קרן אורה/זבחים/יז/ב

קרן אורה זבחים יז ב

דף י"ז ע"ב

תוס' בד"ה קסבר כו' ומיהו פלוגתא דאמוראי כו' ואיכא מ"ד לענין מלקות כו' לנוגע בקודש דליכא אלא לאו אע"ג דאל המקדש כו' הוי בכרת משמע דמייתי חד מ"ד דלא ס"ל הקישא דקודש למקדש ואין זה מובן דהא ר"ל מוקי התם נמי לאכילה מדאיתקש קודש למקדש וכולהו ס"ל האי הקישא וכבר כתבתי לעיל בדברי הרמב"ם ז"ל בזה. ורבינא דמוקי התם לענין מלקות איתמר לא מחייב אביאה במקצת אלא מלקות כמו בנגיעה דקודש. ולדידיה ג"כ לא שמעינן דלא ס"ל הקישא דקודש למקדש ע"ש לקמן:

שם בא"ד ומפרש הר"ר חיים כו'. עי' בד' התוס' נזיר (דף מ"ה) ובמה שכתבתי שם בחידושי באריכות ועי' בד' המפרשים בזה גם מש"כ לעיל דסוגיא דנזיר ס"ל לכ"ע מחו"כ דזב לאו כזב דמי תמצא מבואר שם גם מש"כ ועוד דנפ"מ לענין טומאה דחויה בציבור היינו כהן בקרבן ציבור כמבואר שם בש"מ ז"ל. והנה נראה דעיקר הך סברא דמחו"כ דזב כזב דמי מסברא קים ליה הכי בטומאה היוצא מגופו דלא קלישא טומאתו עד אחר כפרה. ומטעם זה לא יאכל בפסח הבא בטומאה דאיזה דרשא מקרא לזה לא שמעינן דאי מהא דאיתרבי לכרת על ביאת מקדש הא טבול יום ג"כ איתרבי לכרת אפילו ט"י דמת. וא"כ היה נראה דהא דמשמע הכא דט"י קיל ממחו"כ היינו דווקא ט"י דמת ושרץ אבל ט"י דזב בעל ב' ראיות לא איצטריך קרא דשפיר ילפינן מטמא ומחו"כ דט"י דזב נמי כזב דמי. ואדרבה בכריתות שם איכא מ"ד דטבול יום דזב כזב דמי ומחו"כ לאו כזב דמי. וא"כ רבא דס"ל הכא דמחו"כ דזב כזב דמי כל שכן ט"י דזב אלא דמכריתות אין ראיה דהתם הוי ט"י ומחו"כ ט"י ארוך דיולדת. ומ"מ מסתברא דטבול יום גרע ממחו"כ כיון דלאו מחמת הך סברא דמחוסר מעשה אמרינן דמחו"כ עדיף אלא משום דזב חמור וכ"ז שלא נטהר לגמרי חומר זב עליו ה"נ טבול יום שלו דהוי כזב. אלא דלקמן לא משמע הכי כמו שיתבאר:

שם גמרא מאי לאו בהא קמיפלגי מ"ס מחו"כ דזב כזב דמי כו'. משמע מהא דלא פליג יוסף הבבלי אלא במחו"כ אבל ט"י אפילו דזב בעל ב' ראיות מודה דכשר ולאו כזב דמי ומחו"כ הוא דס"ל כזב דמי ות"ק ס"ל דלאו כזב דמי. ופי' התוס' ז"ל דילפינן מחו"כ בק"ו מט"י שאסור בתרומה וליוסף הבבלי דאמר כזב דמי ליכא למילף בק"ו דאיכא למיפרך מה למחו"כ שכן אסור בפסח הבא בטומאה. ולפי מש"כ לעיל דמסברא קים ליה הכי דעדיין שם זב עליו וממילא אסור בפסח הבא בטומאה א"כ עיקר הפירכא הוא דמחו"כ עדיין טומאתו עליו וכזב דמי. והא לאו פירכא הוא על הק"ו דהא אשכחן בתרומה דט"י חמיר גם ממחו"כ דזב אלמא דקלישא טומאתו לענין תרומה וכש"כ דקלישא טומאתו לענין פרה שהוכשר בה ט"י ע"כ היה נראה דהכא נמי ל"ד מחו"כ פוסל יוסף הבבלי אלא גם ט"י דזב פוסל דזב חמיר שכן טומאה יוצאה עליו מגופו. והשתא ס"ל להש"ס דבהכי פליגי ת"ק ס"ל לאו כזב דמי ובכלל היתר ט"י כל ט"י בכלל אפילו דזב. נהי דקרא משתעי בטבול יום דמת דהך פרשה מ"מ זב נמי ילפינן מיניה דמאי חומריה ויוסף הבבלי ס"ל כזב דמי ולא הוי בכלל היתר ט"י ומסיק דת"ק נמי ס"ל דכזב דמי אלא דס"ל דטומאה דכל התורה הותרה דקרא סתמא כתיב ויוסף ס"ל דלא הותר אלא בהך פרשה כדמעיקרא ולא ילפינן זב ממת שכן טומאה יוצאה עליו מגופו ומהאי טעמא ט"י ומחו"כ שלו ג"כ חמיר וכזב דמי. וע"כ הא דקאמר שכן טומאה יוצאה מגופו טעמא אתי לאשמעינן דמש"ה כזב דמו דאל"ה למה ליה למימר האי טעמא. ואמאי לא נאמר פירכת התוס' ז"ל שכן אסור בפסח הבא בטומאה אלא וודאי הא לאו פירכא היא כלל כי היכי דילפינן אונן בק"ו מט"י וכן בלתי מהול אע"ג דאסורים שניהם בפסח למ"ד אנינות לילה דאורייתא וט"י דמת הותר בפסח משום דאין זה קולא לגבי ט"י דטמא עצמו ג"כ הותר בפסח ואפ"ה אסור בפרה אלא עיקר הפירכא הוא במחו"כ דזב שכן טומאה יוצאה מגופו וה"ה ט"י שלו. והשתא א"ש דלא אמרינן מחו"כ יוכיח וכמו שהקשו התוס' ז"ל בד"ה ואונן דשאני מחו"כ דזב דחמור שכן טומאה יוצאה עליו מגופו ומהאי טעמא דלא ילפינן מחו"כ בק"ו מט"י מהאי טעמא גופא לא עבדינן מיניה יוכיח לאונן מבלתי מהול ומ"מ עדיין צ"ע דלא אשכחן מאן דאמר דטבול יום דזב פסול בפרה. ועיין בחידושי נזיר (דף מ"ה):

שם תוס' בד"ה שרפה כו' והאי דט"י כשר בפרה כו'. עי' תוסי"ט בזה במס' פרה באורך:

שם תוס' בד"ה והזה כו'. עיין תוס' יומא (דף מ"ג) מה שכתבו בזה:

שם תוס' בד"ה אונן וטבול יום כו' והקשו אמאי לא אמרינן מחו"כ ובע"מ יוכיח שמותרין בתרומה ואסורין בפרה. וממחו"כ כבר כתבתי דאין זה פירכא כ"כ ומה שהקשו מבע"מ מלשון רש"י ז"ל משמע לי דלא הוה גרס בגמרא אונן וט"י כו' דאונן כשר בלא"ה דקדשי בדה"ב היא ומחטאת היא לא ילפינן אלא פסולין שבגופה כגון טריפה ושלא לשמה אבל פסול אונן בפרה לא שמענו. וגבי בלתי מהול הוא דאמרינן מידי דהוי אט"י משום דבלתי מהול יש בו סרך טומאה וה"א דליפסל בפרה להכי אמר מידי דהוי אטבול יום אע"ג דיש בו סרך טומאה מ"מ כשר בפרה וליכא למימר בע"מ יוכיח דמה לבע"מ שכן עשה בו קרב כמקריב ומדפסיל בע"מ ליכא למילף לבלתי מהול. ועי' ביבמות (דף ע"ג ע"ב ודף ע"ד ע"א) ש ובתוס' שם ודו"ק. ומש"כ דמחטאת קריה רחמנא לא ילפינן אלא פסולין שבגופה לא משמע הכי בפ"ד דפרה בפלוגתא דפליגי בלא רחוץ ידים ורגלים ע"ש בדברי הרע"ב ז"ל. וצ"ע בשאר הפסולין כגון שתויי יין ופ"ר וכן יושב מה דינן בפרה. ולא מצאתי כעת לאלו מבואר לא בדברי הרמב"ם ז"ל ולא בשאר הראשונים ז"ל:

שם תוס' בד"ה אין בגדיהם והקשה ר"י מאורלייניש כו' ולר' עקיבא דאמר זר ששימש בחנק או בסקילה י"ל דאיצטריך קרא דוחגרת דהוי כזר ובחנק ומקרא דואתה תצוה לא הוי שמעינן אלא מיתה בידי שמים כמש"נ ולא ישאו כו' ומתו אלא דר"ע לא אמר אלא זר ששימש בחנק אבל בכל הנך דמיפסלי מחמת זרות כמו מחו"ב ושתויי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים לא מצינו דאמר ר"ע דבמיתה וי"ל דבשתויי יין ושלא רחוץ ידים כו' דכתיב בהו מיתה ירחצו מים ולא ימותו כו' בבואכם כו' ולא תמותו מודה ר"ע דאינו אלא מיתה בידי שמים ודווקא יומת דכתיב בזר משמע ליה דיומת ע"פ ב"ד בזה"ב ויליף לה בגז"ש יומת מיומת ומחו"ב ילפינן חוקה חוקה משתויי יין דאינו אלא במיתה בידי שמים. אלא דא"כ לר"ע אינו מיותר מיתה דכתיב גבי שתויי יין ושלא רחוץ כו' א"כ יקשה לדידיה יושב נמי במיתה. וי"ל דבחד מינייהו מיהו מיותר ולר"ע סגי בב' כתובים. ועוד דלר"ע לא תיקשי כלל יושב ליהוי במיתה דמזר לא ילפינן דהא מחו"ב ג"כ כזר הוא ואפ"ה אינו במיתה כמוהו בידי אדם ומיתה בידי שמים ג"כ לא מצינן למילף דחוקה לא כתיבא גביה ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף