ראשון לציון/ביצה/טו/ב
ראשון לציון 
ביצה טו ב
גמרא רב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין כו'. רב אשי פליג אדשמואל דאין טעם העירוב משום כבוד שבת אלא משום כבוד י"ט שלא יזלזלו להכין בו צורכי חול ואף רב חסדא נמי סבר כדעת רב אשי כדקאמרינן בפסחים דף מ"ו וז"ל מדאורייתא צרכי שבת נעשים בי"ט ורבנן גזרו שמא יאמרו אופין מי"ט ואיסור זה מד"ס שלא יבא לבשל מי"ט לחול ע"כ והר"ן דעת אחרת עמו בפי' הסוגיא יע"ש. ואיכא למידק ס"ס מאי בינייהו דשמואל ורב אשי מה לי אי הוי מהאי טעמא או מהאי טעמא. וי"ל דאיכא בינייהו דלשמואל ס"ל דשבת וי"ט חדא קדושה נינהו ולהכי לא גזרינן דיאפה לחול דלא טעו אינשי דהו"ל כמאן דעביד לי"ט גופיה ולרב אשי ב' קדושות נינהו ובזה הוא דטעו ולר"ח נמי דאמר התם בפסחים דגזרינן דלמא יבשל לחול אינו סובר דחדא קדושה נינהו למאי דכתבו התוס' התם יע"ש ולמאי דנימא דר"ח סובר ב' קדושות ואעפ"כ קאמר דטעמא הוא משום שמא יבשל לחול א"כ אין הכרח מדברי שמואל דסובר קדושה אחת וא"כ הדרא קושיין לדוכתה מאי בינייהו ואולי דאיכא בינייהו דלדעת רבא דמשום כבוד שבת כל שעשה העירוב אפי' קודם שנים או ג' ימים הוי היכר ולא שכח שבת אבל לרב אשי דהוי טעמא שיאמרו י"ט אינו מכין לשבת וכ"ש לחול להאי טעמא בעי שיעשה תבשיל בעי"ט דבהכי הוי היכרא שעושה זה משום שאסור לבשל מי"ט לשבת אבל אם יעשה בריחוק זמן לא מנכרא ליה מלתא להדיא לזכור האיסור דזכרון זה צריך לזוכרו בי"ט עצמו לבל יכין בו לחול משא"כ לטעמ' דלבל ישכח שבת להכין לו כל צרכו דכל שיעשה ההיכר קודם יום טוב לבל ישכחהו אפילו בריחוק זמן יספיק שלא ישכח. והרא"ש ראיתי שנתעורר לבקש מאי בינייהו ואמר בהפך מדברינו יע"ש ודבריו ז"ל דחוקים וכבר הקשה עליו הר"ב יש"ש יע"ש ואחר האמת כל הדברים הנאמרים בענין זה לא מתיישבי שפיר לדעת מאי בינייהו:
שם גמרא ואם שייר ממנו כל שהוא סומך עליו בגמ' מסקינן מאי כל שהוא כזית ומדקתני ואם שייר משמע אבל לכתחלה לא מהני כזית אלא בעי טובא ובאכלו דיעבד אנו מתירין לו אם נשתייר כזית והרמב"ם בפ"ו מה' י"ט כתב וז"ל עירובי תבשילין שיעורו אין פחות מכזית וכו'. משמע דאפילו לכתחלה כשמניח יכול להניח כזית ומדיוקא דמתני' לא משמע הכי ואל תשיבני מדקאמר ר' אבא לקמן סתם עירובי תבשילין צריכין כזית דההיא בשיור אבל לכתחלה לא ותדע דפריך עלה דההיא דר' אבא ממתני' דקתני נשתייר כל שהוא סומך עליו ש"מ דר' אבא בנשתייר מיירי וההיא דשמנונית שעל גבי הסכין ועדשים שבישולי הקדרה נמי דקאמרינן כזית מצינן למימר דמיירי בנשתייר אבל לכתחלה לעולם אימא לך דלא. ונראה דהרמב"ם דייק לה מברייתא דקא מייתי בסמוך וז"ל תחלתו וסופו אין לו שיעור ומפרשי' לה מאי אין לו שיעור למעלה אבל למטה יש שיעור בכזית מדקא משוה תחלתו לסופו ש"מ כי היכי דסופו בכזית תחלתו נמי בכזית. ומהשתא צריך לתת טעם אמתני' דקתני לה בדיעבד. ואולי שנתכוון לומר דאפילו נאבד מה שהכין לעירוב כל שנשתייר כשיעור כזית אעפ"כ מבשל עליו ולא תימא כיון דלדידיה הכין טפי כל שנאבד רובו כאלו נאבד כולו קמ"ל כל שנשתייר כזית ואצ"ל אם מעיקרא לא עירב אלא בכזית:
שם גמרא חלקהו חציו לה' כו' ודאמרי' בתענית ירדו אחר חצות משלימין דמשמע דכבר התענו רוב היום וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' תעניות הכא לאו דוקא חציו לה' אלא מעט פחות מחציו והרמב"ם כתב בפ"ו מה' י"ט וז"ל לא יהיה אוכל כל היום כו' אלא בבקר משכימי' לבה"כ ומתפללין וקורין כו' וחוזרין לבתיהם ואוכלים והולכין לבתי מדרשות קורין ושונין עד חצי היום ואחר חצי היום מתפללין מנחה וחוזרים לבתיהם לאכול ולשתות ע"כ. הרמב"ם חש להערתינו ואמר שבחצי הראשון שלה' יאכלו בו סעודה כדי שלא יהיו בו בתעני' חצי השני אחר מנחה יהיה הכל להם וכשאתה בא לצרף מה שמחסרין בחצי שלהם בקריאה ובתפלה יהיה כשיעור מה שאכלו בו מחצי שלה' א"כ צריך שלא להאריך בסעוד' של שחרית שא"כ נמצא גזול מחצי שלה' ב"ה ונראה דגם מאי דקאמ' ר"א או כולו לה' לאו דיתבי בתענית כוליה יומא דהא אסו' להתענו' בי"ט אלא דטעמי מידי אחר תפילה ואחר הדרשא ג"כ בסוף היום היו אוכלים כמו שאמר ר"א גופיה לתלמידיו אחר סיום הדרשא אלא דבעי רוב היום לה' ולזה היה מאריך בדרשא עד סמוך לערב שעה א' או שתים:
שם גמרא מאי לאין נכון לו כו' איכא דאמרי למי שלא כו' קשה אמאי קאמר שלחו מנות לאין נכון לו או משום שלא הכין העירוב הרי תניא לקמן דף י"ז וז"ל מי שלא הניח עירוב כו' כיצד הוא עושה מקנה קמתו לאחרים ואופין ומבשלין לו ע"כ. א"כ ה"נ אמאי ישלחו לו משלהם וי"ל כיון דמקנה להם קמחן וחוזרים הם ונותנים לו במתנה מיקרי שלחו מנות לאין נכון לו. וז"ל הרמב"ם בפ"ו מהלכות י"ט עד שיקנה לו שנמצא זה מבשל שלו ואם רצה יתן אחר כך לזה שלא הניח במתנה ע"כ. הרי דכה"ג חשיב מתנה ולז"א שלחו מנות וכו' שנתכון לומר דינא דברייתא דקמחו אסיר ודוקא אחר שיקנהו למערב ואז יהיה נקרא שלהם לקיים בו שלחו מנות שאם לא יקנהו לא מצי ליאמר עליו שלחו מנות הרי שלהם הוא ואי נמי לא הוה זמן שיכולין לבשל לו בו אעפ"י כן אין צורך שיתנו הם משלהם אלא יקחו חליפתו ממנו ודוק' בתורת מתנה גמורה כדי שמה ששלחו לו הם יוכל להקרא עליו לשון מתנות וכפ"ז לס' איכא דאמרי בתרא מי שלא הניח עירוב בלא אונס אסור לבשל לו קמחו אפי' ע"י תקנתא דמקנה קמח וכו' והשמיט הרמב"ם ז"ל דין זה וכתב סתם וז"ל מי שלא הניח עירוב כו' ואם רצה יתן לו במתנה ע"כ. וטעמו כיון דברייתא קתני מי שלא הניח וכו' משתמעא שפיר כלישנא קמא לזה פסק כלישנא קמא:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |