבר שאפשר לעדים להכיר ולידע אי לא ידעי ליה חשיב זה חסרון בעדותם, וכאלו לא העידו עדות שלמה ואין כאן עדות, ולכן בדין הר"ן ז"ל כיון דאפשר לעדים לידע אם היא מתייקרת בו או לאו, אז אי לא ידעי זאת בשעת ראייתם הקדושין חשיב זה חסרון שלא ראו דבר שלם ואין כאן עדות כלל, אך התם במקדש ע"מ שהוא צדיק דלא אפשר לעדים לידע דבר זה כלל, דאין מי שיכיר וידע בהרהור כי אם השי"ת לבדו, לכן אין חסרון ידיעה זו מזיק בעדותם לומר לא ראו ראיה שלמה, ואין כאן עדות שלימה אלא כל שראו הקדושין מהני העדות, ורק משום דקמי שמייא גלייא מה שבלבבו, ואולי הרהר והוא היה צדיק אותה שעה כשקודש ואמר ע"מ שאני צדיק, אמרינן מקודשת מספק וצריכה גט מספק:

ודע כי סברה זו שאני אומר בתירוץ זה היא אמת, ומצאתי בס"ד לזה אילן גדול לסמוך עליו, והוא דאיתא בגמרא דבתרא דף נ"ו על פסוק ע"פ שנים עדים יקום דבר, דבר ולא חצי דבר, לאפוקי שנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה דלא מהני, דהוי חצי דבר, ומקשים מאי שנא מהא דאמרינן שם הרי אכלה שנה ראשנה בפני שנים, ושניה בפני שנים דמהני עדותם, והא הוי חצי דבר, ותירץ רשב"ם שם דשאני התם גבי חזקה לא היו יכולים העדים לראות יותר ממה שראו, והם ראו כל מה שהיו יכולים לראות באותה שנה, ומש"ה הוי דבר שלם, משא"כ גבי שערות, כל כת וכת היו יכולים לראות את השתי שערות, דהא ביחד היו השתי שערות, ולכן הוי עדות כל כת חצי דבר ע"ש, וכן תירצו התוספות בב"ק דף ע' ע"ב, דהתם ראו כל מה שהיו יכולין לראות באותה שנה ע"ש, הרי מכאן יוצא סמך לסברה זו שכתבתי בתירוץ השלישי בס"ד, דכל דאפשר לעדים לראות ולידע ולא ידעו הו"ל חסרון בעדות שלהם ואין זו עדות גמורה ואין כאן עדות כלל, ובנידון הר"ן אפשר לידע אם תתייקר בו אם לאו, משא"כ בהך דע"מ שאני צדיק דא"א לעדים לידע הרהור הלב אין חסרון ידיעה זה מזיק בעדותם, והוא ברור בעזה"י:

שוב נתבוננתי בדברי הרדב"ז בתשובה ח"ג סי' תק"ב שזכרתי לעיל, ומצאתי בדבריו יוצא לנו ישוב לקושיא זו שהקשיתי בדברי הר"ן ז"ל, מהמקדש ע"מ שהוא צדיק וכו' שכתב וז"ל, עוד כיון דהספק הוא בעיקר הדבר אם נתן לה דבר או לא נתן אין כאן עדות כלל, דבשלמא זרק לה קדושיה ספק קרוב לו ספק קרוב לה, אי נמי נתן לה כסף ואמר לה אחד מאותם הלשונות דמספקא לן אי הוו או לאו הוייא בכה"ג ספק מקודשת, אבל אי מספקא לן אי זרק לה או לא זרק לה, או אם נתן לה כסף או לא נתן לה, כיון דהספק הוא בעיקר הדבר אוקמינן לה אחזקתה ואינה צריכה גט, כיון שאין כאן עדות, עכ"ל, ומדבריו אלו מובן ישוב לקושיתנו הנז', אך הוא נכלל בתירוץ הב' שכתבתי בס"ד:

ולפ"ז נמצא אותה סברא שכתב הגאון תומים, דדיני קדושין שאני מד"מ, משום דהו"ל מקדש בלא עדים היא אמיתית, כי כן נמצאת סברא זו להדיא בדברי רבותינו הראשונים ז"ל שזכרתי. וראיתי להגאון קצות החשן ח"מ סי' צ' סק"ז שכתב על דברי הגאון תומים אין זו תשובה, ועשה סיוע והוכחה מדברי הר"ן ז"ל בפרק המגרש שהוא הפך זה יע"ש, והרואה יראה שיש לדחות דבריו בפשיטות. גם עוד מצאתי בתשובת מהרימ"ט ז"ל ח"ב אה"ע סי' מ"ג הנז"ל, בד"ה ושמא תאמר וכו' יוצא ישוב נכון לקושית קצות החשן שהקשה על התומים מדין הגט, דהתם שאני, כאשר הסביר מהרימ"ט ז"ל, וכבר כתבתי כי סברא זו שכתב התומים היא ברורה, והובאה בדברי הראשונים ז"ל, דיש לחלק בין דיני קדושין לד"מ:

והנה ראיתי בקצות החשן הנז' שם שפקפק בדמיון זה דמדמי ב"ש דין קדושין לד"מ דסי' צ' מטעם אחר, ובאמת טעם זה שחידש הרב קצות החושן בדבר זה היא נמצאת למהרימ"ט ז"ל בסי' מ"ג הנז"ל בד"ה הראש השלישי יפנה וכו', שכתב ולא דמי למקדש בפחות משוה פרוטה דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי, אע"ג דאין העדים יכולים להעיד וכו' ע"ש, והוא הטעם עצמו שחידש הקצות החושן מפורש יוצא בדברי מהרימ"ט ז"ל הנז', ועיין עוד להרב קצות החשן בספרו אבני מילואים על אה"ע בס"ק ה', שהביא מדברי הרשב"א דס"ל דמהני בקדושין ידיעה בלא ראיה, משום דכתב הרשב"א בעידי יחוד הו"ל אש כנעורת ע"ש, ובאמת לא נזכר בדברי הרשב"א כלל, ורק רמ"א ז"ל בד"מ הביאו מתשובת מיימוני בספר נשים, וכן הוא באמת דמצינו ד"ז מפורש בתשובות הנז' הנדפסים בסוף ספר היד להרמב"ם סוף הלכות סוטה, ושם בריש התשובות בסי' א' דחתים עלה רבינו מאיר בר ברוך כתוב זה, ושלשה טעמים נתן בדבר, חדא אש בנעורת ואינה שורפת, ועוד שלבו גם בה, ועוד שא"א לראות כמכחול בשפופרת דגנאי הוא, ולכך בצירוף ג' טעמים אלו תלינן בעידי יחוד דודאי בא עליה, אבל בדברי הרשב"א לא נזכר ענין זה של עידי יחוד, אך באמת בודאי הרשב"א לא יכחיש בדין זה של עידי יחוד ומודה בו, אבל אין קושיא לדבריו מדין זה של עידי יחוד, די"ל שאני התם דאיכא צירוף שלשה טעמים הנז"ל שכתב בתשובת מיימוני, ולהכי תלינן דודאי בא עליה, ולכן תמיה לי בדברי הרב קצות החשן הנז' איך בא להוכיח מזה דסבר הרשב"א בקדושין סגי ידיעה בלא ראיה, וכפי הנראה שהטעהו לשון הגאון בית שמואל שהביא דברים אלו של עידי יחוד על שם הרשב"א, ובאמת הב"ש ז"ל אגב שטפיה כתב כן בלא דקדוק, שדבר זה לא נזכר בדברי הרשב"א, והוא היה לו לראות מקור הדברים בדרכי משה, ששם מפורש בהדיא שדברים אלו הם מתשובת מיימוני הנ"ז:

עוד אני אומר שבודאי הגמור שגם בדיני קדושין דבעי הרשב"א ראיה גמורה אי אתרמי בהו מאותם חזקות שארז"ל מצד הסברא, או מכח רובא, שעל זה גזרו אומר למימר אנן סהדי דהוה הכי, אע"פ שלא ראינו בעינינו, הנה בזה יודה הרשב"א ז"ל שיועיל זה בדיני קדושין כמו ראיה גמורה של שני עדים גמורים. ותו דהא אמרו בקדושין דף פ', א"ר יוחנן מלקין על החזקות וסוקלין ושורפין על החזקות, וידוע דחזקה דאתייא מכח סברא או מכח רובא, אלימא טפי בעדים ברורים, וכאשר נכתוב בזה לקמן בעזה"י, ואמאי לא תהני בקדושין, וא"כ ודאי הרשב"א יודה בכל כה"ג, ורק על אומדנות אשר לא שיערום רז"ל שדעתם רחבה מדעתנו, שיש לצדד בהם צדדין לכאן ולכאן ע"פ השערת שכלינו הקצר, וכמו הנך אומדנות דנידון האתרוג הבא בשאלה בהרשב"א הנז"ל, בזה הוא דקאמר הרשב"א דאין סומכין על אומדנות אלו בקדושין, ובעי ראיה גמורה, כן נראה ברור: ועוד נמי י"ל, אפילו באומדנות שלא נתפרשו בדברי חז"ל לעשות מהם חזקה ולומר בהו אנן סהדי, הנה אם הוא דבר הנעשה בפומבי דהיינו לפני קהל ועדה, שנתקבצו שם בעת הקדושין, ובא החתן וקדש אותה, ונמצא בידה כסף הקידושין, אע"פ שלא ראו העדים ולא זולתם נתינת הכסף מידו לידה, ורק שמעו קולו שאמר הרי את מקודשת לי, גם בזה יודה הרשב"א דחשיב קדושין גמורים כראיה ממש, יען כי על דבר כזה יש לנו לומר אינן סהדי שנתן לה הקדושין בידה כדת וכהלכה, והוי כאן חזקה דאתיא מכח סברא והיא אלימתא, יען שזה דומה להיכא דיש עדים שזרק לה קדושין לתוך חצירה, וראו שהגיעו הקדושין כנגד אויר החצר, אע"ג דלא ידעו אם נפלו תוך חלל המחיצות דהויא מקודשת בודאי, וכמ"ש בתשובת מיימוני שבסוף ספר נשים הנז"ל, והיינו משום שיש כאן חזקה דאתיא מכח סברה, והיא אלימא, דאמרינן בזה אנן סהדי דהוה הכי, והו"ל כעדות ברורה בעדים גמורים:

וכן מצאתי בחוות יאיר סי' י"ט וז"ל, ואין לפקפק עוד ולומר שהרי העדים צריכין לראות הנתינה ממש, ולא סגי בשמיעה כמ"ש ג"כ רמ"א, והוא משו"ת הרשב"א סי' תש"ף ואפשר דלא השגיח שום אדם זולת העדים לראות, נלע"ד דדוקא בנידון ההוא ששני עדים היו עומדין אחורי הגדר ושמעו לשון הקידושין שקידש את פלונית באתרוג ולא ראו הנתינה, דאע"פ שאח"כ יוצא האתרוג מתחת ידה אינן קדושין דמאן לימא לן שנתן לה בשעת אמירה, דילמא זמן מה בתר הכי יותר מכדי דבור, או לא נתן כלל בידה רק הניחו ולקחה, וכה"ג אנפי טובא, משא"כ בחופה הנעשית לפני קהל ועדה, נ"ל דסגי בשמיעה להיות עדות נאמנה אם היא יוצאת וטבעת קדושיה בידה וכו' עכ"ל ע"ש, והוא הדבר אשר כתבתי ממש:

וראיתי להגאון העשל ז"ל בספר יהושע אה"ע סי' פ"ט דף מ"ג עמוד ג', שעשה סברה אחרת לחלק בין נידונו של הרשב"א ובין דין עידי יחוד, דחידש הרב ז"ל שם לחלק בין אומדנות שהיו בשעת נתינת הקדושין, ובין אומדנות שהיו שלא בשעת נתינת הקדושין אלא אח"כ, וסבר מר דגם הרשב"א ז"ל יודה היכא דאיכא אומדנות גמורות בשעת נתינת הקדושין דיועיל בזה יע"ש, ובספר בית מאיר הביא דברי הב"ש הנז' וכתב לא דק וכו', וכתב שם בהיכא דאיכא קרוב לודאי כגון שזרק לה קדושיה והגיע נגד אויר החצר, ולא ידענן אש הגיע לתוך המחיצות ה"ז ספק מקודשת, אבל אם אמר לקדשה ונכנס עם הכסף בידו עמה לתוך חדר, אין זה קרוב לודאי, ולא חיישינן, וקדושי ביאה הוי קרוב לודאי ע"ש. ובספר בית הלל כאן כתב, אבל קשיא לי על מור"ם שפסק כהרשב"א כאן בש"ע וכו' ע"ש, וכונתו להקשות על מור"ם איך פסק כאן כהרשב"א בפשיטות בלי חולק, דהלא י"ל דהרשב"א לשיטתיה אזיל דבעי שני עדים ממש בקדושין דמדמי לד"ן, ולהכי גם בהאי דינא דידיעה בלא ראיה מדמי לה לד"ן דבעינן ידיעה וראיה ממש, אבל למאן דסבר דחוששין לקדושי ע"א דלא מדמי לה לד"ן, אפשר לומר דגם להאי דינא דידיעה וראיה מדמי לה לד"מ ולא לדין, וסגי בידיעה בלא ראיה, ומאחר דמור"ם פסק לחוש לסברא זו דס"ל חוששין לקדושי ע"א להצריכה. גט, א"כ בעדות של ידיעה בלא ראיה חוששין להצריכה גט, ואיך פסק כאן בפשיטות כהרשב"א דאין צריכה גט, זו היא כונת בית הלל בקושיא הנז', והוצרכתי לפרש דבריו, כי ראיתי להרב כרם שלמה סי' כ"ד דף ע"ו שהביא דברי בית הלל הנז', ולא הבין כונתו כמו שכתבתי, ולכן כתב מה שכתב יע"ש, אך כונתו ברורה כמ"ש בס"ד, ואין צורך להאריך עוד בזה:

ועתה אבא בס"ד לדבר בנידון השאלה דידן, דע"פ כל הנז"ל נראה בנ"ד אין חשש בקדושין של אהרן הנז', ואין הבת תפאחה הנז' צריכה גט ממנו, והוא דלא מבעייא אליבא דהרשב"א ז"ל וכל אותם קמאי ובתראי דאזלי בשיטתיה, דס"ל כל שלא ראו העדים הנתינה, אע"פ ששמעו שאמר הרי את מקודשת לי אינו כלום ואין צריכה גט, דהא בנ"ד נמי לא ראו הנתינה מידו לידה, ורק שמעו שאמר הרי את וכו' דאין ממש בקדושין אלו ואין צריכה גט, אלא גם לסברת הרא"ם דס"ל אם העד ראה דבר מוכיח שיכול להעיד כאלו ראה גוף המעשה, וגם לסברת האומרים להדיה דדיני קדושין דמו לד"מ דסגי בידיעה בלי ראיה, הנה גם הם מודים בנ"ד דאין כאן קדושים כלל, יען כולהו קאמרו להדיא דבעינן דבר המוכיח שהוא ידיעה בלי ראיה האמור בדיני ממונות וכאן בנ"ד ליכא דבר מוכיח כלל לא בתחלה ולא בסוף יען דהעדים לא ראו מתחלה כסף קדושין ביד אהרן הנז', וגם לא ראו הכסף ביד תפאחה הנז', וגם לא שמעו שהיה ביניהם סיפור דברים של קדושין, וגם לא אמר להם אהרן הנ"ז בתחילה שרצונו לקדש הבתולה תפאחה הנז' אלא אדרבה הם שמעו וידעו שהבת הנז' באה שם לתבוע חוב שלה, והוא אמר לה, שאתן לך מעות חוץ מן החוב שליכי, והיא השיבה שמקבלת המעות בעד חוב שלה, ורק בתוך אלה הדברים שמעו קול יוצא מפי אהרן שאמר הרי את מקודשת לי, ולא ראו בעיניהם כלום, נמצא אין כאן הוכחה של קדושין, אלא אדרבה יש הוכחה לסתור הקידושין דמוכח דלא הוה קדושין כלל, וזה ברור:

גם עוד לפי אומד הדעת יש כאן הוכחה להפך לסתור הקדושין, דמוכח דלא הוה כאן קדושין, יען כי זה אהרן רואה כל אותם אנשים שהיו שם עוסקים במלאכתם אשר עיניהם צופות ומביטות במלאכתם, וכדהוה הכי באמת, ואם הוא רוצה לקדש הבת ההיא, היה צריך שיאמר קודם קדושין לאותם האנשים שיתנו דעתם וישאו עיניהם ויראו על מעשיו שרוצה לקדש את הבת, מאחר דלא היה לו עדים אחרים שם, לכן יש כאן הוכחה להפך, לומר שזה נתן תחלה הכסף לפרעון החוב כאשר בקשה ממנו, וכאשר אמרה לו כן בפירוש, ואחר שנתן לה הכסף אז בדרך שחוק הוציא מפיו דברים אלו של הרי את מקודשת לי, והרי מלבד דליכא כאן דבר מוכיח לאמת הקדושין, אלא אדרבה יש דבר המוכיח בביטולם ולומר דלא הוה קדושין כלל, ולכן פשיטא דגם הרא"ם ז"ל וכל אותם החוששין לדמות דין הקדושין לד"מ, כולם יודו דאין כאן חשש קדושין כלל:

ועוד אני אומר הכרח בזה במלתא דמסתברא, דהא ודאי לכ"ע לא גרע עדות קדושין מד"מ, והנה בכה"ג דנ"ד ודאי אפילו בד"מ אין כאן עדות של כלום, אטו אם עדים שמעו שאמר ראובן לשמעון הא לך מנה בתורת הלואה, ואם לא ראו הנתינה, גם לא ראו שיש ביד שמעון מעות, וגם ביד ראובן לא ראו מעות, וגם לא ידעו שהיה ביניהם מתחלה איזה דברים על ענין הלואה שרוצה ללות ממנו, היתכן בעולם שיש מי שיאמר שתועיל עדות זו כלום, ואם אתה אומר כך בדין הממון כ"ש בדין הקדושין דנ"ד וכ"ש אי איכא רעותות אחרים שהוא דבר המוכיח להפך וכאשר כתבנו:

וכן מצאתי מפורש יוצא על דברי הרא"ם ז"ל הנז' מתשובת רבי אליה מזרחי ז"ל סי' למ"ד דף כ"ה ע"ד, וז"ל ואי משום דאיכא סהדא אחרינא בהדיה דקא מסהיד, איך שמע לפרח הנז"ל שהיה אומר להבחורה הנז"ל היא אשתי, ועד הרואה דבר מוכיח ונראה יכול להעיד כאלו ראה גוף המעשה כדאמרינן בגיטין ובקדושין, וב"ה אומרים הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה כמ"ש המרדכי בשם הרא"ם, הא ליכא הכא דבר מוכיח ונראה, דדוקא גבי עידי יחוד איכא למימר, כיון דגייסי אהדדי מוכחא מילתא דלא נתייחדו אלא לשם ביאה, וגבי שני עדים ששמע לאחד שאמר לאשה הרי את מקודשת בטבעת זו, והאחד מהם לא ראה נתינת הטבעת, (זה הנידון של הרא"ם שהביא המרדכי) מצינן למימר דמיירי כגון שאמר לה לפני שניהם הרי את מקודשת לי בטבעת זו, והאחד מהם ראה נתינת הטבעת דמוכחא מלתא שהיה שם נתינת הטבעת וכו' עכ"ל ע"ש. הרי הגאון רבי אליה מזרחי ז"ל הבין בפשיטות, כל טעמו של הרא"ם שהביאו המרדכי הוא משום דאיכא דבר מוכיח, וראיית העד אחד לבדו חשיבה אצל חבירו עד השני דבר מוכיח, דעל כן אע"פ שלא ראה הנתינה הוא בעצמו הנה הוא יוכל להעיד עדות שלימה, וא"כ בנ"ד שלא היה שום דבר מוכיח לא בראיית עד אחד על הנתינה, ולא שאר מיני הוכחות, אז לכ"ע אין בזה חשש קדושין, ואינה צריכה גט וכדכתיבנא:

גם ראיתי להגאון דברי חיים מצאנז ז"ל, בח"ב באה"ע סי' ס"ו שכתב וז"ל, הנה הע"א שאמר שלא ראה כלל אם נתן דבר לנערה, זה אינו עד קדושין כלל כיון שלא ראה המעשה, ובזה כ"ע מודים דאין כאן הוכחה כלל שבא לידה, וא"כ בנ"ד כ"ע מודים דאין כאן עדות, דכל שלא ראה, וליכא הוכחה כלל על הנתינה לידה, לכ"ע לא הוי עד כלל וכו' ע"ש. גם ראיתי להגאון בית אפרים באה"ע ח"ב, בשאלה נ"ז דף י"ז ע"א שכתב וז"ל, אפילו בעדותו של רבי יואל אין בו ממש, כיון שמעיד בפירוש שלא ראה בשום פעם הטבעת ביד הבתולה רק ביד המקדש, ובכה"ג אף אם היה שומע שאמר הרי את מקודשת לי, לא מהני דאמירה בלא נתינה לאו כלום הוא וכו', ולא ראיתי לפלפל בזה כיון דבנ"ד לא ראה הטבעת ביד הבתולה, ואין כאן לא ראיה ולא ידיעה שיהיה עד כלל עכ"ל ע"ש, וכן ראיתי להגאון שבילי דוד סי' מ"ב סק"ה, שכתב ונלע"ד דאפילו להמרדכי בשם הרא"ם דס"ל דמהני ידיעה, היינו שראו עדים עכ"פ בשעת מעשה הידיעה דהיינו הוכחה, אבל כאן לא ראו אפילו הוכחה, רק שמעו שאמר התקדשי לי, ורק אח"כ ראו, אבל בשעת מעשה אפילו ידיעה לא היה להם, ע"כ ע"ש:

ועוד ראיתי להרב כרם שלמה ז"ל, באה"ע סי' כ"ד דף ע"ו ע"ד, דגם הוא פסיקא ליה כל היכא דליכא דבר המוכיח לא מהני ואין כאן עדות כלל יע"ש. והנה מצאתי להרב ז"ל, אע"ג שסמך על זה בנ"ד, עכ"ז לרווחא דמלתא עשה שם בנידון דידיה עוד רעותא אחרת מצד ספק אחר, לבלתי יצרכנה גט מחמת העדות ההיא, וכנז' שם בדף ע"ז ע"ב בד"ה כלל הדברים וכו' יע"ש. ומה שהוצרך הרב לעשות בנ"ד רעותא אחרת, היינו דבנ"ד הוה קצת דבר מוכיח, יען שראו העדים נכנס ובידו טבעת, וגם שאמר להם שיהיו עדים וידעו שנכנס לקדש, וגם ראו שתפס ידה בידו, והרי כאן הוכחות דמסתמא נתן לה הטבעת בידה בתורת קדושין כהלכה, דאל"כ למה הביא הטבעת ולמה תפס ידה, ולמה אמר להם שיהיו עדים אם אינו רוצה לעשות קדושין גמורים כפי הדין למסור בידה הטבעת, ואע"פ שהעדים הסירו עיניהם אח"כ ולא ראו היטב, עכ"ז הוא לא ידע שהחזירו פניהם ולא ראו, אלא חשב שהם רואים כל המעשה מתחלה וע"ס, כי הוא לכך הזמינם ואמר להם שיהיו עדים, ולהכי בנידון הרב ז"ל צריך היה להוסיף טעם אחר מכח ספק אחר לבטל הקדושין שלא תצטרך גט, משא"כ בנדון דידן דלא הוה שום דבר מוכיח כלל דלא ראו העדים כסף הקדושין לא בידו תחלה ולא בידה אח"כ, וגם לא ידעו ולא שמעו ממנו שרוצה לקדש הבת ההיא, וגם הוא לא א"ל שיהיו עדים בדבר, ואע"פ שהיה רואה אותם עוסקים במלאכתם ועיניהם מביטות במלאכתם, לא א"ל שישימו עיניהם למעשיו, הנה בודאי בכה"ג אין מי שיאמר שיש מיחוש בזה, דאין כאן דבר מוכיח לקדושין כי אם אדרבה איכא דבר מוכח לביטול הקדושין, וכאשר הסברנו לעיל, ועוד הסברנו כי בכה"ג גם בד"מ ליתיה, ואין בה ממש וכ"ש בקדושין:

ודע כי מדברי עצי ארזים סי' מ"ב ס"ק י"ג שעשו חילוק חדש שם, הייתי רוצה לעשות רעותא אחרת בנ"ד לביטול הקדושין, אך איני יודע בבירור איך היתה עמידתה של הבת ההיא כשקבלה המעות, דאולי היו אותם העדים מאחוריה שהיא אינה רואה אותם, מיהו אין אנחנו צריכין להוסיף רעותא אחרת בנ"ד ולעשות סניף אחר, כי יספיקו הדברים שכתבנו לענין הלכה לכ"ע:

ועדיין צריך אני להודיע, דאע"פ שנראה מהרשב"ץ ח"ג סי' פ"ד שהביאו יד אהרן הגהב"י אות ל"ז, דס"ל אפילו השני העדים לא ראו המסירה ה"ז מקודשת, ע"ש, אין משם ראיה לסתור מה שהעלינו בס"ד בנ"ד, דהתם מפורש להדיה דהאיש והאשה הזמינו את העדים להעיד על הקדושין, ולענין קדושין נתכנסו, אלא שהעדים לא ראו מסירת הקדושין בידה, ולכן כתב שאין זה מבטל הקדושין, כיון שבאמת מקודשת באותו מעמד, ואיש ואשתו מודים בדבר שנעשו הקדושין כהלכה במסירה מידו לידה, בודאי שכן נהיה וכן נעשה כהלכה, משא"כ בנ"ד דלא היה כל זה, ודאי גם הרשב"ץ יודה דאינו כלום:

עוד דע כי מצינו לרמ"א ז"ל בסי' מ"ה סעיף א', שכתב ויש מחמירין אם שלח בעדים אע"ג דלא היו עדים בנתינה לאשה, וציין על תה"ד סי' ר"ז, ועיין מ"ש בית שמואל ס"ק י"ב שנתעורר בזה מסי' מ"ב, מאם לא ראו העדים הנתינה לידה, שכתב חזקה דהכא דומה לעידי יחוד ע"ש, וכן כתב הט"ז שם ס"ק י"ז, אע"ג דלא היו עדים בשעת נתינה, כיון דעכ"פ היו בשעה שנתן לשליח הסבלונות, אמרינן חזקה שליח עושה שליחותי, והו"ל כקדושי ביאה וכו' ע"ש הנה אין מזה סתירה לנ"ד, דהתם איכא טעמא דחזקה דשליח עושה שליחותו, וחזקה אלימא דסמכינן עלה בעלמא בעדות של עדים, משא"כ בנ"ד ליכא האי טעמא דחזקה:

ואם תאמר זה תינח לסברה זו שהביא רמ"א, דבעינן עדים בשעה ששלח הסבלונות, ורק כשנותנים הסבלונות לאשה לא בעינן עדים, משום דבזה איכא טעמא רבא דחזקה כמ"ש הב"ש והט"ז וכאמור, אך מה תענה לסברת הר"י ור"א ממיץ, דס"ל אע"ג דליכא עדים כלל מהני, ולא עוד אלא שהגאון ב"ח ז"ל סובר גם רבינו שמחה ס"ל אין צריך עדים לא בתחלה ולא בסוף, וא"כ מכח סברות אלו יש לחוש גם בנ"ד, אע"ג דלא הוה עדים על הנתינה כלל, הנה גם מזה אינו יוצא סתירה למה שהעלינו בנ"ד, כי באמת הגאון ב"ש שם בס"ק י"ב כתב וז"ל, וב"ח מחמיר אפילו אם ליכא עדים ששלח לה הסבלונות, ולא היה עדים בשעה שנתן לידה, אלא המנהג הוא לשלוח מתנה אחר השידוכין, ורובם מקדשים והדר מסבלי אנן סהדי כאלו קידש אותה בפנינו, אע"ג דבעלמא קי"ל אפילו אם פירש בהדיה לשם קדושין לא מהני אם היה הנתינה בלא עדים, אפילו אם שניהם מודים, שאני הכא הואיל המנהג הוא לשלוח טבעות אחר השידוכין ורובם מקדשים והדר מסבלי אנן סהדי לזה, וכן דעת הר"י והר"א ממיץ, והוי כמו אם יש עדים דרקדו בפניהם דקי"ל דהא בחזקת בתולה, אע"ג דאינו ידוע אם היתה בתולה, מ"מ כיון דרקדו בפניה הוי דבר שמוכיח על זה, הוי עדות להוציא ממון, כן הכא נמי הוי עדות כיון דמוכח כן עכ"ל. הרי הגאון ב"ש נרגש בכל זה, ויישב הענין שפיר, דגבי סבלונות שאני משום דאיכא מנהג ידוע לשלוח טבעות, וגם רובא דעלמא מקדשין והדר מסבלין, ובזה יש לומר אנן סהדי על זאת, וכונתו לומר דאיכא הכא חזקה דאתיא מחמת רובא ואנן סהדי בזה, וכל דאיכא למימר אנן סהדי הו"ל כעדות עדים גמורים, ועיין מהרימ"ט ח"ב באה"ע סי' כ"ח מה שהאריך בענין זה, ע"ש:

והנה באמת בספר תרומת הדשן עצמו בסי' ר"ז, ששם מקור הדברים של רמ"א, מבואר הטעם יפה ומורחב יותר ממ"ש בית שמואל, וז"ל ומספר אור זרוע גדול הועתק לי אותה תשובה דרבינו שמחה באורך, וכתב בה דאפילו לפירוש רש"י לא בעי עדים בשלוח סבלונות, אי הוה באתרא דרובא מקדשי והדר מסבלי, משום דהך סברה דשלוח סבלונות חששה ברורה כחזקה שאינה פוסקת שהיא באה מכח הרוב כמו החזקה שאין עדים חתומים על השטר אא"כ נעשה גדול, וכן חזקה שאין אדם פורע תוך זמנו, וחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, דכל הני חזקות באים מכח הרוב, כלומר רוב בני אדם אין עושין אלא כענין זה, אפילו בדיני נפשות סמכינן אחזקה כה"ג, וחזקה דפוסקת כגון אשה זו בחזקת פנויה עומדת, או בחזקת אשת איש עומדת, והכא נמי אית לן לומר דכל השולח סבלונות אחר שידוכין, הואיל וכן דרך החיתונים ודאי בתורת קדושין שלח, ואנן סהדי כאלו קדשה בפנינו ולא בעי עדים על הקידושין ואע"ג דבעלמא אפילו פירש להדיה לשם קדושין בלא עדים לא מהני, אפילו שניהם מודים, שאני התם דליכא למימר אנן סהדי, אבל הכא איכא למימר אנן סהדי ומהני שפיר עכ"ל ע"ש. הרי לך דברים ברורים ומחוורין מלתא בטעמא ומסתברא, וכבר נודע ג"כ מספרן של ראשנים ז"ל במה הוא תוקף החזקה דאתיא מכח סברה, או מכח רובא דכחה רב על שאר חזקות, ולך נא ראה למהרימ"ט ז"ל ח"ב בח"מ סי' כ"ז ע"ש, וכ"כ כדבריו מהריק"ו ז"ל שורש ע"ב, דחזקה הבאה מחמת טעם כגון חזקה דא"א פורע ת"ז או חזקה דא"א שותה בכוס אא"כ בודקו, בכתובות דף ע"ה, פשיטה שאין חזקת ממון עומד כנגדה ע"ש, וא"כ בנ"ד דליכא חזקה, וליכא אנן סהדי, שפיר העלינו בס"ד דאין עדות זו כלום לכ"ע:

ובחפשי באמתחות האחרונים ז"ל, ראתה עיני תשובת הגאון חתם סופר ז"ל אה"ע סי' ק"א דף ע' ע"ב, וגם מדברי הגאון הנז' יוצא סעד וחוזק למה שהעלינו בס"ד בנידון השאלה. דידן, ברם תמיהא לי בדבריו, מה שפירש דברי הרא"ם ז"ל, דאיירי שלא היה בחדר כי אם המקדש והאשה. ולא היה שום אדם שיתן לה הטבעת זו אלא הוא וכו', ותמהני מנ"ל הא כי בדברי הרא"ם ז"ל אין זכר לזה, ואנא עבדא כבר פרשתי לעיל דדבר מוכיח שהיה שם הוא מה שעד האחד ראה הנתינה, וכבר הבאתי לעיל תשובת הגאון רבי אליה מזרחי, דמוכח שגם הוא הבין כן בדברי הרא"ם ז"ל, ועוד תמיהא לי טובא בדברי הגאון ח"ס הנז', שכתב שהיה לו צער גדול על הרשב"א, איך יחלוק על כל זה, וגם תמה על הגאון ב"ש בסי' מ"ב שהיה לו להביא מרגינתא, והיינו הך דסבלונות שהביא רמ"א בסי' מ"ה, והוא השיאו לדבר אחר וכו' ע"ש, ואנא עבדא לא ידעתי למה נצטער אותו צדיק על הרשב"א ז"ל, ולמה תמה על הב"ש דהיה לו להביא מרגינתא הנז', והלא בהך דסבלנות מפורש הטעם דלא בעינן עדות עדים לא בתחלה ולא בסוף, היינו משום דהתם איכא טעמא דחזקה, ואנן סהדי דזה יספיק בשני עדים כשרים, וכאשר כתב הב"ש עצמו זה בסי' מ"ה ס"ק י"ב, וכאשר הדבר מפורש יוצא בתרומת הדשן עצמו שהביא רמ"א ז"ל ממנו, וכאשר העתקתי דבריו לעיל, וא"כ אין מדין זה קושיא על הרשב"א, ואין הרשב"א חולק על זה, גם הגאון ב"ש לא מצא מרגינתא בזה להיות נגד דברי הרשב"א, דכל דאיכא חזקה ואית לן לומר אנן סהדי כאלו יש עדים גמורים בדבר, ועל מה היתה חרדה זו שחרד הגאון ח"ס ז"ל במציאה זו שמצא, והוא דבר פשוט, ואחר הס"ר מכבוד תורתו אגב ריהטיה וחורפיה לא עיין בד"ז היטב:

ודע דראיתי להגאון בספר המקנה בסי' מ"ב, שגם הוא נטה דעתו להשוות דעת הרשב"א עם דעת הרא"ם ז"ל, אך יצא לחדש דבר מציאות מדעתו הרחבה, ולא ידעתי מנין לו זה, אך גם לפי דבריו יצא סיוע וחוזק למה שהעלינו להלכה, בנ"ד, לבטל הקדושין דאין כאן עדות:

גם חזי הוית להרב בירך משה גלאנטי ז"ל בסי' ל"ג, שנשאל שאלה השייכה לענין כזה, ושם הביא דברי הרשב"א והרא"ם והאחרונים שדברו בזה, ושם הובאה תשובת הגאון מהריט"א ז"ל, שהצריכה גט ואח"כ חזר והודה להרב המחבר להתירה בלא גט, כאשר העתיק דבריו שם בדף קל"א ע"ג ע"ש, וזאת אגיד דנידון הרב המחבר הנז' אע"פ שהעדים לא ראו הנתינה, עכ"ז גרע טפי מנידון שאלה דידן, ורב המרחק ביניהם, יען דהתם הוה אומדנות מוכיחות אצל העדים שהיתה נתינת הטבעת מידו לידה, הא' כי ראובן הביאם והכניסם לבית כדי שיעידו, ואמר להם בפירוש קודם שתפס ידה פ' ופ' הוו עדים, הרי הזמינם שיעידו על מעשה הקידושין שעושה, ונתברר בכל זאת אצל העדים שלא כונתו לשחוק אלא לשם קדושין גמורים נתכוון, ואם לא נתן כלום בידה למה הביאם שיעידו, אטו הוא ידע שהעדים לא יתנו עיניהם היטב לראות, אדרבה כיון שא"ל הוו עדים יודע שישימו עיניהם על מעשיו ויראו מה נותן, ואין לך הוכחה גדולה מזו דאמרינן ודאי נתן, ולא שייך לומר כונתו לשחוק מאחר דטרח להביא את העדים בתחבולה לאותו מקום כדי שיראו הקדושין ויעידו, על כן אמרינן ודאי עשה כדת שנתן הקדושין בידה. ועוד, העדים ראו שתפס יד האשה בחזקה, והיתה מכרחת ידה, והוא תפס בחזקה וכנז' בשאלה, ואם אינו נותן לה דבר בידה למה תופסה, ואם היא אינה רואה שיש בידו דבר ליתן לה למה היתה מכרחת ידה, ולמה בכתה, וא"כ גם זו הוכחה שנתן לה דבר, ולכן חש הרב המחבר באותו נידון לסברת הרא"ם ז"ל, כיון דהרא"ם קא פסיק ותני שאם רואין דבר מוכיח יכולין להעיד כאלו ראו גוף המעשה, ובאותו הנידון של הרב המחבר הוה דבר מוכיח כאשר כתבנו:

ואגב אורחא אזכיר מה שראיתי שם בספר הנז' בסי' ל"ה, דברי רבני אר"ץ אשר דברו בענין זה וכנז' בד"ק בדף קל"ז ע"א וע"ב וע"ג ע"ש, ואחהמ"ר מכבוד תורתם נשתבשו משנאייהו בדברי הגאון בית שמואל, וגם בדברי הרא"ה, דבאמת הרא"ם קא פסיק ותני בטעם השני, דכל דאיכא דבר מוכיח יכול העד להעיד כאלו ראה גוף המעשה, ולדידיה מוכרח לומר אפילו כל העדים לא ראו הנתינה, אי איכא אומדנות והוכחות על הנתינה דיכולים להעיד, ולהכי משוה הב"ש ז"ל את הרא"ם ואת הרשב"א חולקים, וכל אותם דוחקים שנדחקו לפרש דברי הב"ש לכונה אחרת אין להם מקום ליאמר, דכונת הב"ש פשוטה וברורה כמו שכתבנו בס"ד:

ועתה אבא לבאר בס"ד, הטעם השני שיש לנו בהיתר הבת תפאחה הנז' לבלתי נצריכה גט, והוא דכתב בש"ע סי' כ"ח סעיף ג', אם החזיר לה החוב שהיה לה אצלו, ואמר לה כנסי סלע זה שאני חייב ליכי, והרי את מקודשת לי בו קודם שתטלנו, ונטלתו ושתקה אם היה ביניהם שידוכין ה"ז מקודשת, ואם לא שידך אינה מקודשת עד שתאמר הן וכו'. וכתב רמ"א ז"ל בהגה"ה, וכל זה שאמר כנסי סלע זה שאני חייב ליכי, אבל אם אמר לה כנסי סלע זה סתמא, וחזר ואמר התקדשי לי בו, אע"פ שחייב ג"כ והגיע זמן הפרעון, מקודשת ואינה יכולה לומר לפרעון קבלתיו ע"ש, והנה דין זה שכתב רמ"א הביאו הר"ן בפ"ק דקדושין, ומקורו בתשובת הרשב"א סי' אלף רכ"ז, וטעמא דמלתא בנתן לה סתם דמקודשת, משום דסתם אשה ניחא לה להתקדש, מדריש לקיש טב למיתב טן דו וכו', וכן מפורש טעם זה היטב בחדושי הרשב"א על קדושין דף י"ג ע"ש:

הנה מפורש יוצא בדין הנז', בהיכא דא"ל כנסי סלע זה בסתם, וחזר וא"ל התקדשי לי בו וקבלתו, דמקודשת בזה אע"פ שהוא חייב לה, והגיע זמן הפרעון, הנה כל זה איירי באשתיקה, ולהכי אמרינן אע"ג דהוא חייב לה, כיון דאשתיקה כששמעה שא"ל בתורת קדושין, ודאי גם היא קבלתו בתורת קדושין, ואינה יכולה לטעון אח"כ לשם פרעון קבלתיו, והיינו משום דאמרינן חזקה אשה ניחא לה להתקדש, וכיון דאשתיקה אדעתא דקדושין קבלתו כאשר אמר לה:

והשתא דייקינן מינה, דאם אמרה להדייא בתחלה בפירוש שהיא אינה רוצה לקבלו אלא לפרעון חוב, אע"פ שהוא אמר לה בפיו כשמסר לידה שנותן לקדושין והיא קבלתו והלכה אינה מקודשת לכ"ע, דאמרינן ודאי בתורת פרעון קבלתו, כאשר גילתה דעתה ואמרה לו כן בפירוש, ולא חששה לדבריו שאמר הרי את מקודשת לי בזה ונראה טעמא רבה איכא הכא, דכל כה"ג שאמרה בפירוש שרוצה לקבלו בתורת פרעון, אז שתיקה דידה בעת ששמעה הדיבור של הקדושין אינה מבטלת דבור שלה, אלא בעינן שתאמר הן, משא"כ היכא דלא אמרה בפירוש שמקבלת לפרעון, אז אמרינן כיון דשתקה בעת שאמר לה הרי את מקודשת, מסתברא דקבלה אותם בתורת קדושין, כאשר אמר לה משום דרוצה אשה להתקדש:

ולפ"ז בנ"ד שבאה הבת לתבוע מאהרן החוב שחייב לה, והוא אמר לה בזה"ל האדה אבו אל כ'מסי בראני מן ג'יר טלביך, זה הוי כאומר לה כנסי סלע זה בסתם, כי דברים אלו שאמר בראני מן ג'יר טלביך, אפשר לפרש דכונתו לומר לה שנותן לה זה במתנה, ואפשר נמי לפרש דכונתו שנותן לה בשביל קדושין כדי לקדשה בזה, כי דבריו סובלים כו"כ, והיא השיבה על דבריו ואמרה אנ"א מ"א אער'ף בעדלי ארבע קרו"ש, דכונתה לומר איני מקבלת זה החמשה קרו"ש אלא לפרעון חוב, ונשאר לי אצלך עוד ארבעה קרוש, נמצא בדבריה אלה ביטלה דבריו, בין אם כונתו היתה לתת המטבע ההיא במתנה, בין אם כונתו היתה בשביל קדושין, כי אמרה איני מקבלת מטבע זה אלא לפרעון, וביררה החשבון שאמרה עתה לא נשאר לי אצלך אלא ארבע קרוש, ומאחר דכך אמרה בפירוש, הא ודאי כשפשטה ידה וקבלה המטבע ממנו על דעת כן קבלתו, כאשר אמרה בפיה, ולכן אע"פ שאמר הוא בעת מסירת המטבע לידה הרי את מקודשת לי בזה אין זה כלום, כי היא לא חשה לדבריו, מאחר דגילתה דעתה בפה מלא שאינה מקבלת אלא רק לפרעון, והודית שלא נשאר לה אלא רק ארבע קרוש, וכל זה אנחנו אומרים אם היא הבינה דבריו שאמר הרי את מקודשת, וכ"ש דבנ"ד היא אומרת שלא ידעה ולא הבינה מה אמר לה בענין הקדושין, ועוד כ"ש וכ"ש בנ"ד שלא נתברר שא"ל לשון הקידושין, בעת שמסר לה המטבע, דדילמא אמר לה הרי את וכו' אחר שמסר לה, והו"ל שתיקה דאחר מתן מעות דאינה כלום:

וגדולה מזאת מצינו בתשובת הגאון מהר"י אדרבי ז"ל סי' ת"ך, שנשאל בעובדא דהוה ששלחה אשה אחת את הנערה שתביא הלבוש מאיש אחד לראותו, והלכה הנערה אצל האיש ההוא ליקח ממנו הלבוש בשביל האשה, ובשעה שנתן לה הלבוש אמר לה הרי את מקודשת לי בזה, וכתב הרב ז"ל בתשובתו, נ"ל שהדבר העומד נגד ענין זה להצריכה גט, הוא דתניא בפ"ק דקדושין א"ל כנסי סלע זה בפקדון, וחזר וא"ל התקדשי לי בו בשעת מתן מעות מקודשת, וכתב הרמב"ם אפילו לא אמרה אין אלא שקבלתו ונטלתו ושתקה ה"ז מקודשת, וכ"כ הטור סי' כ"ח, וטעמא דמלתא כיון ששתקה וקבלתו איכא הוכחה שנתרצית וכו', ולזה נראה לענ"ד לחלק אם יכשר בעיני החכמים המורים, דשאני התם שגלתה במעשיה שנתרצית לעשות רצונו, דמי הכריחה לאשה זו לקבל הסלע ההוא לא בתורת פקדון ולא בתורת קדושין, אלא בודאי כיון שקבלתו גילתה דעתה שנתרצית לעשות רצונו, הן שיהיה בתורת פקדון, הן שיהיה בתורת קדושין, וכיון דידעינן ודאי שנתרצית לעשות רצונו, אמרינן דעתה נתרצית לו במה דניחא לה, שהוא להתקדש, מדריש לקיש טב למיתב טן דו, וכמ"ש הרשב"א סי' אלף רכ"ז. אבל בנ"ד, מעולם לא גילתה דעתה שנתרצית לעשות רצונו, אלא אדרבה להפך שאמרה לו ד"י ז"ו קיל"י וכו', באופן שאמרה שהיתה שלוחה של האשה הנזכרת, ותכף כשקבלתו נתנו הריז"ה לאשה המשלחתה, נראה ודאי הן בתחלה הן בסוף שכונתה בקבלתה היתה לעשות רצון האשה המשלחתה, ואין כאן שום גילוי דעת לעשות רצונו, זה נראה לענ"ד לחלק להתיר נערה זו בלא גט, בהסכמת החכמים השלמים וכו' עכ"ל. ותשובה זו של הגאון מהר"י אדרבי ז"ל, הביאה הכנה"ג בקיצור בסי' כ"ח הגה"ט אות למ"ד, ולא הביא שום חולק עליה, אלא אדרבה ציין על תשובת מהר"א אנבארו בכ"י, דאזיל בשיטתיה, יע"ש:

נמצא פשיטה ליה להגאון מהר"י אדרבי ז"ל, כל היכא שהיא לא גילתה דעתה שנתרצית לעשות רצונו, אלא אדרבה אמרה שבעבור פ' היא באה לקבל החפץ הזה ממנו, אע"פ שהוא א"ל לשון קדושין כשמסר לה החפץ ושתקה, אין זו מקודשת כלל, ואינה צריכה גט, וא"כ לפ"ז בנ"ד נמי שהיא באה לתבוע חובה, וכשאמר לה שהוא נותן לה המטבע לא לפרעון חוב, היא בטלה דבריו תכף, ואמרה לו בפירוש שהיא מקבלתו בשביל פרעון, כי עשתה חשבון שנשאר לה אחר זה ארבעה קרוש, דהשתא הכא נמי נאמר אע"ג שהוא חזר ואמר לה לשון קדושין, בעת שמסר לה המטבע אין זה כלום, כי היא לא חשה לדבריו ולא קבלתו אלא לפרעון חוב, מאחר שאמרה לו כן בפירוש בבירור החשבון שלא נשאר לה אלא ארבע קרוש, וכ"ש בנ"ד דעדיף מנדון הגאון מהר"י אדרבי ז"ל דלא נתברר בנ"ד שאמר לה לשון הקדושין בעת שמסר המעות, דדילמא אמר לה הרי את וכו' אחר שמסר המטבע, והו"ל שתיקה דאחר מתן מעות דאינה כלום, ועוד נמי איכא למימר בנ"ד דכ"ש הוא, דהא היא אומרת שלא ידעה מה דבר, ולא הבינה ענין קדושין כלל:

ודע דעל טענה שטען מהר"י אדרבי ז"ל בכנסי סלע זה לפקדון מי הכריחה לקבל, יש להעיד מדין הר"ן והרשב"א בכנסי סלע זה בסתם, דאיירי אע"פ שהוא חייב לה באמת, והגיע הזמן של הפרעון, דהשתא כאן ליכא טענה זו דמי הכריחה לקבל, ואמרתי לתרץ דסבר מר כיון שאמר לה כנסי סלע זה בסתם, ולא אמר שאני חייב ליכי, נתברר דאין כונתו לתת לה אותו סלע לפרעון, אלא או לפקדון או לצורך אחר, ועל כן י"ל נמי טענה זו דמי הכריחה לקבל, דאם היתה כונתה לפרעון חוב היה לומר בפירוש שאיני מקבלת אלא לפרעון:

וראיתי להרב קול אליהו ח"א, באה"ע סי' ח', שנשאל בראובן מחלק בביתו מעות פורים, ועברה שם נערה א' שכינתו, וא"ל בואי קחי פרוטה ממעות פורים, ופשטה ידה לקבל כי עניה היא, ובשעת נתינה א"ל הרי את מקודשת לי בפרוטה זו, והיא קבלה בשתיקה, ותרץ הנערה ותגד לבית אמה זה נתן לי שכינינו ראובן במעות פורים, והוא אומר שאין כונתו לצחוק אלא לקדשה באמת, וכתב הרב ז"ל כי מדברי מהר"י אדרבי ז"ל שהביאו הכנה"ג יש ללמוד להקל בנ"ד, אך מה שציין הכנה"ג אחר דברי מהר"י אדרבי ז"ל על מהרש"ך, ט"ס נפל בספר הכנה"ג כי מהרש"ך לא אמרה אלא על שתיקותא דאחר מתן מעות ע"ש. נמצינו למידין דשפיר למדנו לנ"ד מדברי מהר"י אדרבי ז"ל הנז' להקל, וכבר כתבתי דנ"ד כ"ש הוא, הרי עלה בידינו בס"ד טעם שני להתיר הבת תפאחה הנז' בלא גט, מלבד טעם הראשון אשר בררנו לעיל בעזה"י:

ועוד יש לנו סניף אחד בנ"ד, להתיר הבת בלא גט, דמצינו להרב משפטי שמואל סי' קי"ב, והרב בנימין זאב דהעלו להלכה, כל היכא דיש לתלות השתיקה בטעמא תלינן לה, וכ"ש כשצווחה לבסוף דאמרינן הוכיח סופה על תחילתה ע"ש, והרב ראש משביר אה"ע סי' כ"ב דף נ"ח ע"א סמך על זה ע"ש, ועיין קול אליהו שרמז בסוף תשובתו על זה. ועיין בני משה שלטון ז"ל סי' ל"ה דף ע"ה ע"א, ששם בנידון דידיה הנערה טוענת שמעולם לא שמעה ממנו דבר הקדושין כלל, וחשבה שנתן לה לשם מתנה, וכתב שנראה מדברי הרשב"א בסי' אלף קע"א, דבעינן שיעידו העדים ששמעה בודאי, אשר לשם קדושין ניתנו לה וקבלתם ע"ש:

ולפ"ז בנ"ד שהבת אומרת שלא שמעה ולא הבינה דברי הקדושין, ולא ידעה בדברים אלו מה היו, נמצא איכא טעמא לתלות השתיקה ששתקה בעת מתן מעות, וכאן נמי יש לומר סופה הוכיח על תחלתה, דודאי לא שמעה ולא הבינה דבר הקדושין, דהא תכף שאלו אותה היושבים שם מה נתן לך זה, ואמרה נתן לי חמשה גרוש בשביל חוב שלי, ונשאר לי אצלו ארבעה גרוש, וגם לפ"ד העדים אפשר דאמת הם דבריה שלא שמעה ולא הבינה ענין הקדושין, ואע"ג דהיא היתה קרובה אצל אהרן ממש, ואותם האנשים היו רחוקים ממנו, ושמעו שאמר הרי את וכו', אפשר שלא שמעה ולא הבינה מפני דלשון הקדושין הנז' הוא לשון הקודש, ולפ"ד הב"ד היא אמרה לפניהם שגמגם איזה דברים ולא הבינה מהו אומר, ולפ"ז עוד נמצא סניף בנ"ד בביטול הקדושין דנ"ד:

אשר על כן לענין הלכה עלה בידינו מתרי טעמי תריצי הנז', וגם עוד מסניף הנז' אשר הבת תפאחה הנז' אינה צריכה גט, דלא חלו בה קדושין כלל. והשי"ת ברוב רחמיו וברוב חסדיו, יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.