קרן אורה/מנחות/לו/א

קרן אורה מנחות לו א

דף ל"ו ע"א

גמרא סח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך כו'. גם בהאי שמעתא מחלוקת קדומה היא שיטת רש"י ז"ל דאין צריך לברך אלא להניח על שתיהן וקמ"ל רב' חסדא דאם כח בינתיים הוי הפסק וחוזר ומברך ופריך סח אין כו' והאמר ר"ח כו' על ש"י אומר להניח ועל ש"ר על מצות ופירש"י ז"ל דשל יד דהוי התחלה מברך להניח ושל ראש דגומר מברך על מצות עכ"פ שמעינן דמברך שתים ומשני אביי ורבא דהא דמברך שתים היינו אם סח אבל בלא"ה אין מברך אלא אחת תנא סח בין תפלה כו' עבירה הוא בידו כו' ופרש"י אם לא בירך אבל בירך ליכא איסורא משום גורם ברכה שאינה צריכה ולפי"ז י"ל דהוכרח רש"י ז"ל לפרש דאשל ראש אינו מברך כלל דאי מברך על מצות על של ראש בכל גוונא לא הי' עבירה כ"כ אם לא בירך אלא חדא כשסח ובלא"ה לא מסתבר לרש"י ז"ל דליברך על של ראש תרתי להניח ועל מצות דמה מקום לשתי ברכות ביחד דלהניח על של יד איכא טעמא דבשל יד מתחיל ועל מצות בשל ראש אם סח משום דגמר מצוה וכמ"ש רש"י ז"ל אבל תרתי בשל ראש לחוד ליכא טעמא ולפי טעמו של רש"י ז"ל יש לומר דוקא בסח הוא דמברך על מצות בשל ראש משום דגומר המצוה אבל אם אין לו אלא של ראש לבד ומניחו אפשר מברך גם עלי' להניח כיון דהתחלה הוא וא"ש הא דמוקי להא דר' יוחנן דוקא בסח ולא על של יד לבד ועל של ראש לבד אם אין לו אלא אחת מהם משום דבכה"ג מברך על שתיהם להניח. אבל הרמב"ם ז"ל כתב כשיטת רש"י ז"ל אלא דכ' דעל של יד לחוד מברך להניח ואם אין לו אלא של ראש מברך על מצות. ונראה בטעם שינוי הברכות משום דבשל יד נאמר וקשרתם כו' חיוב ההנחה בפירוש מש"ה מברך להניח אבל בשל ראש נאמר והיו לטוטפות כו' ולא נאמר החיוב בפירוש כמו בשל יד מש"ה מברך על מצות כו' ואינו מזכיר חיוב הפעולה בפירוש. ושיטת ר"ת ז"ל דסח מברך שתים היינו על של ראש להניח ועל מצות וכן אם אין לו אלא ש"ר לבד וכמו שתמה הב"י ז"ל על הנימוק"י ז"ל דנראה מדבריו דאפילו לשיטת ר"ת ז"ל אם אין לו אלא ש"ר מברך על מצות לחוד ואם אין לו אלא של יד לחוד משמע מדברי הראשונים דלכ"ע אינו מברך אלא אחת להניח. ומדברי הסמ"ג והסמ"ק משמע דעל של יד נמי מברך שתים אם אין לו אלא של יד ועי' בט"ז בשם אביו הר"י הלוי ז"ל שתמה על הטור ז"ל דכתב דלא כוותייהו וכ' דאין משמעות בדברי הרא"ש דלא כוותייהו ע"ש ובעיני יפלא דבדברי הרא"ש ז"ל בד"ה סח בין תפלה מבואר דמש"כ בהלכות תפלין עתיקתא שכל תפלין צריך ב' ברכות היינו של ראש משמע להדיא דס"ל דשל יד אינו מברך אלא אחת בכל גוונא. ובאמת צ"ע גדול מה נשתנה מצוה משאר המצות והיכן מצינו שתי ברכות על מצוה אחת בשלמא אי על של ראש לחוד מברך שתים יש לומר דעיקר נוסח הברכה היא להניח היינו להבא אלא דבשל ראש שלא נאמר חיוב ההנחה בפירוש כמש"כ לעיל להכי מברך עליו על מצות ולהניח שבירך על של יד קאי גם על של ראש ואם סח בינתיים מברך גם להניח על של ראש והיינו על ידי משמוש של יד ג"כ וכמ"ש הרז"ה ז"ל בר"ה והיינו כשיש לו של יד אלא דסח בינתיים אבל אם אין לו אלא ש"ר אינו מברך אלא אחת וכדברי הנמוק"י אבל לדברי הסמ"ג והסמ"ק דבין בשל יד ובין בש"ר אפי' כשהן לעצמן מברך שתי ברכות מ"ש תפלין מכל המצות וטעמו של ר"י הלוי ז"ל בט"ז שם דעל מצות הוא על אות וזכרון ולהניח הוא על הנחה על המקום המצווה א"כ הי' צריך לברך שתיהם על של יד ויכוין להוציא גם ש"ר מלהניח של יד בברכה אחת אע"פ שאם היתה לבדה היתה מחוייבת בשתיהן ובלא"ה אין זו מוכרח כי עיקר הברכות נתקנו על המעשה ולא על טעמן דא"כ במצה ומרור נמי לברך שתים על מצות מצה כי היא לאות על בצקת אבותינו ומש"כ דהכא אם הי' אוחזה בידו ג"כ הי' מקיים גם זה לא אבין א"כ מזוזה נמי נימא הכי דהוא ג"כ לאות על אחדותו ית' ויאמר ברכה אחת על האות ואחת על הנחת המקום וגם בזה יש לחלק אבל כ"ז לא מצינו בשום מצוה מהמצות ומ"מ אין בידי להכריע בזה בדבר שנחלקו בזה גדולי הראשונים ז"ל וגם בדברי זוהר חדש נאמרה מחלוקת זו ואלו ואלו כו' כמו שהביא אחי הגאון ז"ל בספרו ועי' בדברי הגר"א ז"ל בש"ע והספק הזה יהא מונח עד ביאת אליהו ז"ל ועי' בש"ע סי' י"ט שכ' דלהכי אין מברכין לעשות ציצית משום דלאו חובת מנא הוא והקשה המ"א ז"ל מ"ש ממזוזה דג"כ חובת הדר הוא ומסיק שם דאם קבע המזוזה קודם כניסה לבית מברך אשר קדשנו כו' לדור בבית שיש בו מזוזה ויש לפקפק בזה דבשלמא ברכת להתעטף הוא המתעטף ועושה המצוה ומברך על עשייתה אבל הנכנס לדור בבית הוא אינו עושה מעשה המצוה דהא בכניסתו אינו ניכר אם יש בו מזוזה אי לא וצ"ע בזה בדברי האחרונים ז"ל:

שם תוס' בד"ה וקשרתם לאות וכו'. ע"ש שכ' הא דעבורי דרעא על המצוה. ולכאורה אין זה מעביר על המצוה אם מניח הש"ר כיון דאין זה קודם של יד ואינו רשאי להניח את ש"ר קודם השל יד וי"ל כיון דאין זה לעיכוב ואם אין לו אלא של ראש מניחו לבדו הוי כהגיע זמנו והוי מעביר על המצוה אם מניחו על איזו מקום מפני השל יד ועי' תוס' יומא שם ומגילה דף ו' והדברים ארוכים בדברי הראשונים ז"ל:

שם תוס' בד"ה וכשיגיע זמנו ממשמש בהם ע"ש מ"ש לענין ציצית אם צריך להסיר טליתו ע"ש ובמרדכי מביא מחלוקת בזה ולדידי צ"ע במצוה שהיא עליו חובה ולא עבר זמנה אפילו אם לא בירך עובר לעשייתה מ"מ יכול לברך על קיומה עתה כ"ז שהוא מקיימה ודוקא אחר קיומה אין לברך כגון מצה אחר אכילתה וכיוצא בזה אבל כל שהמצוה עליו בחובה יכול לברך עלי' בכל עת שהיא עליו והוי עובר לעשייתה דמה שהוא הולך בציצית או תפלין חשוב מעשה כי היכי דלענין כלאים חשיב מעשה אע"ג שכבר הוא לבוש כדאיתא בסוף מכות ולא יפטר מהחיוב עדיין דאינו יוצא בפ"א בלבישת ציצית או הנחת תפלין אלא חיובן הוא כל זמן חיובן בלי הפסק ולא מיבעי' למ"ד ציצית ותפלין הוי מצות שלא הזמן גרמא ודאי מצותן היא בתמידות ואפי' קיים שעה אחת בכל יום לא יצא ידי חובתו דמאן פלג מצוה זו לימיו כיון דאין בהם זמן אלא אפילו למ"ד דהוי מ"ע שהז"ג מ"מ באותו הזמן לא יצא ידי חובתו בזמן קטן ביום אלא חיובן כל היום וכשם שאם עבר עליו יום אחד ולא לבש ציצית ולא הניח תפלין ביטל העשה ה"נ כשהוא הולך כמה שעות ביום בלי ציצית ותפלין הוי בכלל ביטול אלא דלמאן דיליף תפלין מלמועדה מימים ימימה יש לומר דחיובן הוא לפחות שלא יעבור עליו יום אחד בלא הנחתן ואינו חמור כ"כ ביטול שעות ביום כמו ביטול יום שלם דמימים ימימה משמע בכל יום אבל למאן דאמר כחוקת הפסח הכתוב מדבר לא נאמר גבי תפלין שום זמן וחיובן תמידי וכן ציצית וא"כ אפילו לא בירך בשעת לבישת הטלית והנחת תפלין חייב לברך אח"כ והמשמוש הוא למצוה בעלמא ועי' בספרו של אחי הגאון ז"ל שאלה מ"ו שם. ובאמת הדבר מבואר בש"ס ובדברי הראשונים ז"ל דחיוב מצות אלו הוא תמידי רק ע"ז באתי דלענ"ד שוה ביטול שעות ביום לביטול יום שלם ונהי דמצינו חיוב תפלין בכל יום בשעת ק"ש שלא להעיד עדות שקר בעצמו אבל אין זה מזמני חיובה בפירוש מה"ת אם לא שנאמר כמש"א ז"ל אפילו לא קרא ק"ש אלא שחרית וערבית קיים מצות והגית כו' וכדברי ר"י דאפילו סידר המערכה ערבית מיקרי תמיד והקולא שהקילו בזה כבר נתבאר בד' הראשונים ז"ל:

שם גמרא עד מתי מניחן עד שתשקע החמה ור"י ז"ל אמר עד שתכלה כו' וחכ"א עד זמן שינה. ופי' התוס' דת"ק סבר לילה לאו זמן תפלין וצריך לחולצן משתשקע החמה ור"י ורבנן ס"ל לילה זמן תפלין וא"צ לחולצן עד שתכלה כו' לר"י ולרבנן עד זמן שינה ומשום גזירה שמא יישן בהם ומסיק בא"ד דאין הלכה כר"י אלא כת"ק דאחר שקיעת החמה צריך לחולצן דלילה לאו ז"ת ור"ח ורבה בר ר"ה דמצלי בהוא באורתא פליני את"ק וס"ל כר"י או כרבנן דלילה זמן תפלין ופריך הש"ס מהא דאמר רבה ספק חשיכה לא חולץ כו' הא ודאי חשיכה חולץ ומשני ההוא בע"ש איתמר ומסיק דס"ל לרבה כר"ע דלילה ז"ת ושבת וי"ט לאו זמן תפלין מבואר מזה דלמ"ד לילה לאו זמן תפלין חולץ מיד אחר שקיעה ותו אמרינן דר"י ור"א ס"ל דלילה לאו זמן תפלין ואם מניחן בלילה עובר בעשה או בלאו משמע דאם הי' עליו מבע"י ולא חלצן בלילה לא עבר בלאו ועשה אבל צריך לחלצן וס"ל כריה"ג דבחוקת תפלין הכתוב מדבר וכתיב ושמרת כו' אבל לר"ע בשבת נראה דליכא אסור כיון דלא כתיב ביה שמירה ואמר ר"א אם לשמרן מותר הא דעובר בלאו או בעשה דוקא אם מניחן לשם מצוה אבל אם מתכוין לשמרן מותר. ולפ"ז קשה מאי קאמרי ר"י ור"א דעובר בלאו ועשה משום דכתיב ושמרת הא לכ"ע עובר בלאו דבל תוסיף אם מתכוין למצוה וכן מבואר במ"א סימן ל"א בשם הרשב"א ז"ל ויתבאר לקמן יותר בזה ואמרינן רבינא הוי יתיב קמיה דר"א חשך והניח תפלין ואמרי ליה לשמרן קבעי להו מר ואמר ליה אין וחזיתיה לדעתיה כו' קסבר הלכה ואין מורין כן משמע מזה דלשמרן מותר אפילו למ"ד לילה לאו זמן תפלין ורב אשי ס"ל דמותר אפילו להניחן בלילה דלילה זמן תפלין אלא דאין מורין כן לרבים וגם בזה קשה דרב אשי דלא כמאן דהא לעיל אמרינן ומודים חכמים לר"י דאחר שקיעת החמה שוב אינו מניחן אע"ג דס"ל לילה זמן תפלין וכמ"ש התוס' ז"ל כן הוא ריהטא דשמעתא לפירש"י ז"ל ותוס' ז"ל והעולה מזה להלכה דלמ"ד לילה זמן תפלין אינו חולצן עד זמן שינה אבל אינו מניח מיד אחר שקיעה לתנאי דברייתא והוא גם כן משום גזירה דרבנן אלא דתיקשי מרב אשי דמנח לכתחלה ולמ"ד לאו ז"ת חולצן ג"כ מיד אחר שקיעה ולהניח בלילה עובר בלאו או עשה אבל דוקא אם מניחן לשם מצוה אבל לשמרן מותר אפילו להניח. והרי"ף ז"ל גרס בדרב אשי והוא ישן בדלא סליק תפלין ולגירסא זו א"ש דלא תיקשי לר"א מברייתא דאסור להניח לכ"ע דרב אשי בחליצה מיירי דלמ"ד לילה לז"ת צריך לחלוץ מיד אחר שקיעה והוא לא חלץ ואמר דלשמרן קבעי משום דס"ל הלכה זמן תפלין וא"ש לחלוץ כתנאי דברייתא אלא דאין מורין כן אפילו בחליצה וא"ש לישנא דהלכה היינו דקאי אפלוגתא דלעיל אי הלכה כר"י אי לא וס"ל לרב אשי דהלכה כר"י דאין צריך לחלוץ מיד אחר שקיעה אבל אין מורין כן לרבים והיינו דוקא עד זמן שתכלה כו' או עד זמן שינה אבל בתר הכי לכ"ע צריך לחלוץ אבל להניחן לכתחלה אסור לכ"ע כדתני לעיל ומודים כו' ולשמרן מותר אפילו להניחן דהא ר"א ס"ל לז"ת הוא ואפ"ה מתיר לשמרן ומשמע דקאי אהנחה לכתחלה אלא דלשיטה זו קשה מאי קאמר לי' רבינא לשמרן קבעי מר ומהיכי תיתי ליה הכא דילמא סבר ר"א כרבנן דלעיל דאין צריך לחלוץ עד זמן שינה ובלא"ה גירסא זו והוי ישן קשה דשינה ודאי אסורה ויותר נכון הגירסא דהוי חשך וכמ"ש הרא"ש ז"ל ומנח תפלין היינו כשהן עליו וכ"כ הרא"ש ז"ל בשם בעל התרומות ז"ל בשיטה זו דהלכה ואין מורין כן היינו לענין חליצה מיד אחר שקיעה אבל יפלא שלא כתב דאחר זמן שינה לכ"ע צריך לחלוץ אם לא שנאמר דמפרשי עד זמן שינה היינו שינה ממש והכי משמע קצת מלשון המרדכי ז"ל ע"ש ולפי שיטה זו הנחה בלילה אסור מדרבנן וחליצה הלכה דאין צריך לחלוץ אבל אין מורין כן ולשמרן מותר אפי' להניח בלילה. אבל הרמב"ם ז"ל יש לו שיטה אחרת בזה והוא ז"ל פסק כריה"ג דלילה לאו ז"ת היא וכר' יוחנן דעובר בלאו אם הניחן אבל לחלוץ א"צ ואפילו הן עליו כל הלילה מותר ואין מורין דבר זה לרבים. ולפי"ז ר' יעקב וחכמים דברייתא מצי סברי דלילה לאו ז"ת היא ואפ"ה א"צ לחלוץ והוא ז"ל כתב עוד בהני תרי ברייתא הי' בא בדרך כו' וקדש היום הי' יושב בביהמ"ד כו' וקדש עליו היום דע"ש חייב לחלוץ רק בדרך או בביהמ"ד מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו. ויש לדקדק לשיטתן מ"ש דבשבת צריך לחלוץ ובלילה א"צ לחלוץ כיון דתרוייהו מחד קרא נפקא ועוד דא"כ למה ליה להש"ס למימר דרבה בר ר"ה דמצלי בהו באורתא ס"ל כר"ע דלילה זמן תפלין ושבת לאו זמן תפלין הא אפילו אי לילה לז"ת דינא הכי דבלילה א"צ לחלוץ ובשבת חולץ ועוד דמסתברא איפכא דבלילה דיליף מושמרת כו' ועובר בלאו אם הניח בלילה כמ"ש הוא ז"ל שם הי' מן הדין שיחלוץ כיון דאיכא איסורא ובשבת דיליף מלך לאות כמ"ש שם דליכא איסורא כיון דלא כתיב בי' שמירה לא הי' צריך לחלוץ מהא גופא קשה מ"ש לילה מחוקה ושבת מלך לאות דזה דלא כמאן ומ"ש הכ"מ ז"ל שם דהלכה כר"ע מחבירו אין זה מובן דהא ר"ע מוקי בחוקות הפסח ולא קי"ל כוותיה אלא חוקה זו היא מצות תפלין ושבת נמי נילף מהא דהא לא אשכחן מאן דפליג בהא אריה"ג ונ"מ לענין לעבור הלאו על הנחתן בשבת ולפמ"ש הרא"ש דתפלין בחוה"מ תליא בפלוגתא דריה"ג ור"ע לריה"ג חוה"מ פטור ג"כ ולר"ע חייב ע"ש י"ל דהרמב"ם ז"ל פסק כתרווייהו כריה"ג לפטור לילה וכר"ע לפטור גם חוה"מ אלא דא"כ אמאי לא כתב ג"כ דאם מניחן בשבת עובר בלאו. ולענין היתר לשמרן נראה מדבריו ז"ל דלא מהני ג"כ אלא שאין צריך לחלוץ אע"ג דבלא"ה אין צריך לחלוץ אבל אין מורין כן ולשמרן מורין כן וכמו שכתב הכ"מ ז"ל שם וגם זה קשה דהא ר"א דאמר אם לשמרן מותר ע"כ אפילו להניח קאמר דשלא לחלצן בלא"ה מותר דהא דאין מורין כן רב אשי הוא דקאמר הכי וצ"ל דר' אלעזר ס"ל כת"ק דברייתא' דצריך לחלוץ משתשקע החמה להכי קאמר אם לשמרן מותר ולפי שיטות אלו דלשמרן לא הותר אלא שלא לחלצן אבל להניחן לא הותר אפילו לשמרן דעובר בלאו אפילו אינו מכוין לשם מצוה וא"ש בזה מה שהקשיתי לעיל הא בכוונה למצוה בלא"ה עובר בבל תוסיף ולפי הנ"ל ניחא דהכא עובר בלאו אפילו בלא כוונה לשם מצוה אלא דא"כ תקשי לת"ק דברייתא היכי מניחן קודם זמנן בהשכים לצאת לדרך כיון דאיכא איסורא דאוריי' בהנחתן בכל גוונא. ועוד דלפ"ז לריה"ג בשבת ג"כ אסור להניח ועובר בלאו כיון דיליף שבת וי"ט מקרא דחוקה א"כ מאי קאמר בעירובין פרק המוצא דפליגי בלעבור שלא בזמנו אי בעי כוונה והא אפילו בלא כוונה איכא לאו דושמרת וע"ש בתוי"ט ז"ל שכ' דריה"ג ג"כ סמיך אקרא דלך לאות ועי' מהרש"א ז"ל שם וא"כ י"ל דבשבת לריה"ג ג"כ לא קאי בלאו אם הניחן ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה כן דאין להניחן אפילו שלא בכוונה למצוה דהשמיט הא דהשכים לצאת לדרך וכמ"ש הב"י ז"ל ובשיטת הרמב"ם ז"ל משמע מפשטי' דברייתא דעירובין שם הניעור בלילה רצה חולץ רצה מניח דמשמע דמניח לכתחלה ולשיטת הרא"ש ז"ל ליכא מאן דשרי להניח לכתחלה וצריך לפרש רצה מניחן היינו דאינו חולצן וכמ"ש ז"ל אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל א"ש כפשטי' דלמ"ד זמן תפלין מותר להניחן לכתחלה בלילה ותנאי דשמעתין דאסרי להניח בלילה ס"ל לילה לאו זמן תפלין ומ"מ ברצונו הדבר תלוי כיון דזמן שינה הוא חיובא ליכא ועיין תוס' ז"ל שם בד"ה ושמרת כו' שכתב וז"ל ורבינא ור"א אמרי הלכה ואין מורין כן אלא כל הלילה ז"ת ואין לשונם ז"ל מדוקדק דמשמע דרב אשי בא להוסיף על דברי האי תנא דאמר עד זמן שינה וז"א דעל האי תנא קאמר דהלכה כו'. ובש"ע פסק כשיטת הרי"ף ז"ל דא"צ לחלוץ בלילה משום דלילה ז"ת אבל אין מורין כן. וגם כתב לברייתא דהי' בא בדרך ושקעה עליו חמה מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו וכ' האחרונים ז"ל אע"ג דבלא"ה אינו חולץ בלילה מ"מ כיון דאין מורין כן מניח ידו עליהם עד ביתו וק' ע"ז הא בריי' ע"כ ס"ל דלילה לאו זמן תפלין דבברייתא לא שייך למימר דמשום חומרא תני הכי וא"כ מנ"ל לדידן דקי"ל לילה ז"ת ואינו חולץ אלא דאין מורין כן לרבים אבל בא בדרך מנ"ל לאחמורי בשלמא להרמב"ם ז"ל ע"כ ברייתא הכי ס"ל כיון דאפילו לילה לאו ז"ת אינו חולץ ע"כ לחומרא בעלמא קאמר הכי אבל זה דוחק לומר דברייתא לחומרא קאמר וע"כ צ"ל דברייתא אתיא כת"ק דברייתא דילן דחולץ משתשקע החמה וברייתא דהי' בא בדרך כו' הנוסחא לפנינו בדברי הרמב"ם ז"ל וקדש עליו ביום ולהכי חולץ כשיגיע לביתו ועי' בכ"מ ז"ל שם ועי' מ"א ז"ל שכ' שם דאיסור הנחת תפלין בשבת שכתב בש"ע הוא דוקא אם מתכוין לשם מצוה וכבר כתבתי לעיל בזה לענין לילה אבל בשבת לפי משמעות דברי הזוהר משמע דאפילו בלא כוונה אסור וכדאיתא התם משל לחותם המלך ע"ש וכ"ש למ"ד מצות אין צריכות כוונות וכ"ז צ"ע יותר ועיין באיה"ט שם:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף