קרן אורה/מועד קטן/ד/א

קרן אורה מועד קטן ד א

דף ד' ע"א

גמרא אלא הילכתא לר"י קראי לר"ע מכאן יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל בה' שמיטה ויובל שכתב לקרא ולהלכתא בשביעית דפ"א מה' שמיטה ויובל חשיב קרא דבחריש ובקציר לעשה אמלאכת שביעית ובפ"ג כ' עבודת הארץ בששית ל' יום סמוך לשביעית הלכה למשה מסיני והוא דלא כמסקנת הש"ס הכא דתרוייהו למה לי וע"כ מאן דאית לי' הלכתא לית לי' קרא ומאן דאית ליה קרא לית לי' הלכתא. ונראה ליישב דבריו ז"ל ע"פ מה שאמר ר' יוחנן לעיל יכול ילקה על תוספת דאתיא מבחריש ובקציר כו' משמע מזה דר' יוחנן ס"ל כר"ע דדריש בחריש ובקציר אתוספת שביעית ובסוגיין משמע דר' יוחנן אית לי' הלכה כמו שאמר משום ר' נחוניא ודוחק לומר דמשום ר' נחוניא קאמר ולי' לא ס"ל ועיין בתוס' במנחות דף ס"ב שכתבו להוכיח דר' יוחנן ס"ל כר' ישמעאל דדריש מה חריש רשות מדאמר דהלכה היא בשביעית והוא נגד דברי ר' יוחנן לעיל דאמר בהדיא דאתיא מבחריש ובקציר ודוחק לומר דש"ס הוא דנסיב לה קרא דבחריש ולאו דברי ר' יוחנן הם וכש"כ למה שכתבו התוס' דהוי ס"ד דילקה עליו מלקות ארבעים ע"כ לא הוי ס"ד לומר כן אלא מקרא ולאו מהילכתא אלא ודאי נראה דר' יוחנן אית לי' לתרוייהו לקרא ולהלכתא וא"כ תיקשי על ר' יוחנן תרתי למה לי אבל נראה לומר דאר' יוחנן לא תיקשי תרתי ל"ל דר' יוחנן לטעמיה דס"ל דליכא תוס' בשבתות וי"ט וכדאמר בטעמי' דר"ג ובית דינו וע"כ לא ס"ל דרשא דתשבתו שבתכם ללמד אכל מקום שיש בו שבות דצריך להוסיף וגם לא מסתבר לי' למילף משביעית לשבת וי"ט כדבעי הש"ס למימר בר"ה אליבי' דר"ע ומש"כ התוס' כאן דר' יוחנן מודה בתוס' כ"ש בשבת וכי ההוא שיעורא הא מודה ר"ג דצריך להוסיף דבריהם ז"ל אינן מובנים דמאי ענין תוס' כ"ש לשביעית דבשלמא גבי שבת וי"ט שהיום קדוש מלעשות בו מלאכה ע"כ מוסיפין שעה אחת על היום בקדושה זו לאסור במלאכה אבל קדושת שביעית לא שייכא אלא בעבודת הארץ לשבות מעבודתה ולא נאסרה אלא החרישה שיהי' לצורך שביעית וכן הקציר של שביעית שיצא למוצאי שביעית ושיערו חכמים בזה דל' יום לפני ר"ה הוי החרישה לצורך שביעית א"כ אין ענין שעה אחת לכאן אלא בשביעית התוספת הוא מה שהוא לתיקון על שביעית ובשבת וי"ט התוספת הוא לאסור במלאכה כמו שהמלאכה אסורה בשבת עצמה בין לצורך היום בין שלא לצורך וכן מוכח מהא דאמרינן בר"ה דלר"ע ילפינן דמוסיפין מחול על הקודש בשבת וי"ט משביעית ש"מ דתוס' שבת ושביעית דמיין להדדי כל חד לפי ענינו אלא ודאי נראה דר' יוחנן לית לי' תוס' כלל בשבת וי"ט וכן כתבו התוס' להדיא בר"ה שם ד"ה ור' עקיבא ע"ש בדבריהם ז"ל וכיון שכן תו לא תיקשי לר' יוחנן תרתי למה לי דתרווייהו צריכי קרא לאשמעינן דבעינן תוס' גם בסופה והלכתא למישרי ילדה וכיון דכתיב קיצור לתוס' בסופה כתיב נמי חריש לתחילתה. ועפ"ז נבא ג"כ לישוב דברי הרמב"ם ז"ל והוא כי הרמב"ם ז"ל ג"כ לא הזכיר תוס' בשבת וי"ט וכבר עמדו ע"ז מפרשי דבריו ז"ל בפ"א מה' ש"ע ולא כתבו טעם נכון בזה ולדעתי ברור הוא דסמך בזה על דברי ר' יוחנן דסוגיין וגם מדברי רב אשי נראה דס"ל כר' יוחנן בהא דליכא תוס' בשבת וי"ט מדאתקיף עלי' אתיא גז"ש עקרא קרא או הלכתא משמע דמודה רב אשי דאיכא למילף בגז"ש אלא דלא אתיא לעקרא קרא או הלכתא וכיון דרב אשי נמי ס"ל כן דליכא תוס' בשבת וי"ט ודאי דהלכתא ומש"ה לא הזכיר הרמב"ם ז"ל בחיבורו דין התוס' בשבת וי"ט ולא כתב להוסיף אלא בעינוי דמשמע כן מפשטי' דקרא דועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב כמבואר בד' ז"ל בפ"א מה' שביתת עשור וכ"ת נילף מעינוי גם להוסיף במלאכה ז"א דוודאי ליכא למילף מעינוי למלאכה כדמוכח בר"ה שם דקאמר אין לי אלא יה"כ שבתות מנין ת"ל תשבתו ולכאורה קשה הא שבת חמור מיה"כ ואמאי לא נילף שבתות מיה"כ בק"ו ולמה לי קרא כי היכא דלר"ע ילפינן משביעית בק"ו לשבת וי"ט אלא ודאי הכי פירושא אין לי אלא יה"כ היינו תוס' עינוי דבי' כתיב קרא שבתות וי"ט מנין היינו תוס' במלאכה מנ"ל וה"ה דהוי מצי למימר מלאכה ביה"כ גופא מנ"ל להכי אצטריך תשבתו וזה ברור בדברי הרמב"ם ז"ל והשתא תו לא תיקשי על הרמב"ם ז"ל למה לי תרתי דתרוייהו צריכי כנ"ל כיון דליכא תוס' במקום שנא' בו שבות ומהלכתא לא הוי שמעינן תוס' אלא בתחילתה להכי איצטריך קרא להוסיף בסופה והלכתא למישרי ילדה או למשרי אפי' זקינה בזמן שאין ביה"מ קיים כמבואר בלשונו ז"ל בריש פ"ג מה' שמיטה ועפ"ז א"ש נמי דברי הרמב"ם ז"ל בחיבורו בפ"ז מה' תמידין ומוספין שכתב גם עומר נקצר ביום כשר ועיין בלח"מ שם שעמד על דבריו ז"ל כיון דפסק שם דקצירתה של העומר דוחה שבת א"כ ע"כ נקצר ביום פסול כדאמר רבה בב"ח שם במנחות פ' ר' ישמעאל ולפי הנ"ל האי פיסקא דנקצר ביום כשר ודאי ניחא כיון דליכא קרא ע"ז דבחריש ובקציר דרשינן לשביעית וא"כ מנ"ל למימר דקצירת העומר בלילה לעיכובא והא דפסק דדוחה את השבת ע"כ לאו מקרא שמע לה אלא מסברא בעלמא כיון דעכ"פ מצוה לקצור בלילה וכן מבואר בירושלמי במגילה וידוע שדרכו של הרמב"ם ז"ל לסמוך על הירושלמי היכא דאיכא שקלא וטריא בש"ס דילן ושיטת הירושלמי יותר פשוטה זה הנראה ברור בשיטת הרמב"ם ז"ל ועיין בלח"מ בפ"א מה' שביתת עשור שהאריך בזה בשיטת הרמב"ם ז"ל והרבה יש לדקדק בדבריו ז"ל ולא רציתי להאריך אבל דעת רוב הראשונים ז"ל דתוס' שבתות וי"ט דאורייתא ויש ע"ז ג' קראי הא לר"ע דיליף מבחריש ובקציר לתוס' שביעית ילפינן מינה נמי לשבתות וי"ט בק"ו משביעית הקל כדאיתא בר"ה ועיין בדברי הה"מ שכתב דהא דאמרינן בר"ה ור"ע האי ועניתם מאי עביד לי' היינו משום דר"ע לית לי' תוספת כלל ע"ש ולא זכיתי להבין ד' ז"ל והפשוט כמו שפירשו התוס' ז"ל שם דלר"ע אין צריך ועניתם לתוס' דילפינן כולהו משביעית ולר' ישמעאל דמוקי בחריש כו' לקצירת העומר יליף כל דין תוס' מקרא דועניתם ותשבתו שבתכם אתי לרבוי כל מקום שיש בו שבות. ויש עוד דרשא אחריני ביומא פ' יה"כ דממעטינן מעצם היום הזה כרת ואזהרה בתוספת משמע דאיסורא איכא כדפירש"י ז"ל שם גבי הא דקאמרינן ותנא דעצם עצם האי ועניתם מאי עביד לי' דהא בלא"ה שמעינן מדמיעט רחמנא מכרת ואזהרה ש"מ דאיסורא איכא ולשיטתו ז"ל אין מדוקדק לישנא דברייתא יכול יהא ענוש כרת על תוס' מלאכה מנ"ל למימר הכי כיון דליכא קרא אחרינ' לתוס' כלל ע"כ נראה דברייתא זו דיכול יהא ענוש כו' אדרשא דתשבתו סמיך וס"ל דרשא דועניתם את נפשותיכם בתשעה למילף מיני' דמוסיפין והשתא אי לאו דכתב רחמנא בעצם היום הזה גבי אזהרה ועונש ה"א דעונש ואזהרה קאי גם על התוס' כיון דגבי עשה דשבות הוי תוס' בכלל עצם היום להכי כ' רחמנא גבי ענוש ואזהרה בעצם היום הזה למילף דעל עיצומו של יום ענוש אבל לא על התוס' ועיין בהגהות הג' ר' ישעי' ברלין שם ביומא שהגיה ברישא דברייתא קרא דאחרי מות דמוקדם הוא ולמש"כ אין צריך להגיה משום דדווקא בפ' אמור איצטריך למכתב בעצם היום הזה משום דכתיב בסוף הפ' עשה לתוס' וה"א דגם אזהרה ועונש איכא בי' קמ"ל וכן מבואר בלשון הרי"ף והרא"ש ז"ל דכולהו חדא ברייתא היא ולא הוי גרסי תנא דעצם עצם האי ועניתם מאי עביד לי' וכמש"כ הלח"מ ז"ל שם ולפ"ז מסתייע קצת סברת התוס' ז"ל לעיל בד"ה יכול ילקה על התוספת דלמאן דיליף מבחריש ובקציר תשבות לתוס' שביעית איכא מלקות בתוס' דהא הכא ביה"כ דלא נאמר אלא שבות ואפ"ה אי לאו קרא דעצם היום הזה ה"א דאיכא עונש ואזהרה כמו בעיצומו של יום וכ"ת אכתי מאי קאמר יכול ילקה כו' נילף בק"ו מיה"כ דאין בתוס' אזהרה הא לא קשיא דע"כ מאן דיליף מבחריש לתוס' לא ס"ל האי דרשא דעצם היום הזה על עיצומו של יום כיון דהוא דריש לקרא דועניתם לכר' חייא בר רב כל האוכל ושותה כדאמרינן בר"ה וא"כ לא צריך קרא למעוטי ממלקות ועל שיטת רש"י ז"ל יש לדקדק עוד דלמאי דקאמר הש"ס דתנא דעצם עצם דריש קרא דועניתם להא דר' חייא בר רב א"כ תיקשי אין לי אלא יה"כ שבתות וי"ט מנין וכדקאמר הש"ס בר"ה דליכא למימר דיליף מתשבתו שבתכם כיון דקרא לא איירי בתוס' כלל ולמאי דכתיבנא לעיל דלא קאמר הש"ס אין לי אלא יה"כ אלא משום דמעינוי ליכא למילף א"ש דהכא שמעינן מדרשא דעצם היום הזה דאיכא תוס' גם במלאכה וא"כ שפיר מצינן למילף לשבת בק"ו מיה"כ אלא דאכתי תיקשי י"ט מנין ע"כ נראה יותר כמש"כ בשיטת הרי"ף והרא"ש ז"ל דתנא דעצם עצם ס"ל דרשא דתשבתו שבתכם ולפ"ז ליכא אלא ב' קראי לכל תוספת או דילפינן כולהו משביעית אליבא דר"ע או מקרא דועניתם לר' ישמעאל וכדאיתא בר"ה והנה נשאר לנו לבאר עוד דבר אחד מה שראיתי בתוס' בע"ז דף נ' שכ' שם לחד תירוצא דלא נאסר בתוס' שביעית אלא המלאכות שנאמרו בפירוש אבל לא תולדותיהם אפילו למאן דס"ל דבשביעית עצמה דאורייתא הם וא"כ יש לדקדק למאן דיליף תוספת שבת וי"ט משביעית היינו לר"ע א"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון ולא יחול איסור תוס' אלא אאבות ולא אתולדות וי"ל דלא דמי דכיון דבשבת וי"ט נאמר לאו כללי לא תעשה כל מלאכה ומסברא אמרינן דהתולדות הם בכלל המלאכה א"כ לא מצינן לאפלגינהו מכל דיני האבות ואיסור הנוהג באבות נוהג גם בתולדות אבל בשביעית דילפינן תולדות מכלל ופרט או משדך לא כרמך לא כמש"כ לעיל בשיטת הריטב"א ז"ל והתוס' ז"ל א"כ מנ"ל דנוהג איסורייהו בזמן התוס' כיון דלא כתב רחמנא אלא בחריש ובקציר דאבות נינהו ואע"ג דחרישה נמי ילפינן מכללא ופרטא מ"מ מאי דגלי גלי ומאי דלא גלי לא גלי ולפ"ז למאי דכתיבנא לעיל דתולדה דשביעית ג"כ ידעינן מסברא דתולדותיהם כיוצא בהם נוהג איסורין גם בתוס' שביעית וא"כ צריך לומר לאביי דס"ל דכל מלאכות מה"ת אסורות בשביעית ובמתני' פ"ב דשביעית התירו כמה מלאכות בתוס' שביעית כמו לזבל ולפרק ולעשן וכל הדומה לזה ע"כ צריך לאוקמי בשביעית בזה"ז וכמש"כ התוס' לחד תירוצא שם בע"א אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ג דאפילו בזמן המקדש הותרו שאר מלאכות ולא תיקשי לדידי' משום דאליבי' אפילו בשביעית עצמה מדרבנן הם וכדרבא אלא הא קשיא לדבריו ז"ל דדריש נמי קרא דבחריש ובקציר לשביעית וכדכתיבנא לעיל וע"כ לתוס' אתי וא"כ אמאי לא יהי' איסור תוס' נוהג אפילו בזמן הזה דהא מסיק הש"ס דר"ג כו' כר' ישמעאל ס"ל משמע דלר"ע דיליף מקראי אין לחלק בין זמן המקדש לבזה"ז וצ"ע:

שם גמרא אלא אמר רב אשי כו' וכי גמירי הלכתא בזמן שבית המקדש קיים כו' וכ' התוס' דדייק מדניתנו שלשתן בהדי הדדי ולענין מאי ניתנו יחד ודאי למילף דאין איסור זה נוהג אלא בזמן המקדש ומכאן יש לדקדק על רש"י ז"ל בסוכה ד' ל"ד שכ' דכולם נשאלו יחד בבית המדרש ולהכי שנאן יחד דא"כ היכא מוכח דאין אסור אלא בזמן המקדש כיון דלא נאסרו יחד בהלכה וע' בתוס' ר"ה שם דף ט' שכ' דלפי המסקנא דהכא הוי מצי למימר גם לר"ע דקרא אתי לבזמן שאין בהמ"ק קיים ולא זכיתי להבין לפי דבריהם הכא דעיקר הדיוק הוא מדנאמרו ביחד א"כ אכתי תיקשי למה לי קרא ולמה יאמרו יחד הלא אם ניתן הלכה זו דתוס' שביעית בפ"ע ג"כ הוי ידעינן דאסור אפילו בזמה"ז אבל מלשון הרמב"ם ז"ל נראה דהכי איתמר הלכתא בהדיא דאין איסור זה נוהג אלא בזמן המקדש ולא בזה"ז עיין בלשונו ז"ל בפי' המשנה ריש מס' שביעית ובחיבורו פ"ג מה' שמיטה ויובל ולפ"ז ודאי מצינן למימר נמי דלענין שאר מלאכות נמי איתמר הלכתא הכי דלא נאסרו בתוס' שביעית ולא תיקשי על הרמב"ם ז"ל מה שהקשיתי לעיל דהא קרא נמי דריש דכי היכא דאתי הלכתא ומפקא מקרא למישרי נטיעות ובזמן שאין בהמ"ק קיים ה"נ מפקא מקרא למישרי שאר מלאכות ועיין בירושלמי פ"ק דשביעית דאמרו שם בשעה שניתנה הלכה כך ניתנה שאם בקשו לחרוש יחרושו ומשמע קצת כדברי הרמב"ם ז"ל. והנה מכל שקלא וטריא של הלכה זו משמע דשביעית בזמה"ז דאורייתא דאל"כ הוי מצי לשנויי דר"ג ובית דינו לכ"ע התיר בזה"ז דלא הוי אלא דרבנן וכיון דרב אשי דהוא בתראה הכי ס"ל ש"מ דכן הלכה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' שמיטה ויובל ועיין במפרשי דבריו ז"ל שם ודו"ק היטב בכל הנ"ל:

גמרא נהרות המושכין מן האגמים עיין פירש"י ז"ל שכ' השתא משמע לי' מי אגמים עבידי דפסיקי כו' נראה דאין כאן מקומו דהכא למאי דאמרינן דר' יוחנן ורב אשי פליגי בדברי ר' זירא ודאי משמע לן דמי אגמים לא פסקי ומשום גזירה לחוד הוא דמיתסרי ודברי רש"י הללו שייך לקמן על הא דאמרינן גופא אמר ר' זירא והוי ס"ד דמקשה דמי אגמים עבידי דפסקי וק"ל:

שם גמרא מדלין מים לירקות כו' ואם בשביל ליפותן אסור פי' רש"י ז"ל דהרווחה היא נראה מדבריו ז"ל דמפרש מדלין היינו השקאה שלא ע"י טירחא ומש"ה כ' דהאיסור הוא משום דהרווחה היא וכן משמע מדבריו ז"ל בד"ה דהוי דלי דוולא ע"ש ולפ"ז קשה מאי ס"ד דרבה תוספאה לאסור כדי לאכלן במועד כיון דליכא טירחא אבל הריטב"א ז"ל וכן כתב הכ"מ ז"ל לפרש דמדלין היינו טירחא להשקות ע"י דלי ממקום נמוך ומש"ה לא התירו אלא דווקא כדי לאוכלן במועד אבל ליפותן היינו כדי שיגדלו אפילו אי איכא פסידא כמו בית השלחין אסור משום טירחא והתוס' ז"ל כ' דכדי ליפותן אסור אפילו בלא טירחא ולד' ז"ל קשין דיוקא אהדדי עוד כתב הריטב"א ז"ל דכדי לאוכלן היינו כדי למוכרן לאכילה אבל כדי לאוכלן תיכף פשיטא דמותר וליכא מאן דפליג וכן מסתבר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף