קרן אורה/מועד קטן/ב/ב

קרן אורה מועד קטן ב ב

דף ב' ע"ב

גמרא להודיעך כחו דר"מ. והא דלא קאמר להודיעך כחו דר' יהודה גופא דבבית השלחין מותר אפילו מעיין שיצא בתחילה משום דר"י סתמא קאמר אין משקין אלא בית השלחין ועיקר הדיוק הוא מדנקט ר"מ מעיין שיצא בתחילה ור"י עלה קאי והוי ס"ד דר"מ נמי איירי דווקא במעין שיצא בתחילה וע"ז קאמר הש"ס דלהודיעך כחו דר"מ נקט לה וכעין זה כתב הריטב"א ז"ל:

שם גמרא רבה אמר משום חורש כו' והאמר רב כהנא כו'. מה שיש לדקדק כאן על שיטת התוס' ז"ל כבר כתבנו בפ' כלל גדול ע"ש וראיתי בריטב"א ז"ל דמפרש נמי כפשטי' דעיקר הקושיא מרב כהנא דש"מ דמחייב תרתי אחדא מלאכה ומאי דאסיק הש"ס בקושיא ולא בתיובתא כתב הריטב"א ז"ל דרבה לטעמי' דס"ל אין חילוק מלאכות בי"ט ורב יוסף נמי אזיל בשיטתי' וצ"ל דלא גרס המנכש והמשקה בשבת כדאיתא בנוסחא דילן ומפרש לפלוגתייהו בי"ט ואכתי יש לדקדק על דבריו ז"ל כיון דבשבת דיש חילוק מלאכות חייב משום חורש ומשום זורע א"כ בי"ט נמי נהי דאין חילוק מלאכות לי"ט ולא מחייב אלא חדא וצריך לכתחילה להתרותו משום מלאכה העיקרת אבל כי לא התרו בו משום חורש לרבה והתרו בו משום זורע אמאי לא יתחייב כי היכא כו' דבשבת אם התרו בו משום חדא לחוד וודאי חייב חדא וצ"ל לשיטתו דלא פליגי רבה ורב יוסף אלא לכתחילה משום מאי מתרינן בי'. ויש לדקדק אמאי לא פריך אביי האי קושיא נמי בפ' תולין דפליגי רבה ור' זירא במשמר משום מאי מחייב רבה אמר משום בורר ר' זירא אמר משום מרקד ומר אמר כוותי דידי מסתברא ומר אמר כוותי דידי מסתברא ואמאי לא פריך אביי עלה כדפריך הכא וי"ל דהתם לר' זירא לא דמי לבורר משום דבבורר פסולת למטה וכן לרבה לא דמי למרקד משום דמרקד דרך ליטול את הפסולת ולהניח האוכל אבל הכא ע"כ תרוייהו איתנהו בי' מרפי' ארעא ומצמח פירי ואמאי לא יתחייב משום שניהם ורש"י ז"ל פירש התם דרבה מודה דאם התרו בו משום מרקד נמי חייב דמרקד נמי דרך ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. וא"כ לרבה לכאורה אם התרו בו משום שתיהם בורר ומרקד מיחייב תרתי אבל לפי האמת נראה דלא מיחייב אלא חדא כיון דבורר ומרקד בלא"ה מלאכה אחת הם ולא נתחלקו אלא מפני שמצינו שתיהם במשכן וא"כ לא מצינו בהם חילוק חטאת אלא כשעשאן בשתי מלאכות אבל לא במלאכה אחת ולשון הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' שבת נראה דתרוייהו לא פליגי ויוכל להתרות בו משום מה שירצה או משום בורר או משום מרקד והתוס' בפ' כלל גדול כתבו דתרוייהו פליגי אהדדי ולרבה אם התרו בו משום מרקד פטור ודו"ק:

שם גמרא אלא לדידך דאמרת משום חורש חרישה בכלאים מי אסור כו'. מכאן נמי קשה על שיטת הריטב"א ז"ל לעיל דהיינו טעמא דרבה משום דאין חילוק מלאכות לי"ט א"כ מאי פריך רב יוסף לרבה מכלאים כיון דחרישה לא אסירא בכלאים ממילא חייב משום זורע דהא גם לרבה איכא בה נמי משום זריעה אלא דלענין התראה גבי י"ט אמר רבה דעיקר ההתראה צריכה להיות משום חורש אבל גבי כלאים דליכא חרישה ודאי חייב משום זורע אלא משמע מכאן דלרבה ליכא זורע כלל במנכש וק"ל:

שם גמרא ומה טעם קאמר מ"ט מנכש ומחפה לוקה משום מקיים שר"ע אומר כו'. משמע מכאן דלרבה מחפה נמי לית בי' משום זורע וטעם מחפה הוא ג"כ משום מקיים ולפ"ז קשיא טובא למה לי' לרבה לשנויי במכות פ' אלו הן הלוקין אמתני' דיש חורש תלם אחד דפריך התם ולילקי נמי משום מחפה וזורע ומשני רבה אין חילוק מלאכות לי"ט ולמה לי' האי שינויא הא איהו ס"ל דליכא במחפה משום זורע אלא משום מקיים וראיתי לרש"י ז"ל במכות שכ' על הא דבעי ר"ל למימר דמתני' דמכות ר"ע היא ופירש"י ז"ל שם דכולה ר"ע ורבנן ס"ל במחפה דאינו לוקה כמו במקיים אבל מנכש חייב משום דהוי זורע מבואר מדבריו ז"ל דאפילו למאן דמפרש דכולה ר"ע היא ומה טעם קאמר אפ"ה לא קאי הטעם אמנכש אלא במנכש כ"ע מודים דחייב דהוי זורע וא"כ ה"נ מצינן למימר לרבה דס"ל דטעמו של ר"ע לא קאי אלא אמנכש אבל במחפה כ"ע מודים דהוי זורע אלא דלא דמי דבשלמא לפירש"י ז"ל שם י"ל דהטעם קאי אמחפה דנשנית באחרונה וקתני בדרך לא זו אף זו המנכש ואפילו מחפה לוקה דהוי מקיים אבל למימר דטעמו של ר"ע קאי אמנכש שנשנית ראשונה ולא אמחפה דבתר הכי זה ודאי לא מסתבר וצ"ל נהי דר"ע ס"ל דבמחפה ליכא משום זורע אלא משום מקיים מ"מ קים לן לרבנן דמחפה לוקה משום זורע וכדאמר ר' ינאי התם נמנו וגמרו המחפה בכלאים לוקה ואכתי תיקשי לשיטת התוס' ז"ל דרבה פליג ארב כהנא וס"ל דכל היכא דאיכא תרתי לא מחייב אלא חדא אפילו בשבת א"כ מאי קאמר רבה התם חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק כו' הא בשבת נמי ליכא חילוק מלאכות כהאי גוונא דלא עשה אלא מלאכה אחת דבהדי דחרש קא מחפה וצ"ל דזה נחשב לב' מלאכות החרישה לחוד והחיפוי לחוד והנה הרמב"ם ז"ל כתב בפ"א מה' כלאים אחד הזורע ואחד המנכש מחפה לוקה וכתב עוד בהלכה ג' ואסור לאדם לקיים כלאים בשדהו ואם קיימן אינו לוקה. ולכאורה הוא דלא כמאן דלר"ע אפילו מלקות איכא ולרבנן אפילו איסורא מנ"ל וכתב הכ"מ לתרץ בג' אנפי או דס"ל להרמב"ם ז"ל דלרבנן נמי איכא איסורא אלא דהקשה ע"ז כיון דפסק בה' שבת דמנכש חייב משום חורש א"כ ע"כ צ"ל דכולה ר"ע היא ואמאי פסק דאינו לוקה וכתב לתרץ דבאמת כולה ר"ע היא אלא דעכ"פ רבנן פליגי עלי' וס"ל דאינו לוקה ונקטינן כוותייהו והוא תמוה א"כ אמאי כתב הרמב"ם ז"ל דמנכש לוקה כיון דלית בי' אלא משום מקיים ובאמת לא זכיתי להבין מאי קשיא לי' הא הוא עצמו ז"ל כתב בה' שבת דתרי מנכש הוי חד משום זורע וחד משום חורש מדפסק במשקה מים לזרעים כרב יוסף דהוי זורע והכריחו להרמב"ם ז"ל לחלק במנכש הוא משום דתנן בפרק הבונה החורש כ"ש המנכש המקרס' והמזרד כ"ש משמע דכולהו תולדה דחורש הם והיינו היכא דנתכוין בהם ליפות הקרקע אז הם תולדה דחרישה ואם כוונתם כדי להצמיח ודאי יש בהם משום זורע כמבואר בירושלמי פרק כלל גדול דמקרסם ומזרד הן תולדות זורע דזהו דבר שהוא מבחיל את הפרי ומגדיל אותו ועוד תני התם דכל דבר שהוא להניית קרקע הרי זה תולדה דחורש וחשיב התם המבר' בחורשין היינו שמלקט אילנות קטנים בשביל הגדולים והוא לצורך הניית הקרקע אלא דצ"ע קצת בפי' המשניות שם בשבת שם דמבואר שם דמקרסם ומזרד הם תולדות זורע עכ"פ זה פשוט דמנכש דהכא בה' כלאים ודאי טעמא משום זורע דומיא דמחפה ואין צריך לומר דכולה ר"ע הוא ושפיר פסק כרבנן ופסק הכ"מ עוד בשם יש מי שאומר ליישב דברי הרמב"ם דבאמת כולה ר' עקיבא ופסק כוותי' ואפ"ה אינו לוקה אלא היכא דעביד מעשה אבל לא במקיים בעלמא ותמה ע"ז דא"כ מנ"ל דאסור באין בו מעשה וגם זה לא זכיתי להבין מאי קושיא מנ"ל דאסור אדרבה פשיטא דאיכא איסורא כיון דדרשינן כלאים שדך לא דאסור לקיים אלא לענין מלקות בעינן יש בו מעשה משום דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה ועוד למה הביא זאת בשם יש מי שאומר והוא שיטת רש"י ז"ל ותוס' ז"ל בע"ז דף ס"ד דלא לקי לר"ע אלא אי עביד מעשה דהכי ס"ל לר"ע לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו מ"מ העיקר נראה בדברי הרמב"ם ז"ל דפסק כרבנן דמנכש ומחפה חייבינן משום זורע ובמקיים איכא איסורא כמו שאמרו בירושלמי וכסתמא דמתני' כלאי זרעים אסורין לזרוע ולקיים והנה אי נימא דלרבנן ליכא אלא איסורא דרבנן במקיים מצינן למימר כן גם לפום סוגיית גמרא דילן אבל אי נימא דלרבנן איכא איסור מה"ת ולא פליגי רבנן ור"ע אלא באין מעשה דלר"ע לקי אפילו לא עביד מעשה ולרבנן לא לקי אלא בעביד מעשה וכדמשמע משיטת הירושלמי ע"כ מתלמודא דידן לא משמע כן דא"כ למה לי' לרבה למימר כולה ר"ע היא לימא דרבנן הוא ומשום מקיים אלא דר"ע מוסיף מקיים בלא מעשה ורבנן לא מחייבי אלא ע"י מעשה אלא ודאי משמע דלרבנן לית להו כלל איסורא דמקיים וכן משמע מהא דאמרינן מ"ט דר"ע דתניא כו' משמע דר"ע לחוד דריש לקרא הכי לאסור מקיים אבל לרבנן לא דרשי הכי וכן מוכח מסוגיין דמכות דלרבנן ליכא איסורא דאורייתא במקיים ומשום זורע הוא דלקי וע"כ צ"ל דלרבנן ליכא אלא איסורא דרבנן ועיין בע"ז דף ס"ד משמע קצת דליכא לרבנן אפילו איסורא בעלמא במקיים וכן העיר בזה המשל"מ ז"ל מ"מ אין זה מוכרח למעיין שם ודו"ק:

שוב ראיתי בירושלמי כלאים דמשמע התם להדיא דלרבנן ליכא אלא איסורא דרבנן ומה דמחלק בין עביד מעשה ללא עביד מעשה היינו אליבא דר"ע דאיתא התם כל הסוגיא דמכות דקלסי' ר' ינאי לר' יוחנן דאמר מתני' היא דמחפה לוקה ואמר ר"ל אי לאו דקלסך ה"א ר"ע היא כדאיתא בש"ס דילן ופריך אימור דאמר ר"ע אלא לעבור אבל לא ללקות והכא במתני' דמכות ללקות אנן קיימין אלמא דלר"ע נמי ליכא מלקות אלא איסורא דעובר בל"ת וא"כ לרבנן ע"כ ליכא אלא איסורא דרבנן אלא דצ"ע דהאי דיחוי דלר"ע ליכא מלקות אפילו במחפה הוא סותר למה דאמרן לעיל בירושלמי דע"י מעשה לקי כהדא דתני המחפה לוקה הרי מבואר דלר"ע לוקה ע"י מעשה ומאי דחי והכא ללקות אנן קיימין ע"ש היטב וצ"ע:

שם גמרא בשלמא מועד משום טירחא הוא כו'. מכאן נמי משמע קצת דמלאכת חוה"מ מה"ת הוא דאל"כ הו"ל למימר בשלמא מועד דרבנן הוא אלא ודאי מה"ת ולא נאסר רק מחמת טירחא שלא לטרוח במועד ולא מחמת איסור מלאכה עצמה וכמו שהארכתי לעיל ומשום פסידא שרו רבנן:

שם תוס' בד"ה וצריך לעצים. עיין בדבריהם עוד בשבת פ' כלל גדול ועיין בירושלמי פ' כלל גדול:

שם גמרא אלא שביעית בין למ"ד כו'. במנכש ודאי פשיטא דאיכא בה חדא מינייהו או חורש או זורע ולא פריך אלא ממשקה דלא מצינו מפורש דהוי מלאכה כלל ולפנינו יתבאר יותר אי"ה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף