קרן אורה/נזיר/יד/א

קרן אורה נזיר יד א

דף י"ד ע"א

תוס' בד"ה חדא מגו חדא כו'. בסוף דבריהם וצ"ע אי מצי למיבעי היכא דאמר הריני נזיר מאה יום ונזיר לאחר עשרים אי חיילי מהשתא אי לא. עכ"ל. ולא הבנתי דמאי מספקא להו הא פשיטא בזה דמונה המאה ואח"כ של אחר עשרים כמו במתניתין דמונה שלו ואח"כ של בנו אם אמר תחלה הריני נזיר והכי אמרינן בירושלמי דאם אמר הריני נזיר מכבר ונזיר לאחר עשרים מונה וחוזר ומונה והיינו רישא דמתניתין אף על גב דמשמע התם דקאי אסיפא מ"מ נראה דארישא קאי והדבר פשוט כנ"ל ודברי הפ"מ שם אינם מובנים:

שם גמ' הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשיו נזיר עולם מהו מי חיילא אי לא. ופי' ז"ל דאפילו אי נימא דמעכשיו נזיר מאה חיילי לאלתר ומפסיק בנתים היינו דבנזירות לזמן שייך נמי הפסקה אבל בנזיר עולם דאין לו הפסק לא מפסקינן ביה ולא חייל מיד אלא לאחר נזירות שאחר כ' יום או דלמא מ"מ חיילי מעכשיו ומפסיק נזירותו ומונה נזירות שאחר כ' יום ואח"כ ישלים נזירות עולם וכתבו התוס' ז"ל דלאחר שלשים מגלח למאן דאמר נזיר עולם מיקל אחר שלשים או אחר שנה אחת למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה משמע מד' ז"ל דלמ"ד מיב"ח לי"ב חודש אסור לגלח אחר נזירות השלשים מיד ולא ידענא טעמא מאי וכי היכי דבנזירות מאה יכול לגלח אחר נזירות שלשים כמו שכ' התוס' לעיל כל שנשאר כדי גידול שער אע"ג דבאמצע נזירות המאה הוא ומ"ש דבאמצע נזירות עולם לא יוכל לגלח אחר הלמ"ד ועוד לדבריהם ז"ל היכי מצי מגלח כלל הא בנזיר עולם אינו אלא מיקל בעלמא אבל לא גילוח גמור וא"כ היכי מצי לגלח אחר נזירות שלשים ובש"מ כתב דמהאי טעמא הוא דמיבעי ליה במעכשיו נזיר עולם משום דשמא לא חיילי השתא משום דאי תחול מהשתא תעכב על נזירות שאחר עשרים יום ולא יוכל לגלח עליה כלל מש"ה לא חיילי כלל השתא או דלמא כיון דנזירות שלשים איתא בשאלה אינה מעכבת על נזירות עולם מלחול מיד ולפי שיטה זו בטלה נזירות שאחר כ' יום כיון דלא מצי לגלח אחריה וכדמוקי לה התם בנזיר עולם דאינו מגלח כל ימיו. וגם זה לא הבנתי למה לא יגלח אחר מנין השלשים ובמה חמיר נזירות עולם מנזירות מאה ואם יוכל לגלח באמצע נזירות מאה ואין הנזירות אוסרת עליו הגילוח ה"נ בנזיר עולם יהיה מותר לגלח על נזירות שאחר כ' יום וכוליה שמעתין משמע דנזירות שאחר יום שאמר בראשונה ודאי אינה נדחית ממקומה:

וכתבו התוס' ז"ל עוד דה"ה דמצי למיבעי היכא דאמר הריני נזיר עולם לאחר עשרים ומעכשיו נזיר סתם אי חיילא נזירות סתם מיד אי לא חיילא וגם בזה יש לדקדק דלכאורה לא שייכא הא לבעיא דהש"ס דהתם מיבעי לן אי שייכא הפסקה לנזירות עולם ויתחיל נזירות עולם מיד ויפסיק בנזירות שאחר עשרים ואח"כ יחזור לנזירות עולם או דלמא ליכא הפסקה לנזירות עולם ולא יתחיל נזיר לעולם אלא לאחר מנין נזירות שאחר כ' יום אבל נזירות שאחר כ' פשיטא לן דאינה זזה ממקומה וא"כ היכי מצי למיבעי באומר הריני לאחר כ' נזיר עולם ומעכשיו נזיר סתם דבזה לא שייכא הפסקה ולאחר כ' ודאי חל עליו נזירות עולם וא"כ ליכא למיבעי בהא אלא אי חיילי נזירות סתם מעכשיו אע"ג דלא שלמי או דלמא לא חיילי כלל כיון דאינו יכול להשלימן וזה בעיא אחריתי היא ולפי שיטת הש"מ ז"ל דהכא נמי מיבעי ליה להש"ס אי נזירות עולם חיילי מיד ודוחה נזירות שאחר עשרים יום אי לא א"ש דה"נ מצי למיבעי אי נזירות סתם חיילי מיד לדחות נזירות עולם עד אחר גמר מנין הנזירות סתם אי לא ובשם הר"ר עזריאל הביא שם דבזה פשיטא לן דנזירות סתם חייל מיד דאם לא עכשיו אימתי ולא נתבאר שם בדבריו אם יכול לגלח אחר נזירות סתם אי לא ולקמן בד"ה אמר כו' יתבאר עוד בזה:

שם ואת"ל הכא כיון דאפשר לאיתשולי חיילא. ופי' התוס' ז"ל כיון דאפשר לאיתשולי אנזירות שאחר עשרים יום ולא יהיה הפסק בנזירות עולם חיילא נזירות עולם מיד ואי לא מתשיל מפסיק ומונה נזירות שאחר עשרים רק דאינה מעכבת על נזירות עולם מלחול מהשתא כיון דאפשר לאיתשולי ויהיה בלא הפסקה. וזה לפי שיטתם ז"ל ולפי שיטת הש"מ דמיבעי ליה אי חייל מיד וידחה נזירות שאחר כ' ה"נ קאמר כיון דאפשר לאיתשולי על נזירות שאחר כ' מש"ה חיילא נזירות עולם ומדחה את נזירות שאחר כ' אמר הריני נזיר שמשון לאחר עשרים יום ומעכשיו נזיר סתם דלא אפשר לאיתשולי עליה חיילא אי לא חיילא ולפי שיטת הש"מ בבעיא דנזיר עולם אי מדחה נזירות שאחר עשרים ומסיק כיון דאפשר לאיתשולי על נזירות שאחר כ' שפיר חייל נ"ע מהשתא ומדחה את נזירות שאחר כ' א"ש הך בעיא דנזיר שמשון כיון דלא אפשר לאיתשולי עליה אינה נדחית ולא חייל נזירות סתם מעכשיו כיון דא"א להשלימה או דלמא מ"מ חיילי נזירות סתם וי"ל דמ"מ נזירות שמשון נדחית עד אחר שישלים נזירות סתם מעכשיו או מיבעי ליה אי חייל נזירות סתם באלו העשרים יום אע"ג דלא ישלים אותה אבל לשיטת התוס' ז"ל דגבי נזיר עולם מיבעי ליה אי חיישינן להפסקה אין בעיא זו מעין הך בעיא דלעיל דהכא מיבעי לן אי חיילי בתוך העשרים לבד אי לא. ומ"מ מוכח מינה כד' התוס' לעיל דה"ה דמיבעי ליה כה"ג בנ"ע לאחר כ' ומעכשיו נזיר סתם דאי כדברי הר"ר עזריאל ז"ל דבהא פשיטא ליה דחייל דאם לא עכשיו אימתי א"כ מאי קמיבעי ליה תו בנזיר שמשון דודאי חיילי דאם לא עכשיו אימתי. אבל לד' התוס' ז"ל דבנזיר עולם ג"כ מיבעי ליה כה"ג וקאמר את"ל דהתם חיילי כיון דאפשר לאיתשולי על נזיר עולם מ"מ בנזיר שמשון מיבעי לן ונראה מד' התוס' ז"ל בד"ה אמר כו' דלא מיבעי ליה אלא אם יחול בתוך העשרים לבד אבל לאחר עשרים מפסיק את נזירותו ולא יגלח לעולם וכ' דזה ג"כ מעין הך בעיא דלעיל אי חייש להפסקה כי האי שלא יוכל להשלים נזירותו וד' הא"מ בזה אינן נראין וכן מבואר בש"מ דאינו מונה אלא אלו העשרים ומ"מ אסור גם בטומאת מת לעולם כיון דלא גילח על נזירות סתם:

והעולה להלכה לשיטת התוס' ז"ל דבנזירות מועטת כיון דלא שלמי מסיק באת"ל דלא חיילי כלל בתוך העשרים אלא מונה נזירות שאחר כ' ומגלח וחוזר ומונה נזירות שקיבל מעכשיו ואם קיבל מעכשיו נזירות מרובה מסיק באת"ל דחיילי כיון דאית ליה תמנין יומין לבסוף ניחא ליה להפסיק נזירותו והיכא דאמר מעכשיו נזיר עולם ג"כ חייל נזירות עולם מיד ומפסיק אח"כ לנזירות שאחר כ' ואע"ג דזו הפסקה גדולה וס"ד דלא היה בדעתו להפסיק בזה אבל כיון דאי בעי מיתשיל אנזירות שאחר כ' ויהיה בלא הפסקה מש"ה חייל נזירות עולם מיד וה"ה לאחר כ' נזיר עולם ומעכשיו נזיר סתם דחייל נזירות סתם מיד אע"ג דיהיה מוכרח להפסיקן לאחר כ' ולמנות נזירות עולם מ"מ כיון דנ"ע ג"כ אפשר בשאלה ויהיה בלא הפסקה ג"כ דעתו שיחול מיד וכי מסיק בתיקו בנזיר שמשון לאחר כ' ומעכשיו נזיר סתם כיון דנ"ש אי אפשר בשאלה קפיד אהפסקת נזירותו ולא חייל כלל או דלמא מ"מ חיילי בתוך העשרים ובאמת לפי דברי התוס' ז"ל דהכל בדעתו ובקפידא תליא א"כ הכא בנזיר שמשון היכי שייך למימר דקפיד אהפסקת נזירותו ולא יחול כלל. א"כ יצאו דבריו שאמר מעכשיו נזיר סתם לבטלה לגמרי דלאחר כ' א"א להשלים עוד וכיון דאמר בפירוש מעכשיו נזיר סתם הרי חזינן דלא קפיד אבל לפי מש"כ דמדינא מיבעי ליה אי יכול לקבל נזירות כה"ג א"ש דכיון דאינו יכול להשלים אפשר דלאו קבלה היא כלל ולא חייל ולענין תגלחת והבאת קרבנות היכא דאמר מעכשיו נזיר מאה לד' התוס' ז"ל מגלח ב' פעמים לאחר נזירות שאחר כ' יום ואחר שמונים של השלמה ולשיטת רש"י ז"ל לעיל במתניתין אינו מגלח אלא תגלחת אחת ולישנא דאית ליה גידול שער לבסוף מסייע לשיטת התוס' ז"ל ובמעכשיו נזיר עולם מפסיק ג"כ בנזירות שאחר כ' ואינו מגלח אחריה אלא בעת שהותר לנזיר עולם לגלח וכבר דקדקנו מ"ש מנזירות מרובה דיכול לגלח מיד אחר השלמת המנין ובלאחר כ' נזיר עולם ומעכשיו נזיר סתם חייל נזירות סתם מיד ומפסיקן לאחר עשרים ומתחיל במנין נזיר עולם ובנזיר שמשון לאחר עשרים מיבעי ליה אי חייל נזירות סתם בתוך הכ' או לא חיילין כלל ובכל אלו אין הנזירות שלאחר עשרים נדחין בזמן ובנזירות מעכשיו הוא דשקלינן וטרינן:

אך את זה כתבו התוס' ז"ל אם אמר נזיר סתם לאחר כ' ומעכשיו נזיר שמשון בזה פשיטא להו דחייל נזיר שמשון לאלתר ומדחה את הנזירות סתם שאחר עשרים כיון דנזירות זו איתיה בשאלה ואפשר שיהיה בלא הפסקה והיינו לפי שיטתם דבנזיר עולם כה"ג נמי אינו מגלח על נזירות שאחר כ' אלא בעת שמגלח על נזירות עולם אבל בלא"ה אסור לגלח וא"כ הכא בנזיר שמשון ודאי אינו רשאי לגלח אבל לפמ"ש דיכול לגלח אחר נזירות זו ה"ה דבנזיר שמשון מגלח על נזירות שאחר כ' וחוזר לנזירות שמשון ולד' התוס' ז"ל ג"כ אפשר מונה נזירות סתם לאחר עשרים ואינו מגלח לעולם ואסור גם בטומאת מת לעולם וכן בדין דאפילו אם אמר תחלה מעכשיו נזיר שמשון ולאחר עשרים נזיר סתם נראה דחייל נזירות סתם כיון דנזיר שמשון מותר בטומאת מת ונזיר סתם אסור בטומאת מת ובאמת גם בגוונא דמיבעי ליה להש"ס ג"כ קצת קשה אמאי לא יחול נזירות סתם מעכשיו לאסור אותו בטומאת מת גם לאחר עשרים ומי גרע זה מאם קיבל עליו נזירות סתם לאחר שקיבל עליו נזירות שמשון דנראה דחיילי כמ"ש ובירושלמי בפ"ק איתא להדיא דנזירות סתם דוחה נזירות שמשון דזו תורה וזו אינה תורה עיי"ש ומייתי התם תרתי בעיי דנזיר עולם ונזיר שמשון ומיבעי ליה אי חייל נזירות סתם ודלא כמו שכתב הפ"מ:

ומעתה נבוא אל שיטת הרמב"ם ז"ל כי דרך אחרת אתו בזה ונקוט האי כללא בידך דהנזירות מעכשיו חיילא מיד בכל הני בבי ובנזירות מועטת כתב דנזירות שאחר כ' נדחית ומונה שלשים מעכשיו ומגלח ומביא קרבן ואח"כ מונה עוד שלשים בשביל נזירות שאחר כ' ובמעכשיו נזירות מרובה מפסיק בנזירות שאחר כ' ומעכשיו נזיר עולם אין השניה חלה כלל ומעכשיו הוי נ"ע ואין מקום לשניה לחול ולשיטתו היכא דאמר איפכא לאחר כ' נזיר עולם ומעכשיו נזיר סתם הוי כמו בנזירות מועטת דמשלים הנזירות מעכשיו למ"ד ואח"כ הוי נ"ע ובנזיר שמשון הוא דמיבעי ליה בכה"ג אי יכול להשלים נזירות סתם שמעכשיו ולגלח אחריהם או דלמא כיון דנזיר שמשון ליכא בשאלה ע"כ חל הוא מיד לאחר כ' ואינו מגלח אחר נזירות סתם ונראה מתוך דבריו ז"ל דמפרש הא דמיבעי לן בכל הני אי חיילין אי לא היינו אי חיילין הנזירות מעכשיו לגמרי לעכב הנזירות שאחר כ' ומיבעי במעכשיו נזירות מרובה אי חיילא לגמרי וידחה הנזירות שאחר כ' עד אחר גמר מנין המרובה אי לא וקאמר ותיבעי ליה נזירות מועטת. חדא מגו חדא מיבעי ליה את"ל נזירות מועטת כיון דעשרה יומין הוא דיתרין לא סלקין ליה כו' והיינו את"ל דנזירות מועטת חיילא לגמרי וישלימנה תחלה משום דאם יפסיקנה לא ישאר אלא עשרה יומין ואין בה כדי גידול שער מש"ה לא שייך בה הפסקה אבל נזיר מאה דאית ליה תמנין יומין לבסוף סלקין ליה ויפסיק את הנזירות מרובה בנזירות שאחר כ' אי לא משום דחיילין לגמרי וכיון שהתחיל גומרה ואת"ל בהא נמי חיילי לגמרי ומונה הראשונה אחר גמר השניה אמר מעכשיו נזיר עולם מהו מי חיילי עליה לגמרי ואין מקום לראשונה לחול עוד אי לא חיילי לגמרי ויפסיק בשניה ויגלח אחריה ואח"כ יחזור לנזירות עולם ואת"ל כיון דאפשר לאיתשולי על נזירות שאחר כ' חיילי לגמרי ואע"ג דקיבל עליו תחלה נזירות אחר כ' מ"מ כי אמר בתר הכי מעכשיו נזיר עולם חיילי נזירות עולם ונדר הראשון בטל לגמרי דכיון דיכול למיתשיל עליה יכול נמי לבטלה בנזירות עולם מעכשיו תו קמיבעי ליה בנזיר שמשון לאחר עשרים ומעכשיו נזיר סתם אי חיילי הכא נזירות סתם וידחה נזירות שמשון עד אחר מנין נזירות סתם ויגלח ומביא קרבן אי לא חיילי לדחות נזירות שמשון כיון דליתיה בשאלה ונשאר בתיקו ומש"ה בנזירות מועטת פ' דיגמור מנינה כאת"ל ובנזירות מרובה לא פסק כאת"ל דחיילי אלא כדאיפשטא מברייתא דמפסיק בנתים ובמעכשיו נזיר עולם פסק כאת"ל דחיילי ואע"ג דבגמרא משמע דבנזירות מרובה מסתבר טפי למימר דחיילי וכדאמרינן את"ל דחיילי מעכשיו נזיר עולם מאי וא"כ כיון דאיפשטא מברייתא דבנזירות מרובה לא חיילי לגמרי כ"ש בנזיר עולם ז"א משום דאיכא סברא להכי ולהכי דאיכא למימר דבנזירות מרובה מסתבר יותר דחיילי משום דלא יבטל נדר הראשון לגמרי דיכול להשלים אחר נזירות המאה אבל נזיר עולם שיבטל הנדר הראשון לגמרי אפשר לא חיילי אלא צריך שימנה נדר הראשון בזמנו אחר כ' ואיכא למימר נמי איפכא דגבי נזירות מרובה לא חיילי משום דיוצא ידי נדרו גם בהפסקה דאית ליה אכתי תמנין יומין אבל בנזיר עולם אין לו הפסק כלל וחיילי לגמרי והיינו דפסק בנזירות מרובה להפסיק בנתים ובנזיר עולם אין הנדר הראשון חל כלל ובנזיר שמשון לאחר עשרים פסק דאינו מגלח בנזירות השניה היינו הנזירות מעכשיו משום דשמא לא חיילי לגמרי ונזירות שמשון בזמנו בא ואינו יכול לגלח. אלא דלשון הרמב"ם ז"ל וכן אם אמר נזיר שמשון לאחר עשרים כו' אינו מובן מאי וכן דהא אדרבה זה אינו כדין הראשון דהתם הנדר הראשון נדחה והכא הנדר השני נדחה. ועיין בכ"מ ז"ל:

עכ"פ העולה מדברי הרמב"ם ז"ל דנזירות מעכשיו פשיטא דחיילי מיד וכי קמיבעי להו בנזירות שאחר כ' אי נדחה מזמנה וככל הני צדדי בעיא דלעיל ויש לדקדק הא דבנזירות מועטת כתב דמונה נדר השני עד גמר מנינו ומ"ש ממתניתין הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר דמפסיק בתוך נזירותו אפילו בנזירות מועטת ומונה נזירות בנו כיון שנזר אותה תחלה וצריך לחלק דדוקא הכא דהניח עשרים יום פנויים לחול עליו נזירות השניה וכיון דחלה גומר אותה אבל בגוונא דמתניתין אין זמן נזירותו ברור דאולי יוולד הבן תיכף וכיון דאין זמנו ברור אע"ג דכ"ז שלא נולד הבן נוהג נזירותו מ"מ כשיוולד הבן אין כח בנזירותו לדחות נזירות הבן מזמנו ודוחק ועוד דלא משמע הכי בירושלמי שהבאתי לעיל דא"כ לא הוה פריך מידי מהא דלאחר למ"ד יום עולה דיכול להקדישה תוך שלשים דהא בנזירות לזמן נמי דינא הכי לדברי הרמב"ם ז"ל ועיין בנדרים דף למ"ד בדברי הר"ן ז"ל שהביא שם מחלוקת הפוסקים באומר הרי זו עולה לאחר למ"ד יום אם יכול לחזור בו כיון דלא חיילי עליה קדושת עולה עדיין וממתניתין וכוליה שמעתין משמע דאינו יכול לחזור בו אם אמר הריני נזיר לאחר כ' או לכשיהיה לי בן. דאי יכול לחזור בו א"כ מאי מעליותא בזה שנזר תחלה נזירות שאחר כ' דלמא לבתר דאמר ונזיר מעכשיו חזר בו ומאי מיבעי ליה אי חלה נזירות מעכשיו ואין להאריך עוד ועיין מש"כ שם בחידושי לנדרים:

ולענין מה שהקשו הכ"מ והלח"מ ז"ל אמאי פסק לחומרא בבעיא דנזיר שמשון דאינו מגלח על נזירות מעכשיו והא קיי"ל ספק נזירות להקל ע"ש מש"כ בזה וכבר כתבתי כמה פעמים דנראה מתוך דברי הרמב"ם ז"ל דלא נחית להך סברא דספיקו חמור מודאי ועוד דהכא ספיקו חמור מודאי אפילו בנזירות שמשון כיון דאינו יכול לגלח על נזירות סתם א"כ נשאר באיסור טומאה לעולם ואילו ודאי נזיר שמשון מותר בטומאה אבל בלא"ה לא שייך בזה ספק נזירות לקולא להתיר לו מספק תגלחת והבאת קרבן ואית לן למיזל לחומרא בזה שלא לגלח ושלא להקריב קרבן ומש"כ הא"מ דבבעיא דלא איפשטא לא אמרינן ספיקו לקולא הוא נגד דברי הרמב"ם ז"ל לעיל גבי שמע חבירו ואמר ואני ע"ש ויתר דבריו מש"כ בדברי הרמב"ם ז"ל אין להם ביאור כלל ודו"ק:

שם אמר כמשה בשבעה באדר מאי. ופירש"י ותוס' ז"ל דמסתמא בשעה שמת משה הרבה נזירים היו ומספקא ליה אי ליום שמת נתכוין והוי נזיר או ליום שנולד ושמחה קיבל עליו וכתב בש"מ דמטעם יד לנזירות הוא דמיבעי ליה דהא אין במשמעות לשון הזה לשון נזירות וכתב עוד שם דאפילו לא היו נזירים שם מ"מ היו אוננים ופורשין מן היין וכ"ז דחוק הוא והיה נראה כיון דילפינן נזירות דשלשים יום מג"ש דימי ימי דכתיב גבי משה ויתמו ימי בכי אבל משה והיו שלשים יום כדאיתא בספרי וזאת הברכה ומסתמא כל שלשים יום אלו נזירים היו ומיבעי ליה אי הוי לשון נזירות אי לא (ועיין בירושלמי פ"ק דיליף מוהימים הראשונים יפלו שהתירן משה וב"ד ע"ש) ובעיקר סמיכות בעיא זו לכאן יגעתי ולא מצאתי טעם נכון לזה:

והתוס' ז"ל בד"ה אמר כמשה הקשו למ"ד נדרים ונדבות לא קריבין בבמה ג"כ אותן הנזירים לא היה להם תקנה דקרבן נזיר נידר ונידב הוא עכ"ל והוא תמוה דאדרבה נדרים ונדבות ודאי קריבין בבמה ובנזירות הוא דפליגי התם ואיכא למ"ד דלאו נידר ונידב הוא וגם אליבא דהאי מ"ד אין כאן קושיא כ"כ דכל שלשים ימי הבכי היו במקומן במדבר באהל מועד ואז קרבו אפילו חובות ואחר שלשים באו לגלגל כמבואר בקראי דיהושע גם מש"כ ולא היה להם היתר גם משילה לא ידעתי כוונתם בזה דבשילה וודאי דקרבי גם חובות ונאסרו הבמות ולענין נזירות דאבשלום עי' מש"כ לעיל בפ"ק בזה:

שם נטמא בימי בנו ר"ל אמר אינו סותר את שלו ור"י אמר סותר את שלו. וכתבו התוס' דאסיפא דמתניתין קאי דמניח את שלו ומונה של בנו והיינו דאיכא נפ"מ במה שמניח את שלו ומונה של בנו אע"ג דאינו מגלח אחר נזירות בנו לשיטתם דלר"ל נפ"מ דאינו סותר את שלו ולר"י נמי נפ"מ דמהאי טעמא סותר נמי את שלו כיון דמפסיק באמצע המנין שלו אבל ברישא דמתני' דמונה את שלו ואח"כ מונה של בנו פשיטא דאפילו לשיטת רש"י ז"ל דאינו מגלח בנתים מ"מ אם נטמא בשל בנו אינו סותר את שלו לכ"ע כיון דכבר גמר מנין שלו ומש"כ התוס' ז"ל דברישא אינו סותר את שלו לא ידעתי מאי קמ"ל בזה לשיטתם דמגלח בנתים. ובאמת דבריהם ז"ל במס' זו מעורבבים המה ונראה דאיזה הגהה היא זו דאזלי בשיטת רש"י ז"ל דאינו מגלח בנתים רק כיון דכבר נסתלק לגלח היינו שגמר מנינו מש"ה אינו סותר לכ"ע ובד"ה חדא נזירות כו' כ' דאם נטמא בימי השלמה שלו אינו סותר אלא את שלו ולא של בנו וגם בזה לא הוי צריכי אלא לשיטתם דאינו מגלח אחר של בנו אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל דמגלח אחר של בנו לא הוי צריכי לזה ולשיטה זו ע"כ צ"ל דפלוגתא דר"י ור"ל הוא בנזירות מרובה דאי בסתם נזירות ליכא נפ"מ כלל אם סותר את שלו דהא בלא"ה צריך לחזור ולמנות שלשים כדי גידול שער וזה שכתב רש"י בשם המורה דלשיטתיה אזיל כמש"כ במתני' אלא דאכתי אפילו בנזירות מועטת איכא נפ"מ בפלוגתייהו לפי מה שפי' התוספות ז"ל לקמן דנטמא ביום גידול שער אינו סותר דלר"ל דאמר דאינו סותר ונהי דצריך למנות שלשים משום גידול שער מ"מ אם נטמא בימי גידול שער אינו סותר ולר"י דאמר סותר א"כ בהני שלשים בתראי ג"כ סותר הכל אם נטמא אבל לשמואל לקמן ע"כ צריך לאוקמי פלוגתייהו בנזירות מרובה דהא ס"ל דנטמא ביום גידול שער נמי סותר ומש"כ התוס' ז"ל בד"ה חדא נזירות כו' דאם נטמא בימי השלמה שלו אינו סותר אלא שלו כו' לא נתבאר בד' ז"ל אם כוונתם שלו לבד היינו ימי ההשלמה אבל לא מה שקדם לנזירות בנו או דלמא סותר את כל המנין שלו והרמב"ם והראב"ד ז"ל פליגי בזה להרמב"ם ז"ל אינו סותר אלא עד נזירות בנו ולהראב"ד ז"ל סותר הכל ונראה דהרמב"ם ז"ל לשיטתיה דמגלח אחר נזירות בנו א"כ כבר איסתליק נזירות שמנה כבר אפילו שלו ולהכי אינו סותר את מנין שלו שקדם לנזירות בנו ואע"ג דבהשלמה שאחר ימי צרעתו נראה ודאי דסותר הכל אפילו מנין שקודם צרעתו אף ע"ג דגילח בנתים. דהתם תגלחת אחריתי היא תגלחת צרעת אבל הכא דתגלחת נזירות היא שפיר מפסיק שלא יסתור הקודמים אבל לשיטת התוס' ז"ל דליכא תגלחת בנתים נראה דסותר הכל גם מה שקדם לנזירות בנו כיון דהכל מנין אחד הוא. והכ"מ ז"ל שכ' בדעת התוס' כד' הרמב"ם ז"ל אינו נראה ולדברי הרמב"ם ז"ל נראה לצדד עוד דבאמת יוצא בקרבנות שהוא מקריב על נזירות בנו גם על הימים שקדמו במנין נזירות שלו ונתחלקה נזירות שלו וכך היה דעתו בשעת נדרו להפסיק באמצע בנזירות בנו:

ואמרינן בירושלמי א"ר יוחנן נטמא בנזירות בנו והתרו בו משום שלו לוקה הפריש קרבנותיו קדשו ולא חייש להא דתני ר"ח קרבנו על נזרו ולא נזרו על קרבנו והוא צריך ביאור דמה שאמר ר"י אם התרו בו משום נזירות שלו לוקה משמע דלטעמיה אזיל דחדא נזירות אריכתא היא וסותר בטומאתו את שלו ג"כ אבל באמת אין צריך לזה דבלא"ה לוקה משום טומאה וכל איסורי נזיר כ"ז שלא גילח וכדתניא בברייתא לקמן גם מ"ש הפריש קרבנותיו קדשו צ"ע ומאי קמ"ל בזה כיון דעומד הוא באמצע נזירות שלו וי"ל דר"י קאי ארישא דמתניתין דמונה שלו ואח"כ של בנו וקמ"ל ר"י דאפ"ה אם התרו בו משום שלו לוקה כיון דהוי קודם תגלחת ואם הפריש קרבנותיו היינו על נזירות בנו אע"ג דלא התחיל במנינו מ"מ קדשו כיון דכבר נולד הבן. ומשמע מהא דעד שלא נולד הבן ודאי לא קדשו ודלא כמ"ש המל"מ ז"ל לעיל בבעיא דהפילה וחזרה וילדה עיי"ש ועיין בדברי הירושלמי ריש פ"ג ע"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף