קרן אורה/תענית/כח/א
גמרא אמר ר"י וכי יחיד יכול לקרות ד"ת בע"פ בצבור אלא כולן נכנסין וקורין אותה ע"פ כקורין את שמע לישנא דוכי יחיד קורא ע"פ בציבור אינו מובן קצת דמשמע דפלוגתייהו בהכי ת"ק ס"ל דבמנחה אין צריכין ליכנס לביהכ"נ אלא כל יחיד קורא ע"פ לעצמו ע"ז אמר ר"י וכי יחיד יכול לקרות ע"פ דברים שבכתב אלא נכנסין לבהכ"נ וקורין כולם בע"פ כקורין את שמע דאם נפרש דת"ק נמי ס"ל דבמנחה נכנסין לבהכ"נ אלא דיחיד קורא אותו ע"פ להוציא את הרבים א"כ מאי קאמר ר' יוסי אלא כולן נכנסין וקורים כו' הא ת"ק נמי מודה דכולן נכנסין ובקריאה לחוד פליגי למר יחיד קורא להוציא את הרבים ולמר כולן קורין ובתוספתא איתא נמי להאי פלוגתא וי"ל בשחרית במוסף נכנסין לבהכ"נ וקורין ובמנחה קורין על פה ר"י אומר אין יחיד קורא ע"פ אלא נכנסין לבתי כנסיות וקורין כקורין את שמע משמע נמי דבכניסה לבהכ"נ פליגי דלת"ק קורין ביחידות ולר"י נכנסין לבהכ"נ אלא דא"כ מאי קאמר ר"י וכי יחיד יכול לקרות בע"פ והיכן מצינו חילוק בין יחיד לציבור לענין דברים שבכתב לאומרן ע"פ וכי אסור לקרות ביחידות ק"ש ע"פ אלא ע"כ צריך לפרש דכולן נכנסין דר' יוסי לאו דווקא ולת"ק נמי נכנסין אלא דיחיד קורא להוציא את הרבים וע"ז השיב ר' יוסי וכי יחיד יכול לקרות ע"פ בציבור דלהוציא את הרבים ודאי בעינן דווקא בכתב ככל קריאות התורה כמש"כ ובפתחו עמדו כל היום אבל בע"פ הוי כקורא את שמע לבד ואין יכולין להוציא זא"ז אלא כולן צריכין לקרות וראיתי בתוס' ישנים ביומא דף ע' שהביאו ראי' מכאן דאיסור דברים שבכתב לאומרן בע"פ לא אמרו אלא להוציא את הרבים. וכ"כ הש"ג במגילה פ' הקורא עומד ויש לדקדק ע"ז הא איסור דברים שבכתב לאומרן ע"פ הוי דומיא דדברים שבע"פ שאסור לאומרן בכתב ודברים שבע"פ אסורין לכל לאומרן בכתב כדמשמע בגיטין פ' הנזקין ונראה דעיקר האיסור בין בדברים שבכתב לאומרן ע"פ בין בדברים שבע"פ לאומרן בכתב היינו ללמוד לאחרים וע"ז נאמר למשה כתוב לך את הדברים האלה שלא ילמדם לישראל ע"פ וכן נ' כי ע"פ הדברים האלה הוא תורה שבע"פ שלא מסרם לישראל בכתב אלא בע"פ ומש"ה אסור לכתוב ספרא דאגדתא כי נצטוינו ללמוד אותה בע"פ אי לא משום עת לעשות וכן אסור ללמד דברים שבכתב לאחרים בע"פ כי נצטוינו למוסרן בכתיבה ולכן אסור לקרות בציבור בע"פ כי קריאת התורה בציבור הוי כעין לימוד לאחרים וכמנהג קדמונינו לבארן ע"י מתורגמן ולכן הקורא צריך לקרות מן הכתב והתורגמן צריך לומר תרגום בע"פ ולא מן הכתב כדאיתא בירושלמי הביאו הרי ף ז"ל במגילה וכן משמע מלשון רש"י ז"ל בפ' הנזקין שכ' דברים שאמרתי לך בכתב אי אתה רשאי לאומרן לישראל בע"פ אבל כל אדם לעצמו אין כאן איסור לומר פסוק בע"פ ועיין בד"מ סי' שכתב בשם הש"ג דוודאי ביחיד אסור לומר בע"פ אבל בציבור מותר וכן מבואר בש"ג שם וז"ל ול"נ דדווקא היחיד אסור לקרות ע"פ אבל כשהציבור קורין עמו יחד שפיר דמי ולא הבנתי מה חידש על דברי הרא"ש והסמ"ג ז"ל דגם הם כתבו דבציבור מותר ויחיד אסור לקרות בציבור וכסוגיין וי"ל דמלשון הרא"ש ז"ל דבפסוקי מי כמוכה הש"ץ שותק וכתב הוא ז"ל דעם הציבור יחד מותר להש"ץ ג"כ לומר עמהם ולת"ק דס"ל דיחיד קורא ע"פ צ"ל הטעם דהוי כסדרן של יום וכמבואר בירושלמי ביומא על כהן גדול שקורא ע"פ אלא דעדיין טעמא בעי אמאי לא יקראו בספר כיון דבבהכ"נ הם וצ"ע:
שם גמרא פעם אחת גזרה המלכות שלא יביאו ביכורים לירושלים ועצים למערכה מה עשו כשרים ויראי חטא שבאותו הדור כו'. הנה מבואר אצלנו במ"א מה ענין ביכורים ומה שמתחיל ואומר ארמי אובד אבי כו' כי הוא לשבח ולהודות לשמו ית' וית' על החבר ויחוד נעים כניסת ישראל לארץ הקדושה אשר היחוד הזה גורם ליחוד עליון וקודם כניסתן לארץ הי' פירוד בין הדבקים כי ישראל היו כבושים תחת יד העמים ובארץ הקדושה משכנו שם הז' עממין הזידים וקבלו יניקה ממנה אשר זה הוא כל מגמת הסט"א והראשון למחשב' רעה זאת היה לבן הארמי כי עשה כל תחבולה ורמי' לעכב את יעקב אבינו בגבולו ושלא להניחו לעלות אל מקום הקודש וה' היה בעוזרו של אבינו והפר כל מחשבות לבן ובא יעקב אבינו עם מטתו השלימה אל ארץ הקדושה שלם והנה לא נגמר היחוד הזה עד אחר שעלו ממצרים ויצאו נפשות ישראל לחירות עולם מתחת יד העמים וארץ הקדושה יצאתה מרשות הז' עממין ונתקדשו מן הקודש ואז התחילה ארץ הקדושה לגלות טובה לישראל ההגונים לה מששת ימי בראשית. והיו ישראל שבעים מכל טוב והתענגו מזיז כבודה וכל העמי' הושפלו כי לא הי' להם אחוזה בקודש ולזה צונו אבינו שבשמי' להביא מראשית כל פרי האדמה ולשמוח בכל הטוב אשר נתן לנו ה' ואין לזר חלק אתנו ונצטוו להניחם לפני מזבח ה' כדי שלא יבואו חיות היער לגזול ולחטוף מזה הטוב כי ידוע אשר עיניהם לזה יארובו לינק מן הקודש והסגולה לזאת הוא אש המזבח אשר הי' בדמות ארי' וממנו יגורו כל חיות היער לבל יגשו לגבול הקדושה וכמש"נ בנימין זאב יטרף וע"י ההודאה והשבח הזה הי' השפע מתרבה והי' השלחן ערוך נגד צוררי ועיני רשעים תכלינה וזה שאמרו מזמור ארוממך ה' כו' ולא שמחת אויבי לי כו' והנה בסוף ימי הבית אשר התחילו העמים לשלוח יד בנו נתן השטן בלבם לבטל אלו השני עבודות ע"י ביטול הביכורים למעט השפע הטוב מישראל ח"ו וע"י ביטול אש המערכה למען יוכלו הם לגשת לינק מן הקדושה. ולזה אזרו חיל הכשרים ויראי חטא המוכנים לבחי' שתי העבודות הנ"ל הכשרים הם הרואים תמיד בפועל ידיהם להרבות שפע הטוב למלאות רצונו ית' וית' להטיב לעושי רצונו ויראי חטא הם השומרים את גבול הקדושה שלא תפרץ ח"ו ע"י חטא ועון ועשו בערמה וקיימו מצות בוראן ועליהם הכתוב אומר זכר צדיק לברכה כי הברכה תשכון על ראשם ועל הרשעים הוא אומר ושם רשעים ירקב כי לא יקבלו שום יניקה וחיות והם כלים מאליה' ובפעם האחר שלא גזרו אלא על עצי המערכה לא אמרו ז"ל כ"א מה עשו יראי חטא שבאותו הדור וכנ"ל ועיין מהרש"א ז"ל בח"א ועיין בתוספתא בזה. או יאמר זכר צדיק לברכה כי הצדיקים גורמים שכל השפע הטוב יהי' לברכה ובחי' ברכה ידוע כי היא המדה המקבלת כל שפע הטוב ושם רשעים היא בחי' השפחה ירקב כי תהי' בור ריק מכל טוב כי לא יניחו הצדיקים אותם לירש בטובה ח"ו והבן:
תוס' בד"ה אי ר"מ כו' וקשיא אמאי כו' עיין מהרש"א ז"ל בח"א:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |