קרן אורה/זבחים/כג/ב

קרן אורה זבחים כג ב

דף כ"ג ע"ב

תוס' בד"ה הא אינו נושא כו' ואומר ר"ת דפיגול הותר מכללו בבמה כו'. ויש לפקפק בזה דבבמה ליכא חוץ למקומו כלל כיון דאין לה מקום. ועוד דלקמן פ' המזבח מקדש אמרינן דהא דפיגול ונותר אם עלה לא ירד נותר משום דמרצה לפיגולו ופיגול ילפינן מנותר ולימא הואיל והותר מכללו בבמה. ומזה יקשה נמי למש"כ התוס' דנותר ג"כ הותר מכללו במנחת כהנים וכהן משיח א"כ אנותר נמי נימא דלהכי אם עלה לא ירד דהותר מכללו גבי מנחת כהנים ויתבאר בזה בס"ד לקמן במכילתין:

שם גמרא אלימא טומאת שרץ היכא אישתרי. לפי' ר"ת לעיל דלכהן הותרה טומאת שרץ בציבור לכ"ע צ"ל דלענין בעלים קאמר היכא אישתרי ובכהן ליכא לאוקמי דכהן בטומאת שרץ וודאי אינו מרצה. אלא ע"כ נטמאו בעלים במת דמשלחין קרבנותיהן. והשתא הא דתנן לעיל דאין מרצה על טומאת הגוף היינו בכהן בשרץ. והא דתני הכא דמרצה הוא בנטמאו בעלים במת יקשה לרמב"ח דמוקי להא דלעיל בבעלים דאינו מרצה. ומסיק לעולם בשרץ ושם טומאה אישתרי ופירש"י ז"ל דהא דשוחטין וזורקין הוא משום ריצוי ציץ אבל בעלים במת אינו מרצה. והוי מצי לשנויי דהך ברייתא מיירי בכהן במת וס"ל בהא כזקני דרום דמרצה. וי"ל כיון דס"ל דבעלים במת אין משלחין קרבנותיהם ע"כ כהן במת נמי אינו מרצה מק"ו דר"ל וע"כ ליכא לאוקמי אלא בבעלים בשרץ. והתוס' ז"ל הקשו ממ"נ אי ס"ל שוחטין וזורקין על טמא שרץ למה לי ריצוי ציץ ואי אין שוחטין כו' אינו מועיל ציץ. ולדידי מספקא לי אפילו למ"ד אין שוחטין כו' דילמא היינו לכתחילה אבל בדיעבד מרצה ציץ כיון דיכול לאכול לערב כמו לזקני דרום דס"ל דאכילה לא מעכבי משלחין קרבנותיהם בדיעבד ה"נ בטמא שרץ דיכול לאכול דמרצה בדיעבד. וכש"כ לשיטת הרמב"ם ז"ל דטמא מת בז' שלו אפילו טבל אין שוחטין עליו ולא ילפינן טמא שרץ מיניה א"כ הא דאין שוחטין על טמא שרץ הוא מדרבנן משום גזירה כדאמרינן שם בפסחים. ועי' בכ"מ ז"ל בפ"ו מה' ק"פ. ונהי דבשמעתין משמע דמ"ד אין שוחטין הוא מה"ת מ"מ בדיעבד לפסול לא מצאתי הכרח לזה:

ותירצו ז"ל דלמסקנא מוקי לה רמב"ח בכהן בטמא שרץ וס"ל דבשרץ נמי מרצי בק"ו ממת ולא ס"ל מכפרין כמתכפרין. וכבר הקשו המפרשים ז"ל מהא דבעי רמב"ח בכהן אי טומאת התהום מרצה. ולדברי התוס' ז"ל אפי' טומאה ידוע מרצה ע"ש שתי' בדוחק. ורש"י ז"ל מהאי טעמא פי' בלישנא קמא דריצוי ציץ אתי לשחוט ולזרוק עליו משום דליכא מילתא אחריתי לרצויי. ולאידך לישנא דדייק דאין הציץ מרצה כתב שפיר דליכא למימר בבעלים בט"ש דהא לא בעי ריצוי ציץ:

ובהך לישנא דדייק מברייתא דמרצה על טומאת הגוף היינו נטמאו בעלים במת דמשלחין קרבנותיהם ופריך מינה לרמב"ח. יש לדקדק אטו לא אשכחן כמה תנאי דס"ל דאכילה מעכבי ואליבייהו וודאי אין משלחין ורמב"ח כוותייהו ס"ל. ודו"ק בכל הנ"ל:

שם גמרא יושב מנלן רבא אמר רב נחמן לעמוד כו' לעמידה בחרתיו ולא לישיבה. ולפ"ז משמע דבכלל זר הוא ובברייתא תנא דשינה עליו הכתוב לעכב. א"כ חילול בגופיה כתיב ביה ולא משום דהוי בכלל זר והיינו דפריך רבא לר"נ מכדי יושב בכלל זר אימא דבמיתה בזמן הבית ג"כ כזר. ומשני משום דהוי מחו"ב ושלא רחוץ כו' שני כתובים פי' התוס' ז"ל דכתיב בהו מיתה בהדיא ומיותר הוא דהא שמעינן מיתה במחו"ב דבכלל זר הוא ושלא רחוץ ילפינן חוקה ממחו"ב כי היכי דילפינן חילול בהני תרתי מהאי טעמא. אלא אתי למעוטי יושב אע"ג דהוא ג"כ בכלל זר לית ביה מיתה. אבל חילול עבודה שפיר ילפינן בכולהו ביושב ומחו"ב ושלא רחוץ דהוי בכלל זר וליכא מיעוטא בהו למעט איזה מהם ואי לא הוי כתיב מיתה בפירוש אלא בחדא מהני במחו"ב או בשלא רחוץ לא הוי ממעטינן יושב לא מיבעי אי הוי כתיב מיתה בשלא רחוץ וודאי לא אימעיט יושב ולא מחו"ב דבכלל זר הם ומיתה דשלא רחוץ לאו מיותר הוא ואי כתב נמי במחו"ב לא הוי דרשינן ליה למיעוטא אע"ג דמיותר הוא דבכלל זר הוא אפ"ה כתביה רחמנא טפי בגופיה ולמילף מינה לשלא רחוץ דבמיתה. אבל השתא דכתיב בתרווייהו הוי ב' כתובים כן הוא שיטת התוס' ז"ל. ויש לדקדק לענין מלקות בזמן הבית יושב מה דינו אי נימא כיון דאימעיט ממיתה אימעיט נמי ממלקות. והא דתניא דהוא באזהרה היינו כמו אונן דאין בו אלא איסור בעלמא או דילמא ממלקות לא אימעיט והוי כזר ומסתברא דלענין עונש לא ילפינן מזר וכיון דאימעיט ממיתה מלקות נמי לית ביה. אבל לדרשא דברייתא דשינה עליו הכתוב לעכב ולא משום דהוי כזר פשיטא דלית ביה מלקות ולהך דרשא פירש"י ז"ל קושיא דרבא דנילף במה מצינו מזר. והכי ס"ל לרב משרשיא בריש פירקין דיליף זר בק"ו מיושב ועי' בצ"ק ז"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף