קרבן העדה/פסחים/א/ח

קרבן העדה פסחים א ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' מדבריהן למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח. עם זמן הביעור דהואיל והולכות לאיבוד אף הטהורה ואסורה מדאורייתא לא חיישינן לשמירתה ואע"ג שמוזהרין אנו על שמירתה בטהרה דכתיב את משמרת תרומותי:

אינה היא המידה. אי אתה יכול ללמוד את זו מדבריהן ובגמ' מפרש אמאי אינה היא המידה:

מודין ר"א וכו'. ר' יוסה קאמר לה אע"ג דאיפליגי ר"א ור"י בשריפת תרומה בהא מודו ששורפין זו לעצמה וזו לעצמה:

על התלויה ועל הטמאה. דר"א סבר דמוזהר על שמירתה של תלויה דכתיב את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תלויה ואחת טהורה:

ור' יהושע אומר שתיהן כאחת. כיון דתלויה היא אי אתה מוזהר על שמירתה ועל התלויה ועל הטהורה לא נחלקו ששורפין דהואיל ולא הוחזק טומאה אין נראית כמטמא בידים:

גמ' מהו בפסח. דתני במתני' היינו בי"ד שהוא זמן שריפת החמץ וכדפרישית במתני' א"ר יוחנן. מדבריהן דקאר"מ היינו מדברי רבי עקיבא ור"ח סגן הכהנים דתרומה טהורה בשעה ששית דמייא להאי דטהור מדאורייתא וטמא מדרבנן הא נמי שרייא מדאורייתא עד תחילת שבע ואסורא מדרבנן כיון דאשמועינן ר"ח ור"ע דמטמינן טומאה דרבנן בטומאה דאורייתא דר"ע נמי איירי בטבול יום דבית הפרס כדאוקימנא לעיל מטמינן נמי תרומה טהורה דאסורה מדרבנן בטומאה. דתרומה טמאה דאורייתא:

מדברי ר"א ור"י. דתנן בפ"ח דתרומות חבית של תרומה שנשברה בגת העליונה והתחתונה טמאה מוד' ר"א ור"י שאם יכול להציל ממנו רביעית בטהרה יציל ואם לאו רא"א תרד ותטמא ואל יטמאנה בידו רי"א אף יטמאנה ביד וקאר"מ מדברי ר"י למדנו כיון דסופה לאיבוד שרי לטמאנה מיד ה"ה בע"פ נמי ומדבריהם דקאמר היינו ממחלוקת דר"א ור"י למדנו:

ע"ד דר"י ניחא. דקאמר מדבריהם למדנו דאדלעיל קאי:

מה בא ר"א ור"י לכאן. הלא אינן נזכרים במתני' ואהי קאי מדבריהם למדנו:

א"ל תניין אינון. תנאים הם וה"ק מדברי תנאים למדנו ששורפין ומאן אינון תנאים ר"א ור"י והאי עדות דר"ח ור"ע לא שייך לגבי פסח ואיידי דבעי לאורויי ששורפין קודש טהור עם טמא נקט לה. ל"א קשיא ליה מאי בעי רבי אליעזר ור"י לכאן דקא סלקא דעתך דאדרבי אליעזר ור"י דרישא קאי דתרווייהו סוברין דאסור לאבד ביד ומשני תנאי נינהו ר"א סובר דר"י מתיר אפי' לטמאות בידים כל היכא דסופו לאיבוד:

הכל מודין בששה עשר. שנאסרה כבר מן התורה אין לך פסול גדול מזה ואפי' לר' יוסי שורפין:

ה"ג רבי יסי מקשי למה רבי יוסי אמר אינה המידה:

ר' יסי דו שמע. הש"ס מפרש למה קשיא לר' יסי מפני שהוא שמע מר' יוחנן דאמר מדבריהם היינו מדברי ר' עקיבא ור"ח:

והוא שמע נמי הא דאמר בר קפרא לעיל דר"ח בוולד הטומאה דדבריהן איירי:

ולא שמע. דרבי יוחנן פליג אבר קפרא ומוקי לה לדר"ח בולד דאורייתא:

והוא מקשי. והיינו דקשיא ליה לרבי יסי:

כשם שמותר וכו'. כשם שמודין הכל ששורפין בששה עשר טהורה וטמאה שהוא פסול תורה עם טומאת התורה:

כך יהא מותר לשרוף איסור דבריהן. דהיינו תרומה בי"ד בשעה ששית דפסול מדרבנן עם טומאה דאורייתא:

שכן שורפין. לר"ח ולד דרבנן עם טומאה דאורייתא ולמה א"ר יוסי אינה המידה:

אלא שנייה היא. אלא ע"כ לומר דאיכא לחלק בין איסור לטומאה דאע"ג דטומאה מדבריהן שורפין עם טומאה דאורייתא סובר ר' יוסי דאין לשרוף פסול דרבנן עם טומאה דאורייתא דבשלמא התם איכא שם טומאה עליו משא"כ כאן:

וא"ר יסי בשם רבי יוחנן וכו'. וקשיא איך א"ר יוחנן דהכל מודין בט"ז וכו' והיינו משום שסובר דאפילו לרבי יוסי אין חילוק בין פסול לטמא:

אלא בין זה ובין זה דבר תור'. הא דקאמר ר"ח שנטמ' בולד הטומאה בולד דאורייתא ושפיר קאמר ר' יוסי דאינה המידה דאלו התם דאורייתא ודאורייתא ואלו בשעה ששית פסול דרבנן וטומאה דאורייתא אבל בין פסול לטומא' אין חילוק:

מן צוד. שם מקום:

ואמר משמיה דרבי יוחנן. כדברי ר' יסי דר"ח בולד הטומאה דאורייתא איירי:

ואמרית יאות. וקאמר ר"י שפיר דבששה עשר הכל מודין:

ה"ג ברם הכא פסול דרבנן עם טומאת תורה:

בגין כך. בשביל קושיא זו אמר רבי יוסי אינה המידה:

וקשיא דר' יוחנן על דר"מ. מפירושו של רבי יוחנן בדברי ר"ח קשיא אדר"מ והיינו דקא"ר יוסי אינה היא המידה וקשיא לבר קפרא דאמר לעיל דר"ח בולד דרבנן איירי:

ומשני סבר בר קפרא כרשב"ל. דאמר דלאו אדברי ר"ח קאי מדבריה' דר"מ אלא מדברי ר"א ור"י:

וקשיא דבר קפרא על דרבי יוסי וכו' כלומר מאי קא"ר יוסי אינה היא המידה הא מיהת מדברי ר"ח שפיר שמעי' דשורפין טומאה מדבריהן עם טומאה דאורייתא אם כן הוא הדין נמי פסול דרבנן עם טומאה דאורייתא דהא שניהן שוין:

ר"מ כדעתיה. מתניתין עדות דרבי חנינא ר"מ היא ששנה אותו ור"מ לשיטתו דמחמיר בדרבנן כדאורייתא ל"א רבי אבין אדר' יוחנן קאי דר"ע נמי סובר דבולד דאורייתא איירי ר"ח ואפ"ה יליף מיניה ששורפין הטהורה עם הטמאה בששית דאינו מחלק בין דאוריית' לדרבנן:

אין אשכחן וכו'. והיכן מצינו שר"מ מחמיר בדרבנן כדאורייתא:

א"ר חיננה. כי האי:

דתנינן תמן. בנדה פ' בא סימן:

הרי זה מקולקלת. אינה יודעת פתח נדותה לידע מתי יתחילו י"א יום שבין נדה לנדה דהא לא ידעה אימת חזאי:

וחוששת משום זוב. אם עברו עליה שלשה מימי זיבה משלבשה חלוק זה ומצאה עליו כתם גדול שיעור ג' גריסין מספקינין להו דלמא כל חדא וחדא בחד יומא חזיא אע"ג דבמקום א' נמצאו:

דברי ר"מ. שהוא מחמיר בכתמים בספיקן משום זוב אע"ג דכתמים דרבנן והוא הדין בכל מילי דרבנן מחמיר:

תמן תנינן. תרומות פרק האשה:

שנולד. שאירע כגון שנכנס אדם טמא לשם ספק נגע ספק לא נגע:

התורפה. הפקר ועומדת ליפסד שם:

יניחנה במקום המוצנע. דעדיין מוזהר על שמירתה דכתיב את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת טהורה ואחת תלוייה ואמר רחמנא דתרווייהו בעו שימור:

יניחנה במקום התורפה. כלומר אם רצה יכול לגרום לה טומאה דקסבר יש אם למסורת ותרומתי כתיב בלא וי"ו:

אל יחדש בה דבר. אין צריך לשמרה ואף אסור לגרום לה טומאה:

מדברי שלשתן. אפילו מדברי רבי יהושע דמיקל מכולהו שמעינן דתלויה אסור לשרפה דע"כ לא התיר אלא להניחה במקום התורפה אבל לאבדה בידים לא:

חבית הראשונה. היינו חבית שנולד לה ספק טומאה דתנן ברישא דמתניתין דתרומות דלד"ה אין שורפין אותה:

כר"י אתיא. כר"י דמתניתין דהכא דאמר ומודים ר"א ורבי יוסי ששורפין זו לעצמה וזו לעצמה והא דתני בסיפא על מה נחלקו וכו' מוקי לה בבבלי דר"ש קאמר לה ולא רבי יוסי:

השנייה כר"מ. פלוגתא דחבית השנויה בסיפא דתרומות חבית שנשברה בגת העליונה והתחתונה טמאה מודה ר"א ור"י שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל ואם לאו ר"א אומר תרד ותטמא ואל יטמאנה בידיו רבי יהושע אומר אף יטמאנה ביד סיפא זו כר"מ דמתיר לטמאה בידים כיון דסופה לאיבוד ובע"פ נמי מותר לטמאה כיון דסופה לאיבוד:

חברייא אמרין. בני הישיבה אמרו הא דאמר רבי אלעזר חבית הראשונה כר"י היינו דוקא כר"י ולא כר"מ דלר"מ כיון דמ"מ סופה לאיבוד שורפין אותה וכן סיפא דוקא כר"מ ולא כר"י דלר"י אפילו הולכת לאיבוד אסור לאבדה:

חמון מה אתון אמרין. ראו אם אפשר לקיים דבריכם:

וכר"ש שורפין. ר"ש ודאי אית ליה דשורפין לתלויה כדמסיק בסמוך:

וירבו ר"מ ור"ש על רבי יוסי. שאין דברי אחד במקום שנים והלכה ששורפין ולמה תני רבי מתני' סתמא כרבי יוסי. ועוד שמעינן מן הדא. ועוד תא שמע דאין שורפין לתלויה:

מן מה וכו'. ממה. שאנו רואין כשבא לפני החכמים לישאל על התלויה מה לעשות בה והן אומרים לתלות ואין אומרים לשרפה ש"מ דאסור לאבדה בידים:

הן אשכחנן וכו'. והיכן מצינו דר"ש סובר ששורפין את התלויה:

ה"ג הדא דתנינן על מה נחלקו על התלויה ועל הטמאה שר"א אומר זו לעצמה וזו לעצמה ורי"א שתיהן כאחת:

א"ר יוחנן ר"ש שנייא. וה"פ סיפא זו ר"ש תני אותה כדפרישית לעיל:

ופריך אין תימר לית לר"מ תלויה. אלא דמודה ר"מ דתלויה אסורה לאבדה בידים דשמא יבא אליהו ויטהרנה:

תרומה תלויה וטהורה. ובמס' תרומות הגירסא תרומה תלויה וטמאה וכיון דלר"מ קיימינן אין בהן חילוק בע"פ מיהו לקמן מוכח דגרסינן טמאה:

שורפין אותה. בי"ג בניסן סמוך לחשיכה אם חל י"ד בשבת ואס"ד דסובר דמותר לאבדה בידים למה ליה להמתין עד שחשיכה ישרפנה כל זמן שירצה אלא ודאי דסובר ר"מ דתלויה אסור לאבדן בידים אלא בע"פ שאני דמחויב לשרפה:

תיפתר. תפרש למתני' דתרומות:

בתלויה שאין דעתו להשאיל עליה. לחכם שיעקור שם תרומה ממנה ויהיו הפירות טבל ויפריש על הטבל תרומה ממקום אחר מפירות טהורים אלא רצה להניחם כך הלכך מותר לאבדה בידים אבל ברייתא דתני בה ר"מ ששורפין אותה ע"ש עם חשיכה איירי בתרומה שדעתו לישאל עליה ואם ישרפנה נמצא מפסיד לתרומה:

כל מה דאנן קיימין. מתני' דתרומות ותלויה דר"א ור"י דמתני' הכל איירי בתלויה שאין דעתו לישאל עליה:

הרי זו טהורה. דינה כדין תרומה טהורה ולדברי הכל אסור לאבדה בידים:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

שאמרו טהורה היא. כלומר שאמרו הבעלים תרומה מעלייתא היא ואכלו הפירות שנעשית תרומה עליהן שאי אפשר לישאל עליה:

הרי זו טמאה. דינה כדין תרומה טמאה וברייתא זו כר"ש אתיא ולדעת חברייא אפילו כר"מ:

מיי כדון. במאי מוקמת לה להך ברייתא דשורפין תלויה בע"ש עם חשכה בשדעתו להשאיל עליה א"כ למה הוא שורפה ולא שאל עליה:

תיפתר שנולד לה ספק עם דמדומי חמה. כלומר סמוך לחשיכה ואין לו פנאי לישאל עליה. ל"א מאי כדון. ועכשיו שתירצת דברייתא איירי בשדעתו לישאל עליה קשיא נוקמי מתני' כר"מ ובשדעתו לישאל עליה ומשני לעולם דאין חלוק בין שדעתו לישאל עליה או שאין דעתו לישאל עליה אלא דברייתא איירי שנולד לה ספק סמוך לחשיכה הלכך לא שרפו אותה קודם לזה והראשון נ"ל:

ה"ג ואתון אמרין חבית השנייה כר"מ ולית רבי יוסי מודה בה:

והתני. בברייתא אהך פלוגתא דחבית השנייה:

בד"א בבור שיש בו כדי להעלות אבל בבור שאין בו כדי להעלות אפילו כל שהוא אסור לטמאותו. וה"פ הא דאמר אם יוכל להציל ממנו רביעית בטהרה יציל משמע הא פחות מרביעית א"צ להציל דוקא בשיש בבור מאה ואחד שתוכל התרומה לעלות בחולין שבגת התחתונה שאינה נפסד' לגמרי שהרי יכול לאכלה נקודי' או קליות כדתנן בפ"ה אבל אם יש בבור ק"א כנגד התרומ' טמאה אפילו כל שהוא שיכול להציל חייב להציל שהתרומה שיורדת למטה נפסדת לגמרי:

ואין כר' מאיר. ואי ס"ד דמתני' דוקא כר"מ קשיא הא לר' מאיר:

היא בור וכו'. כלומר שניהם שוין שאם יכול להציל אפי' כל שהוא בטהר' יציל דהא לדידיה טעמא דמותר לטמאות' הואיל וסופו לאיבוד קיימא והכא כל שיכול להציל אפילו כל שהוא אין לאבדה:

ועוד מן הדא. קשיא לחברייא. לית בר נש וכו'. אין אדם אומר אינה היא המידה כלומר שאין הדברים דומין זה לזה אלא א"כ מודה בדין הראשון דאל"כ מה לו לתלות שאינן דומין דהא אפי' דמיין להדדי אין למידין הימנו:

מיי כדון. אם כר"י אתי' מתני' מ"ט דר' יהושע דמתיר לטמאות' דהא ר' יוסי סובר דאסור לטמאותה אע"ג דלאיבוד קיימא:

תמן. התם גבי חבית היינו טעמא דר' יהושע כדי לחוס על ממונן של ישראל שלא יאבדו החולין טמאין שבגת התחתונ' שאם תרד התרומה יהיו אסורין אפי' לזרים:

בימי טומאתן. והכא מה אית לך אבל הכא תרומה טהורה בשעה ששית מה הפסד אית לך דנטמא אותה:

ופריך אפילו הכא נמי וכי אינו מפסיד עצי' לשתי הסקות:

ומשני להפסד מרובה. דחולין שבתחתונה חששו:

תיפתר כמ"ד מדברי ר"ע וכו':

אמר ר"מ. ולית ש"מ כלום. דאיכא למימר דמתני' דחבית ככ"ע והכא בפסח טעמא אחרינא איכא כיון דכבר יש בה פסול דרבנן. וא"ר יוסי אינה המידה דאלו התם טמא וטמא והכא פסול וטמא:

לית הדא פליגא על רבי יוסי. וכי אין חבית השנייה פליגא על ר"י דהא מתיר רבי יהושע לטמאה בידים הואיל וסופה לאיבוד אזלה ולית ליה הא דאמרינן לעיל דמשום הפסד חולין הוא:

א"ל ודלא כרבי יוסי. הכא נאמר והשניה כר"מ ודלא כרבי יוסי:

ופריך נימר דלא כר"מ. חבית ראשונה דלא כר"מ:

ה"ג לפי שמצינו ר"מ שורף תלויה בכל מקום וכ"ה במסכת תרומות. וה"פ כיון דאפילו לרבי יהושע דמיקל בחבית הראשונה מודה מיהת שאין שורפין התלויה אלא שאין מוזהרין על שמירתה ואלו ר"מ סובר ששורפין התלויה אפילו אינה הולכת לאיבוד:

ה"ג ואמרית ליה כגון ההיא שהיא תלויה דבר תורה הא דא"ר מאיר ששורפין התלויה דוקא שניטמאת בספק דאורייתא אבל בטומאה דרבנן אין שורפין ופלוגתא דחבית הראשונה בתלויה דרבנן.:

א"ל אין. הדבר כן אלא שאני מפרש לה דר"מ סובר ששורפין התלוייה אפילו נטמאת בטומאה דרבנן כגון מדורות העכו"ם שהן טמאים מדרבנן מפני שהן קוברין שם נפליהם:

מה בידך. כלומר מה ברייתא בידך שראית לומר כן שאפילו בתלויה דרבנן שורפין:

ריב"י אמר שורפין. ואס"ד דר"ח סובר שאין שורפין בדרבנן נמצינו לומר שלש מחלוקות בדבר ר"י סובר שאין שורפין כלל ור' מאיר ששורפין דאורייתא וריב"י ששורפין אפילו דרבנן:

רבי מאיר שורף תלויה בשאר ימות השנה. כלומר ואפילו אינה ערב פסח ולא חייש שמא יבא אליהו ויטהרנה:

ופריך והא תני כן וכו' וישרוף בשחרית. ואס"ד דר' מאיר שורף התלויה בשאר ימות השנה למה אמר ישרוף התלויה דוקא עם חשיכה:

ומשני תיפתר שנתעצל ולא שרף ואם חשיכה דקאמר לאו דוקא אלא קודם שבת:

דתני טמאה. בברייתא ששורפין אותה עם חשיכה וטמאה ודאי הוה מצי לשרפה בשחרית אלא ודאי בשנתעצל ולא שרף איירי רבי מאיר בברייתא:

תיפתר שנולד לה טומאה. וספק טומאה סמוך לחשיכה הלכך לא שרפו אותה בשחרית ולעולם לר"מ שורפין תלויה בשאר ימות השנה:

רבי שמעון. דאמר בבכורות בכור שאחזו דם יקיז אע"פ שהוא עוש' בו מום דכיון דסופו לאיבוד אם לא יקיז לו מותר לעשות לו מום:

ור' יהושע. דאמר אם היתה מכוסה יגלנה הואיל וסופה לאיבד שניהן אמרו דבר אחד:

לא דין מודה לדין וכו'. לא רבי יהושע מודה לר' שמעון דע"כ לא קא"ר יהושע אלא גרמ' אבל הכא דבידים מטיל בו מום מודה רבי יהושע שימות ואל יטיל בו מום:

ולא ר' שמעון מודה לרבי יהושע. דהתם בתרומת תלויה אל יעשה בה דבר דשמא יבא אליהו ויטהרנה אבל הכא ודאי תמות:

מסתברא רבי שמעון יודה לר"י. דהשתא בידים קמתיר ר' שמעון כ"ש בתרומה דגרמא הוא:

על דעתך דתימר ר' שמעון יודה לרבי יהושע. וה"ה דר"י יודה לר"ש:

וישרוף שתיהן כאחת. דהא טהורה נמי לאיבוד אזלא וכי היכי דמתיר ר' שמעון להטיל בכור מום בידים ה"ה נמי נשרוף לטהורה עם הטמאה:

ומשני טהורה היא. בשלמא הכא תרומה בשעה ששית מדאורייתא מותרת אלא דרבנן גזרו עליה שריפה כטומאה הלכך אין לטמאותה ולא דמיא כלל לבכור ובתרומות ל"ג טומאה:

ופריך מכל מקום מי לא. נפסלה התרומה בשעה ששית בהיסח הדעת שהסיח דעתו משמירתה וא"ר יוחנן הסיח הדעת פוסל התרומה מן התורה:

אחוזת דם כר"ש תורה. כי היכא דאחוזת דם לר"ש סופה לאיבוד מדברי תורה מותר לאבד' בידים וכן חבית השנייה לר"מ שסופה לאבד מדברי תורה מותר לטמאה בידים ה"נ תרומה טהורה בשעה ששית נתיר לשריפה שהרי אסורה מן התורה בפסול היסח הדעת:

ומשני אינה כן. אינה נפסלת בהיסח הדעת שעדיין הוא משמרה שלא יגעו בה טהרות אחרות:

בריה דר"ח כתובה. כך שמו:

הגע עצמך שהיא נתונה ע"ג הגחלים. ואינה צריכה שימור:

לכשיתננה. הטהורה ע"ג הגחלים ומודינא דמותר ליתן גם הטמאה לשם ואינו חושש:

אתון אמרין ר"ש יודי לר' יהושע ורבי יהושע אית ליה דר"ש אפי' ר' יושוע לית הוא ר' יושוע. כלו' קשיא דר"י אדר"י דאלו בחבית הראשונה קאמר שאין לשרוף התלויה שלא לאבדה ואלו ה"ק ר"י שתיהן כאחת ואיירי בתלויה דכל השנה כדפרישית לעיל:

א"ל תניין אינון. תנאי נינהו מתני' דהכא דאמר שתיהן כאחת ר' שמעון אליבא דר"י ומתניתין דתרומות ר"מ אליבא דר"י דחבית הראשונה שאין סופה לאיבוד אסור והכא שסופה לאיבוד מותר לטמאה:

תמן תנינן. בבכורות פ' כל פסולי מוקדשין:

אפילו מת. אם לא יקזוהו:

אין מקיזין לו את הדם. אפילו במקום שאין עושין לו מום כגון שיכול להתרפאות דגזרינן מתוך שבהול על ממונו אתי למיעבד אפילו במקום שעושין בו מום:

יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום. שלא יפגום אזנו או ניב שפתיו:

לא ישחוט עליו. במום הזה הואיל והטילו עד שיפול בו מום אחר:

אתיא דר"י כר"ג. דחבית הראשונה דאמר אל יחדש בה דבר:

דרבנן כר"א. דמוזהר על שמירתם ולעשות לה תקנה שלא להפסידה והכא בבכור נמי אסור לקלקלו ומתיר לתקנו אם יכול לתקנו בלא מום:

ודר"ש. דאמר להטיל בו מום קודם שימות כדי שיהא ראוי לאכילה כר' יהושע דאמר יגרום לה טומאה כדי שיהא ראוי לזילוף דמתחלה אינה ראוי' לאכילה שמא טמאה היא ואינה ראויה לזילוף שמא טהורה היא:

אתיא כר"י אחרייא. כר"י שבחבית השנייה דאמר יטמאנה ביד כדי להציל החולין ה"נ מותר לכוין לעשות לו מום כדי להצילו ממיתה:

תיפתר. בקדשים שהוא חייב באחריותן וכר"ש. במסכת תרומות ל"ג ליה והכא דגרס לי' נ"ל דה"פ הא דאר"ש יקיז ואע"פ שהוא מתכוין איירי בקדשים שחייב באחריותן ואליבא דר"ש דאמר ממון בעלים הם והלכך מתיר אפי' לכוין לעשות בו מום:

אלא בשפיכה. כלומר לשחיטה שאין צורך בדמו כמים א"נ ששופך כל דמו אבל לא להקזה:

והכתיב אף בפסולי המוקדשין וכו' והתם לכ"ע מותר אפי' להקיז:

להכשיר אית אמרת. התם איצטריך כמים ללמדך שדם שחיטה מכשיר את הזרעים:

ובשעה שאינו לרצון. כגון האי בכור שאחזו דם:

אפי' כולו מומין וכו'. מדה"ל למכתב מום וכתיב וכל מום לרבות אפי' בעל מום שלא יטיל בו מום אחר:

הדרן עלך אור לארבעה עשר

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף