קרן אורה/מנחות/לו/ב

קרן אורה מנחות לו ב

דף ל"ו ע"ב

תוס' בד"ה אי קסבר כו'. ע"ש שהאריכו וכ' דתפלין בבית מותר לכ"ע משום דממשמש בהו כל שעה כו' ובלא"ה מצינן למימר שלא גזרו לבטל מצוה זו בשבת למ"ד זמן תפלין. וכבר האריכו הראשונים ז"ל בזה:

שם תוס' יצאו שבתות כו'. ע' בדבריהם שהביאו מן הירושלמי דרבה ורבה בר בר חנה ס"ל דחוה"מ ז"ת הוא ולא מסתבר דס"ל דשבת זמן תפלין דכולהו אמוראי לא ס"ל הכי ובמרדכי כ' עוד דבגיטין איכא סתמא דעבד פטור מן התפלין והיינו ע"כ משום דהוי מצוה שהז"ג ולכל הפחות ס"ל למתניתין דשבת לאו ז"ת ועי' ד"ת שם ועי' מ"ש בזה בחי' במועד קטן דנ"ל מוכרח בדעת הרמב"ם דס"ל דחוה"מ ז"ת הוא ודקדקתי שם על הש"ע דפסקיו נראין כסותרין זא"ז ע"ש ובעיקר המחלוקת בדין מלאכת חוה"מ אי דאורייתא או דרבנן דבזה תליא ג"כ דין תפלין בחוה"מ כמבואר בד' הראשונים ז"ל כתבתי שם גם בריש מ"ק מה שנראה לי ע"ש ומ"ש הרא"ש ז"ל דחוה"מ לריה"ג ודאי פטור מדברי התוס' בעירובין לא משמע הכי שכ' דריה"ג נמי סמיך אדרשא דלך לאות וכמש"כ לעיל:

שם גמרא אמר רבה בר ר"ה חייב אדם למשמש בתפלין כל שעה כו' כבר דברו הראשונים ז"ל מה ענין היסח הדעת הזה אי דוקא קלות ראש או היסח הדעת בעלמא. והתוספ' ישינים ביומא הקשו א"כ אמאי קאמרינן דאסור לישן בהן שמא יפיח ותיפוק ליה משום היסח הדעת ותי' דאיסור היסח הדעת נמי מהאי טעמא הוא ולא משמע הכי מהא דיליף ק"ו מציץ ובציץ דאורייתא הוא מדכ' תמיד כדאיתא ביומא ואי איסור היסח הדעת הוא משום גזירה כו' למה ליה קרא להכי ויותר נראה כדברי הר"ר אלחנן שם דלא נאסר היסח הדעת אלא כשהוא ניעור ובדעתו אבל לא בשעת שינה ויותר נראה דבשעת שינה לאו בר חיובא הוא בתפלין וכדתניא בסוכה הנכנס לישן רצה חולץ רצה מניח דחיובא ליכא אפילו בשינת עראי אלא דרשות להניח ג"כ וא"כ כיון דלאו שעת חיוב הוא לית ביה משום היסח הדעת והכי משמע ביומא גבי ציץ דאמרינן התם אילימא תמיד על מצחו היכי משכחת לה מי לא בעי עייל לביה"כ מי לא בעי מינם אלא דאפילו למאי דס"ד תמיד על מצחו אפ"ה בשעת שינה ליכא חיובא דחיוב ליכא אלא כשהוא ניעור אבל לא כשהוא ישן ואינו בדעתו והתוי"ט שם כ' דבאמת חיוב ציץ הוא תמידי אפילו בשעת אכילה וכדאמרינן דקם להם בציץ שבין עיניך מ"מ בשעת שינה ודאי ליכא חיובא ועיין תוס' ריש פ' בא לו כה"ג וא"כ כ"ש תפלין דחולצן בשעת אכילה כדתניא בפרק מי שמתו כו' דודאי ליכא חיובא בשעת שינה ואיסורא נמי ליכא דאיסור היסח הדעת לא נאמר אלא בשעת חיוב וקיום המצוה וגם זה לא לעכב למצוה בעלמא אבל לא שלא יניח כלל אם אינו יכול לשמור עצמו מהיסח הדעת ל"מ לפי מאי שכתבו התוס' ז"ל שם ביומא דהאי ק"ו הוא מדרבנן ודאי אין זה לעיכובא אלא אפילו אי ק"ו גמור הוא ואסור להסיח דעת מה"ת מ"מ אין עיקר הנחת תפלין תלוי בזה ולא מיפטר אפילו אינו יכול לשמור עצמו מהיסח הדעת והכי משמע מהא דאמרינן ריש פרק המוצא תפלין דלמ"ד מצות אין צריכות כוונה תפלין נמי יוצא אפילו בלא כוונה למצוה אלא לשמרן לבד ואם אינו מכוין למצוה ודאי בכלל היסח הדעת הוא ג"כ ואפ"ה הוא יוצא ידי מצוה עד דקשין ליה דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' תפלין שכתב דמצטער פטור מן התפלין משום שאין יכול לשמור מהיסח הדעת מהם ולפי הנ"ל אין זה מספיק לפוטרו לגמרי מחמת זה ועי' מ"א ז"ל שהקשה מהא דאבל חייב בתפלין אף ע"ג דמצטער הוא ותי' דאבל איבעי' ליה ליתובי דעתי' אבל מצטער דהכא א"א ליתובי' דעתיה ולא משמע הכי מדברי הר"ר מנוח ז"ל שהביא הכ"מ ז"ל שם שהקשה מ"כ הא בכל מצות אמרינן איבעי' לי' ליתובי דעת' ותי' דתפלין שאני דאסור בהיסח הדעת משמע דלא אמרי' בתפלין איבעי ליה כו'. ודברי המ"א ז"ל נראה דהולכין לפי סוגיא דסוכה דמחלק הש"ס בין צערא דממילא להיכא דאיהו מצער נפשי' וצערא דממילא פרש"י ז"ל שם היינו צער דסוכה עצמה צינה או דבר אחר ודומה לזה הכא עובדא דירו' שהי' חושש בראשו דהצער בא לו מחמת הנחתן אבל דברי הרמב"ם ז"ל לא משמע הכי אלא כל שאין דעתו מיושבת פטור ולא אמרינן איבעי ליה כו' והדק"ל מאבל דחייב בתפלין ונהי די"ל דאחר יום ראשון לא חשיב מצטער כ"כ מ"מ ביום ראשון למה ליה טעמא משום שנאמר בהן פאר תיפוק ליה משום דמצטער הוא וא"א בלא היסח הדעת אלא משמע דלא מיפטר מצטער מתפלין וכנ"ל דהיסח הדעת לא מעכבא ומהא דכה"ג מקריב אונן והולך הציץ אע"ג דאסור להסיח דעת ממנו אין ראיה דבכה"ג ליכא אנינות ואבילות כי היכי דמותר להקריב אע"ג דשאר כהן אסור שנא' שלמים כשהוא שלם ולא כשהוא חסר אבל כה"ג אמרה תורה דמקריב ולא מצאתי כעת דברי הרמב"ם ז"ל איסור היסח הדעת בציץ ועדיין צ"ע בזה בדברי הראשונים ועי' מ"א ז"ל שכתב להביא ראיה דמצוה לישן בטלית קטן מדוד המע"ה שלא נצטער אלא במרחץ שהי' ערום בלא מצוה ולא נצטער בשעת שינה ע"ש ולפי הנ"ל אין זו מוכרח דלא נצטער אלא כשהוא ניעור אבל בשעת שינה לאו בר חיובא הוא. ועי' בדברי הרמב"ם ז"ל בה' מלכים דמשמע דהמלך בס"ת שלו אף ע"ג דמחוייב הוא לילך בה תמיד מכל מקום בשעת סעודה מניחה כנגדו ומ"ש הציץ דלפי דברי התוס' ז"ל אפילו בשעת סעודה היא עליו ועי' שם ביומא פרק בא לו כה"ג דהם עצמם מסופקים בזה וגם לדברי ר"ת ז"ל משמע דאינו מחוייב לילך בציץ תמיד אלא רשות בעלמא אפילו אי שאר בגדי כהונה לא ניתנו ליהנות בהם ע"ש:

שם גמרא ת"ר ידך זו שמאל כו'. צריך אני להאריך קצת בשמעתין ואבאר תחלה פשטא דשמעתין. הנה ביד שהוא שמאל איכא תלתא קראי ת"ק יליף מידך דמצינו בכל מקום שהוא שמאל ור' יוסי פליג על הך דרשא דמצינו ימין ג"כ שנקרא יד ור' נתן אומר דילפינן מוקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין ופירש"י ז"ל דרוב כותבין בימין אף קשירה בימין וכיון דקשירה בימין הנחה בשמאל. ופריך הש"ס ר' יוסי מהיכא יליף ומשני דנפ' מדרשא דר' נתן רב אשי אמר ר' יוסי יליף מידכה יד כהה היינו שמאל ומסיק כתנאי ידך בה"א זו שמאל אחרים אומרי' ידכה לרבות את גידם משמע דת"ק יליף שמאל מידכה כרב אשי ואחרים ילפי שמאל מאינך דרשי ואיצטריך ידך לרבות הגידם אבל לת"ק גידם פטור והיינו תנאי דאידך ברייתא דת"ק ס"ל אין לו זרוע פטור ואחרים אומרים ידכה לרבות הגידם והתוס' ז"ל כ' דמר אמר חדא כו' והיינו משום דלא מסתבר להו פלוגתא בזה דאם אין לו זרוע לכ"ע פטור כיון דאין לו מקום להניחן וע"כ הא דילפי אחרים מידכה דגידם חייב היינו דנשאר לו זרוע אלא דשאר היד נקטעה ואי לאו קרא דידכה ה"א דלא מיקרי ידך אלא כשהיא בשלימות אבל לא גידם עד הזרוע אבל כיון דכתיב ידכה אפילו הגידם בכלל ומ"מ נראה דהכא בהאי ברייתא ליכא פלוגתא אבל תנא דלעיל דיליף שמאל מידכה ליכא קרא לרבות גידם ופטור אפילו יש לו זרוע כן נראה בשיטת התוס' ז"ל. והמרדכי כתב דאחרים מודו נמי דמידכה ילפינן שמאל ג"כ ותרתי ש"מ אבל ת"ק לא יליף אלא שמאל אבל לא גידם דאין לו יד כלל ולא ביאר אחרים במאי מחייבי כיון דאין לו זרוע. עי' מ"א ז"ל שכתב דיש נוסחא דג' אין לו אלא זרוע ולא משמע הכי מלשון המרדכי ז"ל דאין לו יד כלל ואולי י"ל דאין לו זרוע היינו דאין הזרוע בשלימות אבל מ"מ נשאר מקום להנחת תפלין וכדאמרינן בעירובין פרק המוצא מקום יש בזרוע להניח ב' תפלין והכי משמע קצת לשון הא"ז שהביא הר"מ ז"ל. אבל יותר נראה בדברי הספרי שהביא המ"א ז"ל דמרבי גידם יד שמאל להניח בימין וא"ש הך פלוגתא כפשטי' דת"ק פוטר לגמרי ואחרים מחייבי בימין וכן נראה מדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל שלא כתבו דין גידם כלל והיינו דכל שיש לו זרוע פשיטא דחייב ואם אין לו זרוע ממילא פטור כת"ק וממילא שמעינן דבימין לאו מקום תפלין הוא ועי' מ"א שהאריך בזה והקשה הא ר"י יליף מידכה זו שמאל וכדאמרינן בשמעתין ע"ש ול"נ דה"ק ומה ת"ל על ידכה לרבות את הגידם לאו סיומא דר' יוסי היא אלא סיומא דר' נתן דיליף שמאל מוקשרתם וכתבתם וכן לת"ק דיליף מיד דזו שמאל א"כ מה ת"ל ידכה לרבות הגידם ודברי ר' יוסי צ"ל קודם דברי ר"נ וכמו שהיא שנוי' הכא בשמעתין ועי' במכילתא פ' בא דג' התם אבא יוסי ודין מי שאין לו יד שמאל אי צריך לקשור בימין לסמוך בפלוגתא דמצורע אין לו בהן יד דאמר ר"ש התם נותן על של שמאל ויוצא דלא בעינן קרא כדכתיב ועי' בתוי"ט פי"ד דנגעים באורך שם וא"כ לכאורה ה"נ אם אין לו שמאל יקשור בימין ותשובת שבות יעקב אין אתי לעיין בו. ותו מייתי הש"ס ת"ר איטר מניח תפלין בימינו והתניא בשמאלו ההוא בשולט בשתי ידיו והנה משמע קצת דהאי ברייתא דאיטר אתיא כהני תרי תנאי או למאן דיליף שמאל מידך יד כהה ובאיטר ימין הוא יד כהה או כר' נתן דיליף מוקשרתם כו' מה כתיבה בימין וא"כ איטר כתיבתו בשמאל קשירתו נמי בשמאל וכמ"ש רש"י ז"ל בדברי ר"נ דרוב בני אדם כותבין בימין אבל לת"ק דיליף מידך זה שמאל א"כ לכאורה אפילו איטר מניח בשמאל דגזה"כ הוא דמקום תפלין הוא על שמאל אבל שם במכילתא איתא דהך דרשא דידך זו שמאל אין ראיה לדבר אלא זכר לדבר והוא נמי סמיך על דרשא דידכה יד כהה או הלכה למ"מ נאמר דהנחת תפלין על שמאל וי"ל דהכי נאמר דאיטר יניח בימין ועוד דאי איכא נפ"מ בין ת"ק לר"נ באיטר א"כ מאי קאמר ר"נ א"צ הרי הוא אומר וקשרתם כו' הא איצטריך למילף מיד זו שמאל לענין איטר דגם הוא מניח בשמאל אלא משמע דליכא נפ"מ לדינא בין תנא קמא לר"נ. אבל ראיתי במרדכי שכ' כנ"ל דהך דאיטר אתיא כהאי תנא דיליף מידכה יד כהה אבל לת"ק ולר"ל גם איטר מניח בשמאל וכתב כן לדעת רש"י ז"ל שכתב דרוב בני אדם כותבין בימין וכיון דרובא כותבין בימין ממילא שמעינן דקשירה בימין והנחה בשמאל בכל אדם אפילו באיטר דבשביל שהוא משונה מרוב בני אדם אין דין הנחת תפלין משתנה בשביל זה ממצותה בשמאל דבשלמא למאן דיליף מיד כהה י"ל דכך אמרה תורה דהתפלין יהיו מונחים על יד הכהה ובאיטר ימין שלו הוא יד כהה אבל לר"נ ילפינן דהקשירה בימין והנחה בשמאל מנ"ל לשנות בשביל כח האיטר המשונה והוי כמו לת"ק דנאמר שמאל להדיא ועי' מש"כ בזה בחי' בכורות גבי כהן איטר ובדברי רש"י רש"י ז"ל דפסולו משום דאין לו ימין ע"ש ולא אמרינן דאזלינן בתר ימינו והמרדכי ז"ל הקשה ע"ז דא"כ כי פריך מברייתא דמניח בשמאלו ומשני כי תניא ההוא בשולט בשתי ידיו ואמאי לא משני דאתא כת"ק ור"נ ותי' דלדידהו אין כאן רבותא מ"מ פשטא דשמעתא משמע דליכא מאן דפליג על האי דינא דאיטר וכן מסיק שם במרדכי. שוב ראיתי לאחי הגאון ז"ל בספרו שהאריך בדין זה ותמה שם על המרדכי בקושייתו אמאי לא משני דאתי כת"ק ור"נ ובעיני יפלא כי כוונת המרדכי עלה דשמעתין וכמ"ש. ואם כותב בימין וכל מעשיו עושה בשמאל כ' התוס' ז"ל דהאי בשולט בשתי ידיו וזה לא הוי אלא לענין תפלין דאפשר אזלינן בתר כתיבה אבל לענין כהן איטר דמכשיר רבי אם שולט בשתי ידיו משום דהימין עומד על עמדו ובריאותא אשכח בשמאל ע"ש בבכורות ובכה"ג דעושה כל מלאכתו בשמאל נראה דגם לרבי פסול דהא ודאי ימינו כחוש כיון דרוב מלאכתו נעשה בשמאל ובמרדכי שאל הר"ר אלחנן את הרי"ף אביו ז"ל איפכא אם כותב בשמאלו ושאר מלאכה עושה בימין מה דינו ופשיט ליה דהוי גם כן כשולט בשתי ידיו ובתר הכי מסיק דהוי כאיטר וזה לא הבנתי ונראה אם עושה רוב מלאכתו בימין שמאלו יד כהה הוא ולת"ק ולמאן דיליף מידכה יד כהה פשיטא דשמאל הוי יד כהה ובתר רוב מלאכה אזלינן ולר"נ לחוד הוא דיש מקום לומר דאזלינן בתר כתיבה וגם זה אינו מוכרח כמש"כ המרדכי ז"ל שם והיכי פשיטא ליה דהוי כאיטר ובגוונא שכ' התוס' ז"ל שכותב בימין וכל מעשיו בשמאל ג"כ נראה דלמאן דיליף מיד כהה הוי איטר וימינו יד כהה הוא וכ"כ הרא"ש ז"ל בשם בעל התרומות ועי' בדברי אחי הגאון ז"ל באורך בזה ועי' ב"י ז"ל שהעתיק בדברי הראשונים בשם בעל התרומות הני תרתי גווני או שכותב בימין ועושה מלאכתו בשמאל או כותב בשמאל ועושה מלאכה בימין ולפניו ליתא אלא חד גוונא כותב בימין ועושה מלאכה בשמאל ובזה כתב דיניח בשמאל ככל אדם אבל איפכא וכתב בזה דיניח בימין שהיא תשש כח אבל ממילא שמעינן דאיפכא פשיטא דיניח בשמאל שהיא תשש כח וככל אדם. וכ' עוד שם בב"י דהמרדכי נראה דס"ל ג"כ כהרא"ש וכבר דקדקתי במסקנת דברי המרדכי דכאיטר חשבינן ליה אמאי כיון דהוא מיירי אם עושה מלאכתו בימין:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף