קרן אורה/יבמות/סב/ב
גמרא סבר אביי למימר כו'. וכש"כ ברא לברתא. א"ל רבא לשבת יצרה כו'. ולמסקנא זו אפילו הניחו הבן ובת שני נקיבות קיים הזקן פריה ורביה. והרמב"ם ז"ל כתב דבעינן דווקא שיניחו בן ובת אפי' אם הבן הוליד בת והבת ילדה בן ג"כ יצא. וכבר כתבו המפרשים דגירסתו היתה אבל ברא לברתא וברתא לברא לא. ומסיק רבא דה"ה איפכא אבל מ"מ בן ובת בעינן. וכן משמע בירושלמי דברא לברתא לאו כש"כ הוא דאמרינן התם בני בנים הרי הן כבנים. אבל בני בנות אינן כבנים והוא כאביי לגירסת הרמב"ם ז"ל עיין שם בנוסחת הירושלמי. והיינו דסבר אביי למימר הכי מדיוקא דבני בנים הרי הן כבנים אבל בני בנות לאו כבנים הם וק"ל:
ר"ע אומר למד אדם תורה בילדותו ילמוד בזקנותו היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו בזקנותו. יש לדקדק וכי יש שיעור לתלמוד תורה דאיצטריך לאשמועינן דילמוד בזקנותו הלא חיוב תלמוד תורה הוא כל ימי חיי האדם. ואין חילוק בין ילדותו לזקנותו. ונראה דאמרינן בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין ובילדותו שכח היצר גבר אין תחבולה אחרת כ"א להתמיד בהגיון התורה. ובהויות דאביי ורבא להתיש כח היצה"ר כידוע. אבל לעת זקנותו אשר הוכשל כח היצה"ר פן יעלה על הלב כי אין צריך כ"כ להרבות בעמל התורה וללמוד קשות ויאמר די בלימוד הרכות. לז"א ולערב אל תנח ידך וכמשא"זל אל תאמין בעצמך כו'. ע"כ אל תרף ידך גם לעת זקנותך מלעמול בתורה וכן בלימוד התלמידים שהוא טורח גדול ללמד לכ"א כפי ערכו גדולות או קטנות ואפי' אם קטן שבקטנים צריך להשכילו לפי ערכו ודעתו כעובדא דר' פרידא ואל יאמר לעת זקנותו מה לי לטורח הזה לטפל בקטנים שאינם כערכי לזה נאמר ולערב אל תנח ידך כי אין אתה יודע איזה יוכשר ושניהם כאחד טובים:
כל שאין לו אשה שרוי בלא שמחה. בלא ברכה. בלא טובה כו' במערבא אמרי בלא תורה. בלא חומה. רבה בר עולא אמר בלא שלום. יש לכוין ששה דברים אלו כנגד ששה ברכות חתנים לבד ברכת היין. ברכה ראשונה היא ברכת שהכל ברא לכבודו. ואם הוא בלא אשה אין בריאותו שלימה ואין יכול לברך כי חסר הוא מכל. בלא טובה. הוא כנגד ברכת יוצר האדם ולא נשלמה יצירתו עד אשר נעשה לו עזר. וכמו שכתוב לא טוב כו'. בלא חומה. הוא כנגד ברכת אשר יצר את האדם כו'. והתקין לו ממנו בנין עדי עד כי לחומה היא לו להגן עליו מעבירה. בלא שמחה. היא כנגד ברכת שוש תשיש כו'. משמח ציון בבניה. בלא תורה. הוא כנגד ברכת שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם. וכמשא"זל ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה לעבדה זו מצות עשה לשמרה זו מצות לא תעשה כי תכלית השמחה הוא שמחת התורה והיא עוזרתו ללמוד תורה בטהרה ובשמחת לב. בלא שלום. כנגד ברכת אשר ברא אהבה ואחוה ושלום וריעות כי סוף כל הברכות הוא השלום. והיא הכלי המחזקת ברכה:
גמרא אמר ריב"ל חייב אדם לפקוד את אשתו קודם שיצא לדרך ולא נצרכא אלא סמוך לווסתה. ופי' רש"י ז"ל אע"ג דאמור רבנן חייב אדם לפרוש סמוך לווסתה כשיוצא לדרך מותר. וכן כתב הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל לא הביאו בהלכותיו כמו שתמה הה"מ ז"ל בפ"ד מהל' א"ב. והיה נראה ליישב קצת דכבר הקשו התוס' ז"ל דהא סמוך לווסתה אסור מה"ת מוהזרתם את בני ישראל מטומאתם. ועוד דאפי' למ"ד ווסתות דרבנן מ"מ למה יהא מותר ביוצא לדבר הרשות. ומה שנראה מדברי התוס' ז"ל דאיסור סמוך לווסתה חד הוא עם איסור ווסתות. ולמ"ד ווסתות דאורייתא הא נמי דאורייתא ולמ"ד דרבנן הא נמי דרבנן אין זה מוכרח כ"כ דאפי' למ"ד ווסתות דאורייתא ומה"ת חוששין אחר עבור ימי הווסת מ"מ סמוך לווסתה י"ל דלא חיישינן שמא תראה בשעת תשמיש כיון דעתה בדקה וטהורה היא. וכן איפכא למ"ד ווסתות דרבנן מ"מ סמוך לווסתה י"ל דמה"ת אסורה שלא להכניס עצמו מתחילה לכלל ספק. ומ"מ קושיתם גדולה היא מנ"ל להתיר אפי' איסור דרבנן קודם צאתו לדרך. והיכי שמעינן לה מקרא דוידעת כו' הא לאו מיותר הוא ודרשינן ליה לכמה דרשי אחרינא ע"כ היה נראה דריב"ל לטעמיה דאמר התם בשבועות כל הפורש כו' הויין לו בנים ראוין להוראה ויליף לה מלהבדיל ולהורות. משמע מזה דליכא איסור גמור אלא הרי זה ככל הדברים אשר אין בהם איסור אלא מצות פרישה וקדושה ולהכי גדול שכרו. ומש"ה אמר הכא דקודם יציאתו לדרך מותר. אבל לר' יאשי' דאמר התם מכאן אזהרה לבני ישראל שיפרשו כו'. משמע דאיסור גמור הוא ואיסור וודאי לא הותר. ומש"ה השמיט הרמב"ם ז"ל להאי מילתא משום דקי"ל דאיסורא איכא. ובאמת בפסחים גבי הא דאמרינן דסמוך לווסתה לא הוי טועה בדבר מצוה ובשבועות גבי הא דמחלקינן בין ת"ח לעם הארץ בסמוך לווסתה משמע דאיסור מה"ת הוא ולחייבו חטאת. ומהא דפסחים אין כ"כ ראיה דהתם אפי' אי ליכא אלא איסור דרבנן תו לא חשיב טועה בדבר מצוה כיון דליכא מצוה. אבל מהא דחשבינן לה בשבועות ידיעה גבי תלמיד חכם אם אמרה לו נטמאתי משום דלאו אנוס הוי וגבי ע"ה לא חשיב ידיעה כיון דלפי דעתו אנוס הוי ואי נימא דליכא בזה אלא איסור דרבנן הא ת"ח נמי אנוס הוא. וכי בשביל איסור דרבנן מיקרי שוגג כיון דמה"ת היתר גמור הוא. וצ"ל דהא דע"ה מיקרי אנוס הוא ג"כ מחמת דלדעתו מצוה היא וצ"ע בר"ן ז"ל ובבעה"מא ומלחמות שם בשבועות ודו"ק:
ולפירוש התוס' ז"ל הא דאמר רבא וכמה עונה קאי אדהכא דכמה ישהא בביתו לפוקדה בדברים עונה. והריטב"א ז"ל פי' עוד דעונה צריך לשהות עד שתטבול וסמוך לווסתה היינו סמוך לטבילה. וכן פי' הנימק"י. אבל הא דרבא לענין איסורא דסמוך לווסתה איתמרא כדאיתא בנדה ע"ש:
גמרא והמשיאן סמוך לפירקן כו'. דעת התוס' ז"ל דסמוך לפירקן בבנים. היינו קידם י"ג. אבל הרמב"ם ז"ל כתב דקודם י"ג הוי בעילת זנות וסמוך לפירקן היינו סמוך לזמן הנישואין באיש כדתנן בן י"ח לחופה דעשה זו דפריה ורבי' לא חיילא מיד בשנת י"ג ככל המצות דחובת הגוף הם בתמידות ומצוה זו עיקרה היא לישוב העולם ע"כ אינה מחויבת אלא בהויתו לאיש בישוב העולם. וכן משמע קצת מהא דאמר רב חסדא. וכש"כ אי נסיבנא בר ארביסר כו'. משמע דקודם לכן וודאי אין לישא ובלא"ה לדעת הרמב"ם ז"ל דאיכא איסור עשה בלא קדושין כמו שכתב בפ"א מהל' אישות ומהאי טעמא אסר פילגש להדיוט א"כ וודאי דקטן אסור לישא כיון דלא תקינו ליה קדושין. ועיי' בזה בדברי הפוסקים ז"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |