קשות מיושב/ביצה/כא/א
קשות מיושב ביצה כא א
דף כ: כא. איבעיא להו וכו' רבא אמר זורק את הדם וכו', בשלמא לרבא ניחא אלא לרבה בר"ה קשיא, קשיא. ואיבעית אימא שאני שבות וכו'. עד הנה לא מצאתי סוגיא כזו דמסיים קשיא ואומר עליו איב"א. והנה בדבר הלכה כדברי מי לא איתברר לי לפי שעה ואני עומד ומשתאה כשעה חדא כי לא מצאתי בהרמב"ם [שפוסק בפ"א מהל' חגיגה דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט] אם עבר ושחט מאי דינו והשמטה זו אינו יודע מה היא, ובקשתי לומר אחרי שכתב הרמב"ם דינא דברייתא בכבשי עצרת כו', ככתבה וכלשונה בפט"ו מהל' פסולי מוקדשין דין י"ט וממילא משתמע דדוקא אם זרק והיינו כרבא וממ"ש הרמב"ם בפ"א מהל' יו"ט דין י"ז משמע דלא חילקו בין שבת ויו"ט כמו שהאריך שם ע"ש. ממילא נסתר תירץ האיב"א, דשאני בין שבות שבת ליו"ט. שוב השיב אלי הגאון המפורסם אב"ד נר"י בסגנון הזה ובכוונה כמו שכתבתי קצת יותר באריכות. אמנם עדיין לא נתקררו דעתי דא"ה הא גופי' קשיא אחרי דלא מצינו סתירה לתירוצי של האיב"א מנ"ל להרמב"ם דאין חילוק א"ו דאין דעת הרמב"ם בפ"א מהל' יו"ט הנ"ל מכיון כלל בענין זריקה ע"ג המזבח בנדרים ונדבות שעבר ושחטו. ודע דדרך פלפול וסברא רציתי לומר דהא דקאמר הש"ס ואב"א אחר שאמר קשיא היינו ליתן ידים מוכיחים לרבה בר"ה דברייתא דתנן בסיפא ואם היתה שבת לא יזרוק שלא יאכל מן הבשר היום עיין רש"י וקשה ליפליג וליתני בדידיה ביו"ט עצמו דאיירי ביה ברישא והיינו כגון שנטמא או נאבד הבשר [עיין תוס'] א"ו דשאני שבות יו"ט ולכך מפליג בסיפא דווקא אם היתה שבת לא יזרוק משא"כ ביו"ט אפילו לכתחילה יזרוק דלא גזרו ביו"ט לגבי זריקה כלל. וא"כ קשיא עכ"פ לרבא וזהו כוונת קשיא ברמז נכון ועפ"ז מיושב היטב הרמב"ם שהעתיק לישנא דברייתא בפט"ו מהל' פסולי המוקדשין מתחילתה ועד סופה כבשי עצרת וכו', ואם היתה שבת וכו', משמע ממילא דוקא אם היתה שבת אבל אם היה יו"ט זורק ואפילו לכתחילה [והיינו כרבה בר"ה] והילכך שפיר השמיט הרמב"ם האיבעיא הזו: