קרבן העדה/פסחים/ב/א

קרבן העדה פסחים ב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' כל שעה שמותר לאכול מאכיל. לדיוקא איצטריך דתידוק הא שעה שאסור לאכול אסור להאכיל:

ומוכרו לעכו"ם. אע"פ שיודע שלא יכלה קודם הפסח שאין מצווה לבערו מן העולם:

ומותר בהנאתו. בהנאת אפרו אם חרכו באור קודם זמן איסורו:

עבר זמנו. כגון בשעה ששית אע"פ שאין איסורו אלא מדרבנן אסור בהנאתו ואם קידש בו אשה אינה מקודשת:

ולא יסיק בו תנור וכירים. שאפילו בשע' ביעורו אסור ליהנות ממנו:

רי"א אין ביעור חמץ אלא שריפה. בגמרא מפרש טעמא:

גמ' ר"מ. דאמר בפ"ק אוכלין כל חמש ושורפין בתחילת שש:

ברם כר"י. אבל כר"י דאמר התם אוכלין כל ד' ותולין כל חמש ושורפין בתחילת שש לא אתיא מתני' דהא איכא שעה חמישית אף על פי שאסור לאכול מותר להאכיל:

ואר"ה בשם ר'. שאור מותר להאכיל לכלבים הרי שאור שאסור לאכול ומותר להאכיל:

מה אתינן מיתני. וכי אתי התנא דמתני' למיתני כל חמץ שאסור לאכול אסור להאכיל:

לא שעות. הרי לא תני אלא כל שעה שמותר וכו' ושעות ודאי ר"מ היא ולא ר"י משא"כ שאור לאו בשעות תליא דהא אף בפסח אסור לאכול ומותר להאכיל:

זאת אומרת. מדתני במתני' ומטיל לים אף על גב שהדגים אוכלים אותו או שיוכל לבא עכו"ם ויטלו אפ"ה מותר ש"מ שמותר להאכיל החמץ לבהמת הפקר:

והתנינן מפרר. וסבר ר' ירמיה דהיינו ככרות הוא מפררן ש"מ שאסור להאכיל לבהמת הפקר דאי מותר למה ליה לפרר יניחם כך שלימין בר"ה:

לא אמר אלא מפרר. כדי שיבטל ולא ישים לבו עליו אבל לפררם שלא יהא ראוי לשום דבר אינו צריך דאף אם יאכלנו בהמת הפקר ליכא איסורא:

ואיידא אמר דא. והיכן אמר דבר זה שאסור להאכיל לבהמת הפקר:

ה"ג לא יאכל חמץ היום אפילו לכלבים במה אנן קיימין וכו'. כן הוא גי' הטור:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן:

אם לכלבו. לאסור שלא יתן חמצו לכלבו:

היינו איסור הנייה. דשמעינן מלא תאכל חמץ:

אלא כי. איצטריך קרא דלא יאכל חמץ לאסור להאכיל אפילו לכלבים אחרים:

זאת אומרת שאסור להאכיל לבהמת הפקר. והיינו כלבים אחרים:

את תופש איסור הנייה כאיסור אכילה. כלומר אחד איסור הנאה ואחד איסור אכילה במשמע:

עד שיבוא הכתו' ויפרוש לך היתר הנאה. כמו שמפורש באיסור אבר מן החי ובאיסור נבלה ומינייהו שמעינן דכל היכא דכתיב לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנייה דהא גבייהו לא כתיב אלא לא תאכל ואפ"ה איצטריך קראי להיתר הנאה כדמסיק:

ובשר בשדה. זה אבר מן החי שמשמע שפירש ממקומו וטריפה דכתיב בתריה היינו טריפה ממש א"נ אבר זה כטריפה שהרי היא מבהמה שלא נשחטה ולא מתה מה לי טרפה אותה חיה מה לי חתכה בסכין מה לי כולה מה לי מקצתה וה"ק ובשר בשדה כיון שנעשה כבשר בשדה הרי הוא כטריפה:

תני חזקיה ופליג. ארבי אבהו וסובר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע:

וכי מה אסרו לכלב. הא לאו כתיב אלא איסור אכילה ופריך מחלב:

מעתה את תופש איסור אכילה כאיסור הנייה. בתמיה:

ומשני שנייא היא. שאני חלב דמפורש בקרא היתר הנאה:

מעתה את תופש וכו'. והתנן דם הקדשים נמכרין לגננין לזבל ומועלין בהן:

והכתיב על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. ותנן שולח אדם ירך לעכו"ם וגה"נ בתוכו הרי שנהנה במה ששולח הגיד לעכו"ם:

קיימתיה בגה"נ שבנבלות. הוא דמותר בהנאה דכשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה והלכך מותר לשלחה לעכו"ם כיון דגיד בתוכו וידע הישראל שרואהו בתוכו דמסתמא נבלה היא ולא יאכלנה:

והכתיב ולחם וקלי וכו'. ותנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמה אפי' חיטין גמורין שמעינן דמותר בהנאה:

שקבע הכתוב זמן. לאיסור חדש ואח"כ מותר אפי' באכילה הלכך קודם זמנו מותר בהנאה. לא דמיא לנבלה שאיסורה לעולם:

והא כתיב. גבי שרצים לא תאכלום כי שקץ הם ותנן ציידי חיות ועופות ודגים שנזדמנו להם מיני טמאים מותרים למכרן:

ה"ג א"ר מנא מיעט איסור הניי' שבו. בפי' התירן הכתוב בהנאה דכתיב שקץ יהיו לכם שלכם יהא:

העושה אספלנית. רטייה ע"ג מכה מחלב של שור הנסקל ומחמץ:

שאין לא תעשה שבו מחוור. לאסור אף הנאה דהא כתיב לא תאכל:

מכלאי הכרם. אם עשה ממנו אספלנית לוקה:

פן תקדש. דרשינן פן תוקד אש לאסור הנאתו ולא כתיב לא תעשה שלו בלשון אכילה ופן תוקדש לא תעשה היא דפן ואל אינו אלא לא תעשה:

מערלה צריכה. אם עשה אספלני' מערלה מיבעיא לן אם לוקה:

עשה לרחקו כתיב. בעשה לא כתיב לשון אכילה אלא שלש שנים יהיה לכם ערלים דמשמע אפי' הנאה:

ה"ג עשה לרחקו כתיב לא תעשה לאכלו כתיב לא תעשה לרחקו לא כתיב. וה"פ דכתיב יהיו לכם ערלים דמתרגמינן יהון לכון מרחקין ל"ת לאכילה כתיב דכתיב לא יאכל אבל ל"ת לרחקו לא כתיב ומספקא ליה אם אמרינן כיון דגלי קרא בעשה איסור הנאה ה"ה בל"ת או לא:

וכי אין אנו יודעין שבשרו אסור באכילה. שהרי הוא נבלה:

ה"ג פתר לה בשקדמו הבעלים ושחטו משנגמר דינו. וה"פ מפרש לקרא דלא יאכל איצטרך שאם שחטוהו הבעלים משנגמר דינו דלאו נבלה הוא ואפ"ה אסור באכילה:

הכא תימר הכין וכו'. לעיל אמר ר' אבהו דלא יאכל אח' איסור אכילה ואחד איסור הנאה והכא אמר דאיסור אכילה משמע ולא איסור הנייה:

ה"ג כ"מ שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו. בחול"ם הוא איסור אכילה:

לא תאכל לא יאכל. בציר"י משמע איסור הנייה דה"ק לא יהא בו היתר המביא לידי אכילה וסתם הנאה לידי אכילה הם באות שלוקח בדמים דבר מאכל:

לא תאכל באש תשרף. כיון דמצריך קרא שרפה א"כ לא תאכל ל"ל אלא למדך כ"מ שנאמר לא תאכל בציר"י אפילו איסור הנאה במשמע וא"ת לא תאכל איצטריך לגופיה ללא תעשה י"ל ההיא מדרבי אלעזר שמעינן דאמר לא יאכל כי קדש הוא כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו:

לאיזה דבר נאמר חלב נבלה וכו'. להיתר הנא' תיפוק ליה מדכתיב לא תאכלו דאינו משמע אלא איסור אכילה:

ומשני אפילו למלאכת גבוה. דה"א דאסור להשתמש טהרות בעור המשוח בחלב נבלה לכך כתיב יעשה לכל מלאכה אפילו למלאכת גבוה אין החלב בכלל נבלה ואינו חושש לטומאה אבל להיתר הנאה לא צריך קרא:

לאיזה דבר נאמר על הארץ תשפכנו כמים. אלא ודאי ללמדך מה מים מותרין בהנאה אף דם מותר בהנאה:

מה המים מכשירין. את הזרעים דכתיב וכי יתן מים על זרע:

בא להודיעך שגר תושב. שקיבל עליו ז' מצות של בני נח מותר להאכילו נבילות ואיצטריך נמי או מכור לנכרי דה"א לגר תתננה דוקא:

חולין שנשחטו בעזרה. דנפקא לן בהו איסור אכילה מדכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת בריחוק מקום דהיינו חוץ למחנה שכינה אתה זובח ואוכל ואי אתה זובח ואוכל בקירוב מקום משום דאין מפורש בהן לאו בהדיא באכילה איצטריך למילף להו איסור הנאה מהכא והכא משמע אותו שנאסר משום חוץ למחיצה אתה משליך לכלב דהא מהאי קרא ובשר בשדה טרפה נפקא לן איסור מחיצה כגון הושיט העובר את ידו בשעת שחיטה אבל יש לך אחר שנאסר משום מחיצה ואי אתה משליכו לכלב ואיזה זה חולין שנשחטו בעזרה דאסירי בהנאה:

מתני' מסייע לדין וכו'. ברייתא דבסמוך מסייעא לרבי לעזר ולר' יוחנן דרישא כר"ל וסיפא כר"י:

לעשות את המאכיל. חמץ לאחרים שחייב כאוכל עצמו ומיתורא דקרא קדריש:

כשהוא אומר לא תאכל עליו חמץ. שמעינן מיניה איסור הנאה דכ"מ שנאמר לא תאכל א' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע והיינו כר' לעזר:

ומה שרצים קלים. שאין בהם כרת אלא לא תעשה גרידא עשה בהם את האוכל כמאכיל דכתיב לא תאכלום כי שקץ הם דמיותר דהא כתיב בהו אזהרות הרבה אלא להזהיר הגדולים על הקטנים ולעשות המאכיל כאוכל:

חמץ החמור. שחייבין עליו כרת:

לא בא הכתוב אלא לאסרו בהנאה. דמלא תאכל לא שמעינן אלא איסור הנאה:

והדא מסייעא לר"י. הא דרבי יצחק מסייעא לר"י:

עבר והסיק. התנור בחמץ לאחר זמן איסורא מהו:

ייבא כהדא. אתיא כהא דתנן בתנור שהסיקוהו בקליפי ערלה חדש יותץ שעל ידי היסק זה של ערלה נגמר ומתקיים כולו:

ישן. שאין היסק זה מועיל לתנור אלא לאפות בו פת:

יוצן. יצטנן שלא יאפה פת בהיסק זה ה"נ בהסיקו בחמץ לאחר זמן איסורו חדש יותץ ישן יוצן:

כל דין שאתה דן. שמתחלתו אתה דנו כדי להחמיר עליו שהרי חמור הוא ואתה מביא לו חומר אחר כדקאמרת חמץ שהוא בבל יראה אינו דין שטעון שריפה וסופו נמצא שחומר שאתה מוסיף עליו גורם לו להקל:

אינו דין. שהרי הדין מלמד שיהא חמור והרי הוא מקילו:

הא אם לא. נזדמנו לו עצים ישב לו ולא יבעיר בתמיה שהרי התורה אמרה תשביתו שאור מבתיכם בכל דבר שאתה יכול להשבית:

שומע אני ביוצא חי. שהוא ראוי למול שהוא מטמא את אמו:

מנין ליוצא מת. כגון שילדה. נפל:

ה"ג בת"כ מה ביוצא חי שאינו מטמא את אמו ואת הבא עם אמו לאהל טומאת שבע' וכו'. היוצא מת שהוא מטמא את אמו ואת הבא עם אמו וכו'. וה"פ שאין אמו טמאה ממנו שתהא צריכה הזאה ג' וז' וכ"ש שאינו מטמא כל הבא אל האהל אפ"ה מטמא את אמו טמאת לידה היוצא מת שהוא מטמא את אמו טומאת שבעה כדין כל הבא אל אהל המת אינו דין שיטמא טומאת לידה ואפשר לקיים הגי' שלפנינו ואת הבאין עמו היינו אם נולד תאומים עמו:

הא אם טיהר החי את אמו. שיש לה ימי טוהר ארבעים לזכר ושמנים לנקבה:

יטהר המת את אמו. בתמיה שכשאתה נותן לו ימי טומאה צריך אתה ליתן לו ימי טוהר:

לפיכך אמרה תורה זכר. דקרא יתירא הוא דהא כתיב בתריה ואם נקבה תלד משמע דברישא איירי בזכר אלא לומר לך זכר מ"מ אפי' מת מטמא ומטהר כחי:

שאינו נוהג בלילות כבימים. שנאמר ולקחתם לכם ביום הראשון ביום ולא בלילה:

סוכה שהיא נוהגת בלילות כבימים. שנא' בסוכות תשבו שבעת ימים דרשינן ימים אפילו לילות:

הא לא מצא מארבעת מינין. הללו ישב לו בלא סוכה נמצא זה קל והדין מלמד חומר מתחלתו כדדרשת מה לולב הקל שאינו נוהג בלילות כבימים יש בו חומר זה שאינו נוהג אלא בד' מינין סוכה חמורה שנוהגת וכו':

לאמר צאו ההר. והביאו עלי עץ זית ועלי עצי שמן והני לאו ד' מינין נינהו:

ודנו דין אחר. שאינו ק"ו אלא גזרה שוה ובין לקולא ובין לחומרא בתרה אזלינן דגזרת הכתוב הוא ואין להשיב עליו תחלתו להחמיר וסופו להקל:

מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה. דדמי לנותר בכרת ובל תותירו:

ויש לו זמן. שמותר לאכלו עד הפסח וכשיגיע פסח אסור:

ונותר יש לו זמן. דעד יום ולילה או שני ימים ולילה אחת מותר לאכלו ואח"כ נאסר:

אמרו לו והרי אשם תלוי. שבא על ספק כרת כגון חלב ושומן לפניו ושגג באחד מהן ואינו יודע איזה מהן אכל ואם שחטו ואירע בו פסול או נותר פליגי בו רבי יהודה ורבנן בשילהי פ' בתרא דתמירה ר"י סובר שהוא בקבורה ולרבנן בשריפה:

בשיטתך יוכיח. שאתה אומר באשם תלוי יקבר ואע"פ שהנותר ממנו אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת ויש לו זמן כשאר קדשי':

עד שלא הגיע זמן ביעורו. דהיינו קודם שש:

משהגיע זמן ביעורו. דהיינו בשש אבל לאחר שש אפשר דמודה ר"י דהשבתתו בכל דבר א"נ עד שלא הגיע זמן ביעורו דהיינו קודם חצות דאינו אסור אלא מדרבנן השבתתו בכל דבר אבל משהגיע זמן ביעורו דהיינו לאחר חצות דאסור מדאורייתא ילפינן מנותר דבשריפה והיינו כר"י דיליף מנותר:

תשביתו שאור מבתיכם. משמע שבהשבתה זו יהא החמץ בבל יראה ובל ימצא והיינו בשריפה דאי בקבורה או פירור ומטיל לים עדיין הוא בנמצא:

פטר חמור שהמית. את האדם מיתתו במה דאלו שאר בהמה וחיה או עוף שהמיתו אדם מיתתן בסקילה ופטר חמור שאינו רוצה לפדותו מיתתו בעריפה כדכתיב ואם לא תפדה וערפתו אבל זה שהמית האדם מספקא לן מיתתו במה אם בעריפה או לאחר שעשה מעשה נחמיר עליו שתהא מיתתו בסקילה ומייתי ליה הכא משום דדמיא להך בעיא דבסמוך:

חלות תודה. שהן חמץ ונעשו נותר מהו לרבנן דסברי בחמץ עד שלא הגיע זמן ביעורו בשריפה ומשהגיע זמן ביעורו השבתתו בכל דבר מיבעי' ליה בחלות תודה שנעשו נותר שמצותן בשריפה מי אמרינן כיון שהן חמץ השבתתן בכל דבר או דלמא במילתייהו קיימי בשריפה:

ה"ג נימר אם נעשו נותר עד שלא הגיע זמן ביעורן את מבערן בשריפה משהגיע זמן ביעורן את מבערן בכל דבר. וה"פ אם נעשו בי"ג בניסן שנעשו נותר קודם זמן ביעור חמץ השבתתן בשריפה דוקא כיון דכבר חל עלייהו מצות שריפה אבל אם קרבו בי"ד שהגיע זמן ביער חמץ קודם שנעשו נותר השבתתן בכל דבר ל"א לר"י קמיבעיא ליה ופשיט ליה שפיר כפי הגירסא שלפנינו אך קשה מאי קמיבעי' ליה פשיטא דבשעת ביעורו אינו אלא בשריפה דהא בין חמץ בין נותר בשריפה לכך נ"ל גירסתי עיקר:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף