אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יבמות/סב

יום ראשון ז אייר תשפ"ב - מסכת יבמות דף סב

קטן שהגדיל ועבד שנשתחרר בימי הספירה

דעת רבי יוחנן בהיו לו בנים בגויותו ונתגייר

בגמרא במסכת יבמות (סב.): איתמר, היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים ונתגייר, רבי יוחנן אמר קיים פריה ורביה, וריש לקיש אמר לא קיים פריה ורביה. רבי יוחנן אמר קיים פריה ורביה, דהא הוו ליה. וריש לקיש אמר לא קיים פריה ורביה, גר שנתגייר כקטן שנולד דמי.

ולכאורה סברת ריש לקיש מבוארת היטב, כי כיון שקטן שנולד כגר שנתגייר דמי, אם כן אין לו בנים וכיצד ניתן לומר שקיים פריה ורביה כיון ש'הוו ליה', הרי לא היו לו בנים אלא בגיותו בשעה שלא היה חייב כלל במצוה. והתוספות (ד"ה רבי יוחנן) כתבו: אע"ג דלענין כמה דברים אמרינן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, מכל מקום מסתברא ליה לרבי יוחנן הכא כיון דבנכריותו קיים, דזרעו מיוחס אחריו באותה שעה, מפטר נמי כשנתגייר, עכ"ד.

מחלוקת הראשונים בגדר מצות ספירת העומר בכל יום ויום

והנה ידועה ומפורסמת מחלוקת הראשונים בדין ספירת העומר, האם ספירת כל יום ויום חשובה מצוה בפני עצמה - וממילא אם שכח או הזיד ולא ספר יום אחד, יכול לספור בשאר הימים בברכה. או שכל ספירת הימים מצוה אחת היא, ואם שכח ולא ספר יום אחד כבר הפסיד המצוה. וכך כותב הטור (או"ח סימן תפט): וכתב עוד בה"ג שאם שכח לברך באחד מן הימים, שלא יברך עוד בימים שלאחריו. ורב סעדיה כתב שאם שכח באחד מן הימים יברך בימים שלאחריו חוץ מלילה הראשון שאם שכח ולא בירך בו שלא יברך עוד. ורב האי כתב בין בלילה הראשון בין בשאר לילות אם שכח ולא בירך בו יברך בשאר לילות, וכן כתב ה"ר יונה, עכ"ל הטור.

והבית יוסף ציין לדברי התוספות (מנחות סו. ד"ה זכר) שהביאו דברי הבה"ג וטעמו משום דבעינן 'תמימות', וכשמחסר יום אחד אין כאן תמימות. וכתבו עליו: ותימה גדולה הוא ולא יתכן. וכ"כ הרא"ש (פסחים פ"י סימן מא) שאינו נראה לר"י, כי כל לילה ולילה מצוה בפני עצמה.

והכריע השולחן ערוך לחוש לדעת הסוברים שכל הימים מצוה אחת הם, וכתב (סימן תפט ס"ח): אם שכח לברך באחד מהימים, בין יום ראשון בין משאר ימים, סופר בשאר ימים בלא ברכה. דהיינו שמחוייב להמשיך ולספור כדעת הסוברים שכל יום ויום מצוה בפני עצמה היא, אך מאידך לא יברך עליה כיון שאנו חוששים לדעת הסוברים שכל הימים מצוה אחת הם וכבר איבד המצוה.

ספק המנחת חינוך בקטן שהגדיל ועבד שנשתחרר בימי הספירה

וכתב המנחת חינוך (מצוה שו) שנראה פשוט לשיטות הראשונים הסוברים שאם לא מנה היום שיכול להמשיך ולספור בברכה, שאין חילוק לענין זה בין אם שכח או הזיד, וכן אם לא היה מחוייב למנות כגון שהיה קטן והגדיל באמצע ימי הספירה - כי מאחר וכל יום ויום עומד בפני עצמו, ואין יום אחד תלוי בחבירו, ממילא אף שלא קיים או לא היה חייב בקיום המצוה ביום האתמול, סוף סוף מחוייב ויכול לקיים המצוה ביום זה. והוא הדין להיפך, לדעת הסוברים שאם לא מנה יום אחד הפסיד המנין, וטעמם כיון שכל הספירה מצוה אחת היא, אם כן אין חילוק בין אם לא מנה כיון ששכח או הזיד, סוף סוף כיון שלא מנה בטל ממנו החשבון, וזה פשוט.

אלא שמוסיף המנ"ח ומסתפק לדעת אותם הסוברים שכל הספירה מצוה אחת היא, באופן שלא היה מחוייב מקצת הימים בספירה, כגון שהיה קטן או שהיה עבד, ואחר כך הגדיל או השתחרר בימי הספירה, ובאותם הימים שלא היה מחוייב - מנה אע"פ שאינו מחוייב. ויש לדון האם עתה נחייבו להמשיך ולספור ונכופו על דבר זה כדרך שכופין על קיום כל מצות עשה. ושורש הספק, האם הימים שמנה בהיותו פטור מועילים שלא יתבטל החשבון, וממילא יתחייב עתה מן התורה להשלים החשבון של ספירת העומר. או כיון שבאותה שעה היה פטור, ממילא אין חשבון זה מועיל לקיום חיובו מן התורה שנתחייב לאחר זמן כשהגדיל או נשתחרר.

ולגבי קטן שהגדיל פשט המנחת חינוך שאכן לא הפסיד המנין, וזה מכח סברא צדדית על פי המובא במרדכי (מגילה תשצח) שם הביא סברת רבינו טוביה מווינא (הו"ד גם במגן אברהם סימן רסז סק"א) שאם קידש מפלג המנחה ולמעלה אף למאן דאמר תוספת שבת דרבנן, מכל מקום יצא בקידוש זה גם משחשיכה. ולפי זה כתב המנ"ח שהוא הדין בנידון דידן, כיון שהקטן שהגדיל היה מחוייב כבר קודם לכן מדרבנן, מדין חינוך, אם כן מועיל קיום חיובו מדרבנן גם לענין חיובו מדאורייתא שיבוא אחר כך.

ראיית המנחת חינוך מדעת ריו"ח שקיים פו"ר בנולדו לו בגויותו

אמנם עדיין מסתפק המנחת חינוך, בדין עבד שנשתחרר באמצע ימי הספירה, ואף כשהיה עבד היה סופר בכל יום ויום, אם יכול עתה להמשיך ולספור בברכה או לא. וכתב המנחת חינוך שיש להביא ראיה לנידון זה מדברי הגמרא ביבמות הנזכרת לעיל, שהרי לדעת רבי יוחנן מקיים הגר מצות פריה ורביה בגירותו במה שהוליד בנים בגויותו, אף שבגויותו לא היה מחוייב בדבר. וא"כ הוא הדין בנידון דידן, אע"פ שעתה חל עליו חיוב מן התורה, מכל מקום המצוה שעשה כשהיה פטור עולה לו גם עתה.

ובגמרא בראש השנה (כח.) איתא: שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא. כפאו מאן, אילימא כפאו שד, והתניא עתים חלים עתים שוטה, כשהוא חלים - הרי הוא כפקח לכל דבריו, כשהוא שוטה - הרי הוא כשוטה לכל דבריו. ובטורי אבן ביאר כוונת הגמרא בקושייתה, שכיון שכשהוא שוטה הרי הוא שוטה לכל דבריו, אם כן מדוע יצא כשאכל מצה כשכפאו שד, הרי כיון שבאותה שעה היה שוטה ופטור מן המצות, אם כן האכילה שבאותה שעה אינה כלום, וכשחוזר ונעשה בר חיובא באותו לילה צריך לחזור ולאכול, ואין האכילה הראשונה שעשה בעודו שוטה פוטרתו בשעה זו שהוא חייב במצוות.

והקשה הטורי אבן על העולה מדברי הגמרא בראש השנה, שלכאורה נסתר הדבר מדברי הגמרא במסכת יבמות הנזכרים, שלדעת רבי יוחנן אם היו לו בנים בגיותו ונתגייר קיים פריה ורביה, וזאת על אף שבני נח אינם מצווים על פריה ורביה [כמבואר בסנהדרין (נט:)]. ולכאורה לפי דברי הגמרא בראש השנה, היה לנו לומר שכיון שבאותה שעה כשהיה בגויותו לא קיים בבנים אלו פריה ורביה כיון שלא היה בר חיובא, אם כן אותן בנים אין עולים לו לפוטרו מחיובו שנתחייב לאחר שנתגייר. כדרך שאכילת המצה בשעה שהוא שוטה אינה עולה לו לקיום חובתו בשעה שהוא חלים.

ויישב הטורי אבן דמכל מקום "שם הוא דשבת בעינן והא איכא", דהיינו - שעיקר המכוון במצות פריה ורביה הוא לקיים כוונת השם בבריאה "לא תוהו בראה לשבת יצרה", ולכן אע"פ שקיום המצוה היה בשעה שאינו בר חיובא, כיון שסוף סוף ענין ה'שבת' התקיים, לכן עולים לו בנים אלו בחובתו שהתחייב אחר גירותו, ומקיים בהם מצות פריה ורביה לדעת רבי יוחנן. ומעיר המנחת חינוך שלדברי הטורי אבן נפלה ראייתו מדברי הגמרא ביבמות, שכן עולה מתוך דבריו שדוקא במצות פריה ורביה שעיקר עניינה 'לשבת יצרה', מועיל מה שהיו לו בנים בגויותו, משא"כ בשאר מצות אין מועיל קיום המצוה בפטור לענין זמן החיוב, וא"כ הוא הדין ספירת העומר שספר העבד בעבדותו לא תועיל לקיום מצוותו כשנשתחרר ואינו יכול להמשיך ולספור בברכה לדעת הסוברים שספירת כל הימים מצוה אחת היא.

חילוק המנ"ח בין מצות אכילת מצה למצות פו"ר הפך דברי הטו"א

אמנם על עיקר קושיית הטורי אבן כתב המנחת חינוך: "ולדידי לא קשיא כלל, דחילוק גדול יש בין הנושאים". ובדבריו מחלק המנ"ח בין הגדרת מצות אכילת מצה וכיו"ב ובין מצות פריה ורביה, שכן אכילת מצה ושופר וכדומה המצוה היא לאכול מצה ולשמוע שופר, ובודאי שסברא היא שאין עשיית המצוה פוטרת אותו אם עשאה בזמן שהיה פטור מהמצוה. וכיון שכשהיה שוטה היה פטור מן המצוה, ואחר כך התחייב בה, פשוט שקיום המצוה כשהיה שוטה אינו מועיל לו לפטורו מהחיוב שהתחייב אחר שכבר גמר עשיית מעשה המצוה. שונה מכך מצות פריה ורביה ש"המצוה היא להיות לו בנים", ולקיחת אשה ועצם הלידה אינם אלא הכשר מצוה כיון שאי אפשר שיהיה לו בנים בלי זה. וכיון שזה גדר המצוה, ממילא קיום המצוה הוא בכל רגע ורגע שיש לו בנים ומקיים את המצוה כל ימי חייו. ולכן סובר רבי יוחנן שאף כשנולדו לו בנים בגויותו, הרי רק ההכשר מצוה נעשה שלא בזמן החיוב, משא"כ עיקר קיום המצוה הוא עתה כשהתגייר ויש לו בנים והמצוה נמשכת כל זמן שבניו חיים. ואין זה דומה למצה וכדומה שאין המצווה נמשכת אלא בשעת עשייתה, וכיון שסיים עשיית מעשה המצוה פסקה המצוה.

והמנ"ח מוסיף ומביא ראיה לדבריו, שהרי דעת רבי יוחנן בגמרא ביבמות שאם היו לו בנים בגויותו ונתגייר יצא, ומאידך - אם היו לו בנים ומתו לא קיים המצוה. וביאור הענין כנ"ל, כי קיום המצוה הוא בכל רגע ורגע במה שיש לו בנים, ואילו הולדת הבנים ונשיאת האשה וכיו"ב אינם אלא הכשר מצוה, ולכן אם בניו בחיים, הרי מקיים את המצוה אע"פ שלידתם היתה בגויותו. ומאידך, אם כבר מתו בניו, אף שנולדו כשהיה בר חיובא, סוף סוף עתה אינו מקיים את המצוה. ומכח זה מסיק המנחת חינוך שאכן יש לדמות מצות ספירת העומר למצות פריה ורביה, שכן אף כאן היא מצוה נמשכת לדעת הסוברים שספירת העומר בכל הימים מצוה אחת היא - וממילא אף שתחילת המנין נעשה בהיותו עבד, יכול עתה בזמן חיובו להמשיך ולמנות בברכה.

מדוע אין דנים 'מצוה הבאה בעבירה' בקיום פו"ר בלידת ממזר

ורבי צבי פסח פראנק זצ"ל (הר צבי יבמות סב.) כתב שיסוד תירוצו של המנחת חינוך מתבסס על הכרח אותו העלה המנחת חינוך בהלכות מצות פריה ורביה (מצוה א), שם הביא המנחת חינוך דברי הבית יוסף בשם הירושלמי שבנו ממזר הרי הוא כבנו לכל דבר אף לענין קיום מצות פריה ורביה [וכ"פ הרמ"א (אה"ע סימן א ס"ו)]. והקשה המנחת חינוך מפני מה יוצא ידי חובתו בבנו ממזר, והלא מצוה הבאה בעבירה היא. ותירץ על פי סברת השער המלך (הלכות לולב) שאין אומרים מצוה הבאה בעבירה אלא באופן שעובר על העבירה בשעת עשיית העשה, וכגון שנוטל אתרוג הגזול, שבשעת נטילתו עובר על עשה ד'והשיב את הגזילה'. אבל אם בשעת עשיית המצוה אין עבירה, וכגון שהוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים ואכלה, שמקיים המצוה בשעת האכילה ואילו העבירה נעשית בשעת ההוצאה שלא בשעת קיום המצוה - בכה"ג אין זו מצוה הבאה בעבירה. ולפי זה יישב המנחת חינוך שהוא הדין בבנו ממזר אף שבא ע"י עבירה, אך קיום מצות פריה ורביה אינו בשעת הביאה אלא רק בשעת לידת הבן ואז ליכא עבירה.

וכ"כ גם בספר פרי יצחק (ח"א סוס"י מב): דמשום הכי ליכא בזה משום מצוה הבאה בעבירה, משום דפרו ורבו לא דמיא לשאר מצוות, דגבי פרו ורבו הביאה היא רק הכשר מצוה למצות פרו ורבו, אבל עיקר המצוה היא שיהיו לו בנים.

הוכחת ההר צבי שקיום פו"ר בלקיחת אשה וביאתה ולא בכך שיהיו לו בנים

ובהר צבי שם התקשה מאד בדבריהם: ולענ"ד דבריהם קשים להולמם, דהא לעולם מצוות המעשיות הם מה שעושה האדם בפועל, אבל שיהיה לו בנים זה אינו מעשה האדם, וגם לאו בידו הוא. ומסתבר דאדרבה עיקר מצות עשה היא לקחת אשה. וכך מבואר גם מדברי התוספות בבבא בתרא (יג.) שביארו שאין עשה דפרו ורבו דוחה לא תעשה ד'לא יהיה קדש' כיון שאינו בעידניה "דמשעת העראה קא עקר לאו, ועשה דפרו ורבו לא מקיים עד גמר ביאה". הרי מבואר להדיא בדבריהם שבגמר ביאה מקיים המצוה, ומוכח שהעשה הוא בשעת הביאה ולא 'שיהיו לו בנים'. ואכן המנח"ח עצמו (מצוה א) הרגיש בזה וכתב: ועל פי הנ"ל איני מבין דברי התוספות ב"ב שאמרו דעשה מקיים בגמר באיה, דהא גם בגמר ביאה אינו מקיים עשה. והניח דבריהם בצ"ע. וביאר ההר צבי את דברי התוספות, שבגמר ביאה מקיים העשה כיון שבהכי חייביה רחמנא, ואילו לידת הבנים אינה תלויה בו. ולידת הבנים אינה אלא שיעור ותנאי במצוה, שאינו מחוייב בלקיחת אשה ובביאתה אלא עד שיוולדו לו זכר ונקבה.

ועל פי זה ביאר ההר צבי שאכן גם לדעת רבי יוחנן, האומר שאם היו לו בנים בגויותו קיים פרו ורבו, אין ביאורו שקיים המצוה, שהרי סוף סוף מעשה המצוה היה בגויותו בשעה שכלל לא היה חייב במצוה. אלא שכיון שיש תנאי ושיעור במצות פריה ורביה שאינו מחוייב במצוה אלא כל זמן שלא נולדו לו בנים, ממילא כיון שנולדו לו בנים בגויותו, הרי סוף סוף נתקיים התנאי ופקעה ממנו מצות פריה ורביה. ומעתה, מסיים ההר צבי, נדחתה לה הוכחת המנחת חינוך לענין ספירת העומר. שהרי רבי יוחנן לא אמר שאותו גר מקיים מצותו על ידי הולדת הבנים בגויותו, אלא רק שתנאי המצוה מתקיים ואין חלה עליו מעתה מצות עשה של פרו ורבו. וא"כ אין להביא ראיה מכאן שתועיל ספירת הקטן או העבד לחיובו לאחר שהגדיל או השתחרר.

ומ"מ כותב הגרצ"פ שמסברא יש לומר שכיון שסו"ס ספרו אף קודם זמן חיובם, יתכן שאין כאן סתירה לקיום דין 'תמימות', ואף שלא התחייבו כל הימים מן התורה. ואין זה שייך לעיקר הנידון האם שעת פטור פוטרתו לאחר שנתחייב, שכן אין צורך בשעת הפטור כדי לפוטרו בשעת החיוב, שהרי בשעת החיוב הוא סופר כדינו בכל יום ויום, וכל הצורך בשעת הפטור הוא כדי שיהיה המנין אחד ויתקיים דין 'תמימות' - וזה יתכן שמתקיים גם על ידי שספרו למעשה בשעת הפטור.