קרית ספר/טומאת מת/א

קרית ספר ‏ טומאת מת א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מצות קעא להיות המת מטמא בכל האמור בפרשת זאת חוקת. המת מטמא במגע ובמשא ובאהל טומאת ז' טומאת מגע ואהל מפורשים בתורה כדכתיב הנוגע במת וגו' וטמא שבעת ימים וכתיב כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים. וטומאת משא מפי השמועה כדתניא בספרי מנין אף במשא תלמוד לומר וטמא שבעת ימים לרבות טומאת משא א"ר שמעון אינו צריך ומה אם נבילה שאינה מטמאה באהל הרי היא מטמאה במשא המת שהוא מטמא באהל אינו דין שיהא מטמא במשא וכיון שלא חלקה תורה טומאת משא נבלה ממגעה בטומאת ערב דין הוא שלא נחלוק טומאת משא במת ממגעו בטומאת שבעה ושתק הכתוב מטומאת משא במת לפי שטמא בפי' אהל כמו ששתק מאיסור הבת לפי שאסר בפי' בת הבת ושתק מאיסור אכילת בשר בחלב לפי שאסר בפי' אפילו בישולו.

ג

טומאת מגע האמורה בכל מקום בין במת בין בשאר הטמאים הוא שנגע האדם בבשרו בטומאה עצמה בין ביד בין ברגל בין בשאר גופו אפילו בלשונו הרי זה נטמא בפרק קמא דקדושין גבי עשרים וארבעה אברים שהעבד יוצא בהן לחירות אמר בן עזאי אף הלשון אמר עולא הכל מודים לענין טומאה לשון גלוי הוא אצל השרץ דקי"ל מגע בית הסתרים אינו מטמא ולשון גלוי הוא דאשר יגע אמר רחמנא והאי נמי בר נגיעה היא שהרי מוציא לשונו ונוגעים בו בגלוי הילכך נגע שרץ בלשונו טמאהו כמו אם נגע בידיו או בשאר גופו שבגלוי וכתב הרב ז"ל שאם נגע בצפרניו או בשיניו נטמא כיון שהם מחוברים לגוף ונראה שלמד מדתנן במקוואות פ"ט גבי שאין חוצצין צפורן המדולדלת ותניא בתוספתא עלה ושאמרו חוצצין ואין חוצצין לא מטמאין ולא מיטמאין חוץ מקרום שעל גבי המכה וכו' משמע לא מטמאין ולא מיטמאין השנויין במשנה צפורן המדולדלת הא שאינה מדולדלת מטמאה ומיטמא' ובהדיה תניא בת"כ יכול שאני מוציא את השיער ואת הצפורן תלמוד לומר טמא ובספרי תניא הנוגע במת פרט לנוגע בשיניו בשערו ובצפרניו בזמן שפרשו יכול שאני מרבה בשער שהן מחוברין תלמוד לומר טמא ושינים הוו דבר שבגלוי כיון שמגביה שפתיו ונראה שניו. אבל אם תחב אדם טומאה והכניסה לתוך גרונו של אדם טהור ולא נגעה בלשונו כדאיבעי' לן פרק יוצא דופן מקום נבלת עוף טהור שהוא בית הבליעה של אדם שאין לנבלת עוף טהור טומאה אלא שם בלוע הוי או בית הסתרים הוי למאי נפקא מינה כגון שתחב לו חברו כזית נבלה לתוך פיו אי אמרת בלוע הוי טומאה בלועה לא מיטמיא אלא אי אמרת בית הסתרים הוי נהי נמי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מיטמא ואמר רבא בית הסתרים הוי ובמגע לא מטמא אבל מטמא במשא כדאמ' גבי טומאת משא לקמן וגבי אשה שתחבתה לה חברתה כזית נבלה באותו מקום איבעיא לן כי האי גונא ואיפליגו בה אביי ורבא כי הכא דאביי אמר בלוע הוי ולא מטמיא כלל ורבא אמר בית הסתרים הוי ובמגע לא מטמא אבל במשא מטמיא כדאמר' משמע דלכ"ע משום נגיעה לא מטמיא וגבי שרץ דלית בה טומאת משא לכ"ע לית שום טומאה בבית הסתרים דבעינן נגיעה בגלוי כמו ידיו. קרום שעל המכה הרי הוא כעור הבשר לענין מגע ליטמא ולטמא אבל כשות הקטן אינו כעור הבשר פרק ט' דמקוואות תנן כשות של קטן לא מטמא ולא מיטמא הקרום שעל גבי המכה טמא ומטמא כשות היינו כמו שיער הקטן שיש לקטן כשם שיש לקישות כשהקשואים קטנים יש להם כמין שער ונקרא כשות של קישות והאי כשות של קטן לא מטמא ולא מיטמא דלא חשיב יד להכניס טומאה ולהוציא טומאה והא דתניא בת"כ בבשר הזב ולא בצואה שעליו ולא בקלקין שעליו ולא בשירים ונזמים וטבעות אף על פי שאין יוצאין יכול שאני מוציא את השער ואת הצפורן תלמוד לומר טמא ההוא שיער דמרבינן התם לא דמי כלל לכשות דהכא דאין לו אלא בקטנותו ואינו עיקר שער ולא חשיב כלל וקורין אותו שיער שוטה אבל קרום שעל גבי מכה חשיב כגופו וליכלוכי צואה וטיט וכיוצא בו אינו כעור כדתניא בהאי בריתא דת"כ.

ה

כשם שהאדם מתטמא בנגיעת טומאה כן הכלים מתטמאים בנגיעה כדכתיב כל הנוגע בהם יטמא בין אדם בין כלים חוץ בכלי חרס שאינו מתטמא אלא מאוירו בלבד כדכתיב גבי טומאת שרץ וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או עור או שק דעליו בנגיעה משמע וכתיב בתריה וכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו מאוירו בלבד הוא מטמא כל המטמא אדם במגע מטמא כלים וכל שאינו מטמא אדם במגע אינו מטמא כלים דאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה.

ו

טומאת משא האמורה בכל מקום בין במת בין בשאר הטמאים הוא שישא אדם אב הטומאה אף על פי שלא נגע בה ואפילו היה בינו לבינה אבן הואיל ונשאה נטמא כדכתיב הנוגע בנבלתה וכתיב והנושא את נבלתה משמע בלא נגיעה אלא שהוא נשא עליו באי זה צד שיהיה הוי משא.

ז

מסיט בכלל נושא הוא וכל שמטמא במשאו מטמא בהסיטו פ' בתרא דזבין תנן א' הנוגע וא' המסיט רבי אליעזר אומר אף הנושא ובפרק העור והרוטב פרכינן אטו נושא לאו מסיט הוא אלא לאו הכי קאמר אחד הנוגע ואחד המסיט בלא נשא כלום בשני חצאי זתים אף על פי שאינן מחוברין יחד מטמא בהיסט אף על פי שאין מטמא בנגיעה דשתי נגיעות אין מצטרפות משמע דמסיט לחודיה הוי כנושא וילפינן ליה גבי אדם דכתיב וכל אשר יגע בו הזב יטמא אי משום מגע הא כתיב והנוגע בבשר הזב אלא להביא מגעו שהוא ככולו ואפילו מאחריו כדכתיב בו ואי זה זה היסט וכן גבי כלי חרס ואוכלין ומשקין ילפינן בת"כ מקראי דמטמאי בהיסט בפרשת זבין ובמסכת זבין פרק בתרא תנן הזב בכף מאזנים ואוכלין ומשקין בכף שניה כרע הזב טמאים משום היסט ומייתי לה פרק ר' עקיבא וזה וכל כיוצא בו טמא משום היסט וגבי טומאת מת ילפינן בק"ו מנבלה דמת מטמא בהיסט כדתני בסיפרי פרשת חוקת והיסט בנבלה הוי בכלל נושא כדאיתא התם והיינו כשמסיט הטומאה אבל טומאה מסיטה אותו אינו טמא אלא בזב. הנושא בתוך בית הסתרים נטמא שאף על פי שאין הנגיעה שם נגיעה כדאמרינן לעיל הנושא שם נושא הוא כרבא דאמר בהני תרי בעיי דמייתי' פרק יוצא דופן כדאמרינן לעיל דנהי דבמגע לא מטמא דהוי בבית הסתרים במשא מיהא מטמא שהרי נושא את הנבלה אבל נבלע בתוך מעיו אין שם אלא נוגע ולא נושא דדוקא בכזית נבלה באותו מקום או לתוך פיו הוא דאמרינן דטומאת סתרים הויא ולא טומאת בלועה אבל בתוך מעיו אפילו לרבא הויא בלועה והרי היא כמי שאינה ואין בה לא מגע ולא משא ואם טבל על טומאת בית הסתרים בהיותו בתוך מעיו טהור כטומאת נבלת עוף טהור שאינה מטמאה אלא בבית הבליעה ואפילו הכי אית לה טהרה כטומאת נבלה דכתיב בה ורחץ במים וגו' מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה דעדין היא במעיו ולא נתעכלה וקמטהר לה קרא בהערב שמש ש"מ בליעה מעכלתה מלטמא בר"פ בהמה המקשה.

ט

אין מתטמא במשא אלא האדם בלבד לא הכלים שנישא טומאה עליהם ולא נגעה בהם כדתניא בת"כ גבי קרא דכתיב והנושא את נבלתם יכבס בגדיו וגו' טמאים המה לכם מלמד שהנושא מטמא בגדים שהיה בדין שלא יטמא בגדים הנושא ומה אם במקום שנטמאו מחמת עצמן במגע לא נטמאו מחמת הנוגע דנוגע בגדיו אינו מטמא בגדים דלא כתיב ביה יכבס בגדיו מקום שלא נטמאו מחמת עצמן במשא אינו דין שלא יטמאו מחמת הנושא ת"ל והנושא וגו' יכבס בגדיו וגו' שלא נטמאו מחמת עצמן כמשא דכתיב בהאי קרא דנושא טמאים הם לכם לכם הם מטמאין ואין מטמאים אוכלין ומשקין וכלים כדאיתא התם.

י

טומאת אהל אינה אלא במת בלבד בין שהאהיל המת על הטהור בין הטהור על המת בין שניהם תחת אהל טמאים כדכתיב כל הבא אל האהל וכל אשר באהל אין לי אלא אדם מאהיל על המת טמא מנין אם האהיל עליו המת תלמוד לומר יטמא שבעת ימים כדתניא בספרי זוטא ותניא נמי פכ"ג בנזיר וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב זה המאהיל על פני המת המוטל בשדה מדלא כתיב יגע על פני המת בשדה. אחד הבא כולו לאהל המת או מקצתו הרי זה נטמא פ"ג מינין בבית נמי כי אעיל ידיה אסתאב דכמאן דנגע בטומאת המת שבפנים דמי דהויא בית כמליא טומאה וכן חוטמו וראשי אצבעותיו אמרינן התם דנטמא בכניסתן דהוי כנוגע בטומאה ובספרי דרשינן ליה מדכתיב כל הבא אל האהל יכול מרחוק ת"ל וכל אשר באהל אי בכל אשר באהל בכולו מנין אפילו במקצתו תלמוד לומר כל הבא אל האהל אפילו במקצתו נגע באסקופה מטפח ולמטה קרוב לארץ טהור דהוי כנוגע בקרקע עולם ומטפח ולמעלה טמא כדתנן פי"ב דאהלות וכדתניא בתוס' דאהלות פי' כרבי יהושע דפליג אר' אליעזר וכתב הרב ז"ל דהוי טומאה דרבנן.

יב

אחד המת מישראל או מן הגוים מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל כדכתי' אדם כי ימות באהל וכתי' ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרוים אדם כמו שאר"ש בן יאחי פרק הבא על יבמתו ואמר רבינא נהי דמעטינהו קרא מטומאת אהל דכתיב אדם כי ימות באהל ממגע ומשא ממעטינהו קרא הא כתיב במדין כל הורג נפש וכל נוגע בחלל ומדבעו טומאת שבעה אלמא מטמו וגבי מגע אשכחן נוגע בעצם או בחלל ולא כתיב אדם הילכך אף על גב דלא מיקרו אדם מטמו במגע ובמשא וכדאמר' נמי פכ"ג לענין טומאת מגע או בקבר זה קבר שלפני הדבור כלומר של גוים. הגוי אינו נעשה טמא מת ואין בכל מיני נפש מה שמתטמא והוא חי או מטמא והוא חי אלא אדם מישראל כדתניא פרק לא יחפור דגוי ממעט בחלון דאינו מקבל טומאה כדילפינן פרק בתרא דנזיר דכתיב ואיש אשר יטמא וגו' מתוך הקהל יצא גוי שאין לו קהל וחכמים הוא דעשאום כזבים לכל דבריהם. אחד גדול ואחד קטן מתטמאות בכל הטומאות אפילו בטומאת המת דכתיב בה איש כדאמר' פ"ק דערכין הכל מטמאין בטמא מת לאיתויי קטן סד"א איש אשר יטמא ולא יתחטא קמ"ל ועל הנפשות אשר היו שם אלא איש למעוטי מאי למעוטי קטן מכרת דביאת מקדש. ואפילו קטן בן יומו שנגע או נשא או האהיל על הטומאה נטמא וב' ח' הרי הוא כאבן ואינו מקבל טומאה פרק יוצא דופן תנן תינוק בן יום אחד מטמא בטמא מת ובגמרא מ"ט דכתיב ועל הנפשות אשר היו שם נפש כל דהו ואוקמי' מתני' בדקים ליה דכלו לו חדשיו ובפרק לא יחפור תניא דבן ח' המונח בחלון ממעט משום דאינו מקבל טומאה כשהוא חי דלא איקרי אדם.

טו

המת אינו מטמא עד שתצא נפשו מתני' פ"ק דאהלות אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו וכו' ובפ"ג מינין מייתי בריתא דפרק העור והרוטב במת בנפש האדם אשר ימות אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו. נשברה מפרקתו ורוב בשר עמה או נקרע כדג מגבו או הותז ראשו או נחלק לב' חלקים בבטנו הרי זה מטמא אע"פ שעדין מרפרף בא' מאיבריו פ"ק דחולין אמר רב יהודה אמר שמואל נשברה מפרקת באדם ורוב בשר עמה מטמא באהל ואפילו מפרכס ואם תאמר מעשה דעלי מפרקת בלא רוב בשר הוה וקרי ליה מת זקנה שאני כדכתיב כי זקן האיש וכבר א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן קרעו כדג מטמא באהל אמר רב שמואל בר רב יצחק ומגבו אמר שמואל עשאה גסטרא נבלה ותנן פרק העור והרוטב מפרכסת אינה מטמאה טומאה נבלות עד שתמות או עד שיתיז ראשה וטעמא דכתיב וכי ימות מן הבהמה עד שתמות או יתיז ראשה דה"ל גסטרא ונבלה היא דחשובה כמתה ואפילו מפרכסת:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.