קרן אורה/מועד קטן/ג/א

קרן אורה מועד קטן ג א

דף ג' ע"א

גמרא למאי הלכתא כו' למימרא דאהני תולדות מחייב אאחרנייתא לא מחייב לישנא דהני תולדות אינו מדוקדק קצת דהא זמירה ובצירה שניהם אבות הם כמבואר ברמב"ם ז"ל פ"ז מה' שבת ועיין בכ"מ מש"כ בשם הר"י קורקוס ז"ל. והנה רש"י ז"ל פי' לעיל ד"ה חרישה בשביעית מי שרי הא נפקא מבחריש דאמרינן אם אינו ענין לשבת כו' ולשונו ז"ל צריך ביאור דר"ע ה"ק אינו צריך לחריש וקציר של שביעית שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע משמע דשביעית עצמה דלאו קרא דבחריש כו' פשיטא ליה דאסור ונראה כמש"כ התוס' לקמן דיליף מכלל ופרט וא"כ ה"נ הא דס"ד דהש"ס דחרישה אסירא היינו מחמת כלל ופרט וע"כ צ"ל כן מדפשיטא לי' נמי דהשקאת מים אסורה ולקמן בכל הני ברייתות משמע דלא שמעינן לכל תולדות אלא מכלל ופרט כדאמרינן לקמן זריעה בכלל היתה ולמה יצאתה להקיש אלי' וכ"ת מ"ש לענין שבת הוי התולדות בכלל האבות מסברא והכא לענין שביעית ילפינן מכלל ופרט ולא מסברא משום דלענין שבת נאמר בתורה סתם לא תעשה כל מלאכה והתולדות בכלל האבות הם אבל גבי שביעית דאמרה תורה זריעה וקצירה בפרט לא שמעינן לתולדות מסברא אלא מכלל ופרט והא דאמרינן מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה ואם לא נאמרו מסברא שמעינן להו היינו משום דאבות הם כמותן וכמש"כ לעיל אבל כל שאר מלאכות דלא דמי לגמרי לזריעה ובצירה ודאי לא שמעינן אלא מכללא ופרטא. אבל מ"מ מה שהביא רש"י ז"ל קרא דבחריש ובקציר א"ש דהכי משמע לישנא דרבא אפילו תימא רבנן אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא משמע מזה דמודה דחרישה עצמה שהיא אב אסר רחמנא אלא תולדה דחרישה לא אסר כגון משקה מים לרבה לא אסר רחמנא ומנ"ל לרבא הא כיון דלא דריש כלל ופרט אלא ע"כ מקרא דבחריש ובקציר ולפ"ז לרבא נהי דבכל הני תולדות לבד מד' מלאכות האמור בתורה ליכא אלא איסורא דרבנן מ"מ בחרישה עצמה מודה דאיכא איסור עשה מבחריש ובקציר. והנה בברייתא עצמה יש לדקדק דמסוף דברי' משמע דבכללא ופרטא דריש לה כדקתני זריעה בכלל כו' וברישא יליף משדך לא כרמך לא וי"ל דלא דריש לפרטא אלא לקולא אבל למילף מיני' איסורא לא דריש ועוד י"ל דנהי דדריש כלל ופרט מ"מ לא שמעינן לשאר מלאכות אלא עשה כיון דבכלל נאמר בעשה להכי איצטריך שדך לא כרמך לא לעבור עליהם בלאו אלא דלקמן לא משמע כן דבעי הש"ס למימר טעמא דמ"ד החורש בשביעית לוקה משום דיליף בכלל ופרט אלמא דילפי' מינה אף ללקות. והי' נראה לומר דבתרווייהו צריכי אהדדי דאי מכללא ופרטא לחוד ה"א דליכא בהו אלא עשה להכי איצטריך שדך לא כרמך ומזה לחוד אי לאו כללא ופרטא לא הוי ילפינן כלל כיון דלא נאמר שאר מלאכות כלל להכי איצטריך תרוייהו ומאי דאצטריך לקמן בחרישה האי כללא ופרטא אע"פ דבלא"ה איכא עשה מבחריש כו' וא"כ מצינן למילף משדך לא היינו משום דקרא דבחריש לא נאמר בפרשה זו לא הוי מרבינן לה אבל השתא דנאמר איסור כל מלאכות בפרשה זו שפיר ילפינן משדך לא ללאו. ולפ"ז מיושב קושיית התוס' ז"ל בד"ה אין דנין כו' דאמאי לא קאמר אית להו דר' אבין ומ"ד לוקה יליף משדך לא ולפי מש"כ ניחא וחד אחברי' סמך וזה נראה נכון. העולה מכל הנ"ל דלמ"ד דלוקה אחרישה ה"ה דלקי אבל הני מלאכות דחשיב בברייתא כיון דדריש כלל ופרט ולמ"ד אין לוקין אחרישה כל הני מלאכות לא אסירי אלא מדרבנן וכדרבא ובחרישה איכא עשה מבחריש ובקציר לר"ע ומהלכתא לר' ישמעאל והתוס' ז"ל פי' הא דר' אבין בע"א דמ"ד לוקה ס"ל כר' אבין דאינו נדרש בכלל ופרט והכלל במקומו עומד ולהכי לוקה ותמיה לי דהא ליכא בכללא אלא עשה ומה שהביאו גירסא מהירושלמי יפלא בעיני דהמעיין בירושלמי יראה להדיא כל הסוגיא שם כשיטת רש"י ז"ל דמ"ד לוקה יליף מכלל ופרט ומ"ד אינו לוקה ס"ל כר' אבין ופליגי התם אי איכא עשה בשאר מלאכות חוץ מד' מלאכות האמורות ח"א דאיכא עשה דהכלל דושבתה הארץ קאי אכל מלאכות ח"א דאפילו עשה אין בו משום דושבתה הארץ קאי אל"ת שבו. וראיתי בר"ש ז"ל פ"א דשביעית שכתב ג"כ כשיטת התוס' ופי' דברי הירושלמי ג"כ כשיטה זו דר"א דאמר לוקה משום ושבתה הארץ כלל זריעה וזמירה פרט ולמה יצאת להקיש אלי' והיינו כר' אבין דלא דריש בכלל ופרט דאי כר' אבין הא אין בכלל מה שבפרט ודבריו ז"ל נפלאו ממני דהא בהדיא אמרינן התם אליבא דר' שנייא היא שהכלל בעשה והפרט בל"ת אין עשה מלמד על ל"ת ואין ל"ת מלמד על עשה והיינו כר' אבין ומש"כ שם דבמסקנא דירושלמי מפרש טעמא אחריני ג"כ לא נתברר לי דלענ"ד האי טעמא קאי גם במסקנא ועיין מהרש"א ז"ל שהקשה ג"כ על שיטת התוס' ז"ל מהא דאמרינן לקמן יכול ילקה על חרישה דאתי בכלל ופרט הרי מפורש כשיטת רש"י ושיטת התוס' ז"ל והר"ש ז"ל צ"ע והנה לבד בזה מחולק הירושלמי עם ש"ס דילן בש"ס דילן נראה דר"א ס"ל אינו לוקה ור"י אמר לוקה כמש"כ התוס' ע"ב ד"ה ר"א ובירושלמי אמרו איפכא דר"י פתר להא דיכול ילקה על תוספת על חרישה דהוא ס"ל דאינו לוקה והרמב"ם ז"ל פסק כרבא דאין אסור מה"ת אלא ד' מלאכות שנאמרו בתורה אבל כל שאר מלאכות אין אסורין אלא מדבריהם ואין בהם שום איסור תורה אלא מה שכלל בתוכם חרישה קשה קצת דהא בחרישה וודאי איכא איסור דאורייתא כמש"כ הוא ז"ל בעצמו קרא דבחריש ובקציר אשביעית ולהאי פיסקא קשיא טובא במאי נוקים למתניתין דמכות דיש חורש תלם אחד ומחייב עלה משום שביעית ממ"נ משום מאי מחייב משום חרישה הא ליכא מלקות בחרישה ואי משום זורע דמחפה בזורע הא עכ"פ אין זה אלא תולדה ואתולדות לא מחייב כמו אמנכש ומשקה מים דלא מחייב לרבא וכ"ת אמאי לא הביא ר' יוחנן ראי' לר' ינאי גם משביעית הא לא קשיא דלפום סוגיית תלמודא דילן ס"ל לר' יוחנן דלקי אחרישה בשביעית א"כ לא מוכח משביעית כלל ומשום חרישה הוא דלקי ור"ל דדחי ראיית ר"י ומוקי לה כר"ע ע"כ ס"ל נמי דלוקין אחרישה דאל"ה אכתי מוכח כר' ינאי מהא דלוקה על שביעית אבל לדעתי' דרבא קשיא סתמא דמתני' כמאן ובירושלמי אחר ד' ר"ל הביאו ראי' לר' ינאי משביעית ודחי דאתיא כר"א דאמר לוקין על חרישה משמע דלפ"מ דס"ד דאין לוקין על חרישה שפיר מוכח כר' ינאי לא תיקשי הא מחפה תולדה היא דאפשר לא ס"ל להירושלמי שיטתי' דרבא דתולדות לאו כיוצא בהם אלא בחרישה לחוד הוא דנחלקו אבל התולדות מסברא כאבות הם אבל לשיטתי' דרבא אבות שלא נאמרו ותולדות של אבות שנאמרו חד דינא להו וודאי קשיא טובא מסתמא דמתני' דמכות משום מאי מלקינן לי' וצ"ל דר' ינאי מחשב למחפה זורע ממש ולאו תולדה הוא אלא אב והיינו דשביק ר' ינאי למנכש חברי' שנשנה בברייתא יחד עם מחפה ולא נקיט אלא מחפה לחוד משום דמנכש תולדה היא אבל מחפה קמ"ל דהוי בכלל אב וזה דוחק ויש להקשות עוד לשיטתי' דרבא דכל היכא שנאמרו האבות בתורה בפירוש אין התולדות בכלל וכדמשמע מברייתא דסוגיין דאצטריך לן למילף משדך לא או מכלל ופרט א"כ גבי כלאים נמי הא כתיב שדך לא תזרע כלאים וא"כ מנ"ל דתולדות כיוצא בהם ואמאי לקי אמנכש בכלאים ובשלמא לרבא גופא י"ל דמוקי לה כולה כר"ע אבל להלכה בדעת הרמב"ם ז"ל כבר הוכחתי דמשום זורע הוא דלקי ומפני קושיא זאת נראה לומר דלפי האמת לכ"ע הא דילפינן בברייתא משדך לא כרמך לא הוי אלא אסמכתא למ"ד דלקי אכולהו היינו מסברא דתולדותיהן כיוצא בהן וקראי אסמכתא בעלמא וכן לרבא גבי כלאים התולדות כיוצא בהן ובשביעית הוא דמיעט רחמנא מזריעה ובצירה וגלי קרא דתולדות לאו כיוצא בהן ועיקר כללא ופרטא לחרישה הוא דאיצטריך לן ומ"ד דלוקה על החרישה משום דחרישה מלאכה אחרת היא שוב ראיתי בשעה"מ ובטע"מ פ"א מה' שמיטה ויובל שהעירו קצת במה שכ' וראייתו בשעה"מ שהביא בשם הרמב"ן ז"ל שדקדק אמאי לא לקי שתים משום שביעית משום חרישה ומשום זורע ותי' דאיכא מ"ד דאין לוקין אחרישה ולא משמע כן בסוגיין דלפום סוגיין ר"י הוא דס"ל דלוקה אחרישה וא"כ תיקשי לר"י ליחייב שתים עוד תירץ דאין חילוק מלאכות בשביעית כמו בי"ט וגם ע"ז יש לדקדק דע"כ לא אמרינן אין חילוק מלאכות לי"ט משום דכל המלאכות נאמרו בלאו א' לא תעשה כל מלאכה ומנ"ל לחלק אבל בשביעית בד' מלאכות שנאמרו בתורה ודאי חייב על כל אחת ואחת כיון דנאמר כ"א בלאו בפ"ע אלא אפילו אחרישה דאתיא בכלל ופרט מ"מ הי' נראה דלוקין עלי' בפ"ע מקרא דבחריש ובקציר כי היכא דהוי בעי הש"ס למימר בפ' כלל גדול דילפינן מבחריש ובקציר לחלק לענין שבת ודחי דעדיין לא שמעינן אלא אחרישה וקצירה לבד אלמא מדפרטן הכתוב אפילו בלשון עשה שמעינן מינה לחייב עלי' בפ"א א"כ השתא דדרשינן בחריש ובקציר אשביעית שמעינן מינה לענין שביעית לחייב עלה בפ"ע וכ"ת א"כ היכא שמעינן חריש של ששית הנכנס לשביעית הא אצטריך לשביעית עצמה ולחלק י"ל כמש"כ התוס' כיון דקציר ע"כ אתי לתוס' דלחלק לא איצטריך ה"נ חריש אתי לתוס' אבל מ"מ שמעינן מינה לחלק אחרישה ועוד דמ"ד לוקה אחרישה ע"כ דריש כלל ופרט אפי' כלל בעשה ופרט בל"ת או איפכא וא"כ יצאתה חרישה ללמד על הכלל כולו ליחייב על כל מלאכה של שביעית בפ"ע דהא כתב רש"י ז"ל שם בשבת דמש"ה לא אמרינן לענין שבת ללמד על הכלל כולו יצא משום דה"ל כלל בל"ת ופרט בעשה ואין דנין אותו בכלל ופרט אבל למ"ד דלוקה אחרישה ע"כ דנין אותו בכלל ופרט וא"כ ללמד על הכלל כולו יצא ולפמש"כ דשאר מלאכות של שביעית לאו מכלל ופרט נפק"ל ולא משדך לא אלא מסברא דהם תולדות לאבות א"ש וליכא בהם חילוק מלאכות אם עשאן עם אבותיהם וכשעשה שני תולדות משני אבות לפ"ז ודאי יש בהם חילוק מלאכות כמו באבות ואפ"ל כיון דקציר ע"כ לא אתי לחלק דלא איצטריך ה"נ לא דרשינן חריש לחלק אלא לתוס' לבד ודווקא לענין שבת הוא דמסתברא לן לאוקמי תרווייהו לחלק מלדרשא אחריני וכמש"כ התוס' שם אבל הכא כיון דקציר אתי לתוס' לחוד ה"נ חריש וכתב רש"י ז"ל עוד התם דלהכי לא אמרינן ללמד על הכלל כולה יצא משום דהוי ב' כתובים וצ"ע בירושלמי כלאים שהבאתי לעיל דאמרינן התם ב' דברים שיצאו מן הכלל נהי דמלמדין אבל אין מחלקים ופי' המפרש שם היינו דאין מלמדין לחלק על הכלל כולו וא"כ מבואר בפירוש כמש"כ רש"י ז"ל אלא דאין פירוש זה ברור אצלי. והנה התוס' בד"ה אין דנין בסוף דבריהם הקשו למ"ד לוקה אחרישה לענין מאי יצאו זמירה ובצירה ולפי הנ"ל ניחא דיצאו לחלק על עצמן אם זמר וזרע חייב שתים והכי אמרינן בירושלמי פ' ח' דכלאים זמירה בכלל זריעה היתה ולמה יצאתה להחמיר עליו וע"כ היינו לחייב עלי' בפ"ע וכדמשמע התם ע"ש ודו"ק בכל הנ"ל כי דברים ברורים ועמוקים המה:

שם גמרא תרי קשקושי הוי חד אברויי אילני וחד סתומי פילי ופירש"י דסתומי פילי שרי משום פסידא וזה ניחא למ"ד דכל הני קראי אסמכתא בעלמא ומדרבנן א"כ י"ל דמשום פסידא שרו רבנן אבל למ"ד דאורייתא אין לומר דמשום פסידא שרו רבנן וצ"ל אליבי' דקשקיש דאברוי אילן הוי עבודה אבל סתומי פילי לאו עבודה היא וכן פירש"י ז"ל בעצמו בע"א ד' נ' דאברויי אילנא עבודה היא וסתומי פילי לאו עבודה וכ"כ הריטב"א ז"ל כאן וכתב עוד דלמ"ד דאורייתא לא פריך הש"ס משום דאיכא למימר הא דקאמר תשמחנה מלקשקש אסמכתא הוא ומדרבנן הוא דאסור ולא תיקשי אהדדי ומה שתירץ רש"י ז"ל על עידור הא בחדתי הא בעתיקי ג"כ קשה לי למ"ד דאורייתא לחלק בכך דמ"מ עבודת חרישה היא ועיין בכ"מ שהביא בשם רש"י ז"ל דלא גרס לעידור בהתירא וכ"כ הריטב"א ז"ל:

שם גמרא ולא והתניא מנין לעידור וכיסוח וקישקוש איני יודע מפני מה נתחלף הגירסא הכא ובמקום עידור עיילוהו לקישקוש ואולי הוא טעות הדפוס וכדמשמע לעיל דלא גרסינן קשקוש באיסורא. והנה משמע קצת דלא פריך הש"ס מהך ברייתא למ"ד אינו לוקה אלא להאי טעמא דלמאי הלכתא כתבינהו רחמנא למימרא כו' אבל אי נימא דטעמי' הוא משום דאית לי' דר' אבין ואינו דורש כלל ופרט לא פריך ומכאן ראי' למש"כ לעיל דדרשא דכלל ופרט לא אצטריך אלא לחרישה דמלאכה בפ"ע היא אבל לשאר מלאכות דהוי תולדות זריעה מסברא נפק"ל וא"כ לא תיקשי מהאי ברייתא למ"ד אינו לוקה אחרישה דבחרישה הוא דלא לקי משום דלא דריש כלל ופרט אבל כל הני מלאכות דהוי תולדות זורע שפיר מודה דחייבין עליהם ולא פריך אלא להאי טעמא דזמירה ובצירה בכלל היו ולמעוטי אתי וא"כ כל המלאכות מיעט רחמנא ופריך שפיר מהאי ברייתא וניכוש ועידור ג"כ תולדות זרע הוא (לדוד מ"ד) והריטב"א ז"ל כ' דהאי דרשא דשדך לא כרמך לא לאו דרשה גמורה היא וסמיך אכללא ופרטא משמע דדבריו ז"ל דמכללא ופרטא ילפינן כל הני מילי וכבר כתבתי הנלענ"ד בזה ודו"ק:

(לעיל דף ג' ע"א) בתוס' בד"ה אין דנין. ע"ש בדבריה' ז"ל שכ' דלא חשיב כללא בתרא כיון דלא הוי בחד קרא ולא זכיתי להבין ד' ז"ל דהא שנת שבתון יהי' לארץ דהוא כללא בתרא כמו שפירש"י ז"ל כתיב בחד קרא עם הפרט דזריעה וקצירה הם תרי פרטי ומש"כ דהכי מוכח בפסחים דבתרי קראי אין דנין לא ידענא דבחד עניינא אין הדבר תלוי כלל בתרי קראי או חד קרא אלא כל שאין בין הכלל והפרט הפסק בדבר אחר דנין אותו בכלל ופרט אבל אם יש הפסק אפילו בחד קרא אין דנין כדמוכח בב"ק פ' החובל דכוי' וחבורה כתיבו בחד קרא ואפ"ה כיון דפצע הפסיק הענין אין דנין אותו בכלל ופרט וכבר הארכתי בזה דהעיקר כפירש"י ז"ל וכן כתב הריטב"א ז"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף