קרן אורה/זבחים/כד/א

קרן אורה זבחים כד א

דף כ"ד ע"א

גמרא בעי רב אמי נידלדלה אבן כו' רבה זוטי בעי לה הכי בעי ר' אמי נעקרה אבן ועמד במקומה מהו כו'. והרמב"ם ז"ל בה' ביאת מקדש כ' להאי דינא דנידלדלה דלכתחילה לא יעמוד עליו עד שיחברנה ואם עמד כשר. ובפ"א מה' ביהב"ח כתב להאי דינא דנעקרה אבל בחד גוונא דנתנדנדה היינו אם נעקרה האבן ועמדה במקומה פסולה ואסור לעמוד עליה עד שתקבע בארץ. וכ' הכ"מ ז"ל בפ"ה מה' ביאת מקדש דהך בעיא דרבה זוטי לא כ' כלל ע"ש. וא"כ קשה למה כתב הרמב"ם ז"ל חד דינא תרתי זימנא. ועוד למה שינה הלשון דבה' ביהב"ח כתב נעקרה האבן ובה' ביאת מקדש כתב נדלדלה. וקצת היה נראה דמש"כ נעקרה כו' היינו הך דרבה זוטי וגירסתו נעקרה האבן ועמדה במקומה מהו דבנדלדלה לחוד פשיטא ליה דכשר וכי מיבעי ליה בנעקרה אי מותר לעמוד עליה משום דאין דרך שירות בכך. והוא ז"ל פסק כלישנא קמא דמיבעי ליה בנידלדלה ולא איפשיטא להכי לכתחילה לא יעמוד עליה ואם עמד כשר. אבל בנעקרה ללישנא קמא פשיטא ליה דפסולה משום דאין דרך שירות בכך כיון שאינה קבועה בארץ וזש"כ הואיל ונתקלקלה פסולה. אבל הא דכי קדיש דוד רצפה כו' אינו מיושב לפ"ז וצ"ע:

שם גמרא כיון דדעתו לחברה כו' או דילמא השתא מיהא הא תלישא. מכאן קשה לי על תוס' ז"ל בשבת (דף צ"ג ע"ב) שכ' דלהכי חייץ אבן אע"ג דהוי מין במינו עם הריצפה משום דלא מבטל ליה לאבן שנתקלין בה והרי הכא וודאי מבטל ליה דדעתו לחברה כו'. ואפ"ה מיבעי ליה דילמא חייצא כיון דהשתא תלישא. ועוד דבשמעתין משמע דרגל חבירו מיקרי מין במינו בבשר הכהן וכן איתא ביומא (דף נ"ח). אבל מה שהוא מינו עם הריצפה לא איכפת לן והיה נראה דקולת מין במינו הוא לבד אם הוא מינו של דבר המקודש כמו הכהן דהריצפה מקדשו לעבודה. וכן אמרינן במנחות ולקמן (דף ק"י) במקריב קדשים ואימורים בחוץ דהבשר לא חייץ דהוי מין במינו עם האיברים. אבל מה שהוא מינו של דבר המקדש לא מהני אבל לא משמע הכי מהא דמיבעי לן ביומא מזרק בתוך מזרק אי חוצץ משום דהוי מין במינו. אלמא דמה שהוא מינו של המזרק המקדש את הדם חשיב מין במינו. וגם משם אין ראיה דעיקר החציצה התם בין יד של כהן דהתורה אמרה שיהיה הלקיחה בעצמו של כהן ולא יהיה דבר חוצץ בין הכלי לידו של כהן והמזרק החיצון מין במינו הוא ולא חייץ כמו הכא דרגל חבירו הוי מינו בבשר הכהן. אלא דאכתי בהא דמיבעי ליה התם הניח סיב בתוך המזרק מהו מין בשאינו מינו חוצץ כו' משמע דאם הוי מינו עם הכ"ש שמקדשת הדם לא הוי חייץ. אלמא דחשיב מין במינו אם הוא מינו של דבר המקדש. וי"ל דהתם נמי קרי ליה מין בשאינו מינו עם הדם שמתקדש בתוך הכלי. וא"ש בזה מה שהקשו התוס' ז"ל בסוכה מהא דאמרינן במנחות (דף צ"ד) לינפו כולהו בהדדי הוי חציצה והא הוי מין במינו ואינו חוצץ דהתם יד המניף הוא המקדש לקרבן. וכיון דיד חבירו אינו מינו עם הקרבן המקודש מיקרי אינו מינו וחייץ וצ"ע יותר בזה. ובהא דכ"ש מקדשין דהכא בשמעתין פירש"י ז"ל כדכתיב וימשחם ויקדש אותם. והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה פי' הואיל וכ"ש מקדשין מה שבתוכו ורצפה מקדשת מה שבתוכה וא"כ היה נראה לפרש ההיקש מה כ"ש לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הכלי היינו בין דבר הנכנס בו ובין הכלי אף ריצפה לא יהא חוצץ בינו לבין ריצפה. וזה מיושב יותר דלפי' רש"י שלא יהא חוצץ בין המקבל ובין הכלי לאו חד גוונא הוא עם החציצה שבינו לבין הריצפה. אבל מלשונו בפי' המשנה נראה ג"כ שפי' כרש"י ז"ל ע"ש. ולפי מה שכ' הא דמזרק בתוך מזרק אינו חוצץ היינו אם המזרק הפנימי כ"ש היא והחשש הוא משום דלא הוי לקיחה בעצמו של כהן וכיון דהחיצון מין הפנימי הוא אינו חוצץ אבל אם הפנימי לאו כ"ש הוא אין הדם מתקדש מחמת החיצון אע"ג דהפנימי מינו הוא כיון דלאו מינו דדם הוא. ועיין בר"ה בהא דקדחו בזכרותו ותקע דיצא משום דמין במינו אינו חוצץ:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף