קרן אורה/מועד קטן/ד/ב

קרן אורה מועד קטן ד ב

דף ד' ע"ב

תוס' ד"ה כך מידל בשל עניים דכי אסר רחמנא לוקח עוללות ה"מ בשעת בצירה כדכתיב כו' ויש לדקדק בדב' ז"ל במאי קמיירי אי לוקח מה שהדלה לעצמו ודאי דאסור אפילו קודם הבציר ועוד דמה שהוא מדלה בשלו הוא הבציר וחייב ליתן העוללות לעניים אלא ע"כ הוא נותן העוללות לעניים ומשום דהוי ס"ד דאסור להדלות העוללות חלק העניים כי אולי הם רוצים שלא להדלות לזה אמר ר' יהודה דכדרך שהוא מדלה בשלו הוא מדלה בש"ע ור"מ אמר דאסור להדלות של עניים אלא יניחן כמו שהן וכמו שהביא הר"ש ז"ל בפ"ז דפאה בשם הירושלמי ר"י מדמי עניים לשיתוף דכשם שהוא מדל בשלו כך הוא מדל בשל חבירו ור"מ מדמי לה למוכר לחבירו י' אשכולות דלא יגע בהן ועוד דאפילו הוא משליך לאיבוד מה שהוא מדל נמי מותר כיון שהוא לצורך תיקון הנותרות וכדרך שהוא עושה בשלו כך הוא עושה בשל עניים ומש"כ רש"י ז"ל בד"ה בשל עניים בפאה אי נמי עוללות עיין בתוי"ט פ"ז שם ודו"ק:

גמרא הא בחדתי הא בעתיקי פירש"י ז"ל בחדתי איכא טירחא כו' ולפ"ז נראה דאיסורא דעוגיות לא קאי אשביעית דבשביעית לא חיישינן לטירחא ועיין בריטב"א ז"ל שדעתו דגם בשביעית חיישינן לטירחא ואיסורא דמי קילון קאי גם אשביעית וסוגיא דע"ז דלא כוותי' וכמש"כ. וא"כ תיקשי מה שפירש"י ז"ל לעיל גבי עידור בשביעית דלא קשיין אהדדי הא בחדתי הא בעתיקי ומה ענין לחלק בין חדתי לעתיקי לענין שביעית כיון דלא חיישינן לטירחא ומלשון הרמב"ם ז"ל נמי נראה דכל הני מילי דטעמייהו משום טירחא לא קאי איסורייהו אשביעית ולהכי לא כתב לענין שביעית איסור דמי קילון ומי גשמים. וכן כתב סתמא דעוגיות מותרין ולא חילק בין חדתי לעתיקי אבל בין הרווחה לפסידא כתב לחלק גם לשביעית ודווקא בית השלחין התירו להשקות אבל לא בית הבעל דלא הוי אלא הרווחה וכן מוכח מפי' רש"י ז"ל לעיל גבי הא דמחלקין בין אברויי אילנא לסתומי פילי וע' בתוס' לקמן דף ו' ד"ה מרביצין שדה לבן וכ"כ רש"י ז"ל להדיא לעיל ד"ה בשביעית בזה"ז ורבי היא ומשום פסידא שרו רבנן וכללו של דבר לפי שיטה זו כן הוא דכל מלאכה דאיכא איסורא בשביעית כמו להשקות השדה או שאר עבודות שהם לאברויי אילנא דעבודה חשובה היא לא שרינן להו אלא היכא דאיכא פסידא כמו השקאת בית השלחין ולהרביץ בעפר לבן אבל עבודות שהם לאוקמי אילנא וכן עוגיות לגפנים מותרין לגמרי דלאו עבודה שבשדה ושבכרם הם וכן מוכח סוגיא דע"ז דף נ' ע"ב אבל הרע"ב ז"ל והתוס' לקמן כתבו בשם רש"י דבשביעית אפילו בית הבעל מותר ועיין בתוי"ט ז"ל וקשה לי דא"כ אין איסור השקאה כלל בשביעית לשיטתם ז"ל ובהדיא תנינן בע"ז שם ומשקין את הנטיעות עד ר"ה אבל בשביעית עצמה לא וע"כ הטעם משום דליכא פסידא אלא הרווחה ולקמן ד' ו' יתבאר יותר שיטתם ז"ל בזה ובלשון הרמב"ם ז"ל צ"ע מש"כ בפ"א מהל' שמיטה הלכה יו"ד ומפני מה התירו כל אלה שאם לא ישקה תעשה הארץ מליחה והואיל ואיסור דברים אלו מדבריהם לא גזרו על אלו וכיוצא בהם משמע מדבריו דגם התירא דעוגיות הוא מחמת פסידא ומדברי הברייתא לעיל משמע דעוגיות לא נאסרו כלל דלאו עבודה שבשדה ושבכרם הוא ודבריו אלו הולכים ע"ד רש"י ז"ל לעיל בפירושו דהיתר דסתומי פילי הוא משום פסידא ואברויי אילן לא הוי אלא הרווחה ולפ"ז אין חילוק בין מועד לשביעית אלא בהא דבמועד בעינן תרתי פסידא ודבר שאין בו טירחא יתירא ובשביעית לא בעינן אלא פסידא לחוד ולא איכפת לך בטירחא כלל וכן משמע מלשון הירושלמי סוף פ"ד דשביעית מה בין מועד לשביעית מועד ע"י שהוא אסור במלאכה לא התירו אלא דבר שהוא אבד ובלבד שאין בו טורח שביעית שהוא מותר במלאכה התירו בין דבר שהוא טורח בין דבר שאין בו טורח ולפ"ז צ"ל הא דמחלק הש"ס בע"ז שם בין אוקמי אילני לאברויי היינו ג"כ דבאוקמי אילנא איכא פסידא ולפ"ז א"ש הא דקאמר הש"ס התם למירמי סיכה דמועד אזיהום דמועד מכדי האי אוקמי והאי אוקמי מ"ש האי דשרי ומ"ש האי דאסור והשתא לפירש"י ז"ל שם דהחילוק בין אוקמי אילנא לאברוי הוא משום דהאי מלאכה והאי לאו מלאכה משום דאוקמי אילנא לאו עבודה שבשדה ושבכרם הוא א"כ היכן מצינו חילוק זה לענין מועד וכי לענין שבת וי"ט איכא נ"מ בין עבודה שבשדה ושבכרם או לא אלא העיקר תלוי בפסידא ודבר האבד ומאי מעליותא איכא באוקמי אילנא ועיין בתוספ' שם ד"ה אין מתליעין ומזהמין במועד ומיירי כגון שאינו אבד דאל"כ שרי כיון דאוקמי אילנא ולא הבנתי ד' ז"ל דהא בדבר האבד שרינן במועד אפילו מלאכה גמורה כמו להשקות שדה אלא העיקר כאי נמי שכתב דמשום טירחא הוא דאסור אבל אין שום חילוק לענין גוף המלאכה במועד אי אוקמי אילנא הוא או אברויי וא"כ מאי קאמר הש"ס מכדי כו' אבל לפי הנ"ל ניחא דאוקמי אילנא היינו פסידא ואפ"ה במועד אסור משום טירחא ובשביעית שרי אפילו איכא טירחא ושפיר קאמר הש"ס מכדי האי אוקמי כו' ובתרווייהו איכא פסידא מ"ש האי דשרי כו' אלא דצריך ליישב לפ"ז לישנא דהש"ס שם מי דמי שביעית מלאכה אסר רחמנא טירחא שרי משמע דהא דהתירו את אלו בשביעית משום דלאו מלאכה הם וכפי' רש"י שם ולפי' הנ"ל צריך לפרש שביעית מלאכה אסר רחמנא היינו דווקא ד' עבודות אבל כל שאר עבודות לא אסירי אלא מדרבנן ומשום פסידא התירו אפילו איכא טירחא וצריך ליישב לישנא דהש"ס דילן בחילוק שבין מועד לשביעית עם לישנא דירושלמי שהבאתי לעיל עוד יש לדקדק בדברי הרמב"ם ז"ל שלא כתב בפ"א מהל' שמיטה לחלק בזיהום בין אוקמי אילנא לאברויי כדמחלק הש"ס בע"א שם ועיין בלח"מ פ"ח מהל' י"ט שעמד ע"ז והקשה שם סיכה דמועד אסיכה דשביעית ובאמת הוא תמוה ע"ש ואי"ה לקמן בשמעתין יתבאר עוד בזה:

שם גמרא חד אמר מפני שנראה בעודר וחד אמר מפני שמכשיר כו' מסקנת הש"ס דכל חד דמודה דחברי' ולתרוייהו איכא למיחש לראב"ע ולא מסתבר לומר דראב"ע בהא חייש ובהא לא חייש אלא דמש"ה ח"א משום שמכשיר להודות דליכא איסורא בזה אלא היכא דאיכא למיחש נמי למכשיר אגפי' היינו היכא דלא שדי לבראי וה"ה דאיכא למיחש אז לנראה כעודר אבל אי שדי לבראי דליכא למיחש למכשיר אגפי' ה"ה נמי דלא חיישינן לנראה כעודר וח"א מפני שנראה כעודר קמ"ל דאפילו ליכא למיחש למכשיר אגפי' כמו בשדי לבראי מ"מ איכא למיחש לנראה כעודר ורבנן ס"ל דלתרווייהו לא חיישינן ומשום פסידא שרו רבנן כמו בהשקאת בית השלחין והתוס' כתבו אליבייהו דרבנן דלאו מלאכה הוא כיון דעביד ע"י שינוי ומל' הרמב"ם ז"ל נראה דמשום פסידא הוא דשרו לה רבנן אלא דלא משמע כן לקמן דפריך דראב"ע אדראב"ע מהא דעד שיעמיק שלשה ואי נימא דטעמא דחכמים הוא משום פסידא א"כ לחכמים נמי תקשי הא התם ליכא פסידא אלא ודאי משמע דלאו מלאכה הוא כלל לרבנן וק"ל. ועיין בירושלמי שיטה אחריתי בזה ושם הביא מהא דראב"ע דשביעית ראי' למ"ד משום נראה כעודר דמש"ה אסר ראב"ע נמי התם וקרי לה התם מראית עין ע"ש ודו"ק:

שם גמרא ר"ז ור' אבא בר ממל ח"א כגון שהעמיק וח"א זבלו מוכיח עליו. יש לדקדק הא חד מהני אמוראי אמר לעיל דהטעם הוא מפני שמכשיר אגפי' וא"כ לא נאסר אלא היכא דלא שדי לבראי וא"כ הוי מצי לאוקמי דהכא גבי זבל דתני עד שיעמיק היינו בשדי לבראי ונראה דמאן דאמר דאפילו שדי לבראי אסור איהו הוא דקאמר כגון שהעמיק ומ"ד דאינו אסור אלא בלא שדי לבראי איהו הוא דקאמר זבלו מוכיח עליו והאי שינויא עדיף טפי דאפילו לא שדי לבראי מותר ועיין ריטב"א ז"ל ודו"ק ועי' בלשון הר"ן ז"ל שכ' דרבנן לא התירו אלא היכא דשדי לבראי ולא הבנתי דמשמע דרבנן בכל גוונא התירו כי היכא דלא חיישי להא דנראה שמכשיר אגפי' לזריעה וצ"ע:

שם גמרא שאם היתה עמוקה טפח כו' עיין בלשון הר"ן ז"ל שכ' שדרך אמת המים להיות עמוקה שתי אמות כו' ונראה דט"ס הוא וצ"ל אמה אחת וק"ל:

שם גמרא אביי שרי לבני בר המדך לשחופי נהרא כו' עיין ברא"ש ז"ל שהביא בשם הראב"ד ז"ל לפרש הא דאביי ור' ירמי' ורב אשי משום דצרכי רבים נינהו ומש"ה התירו אפילו אין רבים צריכים להם במועד משום דהוי מלאכת הדיוט אבל בורות שיחין ומערות דהוי מלאכת אומן לא התירו אלא היכא דרבים צריכין להם במועד ופ"ו דרבים ויחיד צריך להם עיין בריטב"א ובכ"מ פ"ח מה' י"ט מש"כ בשם הרמב"ם ז"ל וכתב עוד דזה הוא החילוק בין חטיטה לחפירה דחטיטה מעשה הדיוט הוא ולהכי התירו אפילו ליחיד בשצריך לו אבל חפירה מעשה אומן הוא ולא התירו ליחיד כלל אלא לרבים אם צריכין להם ואם צורך המועד הוא אפילו כוונו מלאכתן במועד וטורח גדול הוא מותר והיינו חפירת בורות ושיחין ומערות ובני דסכותא דירושלמי עכ"ל ולא זכיתי להבין דהא בני דסכותא דירושלמי נמי לאו לצורך המועד הוא כדאיתא בהדיא בירושלמי וכן משמע מלשון הרא"ש ז"ל בעצמו בתכלית דבריו וע"כ צ"ל לשיטת הראב"ד ז"ל דמעשה הדיוט הוא וכתב עוד אבל מעשה הדיוט כמו חטיטה וכל אלו דלעיל התירו אפילו שלא לצורך המועד אבל התוס' במתני' כתבו לחלק בין חטיטה לחפירה דבחטיטה ליכא טירחא כולי האי כיון דעפר תיחוח הוא וחפירה איכא טירחא יתירה ולא התירו אלא לצורך המועד משמע מדב' ז"ל דאין חילוק בין מלאכת הדיוט למלאכת אומן וא"כ צ"ל הא דרב אשי שרי לאקדות נהר בורניץ דוודאי טורח גדול הוא היינו לצורך המועד וא"כ לשיטת התוס' ליכא אלא ב' חילוקים בשל רבים דמעט טורח כמו חטיטה התירו אפילו שלא לצורך המועד וטירחא יתירה לא התירו אלא לצורך המועד וביחיד לא התירו אלא חטיטה דהוי מעט טירחא ודווקא לצורך המועד ונראה לד' ז"ל דהא דאביי ור' ירמי' צורך יחיד הם כמו לתקן המקולקלות דמתניתין וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ח למעיין שם ושחופי נהרא ומיכרא נהרא טמימא הוי תקונין המקולקלות והנה בירושלמי אמרי על הא דליתקנין המקולקלות דבר שהוא לצורך המועד אבל דבר שאינו לצורך המועד לא וחילק שם בין יחיד לרבים דברבים אפילו אין בו צורך המועד אלא דלפ"ז תיקשי מתני' גופא אהדדי דמתקנין את המקולקלות מיירי ביחיד צריך לה וסיפא דמתקנין את קלקולי המים מיירי באין רבים צריכין להם והי' נראה לשיטת הש"ס דילן דלתקן את המקולקלות מותר אפילו שלא לצורך המועד אלא לתקן כדי להשקות השדה בית השלחין וסיפא מיירי בתיקון קלקולי המים העומדין לשתי' בזה צריך דווקא צורך המועד ביחיד ודו"ק ועיין פסקי תוס' שכ' היכא דאין רבים צריכין להם חפירה אסור חטיטה שרי ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד והוא דלא כמש"כ הראב"ד ז"ל ובאמת בירושלמי מבואר כהראב"ד ז"ל דברבים אפילו כיון מלאכתן מותר:

שם גמרא כיון דשתו מיני' רבים כרבים דמי משמע דהנהר לאו של רבים הוא אלא כיון דרבים שתו מיני' כרבים דמי ומזה משמע דלא כמש"כ הלח"מ בדעת הראב"ד ז"ל בהשגתו פ"ז מה' י"ט ע"ש ועיין פירש"י ז"ל לאקדוחי נהרא לפנות שירטון שבאמצע הנהר ולכאורה זה הוי דומיא דחטיטה ושרי אפילו ליחיד אם צריך לו וי"ל דמ"מ הוי טירחא יתירא וכמש"כ לעיל בשיטת התוס' אבל מלשון הרמב"ם ז"ל שכ' וכורים להם נהרות שישתו מימיהם משמע דמפרש לאקדוחי היינו לחפור ממש מחדש ולהמשיך הנהר אליהם וכ"כ הרא"ש בשם הראב"ד ז"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף