פני משה/פסחים/א/ח

פני משה פסחים א ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' אמר ר' מאיר מדבריהם למדנו וכו'. מפרש בבבלי למ"ד מדבריהם אדר"ח ורבי עקיבא קאי דבין רבי מאיר ובין ר' יוסי תרווייהו סבירא להו דבשר שנטמא בולד הטומאה דקאמר ר' חנינא מיירי בולד ולד על ידי משקין כגון שהבשר נטמא במשקין שנטמא בכלי שנגע בשרץ ואכתי לא נגזרה גזירה דכל הפוסל תרומה מטמא את המשקין להיות תחלה דהרי אמרי' במתני' לעיל דהאי תנא סבירא ליה דאין אוכל מטמא אוכל אלא מדבריהן וא"כ כששורפין עם הבשר שנטמא באב הטומאה לא הוי אלא שני מדרבנן ואם כבר גזרו על המשקין להיות תחלה לעולם א"כ מעיקרא כשנטמא הבשר במשקין ג"כ שני מדרבנן הוה ומאי תוספת טומאה איכא אלא ע"כ דלמ"ד אין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא צ"ל דאכתי לא נגזרה גזירה דמשקין וא"כ מעיקרא לא הוה הבשר אלא שלישי והשתא נעשה שני וכדפרישי' לעיל והשתא מפרשי' פלוגתייהו דר"מ ור' יוסי דפליגי בטומאת משקין לטמא אחרים דר' מאיר סבר טומאת משקין לטמא אחרים בין משקין בין אוכלים לאו דאורייתא אלא מדרבנן והלכך קאמר מדבריהם והיינו מדברי ר"ח דקאמר בשר שנטמא במשקין דלא הוי טמא אלא מדרבנן ומדאורייתא טהור מעליא הוא שורפין אותו עם הבשר שנטמא באב הטומאה שהוא טמא מדאורייתא א"כ למדנו ששורפין תרומה טהורה משהגיע שעה ששית ומדרבנן היא אסורה:

עם הטמאה. שהיא אסורה מדאורייתא כמו גבי בשר דקאמר ר"ח:

אמר לו ר' יוסי אינה היא המדה. ר' יוסי סבירא ליה טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא והבשר שנטמא במשקין טמא הוא מדאורייתא הלכך קאמר אינה היא המדה ללמוד זה מזה שאם התרת זה בבשר דקאמר ר"ח התם מיהת שניהם טמאין בטומאה דאורייתא ולפיכך התירו לשרוף נמי טומאה קלה עם טומאה חמורה הואיל ועל שתיהן שם טומאה דאורייתא אבל היאך נתיר לשרוף תרומה טהורה לגמרי עם הטמאה והלכה כר' יוסי בזה שאסור לשרוף תרומה טהורה בע"פ עם הטמאה אבל לענין טומאת משקין אין הלכה כמותו אלא כסתמא דמתני' דפ"ד דטהרות דטומאת משקין לטמא אחרים לאו דאורייתא אלא מדרבנן ולפיכך שנינו שם ספק משקין ליטמא טמא ולטמא טהור:

מודין רבי אליעזר ורבי יהושע. רבי יוסי מסיק וקאמר לה דאף על גב דאיפליגו ר"א ור' יהושע בפ"ח דתרומו' בענין שריפת תרומה מודין הן מיהת בטהורה וטמאה ששורפין זו לעצמה וזו לעצמה:

על מה נחלקו על התלויה ועל הטמאה. דר"א סבר שמוזהר על שמירת תלויה כמו על הטהורה דכתיב ואת משמרת תרומותי וקסבר יש אם למקרא ובשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה והלכך לא ישרף התלויה עם הטמאה:

ור' יהושע אומר שתיהן כאחת. דקסבר יש אם למסורת ובטהורה בלבד הכתוב מדבר ואינו מוזהר על שמירת תלויה. ומיהו אע"ג דהלכה כר' יהושע בעלמא לגבי ר"א בהא אין הלכה כמותו אלא כר' יוסי דתוספתא והובא בגמרא דקאמר האיך נשרוף תלויה עם הטמאה שמא יבא אליהו ויטהרנה:

גמ' מהו בפסח בארבעה עשר. בפסח דנקט במתני' לאו דוקא אלא בארבעה עשר ומשום דזמן ביעור חמץ מדאוריית' בזמן שחיטת הפסח הוא כדאמרינן לעיל בהלכה ד' נקיט לישנא דפסח:

אמר ר' יוחנן וכו'. לפרש מדבריהם דמאן פליגי לרבי יוחנן מדבריהם דר"ח וכרבי עקיבא קאמר ולר"ל מדבריהם דרבי אליעזר ורבי יהושע. ומדייק רבי זעירא בשלמא לר' יוחנן ניחא דעלה דרישא קאי אלא לריש לקיש מה בא ר"א ור' יהושע לכאן והיכן קאי:

אמר לי' תניין אינון. תנאי הן אליבא דרבי יהושע והיינו רבי מאיר ורבי שמעון כדקאמר לקמן בהסוגייא דרמי דר' יהושע אדר' יהושע ומשני תנאי נינהו ולר"מ אליבא דר' יהושע שוה דין ר' יהושע דתרומות עם דינא דמתני' דקאמר הכא כדמפרשי' לקמן וכאן לא ביאר הש"ס להא משום דמפסיק בהא דר' יוסי דלקמיה עד לבתר דמייתי המתני' והסוגיא דתרומו':

ר' יוסי בשם ר' יוחנן וכו'. מייתי ליה הכא משום דלר' יסי והוא אמורא תלמידו של ר' יוחנן קשיא ליה הא דר' יוסי במתני' כדלקמיה וממ"נ קשיא ליה כדבעינן למימר לקמן ומקדים נמי להא דאמר בשם ר' יוחנן:

הכל מודים בששה עשר. אם יש לו תרומת חמץ בימי מועד שצריך לשרפו אף ר' יוסי דמתני' מודה שמותר לשרוף תרומה טהורה עם הטמאה כאחת ומשום דמכיון דהשתא הכל מדאורייתא בעי שריפה אין חוששין לשרוף אותן יחד:

ר' יסי. והוא ר' יוסי תלמידו של ר' יוחנן הנזכר הוה קשיא ליה הא דר' יוסי דמתני' למה אמר אינה מן המידה. ומפרש הש"ס מאי קשיא ליה הא איהו תלמידו דר' יוחנן דמוקי במתני' דלעיל דאב הטומאה וכן ולד הטומאה דקאמר ר' חנינא זה וזה דבר תורה וא"כ שפיר קאמר ר' יוסי דמתני' אינה המידה דהיכי ילפת איסור דבריהם בשש דע"פ לשרוף עם טומאת התורה מהא דר' חנינא הא שאני התם דשניהן טומאת תורה הן הלכך קאמר היינו טעמא דהאי ר' יוסי דהוה קשיא ליה כדמסיק ואזיל:

ר' יסי דהוא שמע דאמר ר' יוחנן מדברי ר' עקיבא וכו'. כלומר האי מילתא דרבי יוחנן הוה שמיע ליה דמה דקאמר רבי מאיר מדבריהם למדנו היינו מדר"ח ודרבי עקיבא דרישא והוה שמיעא ליה נמי להא דבר קפרא במתני' דלעיל דמפרש להא דר' חנינא באב הטומאה הוא דהוי מדאורייתא אבל הבשר שנטמא מולד הטומאה לא הוה אלא מדבריהן ואידך דרבי יוחנן דפליג לעיל אבר קפרא ומפרש דזה וזה דבר תורה לא הוה שמיע ליה לר' יסי תלמידו אלא היה כסבור דלא פליג ר"י אבר קפרא בפירושא דמילתא דר' חנינא:

והיא מקשי כשם וכו'. כלומר ולפיכך הוה קשיא ליה אמאי פליג ר' יוסי במתניתין אדר"מ וקאמר אינה היא המידה הא מידה ומידה היא דכשם שמותר לשרוף איסור תורה עם טומאת תורה והיינו בשר נותר טהור עם הטמא כדקאמרי בית הלל בהלכה דלעיל מפני שכן שורפין טומאת תורה עם טומאת תורה אמור מעתה שכך יהא מותר לשרוף איסור דבריהן דהיינו תרומה טהורה בשש עם תרומה טמאה שהיא טומאת תורה שהרי כן שורפין טומאת דבריהם עם טומאת תורה לר"ח סגן הכהנים ואמאי פליג ר' יוסי במתני' ואמר אינה היא המידה:

אלא שנייה היא איסור שנייה היא טומאה ואמר ר' יוסי בשם ר' יוחנן וכו'. זה הכל מסיום דברי ר' יסי אמורא בהקושיא דהוה קשיא ליה וכלומר אלא היכי אמרת אי דבעית לשנויי דהיינו טעמא דר' יוסי במתני' דשאני איסור ושאני טומאה דסבירא ליה דאיסור מטומאה לא ילפינן ולהכי קאמר אינה היא המידה ואי הכי קשיא לי מאי דשמיעא לי מדר' יוחנן דקאמר הכל מודים בששה עשר שמותר לשרוף תרומה טהורה עם הטמאה וטעמא דהשתא הטהורה ג"כ באיסור תורה היא א"כ אמור מעתה דשפיר ילפי' איסור מטומאה והשתא הדרא הקושיא לדוכתא כשם שלא חלקת לנו בין איסור תורה לטומאת תורה ומשום שכן שורפין טומאת תורה עם טומאת תורה וכך לא תחלוק לנו בין איסור דבריהן וכו' שכן שורפין טומאת דבריהן עם טומאת תורה לר' חנינא ואמאי קאמר ר' יוסי במתני' אינה היא המידה:

אלא בין זה ובין זה דבר תורה. כלומר דהדר קאמר ר' יוסי לנפשיה דמכח קושיא דממ"נ קשיא כדאמרן על כרחך לפרש להא דרבי חנינא דבין אב הטומאה ובין ולד הטומאה שניהן מד"ת הן וכן כי אתא רבי חייא בר בא מן צוד קאמר בהדיא משמיה דר"י כך דבין זה ובין זה דבר תורה כדקאמר להא בהלכה דלעיל:

ואמרית יאות. דברי ר' יסי הן דאמרית ליה לר' חייה בר בא דהשתא שפיר מתורץ אליבא דרבי יוחנן דה"ק רבי יוסי לרבי מאיר במתני' היכא ילפת לה מהא דרבי חנינא שאני תמן דטומאת תורה עם טומאת תורה היא ברם הכא תרומה טהורה עם הטמאה בשש דערב פסח אינה אלא פסול תורה עם טומאת תורה וכלומר שאין בהטהורה איסור מן התורה אלא מדבריהן וכפסול תורה בעלמא היא והאיך נשרוף אותה עם טומאת תורה ובגין כך אמר ר' יוסי במתני' אינה היא המידה:

וקשיא דר' יוחנן על דר"מ והדא דר' יוסי אמר אינה היא המידה. כלומר דהשתא. מדייק הש"ס דמכל מקום קשיא לר' יוחנן אליבא דרבי מאיר או אליבא דר' יוסי דאי משנית להא דר' יוסי כדשנינן דשפיר קאמר אינה היא המידה ומשום דהא דר"ח זה וזה דבר תורה ובתרומה חדא מדבריהן וחדא טומאת תורה אם כן קשיא לרבי מאיר היכי ס"ד למילף להא דתרומה בערב פסח מהא דר' חנינא ואי מיתרצת לה אליבא דר"מ א"כ תיהדר הקושיא אמאי קאמר ר' יוסי. אינה היא המידה ובמאי היא דפליגי ר"מ ור' יוסי:

סבר בר קפרא כר"ש בן לקיש וכו'. כלומר וכמו דדייקינן לר' יוחנן דמ"מ קשיא לדידיה או לר"מ או לר' יוסי ה"נ דייקינן כה"ג לבר קפרא דאיהו מפרש להא דר' חנינא דבולד הטומאה מדבריהן קאמר וא"כ הא ודאי ל"ק דמאי מדבריהן דקאמר ר"מ דלא מצית למימר לבר קפרא מדברי ר"ת ודר"ע דא"כ אמאי קאמר ר' יוסי אינה היא המידה משום דבאמת לבר קפרא מצינן למימר דס"ל כרשב"ל דלעיל דמאי מדבריהן מדברי ר"א ור' יהושע דתרומות כדמייתי להא לקמן:

וקשיא דבר קפרא על דר' יוסי והדא דר"מ אמר מדבריהם למדנו. כלומר אלא הא מ"מ נמי אליבא דבר קפרא קשיא דהיכי מתרץ להאי פלוגתא דר"מ ור' יוסי במתני' דאי שפיר יליף ר"מ מהאי דר' יהושע דתרומות א"כ אמאי קאמר ר' יוסי אינה היא המידה ואי שפיר קאמר ר' יוסי א"כ מ"ט דר"מ דקאמר מדבריהם למדנו וסוף סוף קשיא בין לר' יוחנן ובין לבר קפרא במאי פליגי ר"מ ור"י:

אמר ר' אבין ר"מ כדעתיה. כלומר דאי משום ר"מ לשיטתא דבר קפרא הוה קשיא לן כקושיין אבל לר' יוחנן מצינן לשנויי דאע"ג דר' יוחנן מפרש להא דר"ח בין זה ובין זה דבר תורה ותיקשי מאי האי דקאמר ר"מ מדבריהם למדנו דהתם תרוייהו מדאורייתא נינהו והכא בתרומה אינה אסורה אלא מדבריהן ושפיר קאמר ליה ר' יוסי אינה היא המידה. להאי קושיא מצינן לשנויי דר"מ לשיטתיה אזיל דמחמיר בדבר שהיא מדבריהן כדברי תורה:

אין. והן אשכחן דרבי מאיר מחמיר בדבריהן כדברי תורה:

אמר רבי חיננא. הדא היא כהאי דתנינן תמן בפ"ו דנדה הרואה כתם על חלוקה ה"ז מקולקלת לפי שאינה יודעת פתח נדותה לידע מתי יתחילו י"א יום שבין נדה לנדה שהרי ספק היא לה אימת חזאי האי דמא דאישתכח בחלוקה וחוששת היא משום זוב שאם עברו עליה שלשה ימים מימי הזיבה משלבשה חלוק זה ונמצא עליו כתם גדול כשיעור ג' גריסין ומעט יותר מספקינן לה משום זבה דילמא כל חדא וחדא בחד יומא הוא דקחזיא ויש כאן לכל יום כשיעור גריס ועוד והויא לה זבה גדולה דברי ר' מאיר אלמא דאע"ג דעיקר טומאת כתם מדבריהם הוא מחמיר בה ר' מאיר כבשל תורה. ולקמן בהסוגיא משני דלהאי מ"ד דמפרש מדבריהם מדברי ר' אליעזר ור' יהושע נמי לא קשיא הא דקאמר ר' יוסי אינה היא המידה דשאני התם דאיכא הפסד חולין וכהאי דר' יוסי בר בון דלקמן:

תמן תנינן. בפ"ח דתרומות הלכה ח' וגרסינן שם לכולה סוגיא עד סוף פרקין:

חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה. כגון האי דשנינן בפ"ד דטהרות ספק משקין ליטמא טמא כיצד טמא שפשט רגלו לבין משקין טהורין ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא או כיוצא בזה שהספק אם נגע בה טומאה או לא:

במקום התורפה. במקום גלוי ועומדת לאיבוד:

יניחנה במקום המוצנע. דקסבר ר"א דגם על התלויה מוזהר על שמירתה כדפרישית במתני':

רבי יהושע אומר וכו'. יניחנה במקום התורפה אם ירצה דקסבר אינו מוזהר על שמירתה התלויה:

אל יחדש בה דבר. לא לשמרה ולא לגרום לה טומאה אלא יניחנה כך עד שתיטמא מאליה טומאה ודאית ותשרוף:

מדברי שלשתן. נלמד דתרומה תלויה אסור לשרפה בעודה בספק דאף ר' יהושע לא אמר אלא יניחנה במקום התורפה בכדי שתיטמא טומאה ודאית וכל זמן שהוא תלויה אין לאכלה ואין לשרפה:

חבית הראשונה כר' יוסי והשנייה כרבי מאיר. חבית הראשונה היינו האי מתני' דחבית והשנייה היינו מתני' דנשנית התם אבתרה חבית שנשברה בגת העליונה והיא של תרומה והתחתונה טמאה שיש שם חולין טמאים וראויין הן לו בימי טומאתו ואם תפול התרומה לתוכן ילך הכל לאיבוד וכגון שהחולין הן פחות ממאה וידמעי החולין מחמת התרומה והיא תטמא מחמת החולין ולא יהיו ראוין כלל מכח התרומה טמאה שבתוכן בזה מודין ר' אליעזר ור' יהושע שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה קודם שתכפול לתוך החולין יציל ואל יטמאנה בידים. ואם לאו שבתוך כך שיחזור על כלי טהור לא יכול להציל ממנה רביעית שהוא דבר חשוב בהא פליגי דר' אליעזר סבר תרד ותטמא בעצמה ואל יטמאנה בידים. ורבי יהושע סבר אף יטמאנה ביד ובכלים טמאים כדי להציל את החולין ועלה קאמר ר"א דמתני' דחבית הראשונה אתיא כר' יוסי דהכא ומתניתין דחבית השניה כר"מ דהכא ומפרשי חברייא טפי לדברי ר"א:

חברייא אמרין. דהכא קאמר ר"א חבית הראשונה כר' יוסי דוקא ולית ר"מ מודה בה דר' יהושע שנה שיניחנה במקום התורפה אלא דר"מ אליבא דר' יהושע ס"ל הואיל ונולד לה ספק טומאה שורפין אותה וחבית שנייה כר' מאיר אליבא דר' יהושע הוא ולית ר' יוסי מודה בה דר"מ הוא דסבירא ליה מכיון דסופה לאיבוד שרי לטמויה בידים אבל לר' יוסי דהכא לא אתיא כלל כדלקמן ור' יוסי אמורא מקשי לחברייא לקמיה:

אמר לון ר יוסי. לחברייא ראו מה אתם אומרים דחבית שנולד לה ספק טומאה כר' יוסי היא ברם כרבי מאיר שורפין דהכי קאמריתו דלית ר"מ מודה בה משום דסבירא ליה דכל ספק שנולד בתרומה מותר לשורפה וכר' שמעון נמי שורפי' דהכי שמעי' ליה מהתוספתא ומייתי לה לקמן ואי הכי קשיא וירבו ר' מאיר ורבי שמעון על רבי יוסי דיחיד ורבים הלכה כרבים וישרוף כל ספק בתרומה ואנן לא קי"ל הכי וכדתנן בפ"ד דטהרות דלא קחשיב התם אלא ששה ספיקות ששורפין עליהן התרומה ובודאי מגען וספק טומאתן ואילו שאר ספיקות תולין לא אוכלין ולא שורפין:

ועוד מן הדא שמעי'. דכך היא ממה דאנן חמיין מרבנן דכי אתא עובדא קמיהון מספק טומאה שנולדה בתרומה דאינון אמרין להשואל איזיל תלי ולא אמרין ליה זיל שרוף אלמא דנוהגין כך להלכה למעשה וקשיא לדידכו דהא רבי מאיר ור"ש תרוייהו ס"ל דשורפין תרומה על כל ספק תרומה:

הן אשכחנן. השחא מפרש והיכן אשכחן לר"ש דס"ל שורפין:

הדא דתנינן מודה ר"א ור' יהושע וכו' ואמר ר' יוחנן ר"ש שנה להסיפא דמתני' וכך היא שנוי בתוספתא פ"ק אר"ש לא נחלקו ר"א ור' יהושע על הטהורה ועל הטמאה ששורפין זו לעצמה וזו לעצמה על מה נחלקו על התלויה ועל הטמאה וכו' אלמא דלר"ש שורפין את התלויה דהא לדידיה מיהת כ"ע שוין דלשריפה עומדת:

ואין תימר לית ליה לר"מ תלויה. זה הכל מקושית ר' יוסי לחברייא כלומר וכ"ת דלעולם לית ליה לר"מ ששורפין את התלויה ור"ש יחידאה הוא בזה וכי קאמרינן דחבית הראשונה כר' יוסי ולית ר"מ מודה בה היינו לענין מה דשנינו לר' יהושע דיניחנה במקום התורפה דבהא לא מודה ר"מ אליבא דר' יהושע אלא דס"ל דר' יהושע מטמאה ביד קאמר מכיון דכבר נולד לה ספק טומאה וכהאי דר' יהושע בחבית שנייה אבל לא שיהא מותר לשורפה בעוד שהיא תלויה:

והא תני. בהדיא בתוספתא דמכלתין פ"ג גבי הא דשנינו שם י"ד שחל להיות בשבת מבערין הכל מלפני השבת תרומה תלויה וטמאה שורפין אותה ערב שבת עם חשיכה דברי ר"מ וחכ"א בזמנה וכהאי דתנינן במתני' שם לחכמים. ובהתוספתא דפוס הגי' כמו בהמתני' תרומה הורה וטמאה וכו' וגי' הש"ס הזה היתה תרומה תלויה וכו' וכן היא לקמן. קתני מיהת דלר"מ תרומה תלויה בשריפה ולא מצינן לומר דהתם מטעמא דחמץ היא ולא סגי אלא בשריפה דאי הכי מ"ט לא שרפינן לה עד עם חשיכה ולא מקודם כדין כל שריפת חמץ שכך הוא הדין גם בע"פ שחל להיות בשבת ששורפין החמץ בע"ש ובזמן דכל השנים אלא ודאי דהיינו טעמא דנהי דהך תלויה לשריפה עומדת מכיון שאין לה אוכלים הואיל ותרומה היא ממתינין מלשורפה עד עם חשיכה אלמא דר"מ מיהת ס"ל נמי דתלויה בשריפה היא והדרא קושיא לדוכתה:

תיפתר בתלויה שאין דעתו להשאיל עליה. כלו' שנתייאש הימנה ואין דעתו לישאל על הספיקא שמחזיקה כטמאה ודאי וכיון שכן ה"ז בשריפה כטמאה גמורה אבל שאר תלויה שדעתו לישאל עליה אינה בשריפה לר' מאיר דהויא כטהורה דשמא יטהר אותה החכם:

א"ל וכן א"ר יוסי. דהוא רבי דרבי מנא דכל תלויה וכו' וכלומר דהדר ביה ר' יוסי גופיה ושנייה נמי הכי:

ותני כן. בתוספתא דתרומות פ"ז ושם הגי' מהופכת וגי' דהכא עיקרית:

תלויה שאמרו טהורה הרי זה טמאה. כלומר אף על פי שאם הייתי שואל להחכם על ספיקה יכול להיות שתהא טהורה יאני מחזיק אותה לטמאה לפי שאין דעתי לישאל עליה. ובתרומות גריס טהורה היא טמאה היא והיינו הך כדפרישית:

הרי זה טמאה. מכיון שנתייאש הימנה. כטמאה ודאית היא ודינה בשריפה:

מאי כדין. אם הדין באמת הוא כך. ובתרומות לא גריס כאן האי מאי כדין אלא א"ר יוסי בר בון תיפתר וכו'. כלומר דלא צריך להאי שינוייא דחיקא דבלאו הכי לק"מ מהא דקתני דלר"מ שורפין את התלויה בע"ש עם חשיכה דתיפתר שנולד לה הספק טומאה עם דמדומי חמה ולית ש"מ כלום דהא דקתני עם חשיכה מיירי בכה"ג דאמרן ולפיכך שורף אותה מיד עם חשיכה שהרי למחר ע"פ היא והיא אינה ראויה לאכילה אף בשעה שעדיין מותר לאכול מכח ספק טומאתה ולעולם אימא לך בעלמא לר"מ אין תרומה תלויה בשריפה ואכתי ר"ש יחידאה הוא ולא קשיא לחברייא מידי:

ואתון אמרין וכו'. כלומר דהדר והקשה ר"י לחברייא קושיא אחריתי ואסוף דבריהם קאי הקושיא דאתון אמרין חבית הראשונה היא דכר' יוסי ולית ר' מאיר מודה בה וחבית השניה כר"מ ולית ר"י מודה בה ומי מצית לאוקמי הך דחבית שנשברה בגת העליונ' כר"מ והתני בברייתא עלה. וכצ"ל בד"א בבור שאין בו כדי להעלות אבל בבור שיש בה כדי להעלות אפי' כל שהוא אסור לטמאות. ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות בטעות. כלומר אם אין בחולין שבבור שתחת הגת כדי להעלות את התרומה כשתפול לתוכו שהחולין הן פחות ממאה נגד התרומה בהא פליג ר' יהושע וקסבר מותר לטמאות אותה ביד כדי להציל את החולין אבל אם יש בחולין כדי להעלות את התרומה אסור לטמא אותה ביד אפילו כל שהוא:

ואין כר"מ היא בור שיש בו וכו' אסור לטמאות. בתמיה כלומר ואי כר' מאיר מוקמית לה הא לדידיה לעולם מותר לטמאות את התרומה ביד היכא דבלאו הכי הולכת לאיבוד כדקאמר במתני' דידן ומאי האי דמחלק בברייתא אליבא דר' יהושע הא לדידכו יליף ר"מ מדברי ר' יהושע דלעולם בגוונא שהולכת התרומה לאיבוד מותר לטמא אותה ביד:

ועוד. קשיא לדידכו דאמריתו דלית ר' ייסי מודה בחבית שניה מן הדא דתנינן א"ל ר' יוסי אינה היא המדה כלומר לא דמיא האי דתרומה בע"פ להא דר' יהושע בתרומות והיינו ע"כ דר' יהושע בחבית שניה וא"כ מכלל דר' יוסי מודה בה דהא לית בר נש אמר אינה היא המידה אלא אם מודה בהאי קדמייתא והיינו מה דמדמה ר"מ לחבית שניה דתרומות אליבא דר' יהושע והשתא קשיא דאמריתו דלית ר' יוסי מודה להאי דחבית שניה אליבא דר' יהושע:

מאי כדין. השתא מפרש לה ומ"ט דר' יוסי דקאמר אינה היא המידה משום דשאני תמן בתרומו' כדי לחוס על נכסיהון של ישראל שאם תפול התרומה לתוך החולין טמאין תטמא התרומה ותדמע החולין ויפסיד הכל דלא חזי ליה אפילו בימי טומאתו מחמת התרומה שבתוכן אבל הכא בתרומה בע"פ מה אית לך איזה הפסד ולפיכך קאמר ר' יוסי אינה היא המידה:

אפי' הכא וכו'. כלומר דפריך הכא נמי איכא הפסד ממון שהוא צריך עצים לשרוף לכל אחת בפ"ע:

ומשני להפסד מרובה הוא דחששו ולהפסד מועט לא חששו חכמים ומ"מ קשיא לחברייא כדאמרן:

אמר ר' יוסי כר בון תיפתר אליבא דחברייא דהאי מדבריהם דר"מ במתני' כמ"ד מדברי ר"ע ור"ח סגן הכהנים והשתא לית ש"מ כלום דתיקשי לחברייא מהאי דר' יוסי דקאמר אינה היא המדה דעל מילתא אחריתא הוא וכדקתני בתוספתא א"ל ר' יוסי אין הנדון דומה לראיה וכו' דהתם בדר"ת שניהן טמאין הן ולר"ע זה פסול וזה טמא אבל הכא היאך נשרוף הטהורה עם הטמאה. וחברייא דקאמרי חבית שניה כר"מ ולא כר' יוסי הכי הוא דקאמרי דסברת ר' יהושע כר"מ דכל היכא דהולכת לאיבוד אין חוששין לטמא אותה ביד ולא כרבי יוסי דשמעי' לדידיה דאפילו בכהאי גוונא אסור לטמא ביד:

ר' זעירא ור' אילא. לא אמרי כהאי דחברייא בשם ר' אלעזר אלא תריהון אמרין בשמיה. ובתרומות גריס בשם ר' יוחנן דמשנה דחבית הראשונה ודאי כר' יוסי היא כדאמרי' לעיל אבל מתני' דחבית השנייה והיא חבית שנשברה בגת העליונה וכו' ההיא אתיא בין כר"מ ובין כר' יוסי הכי אמרי בשמיה ור' זעירא מדייק עלה לקמיה דר' מנא:

לית הדא פליגא על ר' יוסי. בתמיה הא לר' יהושע דחבית שניה והלכתא כוותיה שרי לטמויי ביד ולר' יוסי אסור:

א"ל ודלא כר' יוסי נימר ודלא כר' מאיר לפי שמצינו שר"מ שורף תלויה בכל מקום. כצ"ל וכך הוא שם בתרומות דלר"מ שמעינן דסבירא ליה דשורפין לתלויה כהאי דקאמר בתוספתא והובאה לעיל וכן לקמן והשתא לדידך דמדמית לה האי דינא דחבית שניה לדין פלוגתייהו דרבי מאיר ור' יוסי במתני' דידן ואם כן דלא כר' יוסי וכן דלא כרבי מאיר אתיא דאי כרבי מאיר הא איהו ס"ל דשורפין לתלויה ואי ס"ל כר' יהושע דחבית שניה דכל היכא דאיכא חששא שרי לטמויי בידים הוה קשיא אמאי קאמר רבי מאיר שורפין לתלויה מוטב לטמאה אותה בידים בטומאה ודאית משום האי חששא דספק טומאה דאית בה ולשורפה אח"כ ולא לשרפה בספקה דשמא טהורה היא וכ"ת אין הכי נמי דלרבי מאיר הדין הוא כך דבעודה תלויה שורפין ולא יטמא אותה בידים בפני עצמה אם כן מתני' דחבית שניה אליבא דר' יהושע כמאן היא דלא כרבי מאיר ודלא כר' יוסי כדקאמרת ואלא כמאן וצריך אתה להרבו' במחלוקת ולומר דר' יהושע הוא דסבירא ליה הכי וג' מחלוקת בדבר בתמיה אלא דהא ליתא דאף ר' יוסי מודה בדינא דחבית שניה וכדאמרי' לעיל דשאני התם דאיכא הפסד חולין:

ואמרית ליה כגון ההיא שהיא תלויה דבר תורה. כך היא בתרומות והאי אפילו הכתוב כאן בספרים ט"ס הוא. אם בכה"ג היא דשמעית לר"מ דנטמאה בספק שהוא מדברי תורה דהואיל וחמירא ספיקא שורפין אותה:

אמר ליה אין. הכי הוא דשמעינא ואנא פתר לה אפי' הספק שנטמאת במדור של עכו"ם דטומאה מדבריהן הוא כדתנן בפרק בתרא דאהלות דחכמים גזרו טומאה על מדור של עכו"ם מפני שקוברין שם את הנפלים:

מה בידך. ומהיכן שמעינן דאף לענין ששורפין על ספק מדור עכו"ם את התרומה:

תני. כך שנינו בתוספתא דאהלות שם דפלוגתא היא לת"ק מדור של עכו"ם תולין עליה את התרומה ולר"י בר' יהודה שורפין:

שורף תלויה בשאר ימות השנה. אפילו בשאר ימות השנה מטעם ספק טומאה:

והא תני תרומה תלויה וכו'. בתוספתא שהובאה לעיל שורפין אותה ע"ש עם חשיכה כשחל ערב פסח בשבת ולדידך קשיא וישרוף בשחרית אלא ודאי משום חמץ הוא דאמר שורפין לפי שאין לה אוכלין ותתחמץ ולפיכך כל היכא דמצי לשהויי משהי לה:

תיפתר כשנתעצל. בשחרית ולא שרף אותה והא קמ"ל דבהאי שעתא דבעי לשורפה שירף אותה עם הטמאה ולא חיישינן למידי:

תדע לך שהוא כן דתני טמאה לא כשנתעצל ולא שרף. דהרי טמאה קתני נמי שורף עם חשיכה ולמה לא שרפה שחרית שהוא ודאי לשריפה עומדת אלא על כרחך כשנתעצל ולא שרף מיירי:

תיפתר וכו'. כלומר מהכא לא מצית לדייק מידי דתיפתר שנטמאת באותו שעה קודם חשיכה וכהאי דר' יוסי בר בון דלעיל ולית שמע מינה כלום:

רבי שמעון ורבי יהושע אמרו דבר אחד. ר' שמעון דבכורות דמייתי ליה לקמן דקאמר התם בפ"ה גבי בכור שאחזו דם יקיז לו דם אף על פי שעשה בו מום. וקס"ד דטעמיה משום דאי שביק ליה הכי מיית הלכך אינו עובר כלום אף על פי שהוא עושה בו מום בידים והיינו בר' יהושע דחבית שניה דהואיל ובלאו הכי תלך התרומה לאיבוד ותטמא מותר לטמאה בידים:

אמר רבי אילא. דלא היא אלא ר"ש דבכורות ור' יהושע דתרומות לא דין מודה לדין וכו' דר"ש אינו מודה לר' יהושע דטעמיה דר"ש בבכור משום דדבר שאינו מתכוין הוא שהרי אין מתכוין לעשות בו מום אלא אע"פ שעושה בו מום ממילא הוא דקאמר אבל גבי תרומה דמטמא אותה בידים לר' יהושע לא מודה ליה ר"ש וכן ר' יהושע אינו מודה לר"ש דהכא בתרומה ודאי היא שתיטמא התרומה אם תפול לתוך החולין טמאה ותלך לאיבוד אבל התם מי יימר דמיית לא קאמר ר' יהושע:

אמר ר' זעירא מסתברא. הוא דרבי שמעון שפיר מודה הוא לר' יהושע דק"ו הוא מה התם ספק הוא אי מיית או לא מתיר ר' שמעון להקיז אף על פי שעושה בו מום הכא דבודאי תטמא התרומה ותלך לאיבוד לכ"ש אבל ר' יהושע אינו מודה לר"ש דשאני הכא דודאי היא שתלך לאיבוד:

על דעתך דתימר ר"ש מודה לר' יהושע. משום דבמקום שברור הוא שתלך לאיבוד מותר לטמאה בידים אם כן קשיא והא תנינן בתוספתא והבאתי לעיל דר"ש גופיה קאמר לה אבל האיך נשרוף תלויה וכו' ומודה ר"א ור' יהושע בטהורה ובטמאה ששורפין בע"פ זו לעצמה וזו לעצמה ואמאי וישרפו שתיהן כאחת דהא הך תרומה טהורה תלך ג"כ לאיבוד שהרי אין לה אוכלין עכשיו שנתחמצה ולמה לא יטמא אותה בזה ששורפה עם הטמאה הא לדידך כל כי האי גוונא לכ"ע אינה מוזהר עליה מלטמאה:

טהורה היא וכו'. תשובת ר"ז לר' בון היא כלומר שאני הכא שהרי טהורה היא דבר תורה שבזמן ששורפה יהיא בתחלת שש עדיין ראויה היא לאכילה מן התורה כשאר תרומה טהורה ואתה הוא שגזרת לשורפה דמדבריהם היא שגזרו לשרוף שעה אחת קודם חצות והלכך מכיון דמן התורה עדיין ראויה היא אסור לטמאה בידים ולשורפה עם הטמאה:

טמאה בכל מקום לא נפסלה בהיסח הדעת לא כן וכו'. כלומר דפריך הא מ"מ כטמאה היא וכי לא נפסלה בהיסח הדעת דמכיון שחכמים גזרו שלא יאכלו בשעה זו קודם חצות כבר הסיח דעתו ממנה ואינו נזהר לשמרה וא"כ מ"מ נפסלה היא מן התורה דהרי לא כן אמר ר' יוחנן דהיסח הדעת פוסל דבר תורה:

ומעתה אחיזת דם כר"ש תורה. כלומר לר"ש הרי מן התורה אסור להטיל מום בבכור ואעפ"כ מתיר להקיז אפי' עושה בו מום:

וכן חבית שניה דאוקימנא כר"מ אליבא דר' יהושע תורה היא שדבר תורה אסור הוא לטמא תרומה ואעפ"כ שרי לטמויי ביד מכיין שבלאו הכי הולכת היא לאיבוד והשתא ה"נ גבי תרומה בע"פ אמאי לא ישרפו אותה עם הטמאה והא דאמרת דמיהת מן התורה טהורה הוא ולא דמיא להני דעכ"פ ילכו לאיבוד הרי גם כאן נפסלה מחמת היסח הדעת ולר' יוחנן פסולה היא מן התורה:

אינה כן וכו'. כלומר דהא ל"ק דמיירי שלא נפסלה בהיסח הדעת אלא משמרה היא שלא תגע בטהרות אחרות וכלומר שלא תתערב באחרות שראויין לו לאכול וכיון שכן ממילא נשמרת היא שלא יגע בה דבר המטמאה מן התורה ואכתי בחזקת טהורה היא ובעינה ואין לטמאה ביד ולשורפה עם הטמאה:

התיב ר' יצחק בריה דר' חייה ברובה. כצ"ל:

הגע עצמך שהיא נתונה ע"ג גחלים. לשורפה וכבר אינה משמרה אם אכתי אסור ליתן בצידה הטמאה ולשרוף שתיהן כאחת וא"ל לכשיתננה כלומר דבכה"ג לא אמרינן שכבר נתנה ע"ג גחלים אלא דאנן לכתחלה קאמרינן שאסור ליתן את שניהן כאחת ולשורפן:

אתון אמרין ר"ש יודה לר' יהושע אפילו ר' יהושע לית הוא ר' יהושע. כלומר דמקשי ליה בהא דאמרו לעיל דר"ש דבכורות אפשר דמודה הוא לר' יהושע דתרומות וקאמריתו דאין תימר כך דמודה הוא לר' יהושע קשיא הא דתנינן הכא מודין ר"א ור' יהושע וכו' כדלעיל ומה אית לך לאהדורי אליבא דר"ש שפיר טפי הוה לך למירמי אליבא דר' יהושע גופיה דאפי' ר' יהושע גופיה דהכא לית הוא ר' יהושע דתרומות והוה לך למירמי דידיה אדידיה דהתם בתרומות קאמר דמכיון שתלך לאיבוד שרי לטמויי בידים והכא במתני' קאמר דשורפין זו לעצמה וזו לעצמה:

א"ל דר' יהושע אדר' יהושע גופיה לית לן למירמי אהדדי דודאי תנאין אינון אליבא דר' יהושע דתמן בתרומות ר"מ בשם דר' יהושע כדאוקימנא דחבית שניה כר"מ ואיהו ס"ל נמי הכא דשורפין טהורה עם הטמאה:

ברם הכא במתני' ר"ש בשם ר' יהושע הוא. כדקתני בתוספתא דלעיל דר"ש הוא דקאמר לה מודין ר"א ור' יהושע וכו' והלכך דר' יהושע אדר' יהושע ל"ק אבל לר"ש שפיר דייקינן אי אמרינן דמודה הוא לר' יהושע כדפרכינן לעיל ושנינן:

תמן תנינן. בפ"ה דבכורות וכדאיירינן לעיל בהאי עניינא:

אתייא דר' יודה כר"ג. דחבית הראשונה בתרומות והובאה לעיל דכמו דס"ל לר"ג אל יחדש בה דבר ה"נ ס"ל לר' יהודה בבכור דאע"ג דאזיל לאיבוד דמיית לא יקלקלנו ולא יתקננו ודרבנן דאמרי יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום דאסרי לקלקל בידים ואם יכול לתקנו בלא מום מותר כר"א דתרומות דקאמר אם היתה במקום התורפה יניחנה במקום המוצנע משום דאסור לגרום לה טומאה ומצניעה שלא תיטמא:

ודר"ש. דס"ל יקיז שמותר לגרום ואע"פ שממילח עושה בו מום ובלבד שלא יתכוין למום וזהו כר' יהושע דתוספתא לר"ש אליביה וכדגריס במתני' דהכא דתלויה וטמאה שורפין שתיהן כאחת והאי דמיא ממש לדינא דבכיר דכמו דהתם ספק הוא אם ימות או לו ומותר לו לגרום מום ובלבד שלא יתכוין ה"נ מותר לגרום טומאה לספק טמאה וג"כ אינו מתכוין הוא לטמאה אלא ממילא תיטמא כששורפה עם הטמאה:

תני. בברייתא בשם ר"ש דס"ל יקיז אע"פ שמתכוין לעשות בו מום והאי תנא אליבא דר"ש אתיא כר' יהושע אחריי וזהו כרבי יהושע דחבית שניה בתרומות דס"ל שאף מתכוין הוא לטמאה ביד הואיל ובלאו הכי הולכת לאיבוד וקרי ליה רבי יהושע אחרייא משום דתרי תנאי ואליבא דרבי יהושע כדקאמר לעיל ותנא דברייתא לר"ש כר"מ אליבא דר' יהושע בתרומות דכל היכא דאזלא לאיבוד שרי לטמוייה בידים ותנא דמתני' דבכורות לר"ש כתנא דתוספתא לר"ש אליבא דרבי יהושע:

אמר ר' בון וכו'. כלומר דלא תדחוק לאוקמי מתני' דבכורות והברייתא לר' שמעון אליבא דתנאי אלא תיפתר להאי ברייתא דלאו בבכור מיירי אלא בקדשים שהוא חייב באחריותן כגון דאמר הרי עלי וכר"ש כלומר דר"ש לטעמיה דס"ל בכל מקום קדשים שהוא חייב באחריותן הרי הן כשלו לכל הדינים כדאמר במרובה ובשאר מקומות ולפיכך אפילו מתכוין הוא לעשות מום שרי טעמא דר' יודה דאסור להקיז דכתיב לא תאכלני וגו' ודריש ליה להאי קרא אבכור דכתיב רק הדם לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים וכתיב בתריה לא תוכל לאכול בשעריך בכורות בקרך יצאנך וסבירא ליה דקרא קמא נמי בבכור משתעי לומר לך לא התרתי לך את דמו אלא בשפיכה ושתוכל לאכלו אבל לא להקיז דמו בעוד שהוא חי:

והכתיב אף בפסולי המוקדשין וכו'. ודרשי' להאי קרא דבפסול המוקדשין הכתוב מדבר כדכתי' אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וגו' והשתא מאי דרשת בהאי תשפכנו דכתי' בהו דלא מצית למימר למעוטי הקזה שהרי כבר נפסלו ואינו עובר על עשיית מום בהם:

ההיא להכשיר אית אמרית. ללמדנו איזה דם הוא מכשיר לקבל טומאה ואיזה אינו מכשיר ודרשינן תשפכנו כמים מה מים נשפכין ומכשירין אף דם נשפך הוא מכשיר פרט לדם קדשים שאינו מכשיר הזרעים:

ושניהן. ר"ש וחכמים מקרא אחד דרשו:

בשעה שאינו לרצון. כגון זה שאחזו דם וכבעל מום הוא וחכמים דרשו מדכתיב כל מום משמע אפילו הוא כבר מלא מומין אין אתה רשאי להטיל בו עוד מים אלא יניחנו כמות שהוא:

הדרן עלך אור י"ד

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף