קרן אורה/נזיר/יד/ב

קרן אורה נזיר יד ב

דף י"ד ע"ב

שם נטמא ביום גידול שער פלוגתא דרב ושמואל. ופרש"י דיום גידול שער היינו יום השלמת נזירות מאה שהפסיק בנתים בתגלחת צרעת ומשמע מדבריו דבתוך השלשים ודאי סותר את הכל גם השבעים שלפני הצרעת אלא דביום שלשים הוא דפליגי ולא ניחא ליה לפרש דפלוגתייהו קאי היכא דהפסיק בנזירות בנו דמגלח ג"כ לנזירות בנו ואח"כ מונה שלשים להשלים את שלו כמו שפי' במתניתין לקמן ופליגי אם נטמא ביום שלשים אי סותר הכל גם השבעים שלפני נזירות בנו די"ל דס"ל בזה דאפילו בתוך למ"ד אינו סותר מה שלפני נזירות בנו וכד' הרמב"ם ז"ל ומ"מ פי' זה אינו מובן דהיכן מצינו לחלק בין יום שלשים או תוך שלשים וכיון דבתוך שלשים סותר הכל ה"ה ביום שלשים דסותר מה"ת. דסותר הכל וגם מה ענין זה לפלוגתא דר"י ור"ל כיון דעיקר טעמא הוא משום דהוי יומא דמישלם ביה נזירות ומה שפי' עוד דיום גידול שער היינו אחר שנטמא אחר עשרים יום דצריך לחזור ולמנות שלשים ואם נטמא אחר עשרה ימים פליגי אי סותר להני עשרה גם זה תמוה מאד וכמו שהקשה הוא ז"ל בעצמו דאמאי קרו ליה מישלם נזירות הא הטומאה סתרה הכל וצריך לחזור כל הנזירות:

והעיקר נראה כשיטת התוספות ז"ל דמיירי היכא דנסתר ע"י תגלחת כגון שגילחוהו לסטים וה"ה אם נתגלח ע"י צרעת דבזה לא נסתרו ימים הראשונים לגמרי ומה שצריך לחזור ולמנות שלשים הוא משום גידול שער לחוד ופליגי בזה אם סותר או לאו וכן בהפסיק בנזירות בנו בנזירות מועטת דצריך לחזור ולמנות שלשים לנזירות שלו משום גידול שער לד' הרמב"ם ז"ל שייכא גם פלוגתייהו:

והרמב"ם ז"ל פי' נטמא ביום גידול שער היינו יום שהוא ראוי לגדל שער כמבואר בדבריו ז"ל בפ"ו מהלכות נזירות ולא ניחא ליה לפרש כפי' התוס' ז"ל בגילחוהו לסטים משום דהוא ז"ל פסק דתגלחת סותר למ"ד לגמרי אפילו בנזירות מרובה ולאו משום גידול שער לחוד וא"כ הני עשרים שמנה קודם גילוח בטלו לגמרי וכל השלשים שמונה אח"כ כולם הן עיקר נזירות ופשיטא דסותר הכל ומ"מ הוי מצי לפרושי באלו השלשים שמונה אחר נזירות בנו דבזה גם אליביה אינו מונה אלא משום גידול שער אבל הימים הראשונים לא נסתרו ואחר העיון נ"ל דהדברים מבוארים בירושלמי כפי' התוס' ז"ל והכי איתא התם במתניתין דלקמן נולד ביום תשעים סותר עשרים דצריך להשלים לנזירות שלו עשרים יתירים דאין תגלחת פחות משלשים השלים נזירותו ובא להשלים נזירות בנו נטמא בתוך עשרה ימים הראשונים סותר הכל בתוך כ' ימים האחרונים רב ור"י דאמרין תרויהון סותר שלשים ר' שמואל אמר אינו סותר אלא שבע שמואל בר בא בעי קומי ר' יסא מיסבר סבר ר"י סתירת תער כסתירת ממש אמר ר' זעירא אין יסבור סתירת תער כסתירת ממש למה ליה למימר סותר שלשים ויסתור הכל א"ר אבין בר חייא קומי ר"ז תיפתר שנולד ביום שאינו ראוי להביא קרבן. עכ"ל הירושלמי ולפי נוסחא זו אין שום פירוש לזה חדא דאחר השלמת נזירותו לא שייכא סתירה כלל וכמבואר בשמעתין ג"כ ועוד בנזירות בנו היכי שייך לחלק בין עשרה ימים הראשונים לעשרים ימים האחרונים. ובמאי עדיפא עשרה הראשונים מן האחרונים ועוד מאי קאמר מיסבר סבר ר"י סתירת תער כסתירת ממש ופי' הפ"מ דתגלחת ס"ל דסותר הכל כמו טומאה והוא דבר שאינו כדתנן לקמן במשנה מפורשת ובלא"ה פירושו דחוק ע"כ נראה דאיפכא גרסינן השלים נזירות בנו ובא להשלים נזירותו וקאי אמאי דקאי ביה היינו שנולד ביום תשעים דעשרה ראשונים משלימים מנין נזירות ועשרים אחרונים הוא משום גידול שער מש"ה קאמר נטמא בעשרה ראשונים סותר הכל בתוך כ' ימים האחרונים רב ור"י תרויהון אמרין סותר שלשים ושמואל אמר אינו סותר אלא שבעה ופריך מאי קסבר ר"י סתירת תער כסתירת ממש פי' דהסתירה בימי גידול שער לתער היא כסתירת ממש כמו בימי הנזירות ממש ואמר ר"ז אין יסבור ר"י סתירת תער כסתירת ממש יסתור הכל כמו בעשרה ימים הראשונים דסותר הכל ואמאי קאמר ר' יוחנן דאינו סותר אלא שלשים אמר ר' אבין תיפתר הא דר' יוחנן שנולד ביום שאינו ראוי להביא קרבן היינו אם נולד הבן ביום דמישלם נזירות שלו דאין צריך להשלים אלא יום אחד לנזירותו ומשום גידול שער צריך למנות שלשים באלו הימים אם נטמא אינו סותר אלא שלשים כמו נטמא ביום מלאת כן נראה לי לפרש דברי הירושלמי עכ"פ שמעינן מינה דיש לחלק בין נטמא בימי נזירות עצמן ובין ימי גידול שער היינו סתירת תער דהירושלמי וכשיטת התוס' ז"ל. ועוד שמעינן מינה דאם נטמא בעשרה ימים הראשונים דסותר הכל אפילו הימים שמנה קודם נזירות בנו. וכדעת הראב"ד ז"ל ובש"ס דילן ג"כ פליגי בזה רב ושמואל ואיפכא אמרינן דשמואל אמר סותר והיינו שמואל בר בא דס"ל סתירת תער כסתירת ממש והוא סתם שמואל שמואל בר אבא אבוה דשמואל והדברים ברורים לענ"ד בכוונת הירושלמי ועל פי' הרמב"ם ז"ל בגידול שער כבר הקשיתי לעיל מהא דרב מתנא ובר פדא דמשמע דאפילו ביום ל"א אינו סותר אלא מדרבנן והדברים עמוקים ועוד צ"ע:

ומוכח עוד לפי' הנ"ל מדברי הירושלמי כשיטת הרמב"ם ז"ל דמגלח אחר נזירות בנו ואח"כ משלים את שלו ודלא כשיטת התוס' ז"ל לעיל דאינו מגלח בנתים אם לא נשאר מנזירותו כדי גידול שער אך עוד זאת ראיתי בדברי הירושלמי דאמרינן התם השלים נזירותו ולא הספיק לגלח עד שנולד הבן מגלח תגלחת אחת לשתיהן הפריש קרבנותיו ולא הספיק לגלח עד שנולד הבן תמן אמרין מגלח תגלחת אחת לשניהם ור' יוחנן אמר מגלח וחוזר ומגלח ופריך עליה מהא דרשב"י אומר דדוקא נזיר ומצורע אינו מגלח תגלחת אחת לשניהם שאינן שוין אבל נזיר ונזיר מגלח תגלחת אחת לשניהם ומשני דר' יוחנן ס"ל דחלוקים חכמים על רשב"י אבל אם נולד קודם הפרשת קרבנותיו לכ"ע מגלח תגלחת אחת לשניהם ומ"ש דאחר נזירות בנו מגלח וחוזר ומגלח אחר השלמת נזירות שלו. צ"ל דדוקא אחר נזירות בנו הוא דמגלח כיון דקיבל עליו תחלה נזירות בנו צריך למנותו ולגלח עליו אבל אם השלים נזירותו ולא הספיק לגלח עד שנולד הבן בזה יוצא בתגלחת אחת דכיון שנולד הבן שוב אינו יכול לגלח על שלו דנזירות בנו חלה עליו מיד וברישא דקיבל עליו שלו תחלה התם נמי מגלח על שלו וחוזר ומגלח על של בנו ולפ"ז ליתא למש"כ לעיל לפרש הא דאמר ר"י נטמא בנזירות בנו והתרו בו משום שלו לוקה דקאי ארישא דמתניתין דז"א דכיון דכבר גילח על נזירות שלו וכן מבואר בירושלמי בשמעתין דנזירות בנו אינו מתחיל אלא אחר הבאת קרבנותיו של נזירות שלו הארכתי קצת בהלכה זו כי הלכות חמורות הם ועדיין לא עמדתי על בירורן. השי"ת יאיר עיני במאור תורתו:

שם אמר רב חסדא הכל מודים שאם קידש שערו בדם שאין לו תקנה. ופי' ז"ל שאם נטמא אחר שהביא קרבנותיו קודם גילוח אין לו תקנה ופריך אי לר"א כיון דאמר תגלחת מעכבת תוך מלאת היא לסתור ופי' התוס' ז"ל דל"ד סתירה ממש אלא לר"א כל אחר מלאת שבעה סותר אלא לסתור היינו הקרבנות וכדאמרינן לקמן וא"כ יש לו תקנה להביא קרבנות ולגלח אלא אליבא דרבנן האמרי תגלחת לא מעכבא ומסיק דלעולם אליבא דרבנן ואין לו תקנה למצות גילוח ולפי מה שפי' הרמב"ם ז"ל יום גידול שער היינו יום שאחר יום הבאת קרבנותיו דראוי הוא לגדל שער א"ש הא דהכל מודים שאם קידש כו' דלאחר שנזרק הדם לכ"ע אינו סותר אבל לפי' התוס' ז"ל לא שייכא פלוגתייהו דרב ושמואל להא כלל ועיין מש"כ התוס' ז"ל ולדידי קשיא מאי קמ"ל רב חסדא הא מתניתין היא לקמן בפ' ג' מינים פלוגתא דר"א ורבנן בנזרק עליה אחד מן הדמים דלר"א סותר שבעה וצריך לחזור ולהביא כל הקרבנות ולגלח עליהם ולרבנן יצא בקרבן ראשון אלא דיטהר ויביא שאר קרבנותיו וא"כ היכי מיירי הכא אי דלא נזרק עליו אלא אחד מן הדמים אמאי אין לו תקנה למצות גילוח לרבנן הא יכול להביא שאר קרבנתיו ויגלח ועוד מאי איריא לר"א משום דתגלחת מעכבת הא לר"א כל הקרבנות מעכבים דבעי אחר מעשה כולם ואי מיירי שנטמא אחר כל הקרבנות הא לר"א ג"כ אינו סותר כלום וכדמשמע במתניתין דלקמן סוף פ' ג' מינים וכמו שכתבו התוס' ז"ל שם והיה נראה לפרש דרב חסדא קאי אפלוגתא דר"י ור"ל בנטמא בימי נזירות בנו אי סותר ואמר רב חסדא דהכל מודים אם קידש שערו בדם לנזירות בנו ונטמא דאין לו תקנה. ופריך אי לר"א דאמר תגלחת מעכבת הוי כתוך מלאת ויסתור הכל דאע"ג דלענין נזירות בנו הוי אחר מלאת לענין לסתור את שלו הוי כתוך מלאת אלא אליבא דרבנן דאמרי תגלחת אינה מעכבת ולהכי אינו סותר עוד גם את שלו שמנה כבר א"כ אמאי אין לו תקנה ומשני דאין לו תקנה למצות גילוח דאינו יכול לגלח עוד על נזירות בנו כיון דכבר הביא קרבנותיו ונטמא אינו יכול לגלח גם אחר שיטהר דיחול עליו נזירות שלו וגם בזה לא נחה דעתי עד יבוא ויורה צדק:

שם אמר ריב"ח נזיר שכלו ימיו לוקה על הטומאה ואינו לוקה על היין והתגלחת. נראה דמלקות הוא דליכא אבל איסורא לכ"ע איכא מקרא דואחר ישתה לר"א אחר כל המעשים ולרבנן אחר מעשה יחידי ומסיק דטומאה שאני משום דכתיב וטמא ראש נזרו מי שנזרו תלוי לו בראשו ונראה מדברי התוס' ז"ל דלר"א דאמר תגלחת מעכבת לוקה על הטומאה אפילו אחר הבאת קרבנותיו קודם תגלחת. ולדידי צ"ע דא"כ קודם תנופה נמי לוקה לר"א וז"א דתנופה נמי מעכבא וזה לא תלוי עוד בראשו וכ"ת דמוקדש את ראשו ילפינן דקודם תגלחת הוא דלקי ולא קודם תנופה הא משמע לקמן סוף פ' ג' מינים דאין חילוק בין תגלחת לתנופה אליבא דר"א ע"כ נראה דגם לר"א קודם תגלחת ליכא אלא עשה דואחר ישתה וה"ה לטומאה ואע"ג דבתוספתא תניא הביא קרבנותיו ולא גילח אסור לשתות יין וליטמא למתים ואם גילח ושתה יין ונטמא למתים לוקה. ע"כ זה קאי ארישא בלא הביא קרבנותיו אבל אחר הבאת קרבנותיו ליכא מלקות אלא דאכתי י"ל דאיכא מלקות בטומאה קודם תגלחת משום דעובר בבל תאחר תגלחתו דבטומאה אינו יכול לגלח וכדאיתא בריש נדרים. וכן הוי מצי למימר דהא דלוקה על הטומאה לאחר מלאת משום בל תאחר קרבנותיו למאן דס"ל התם דמיד עובר בבל תאחר. ועיין מש"כ שם בריש נדרים בזה עיי"ש:

תוס' בד"ה נטמא בימי כו'. אמר הריני נזיר מאה יום והתחיל כו'. כצ"ל:

בד"ה התם שני נזירות כו' וכן נטמא ביום שהוא טהור חדא נזירות הוא. עכ"ל התוס'. אין לדברים אלו הבנה:

בד"ה לוקה על הטומאה כו' או ביום ל"א אינו סותר. עיין מש"כ ז"ל לעיל בפלוגתא דרב מתנא ובר פדא ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף