קרבן העדה/סוטה/א/ב

קרבן העדה סוטה א ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' ודברה עמו. שלא במקום סתר עדיין מותרת לביתה לשמש עם בעלה:

כדי טומאה. כדי העראה:

אסורה לביתה. מספק כדמפרש בגמ' ג' טומאות וכו':

ואם מת. קודם שהשקה ואין לו בנים והיא זקוקה ליבם:

חולצ'. לינשא לשוק ולא מתיבמת ובגמ' יליף ליה:

גמ' ופריך סוף דבר עד שתדבר עמו. מדתנן כיצד הוא מקנא לה א"ל בפני שנים אל תדברי עם איש פלוני משמע דזהו הקינוי שאל תדברי ואם נסתרה ולא דיברה אין סתירתה כלום בתמיה הא בקרא כתיב ונסתרה והיא נטמאה משמע דבסתירה לחוד נאסרה:

ומשני דיברה אתי מימר לך. כלומר דיברה אתי לאשמועינן דבדיבור לחוד לא נאסרה אבל בסתירה לחוד נאסרה ותרתי קתני וה"ק אל תדברי ונסתרה או דברה אף על פי שעברה על קינויו אצל דיבור או אם דברה עמו אחר קינוי גמור דאל תסתרי עדיין מותרת לבעלה אבל עברה על קינויו אצל סתירה כגון שאמר לה אל תסתרי ונכנסה עמו לבית הסתר ושהתה כדי טומאה אסורה וכו':

לשון נקי היא מתני'. כלומר איבעית אימא אל תדברי דרישא כולל דיבור וסתירא דקרי ליחוד נמי בלשון דיבור וקאמר התנא דאם דברה עמו ממש אינו כלום אבל אם יחדה עמו ה"ל סתירה אחר קינוי ואסורה ותוס' (דף ה) פירשו דכולא חדא תירוצא הוא ופי' הראשון נ"ל:

מהו שיקנא לה משני בני אדם כאחת. מי אמרינן דלא שייך קינוי אלא בסתירה האסורה מן התורה דיחוד אסור מדאורייתא אבל באומר אל תסתרי עם שני בני אדם כאחד לא הוי קינוי כדתנן סוף קידושין אשה אחת מתיחדת עם שני אנשים או דלמא כיון דלכתחלה בעינן שיהו כשרים הוי קינוי:

מ"ד מקנא לה מאביה ומבנה. אף על גב דמותרת להתייחד עמהן כדאמרי' לעיל ה"ה בשנים הוי קינוי אע"ג דליכא איסור ביחוד שלהן:

ר"י בעי מקנא לה ממאה בני אדם או לא ומשני משני בני אדם לא קימבעיא ליה דס"ל דאף בשני בני אדם איכא איסור יחוד אלא דקמיבעי' ליה מהרבה בני אדם דודאי ליכא איסור יחוד מהו שיקנא לה ומאה דנקט לאו דוקא אלא גוזמא נקט:

הא זה אחר זה לא. אפי' לבית הכנסת הויא סתירה:

מ"מ יש רגלים לדבר. ר' מנא הוא דקאמר אע"ג דבבה"כ ליכא סתירה מעלייתא שרבים נכנסים בו מ"מ כיון שנכנסו בזה אחר זה יש רגלים לדבר שדעתם לעבירה:

לפלטיא בלילה הוי סתירה:

ה"ג למבואות האפילות ביום כן גי' תוס' בפ"ה:

אמ' לון. אמר להם סוטה מה היא לבעלה ספק או ודאי:

ה"ג אמרו לו ספק אמר להן מצינו שהיא אסורה לבעלה ומכאן אתה דן לשרץ מה כאן רה"י אף להלן רה"י ומה כאן שיש בו דעת לשאול אף להלן דבר שיש בו דעת לשאול מכאן אמרו דבר שיש בו דעת לשאול ברה"י ספקו טמא ברה"ר ספקו טהור מיליהון דרבנן וכו' כ"ה בתוספתא ובתוספות וה"פ כל ספק טומאה מסוטה ילפינן מה סוטה שיש בה דעת לשאול אם טהורה או טמאה היא ונסתרה ברה"י ספקה טמא ואסורה לבעלה עד שתשתה ה"ה כל הטמאות כלן ושרץ דתני לאו דוקא:

מיליהון דרבנן. הא דרבי יוחנן בסמוך פליג אהך ברייתא וסובר דלאו מסוטה יליף ספק טומאה ברה"י:

אין לה רצון. והרי היא כאנוסה ומותרת לבעלה:

והא תנינן. בפ"ג דטהרות:

הא. מדיוקא דמתני' שמעינן דיש בו דעת לשאול ספיקו טמא. וכן מפורש בתוספתא ומביאה הר"ש דקטן שיש בו דעת לשאול ספיקו טמא:

ברם הכא. אבל הכא בקטנה זו יש בה דעת לשאול א"נ בועלה יש בו דעת לשאול ואפ"ה מותרת מספק לר' יוחנן ש"מ דלאו מסוטה יליף:

מפני מה וכו'. תוספתא במס' טהרות ה"ג מצינו שהציבור עושין פסחיהן בטומאה וכו':

מה טומאה ידועה. השתא טומאה ודאית:

ק"ו ספק טומאה. דהספיקות כלן מדבריהם. הרמב"ם:

תמן תנינן. בכריתות פ"ב:

הכי גרסינן עשה בהן את המערה כגומר ובשפחה אינו חייב אלא על גמר ביאה כ"ה בכריתות וה"פ דבשפחה כתיב שכבת זרע שראויה להזריע:

וחייב על כל ביאה וביאה. בשאר עריות ובשפחה אינו מביא אלא קרבן אחד על ביאות הרבה:

שכבת זרע. דכתיב גבי שפחה חרופה עד שיפלוט הזרע:

ופריך הכא. גבי שפחה חרופה כתיב שכבת זרע והכא גבי סוטה נמי כתיב ושכב איש אותה שכבת זרע:

והכא את אמר כן. בסוטה אמרי' לקמן בסמוך דשיעורא כדי העראה:

ומשני שנייה היא. שאני הכא גבי סוטה דהתורה אמרה דבסתירה בעלמא היא טמאה. ופריך ליידא מילה. א"כ לאיזה דבר צורך כתיב גבי סוטה שכבת זרע:

ומשני לשיעורין. שתהא הסתירה כשיעור שישכב איש אותה שכבת זרע:

כדי הערייה. דהיינו נשיקת אבר באותו מקום:

כדי חזירת דקל. כדי שידחה הרוח את הענף והוא חוזר למקומו:

כדי מזיגת הכוס. למוזגו במים וסתם כוס רביעית:

כדי לשתותו. ולמזגו:

כדי גלגול ביצה. לצלות ביצה שתהא מגולגלת:

אע"פ שאין ראיה. גמורה לדבר דקרא לאו הושטת יד לסל כתיב ביה יש זכר ורמז קצת דהוקשה אשה זונה לככר לחם:

לאחר התרת סינר. לאחר שכבר הסירה בגד התחתון:

כל אחד ואחד. מן החכמים הללו בעצמו שיער כמה שהוא שוהה בהעראתו:

ופריך ובן עזאי. מי נשא מימיו דנימא בעצמו שיער הא אמר אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים:

ומשני אית דבעי מימר נתחמם. איכא דאמרי קרי לאונסו על ידי חום ושיער באותו חימום:

ומותרת בתרומה. אם אשת כהן היא:

שלש טומאות האמורות בפרשה היינו בתחלת הפרשה דאלו בכל הפרשה הרבה טומאות נאמרו והיינו ונסתרה והיא נטמאה וקנא את אשתו והיא נטמאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה:

ה"ג לתרומה וכי מה מצינו אשה שהיא מותרת לביתה ואסורה בתרומה. וה"פ למה לי קרא לאסרה בתרומה כיון דלא מצינו אשה שהיא מותרת לביתה ואסורה בתרומה ש"מ דהיתר ביתה גורם לה היתר תרומה א"כ ה"ה כשאסורה לביתה אסורה בתרומה:

ומשני למה לא. מצינו בת כהן וכו' ואסורה לאכול בתרומה דבי נשא כשמת בעלה ואין לה בנים ממנו דאי לאו דנאנסה היתה מותרת בתרומה כדכתיב ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל א"כ ה"ה סוטה ה"א שתהא אסורה לביתה ותאכל בתרומה:

לא מצינו וכו'. כלו' אלא פריך הכי לא מצינו אשה שהיא אסורה לביתה מחמת בעילת איסור ותהא מותרת בתרומה וסוטה שהיא אסורה לבעל מהיכא תיתי שתהא מותרת בתרומה:

א"ר אבין. אלא תריץ הכי דלא אצטריך קרא לאסרה בתרומה אלא לאסרה ליבם אם מת בעלה קודם שתשתה:

מתני' אמרה כן. מתני' נמי דייקא דסוטה אסורה ליבם:

מה את ש"מ. כלומר איך ילפינן מהך קרא פרט לאונסין:

מה תחת אישך. כשהיא נבעלת לבעלה הוא ברצון אף לבועל צריך שיהיה ברצון פרט לאונסין:

כן אסורה לבועל. שנאמר ונטמאה ונטמאה שני פעמים אחת לבעל ואחת לבועל:

כך היא אסורה לאחיו של בועל. לעולם:

יכול כשם שצרת סוטה אסורה לאחיו של בעל. דטומא' כתיב בה כעריות דכתיב בה ונסתרה והיא נטמאה ובעריות כתיב אל תטמאו בכל אלה:

כך תהא אסורה לאחיו של בועל. לעולם וכ"ש לבועל עצמו:

נישמעינ' מן הדא. תא שמע מברייתא השנוי' בתוספת' סוף מס' יבמות:

אסור בה. באשתו שנתייבמה כיון שנטמאה בבעילת אחיו:

ומותר בצרתה. אשתו השנייה:

אסור בה. באשתו שנתייבמה:

ומותר באשת אחיו. שהיתה לו מלבד היבמה ולא אמרינן דאשת אחיו כצרת סוטה היא דהא לא תפסי בה קידושין שהרי היתה אשת איש:

הדא אמרה. מדקאמר ומותר בצרתה ש"מ דצרת סוטה מותרת לאחיו של בועל דאל"כ יהא אסור באשתו שהרי אלו מת לאחר שחזר ואחיו קיים היה אחיו אסור בצרתה שהרי צרתה שנתייבמת לו באיסור אסור' לו מדאורייתא ופוטרת צרתה א"כ גם לדידיה תאסור כצרת סוטת אחיו של הבועל אלא ודאי דצרת סוטה מותרת לאחיו של הבועל:

אתייא. הא דתניא ומותר באשת אחיו:

כרבנן דתמן. כחכמים שבבבל דאמרו דרבנן ור"ע פליגי באשת אחיו א"כ הך ברייתא אתיא כרבנן דר"ע:

כל עריות שאמרו. שהן ערו' אין צריכות הימנו גט אם ניסת למי שהיה ערוה עליו:

חוץ מאשת איש. שניס' ע"פ ב"ד דאצרכוה חכמים גט משני כדתנן במתני' ר"פ האשה רבה:

אף אחות אשתו ואשת אחיו. שנשאן בטעות שסבר שמתה אשתו או שמת אחיו ואח"כ נודע לו שטעה צריכות הימנו גט שיאמרו בהיתירא נשאו ושלא היו ממש בקידושין הראשונים וכשיצאו בלא גט יאמרו אשת איש יוצאת בלא גט וכיון דמחששא זו מצרי' ר"ע גט א"כ אשת אחיו נמי תהא אסורה לו שיאמרו אחיו כדין נשאה וכיון שהיא הסוטה צריכה הימנו גט כדין אשת איש שנטמא' יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד אחת מתגרשת ואחת מתייבמת:

ברם כרבנן דהכא. והיינו ר' יוחנן דבסמוך דקאמר דבאשת אחיו אף רבנן מודו דצריכה גט קשיא ברייתא זו דלא כמאן:

משום הלכות אשת איש קנה בה. כיון שניסת לו בהיתר גמור החמירו בה כאלו היא אשתו והצריכו ממנו גט:

וערוה היא. א"כ לדבריך שדנו. בה כאלו היא אשתו של השני ה"ל כאלו נשא אחיו אשה שהיא ערוה לו שהרי היא אסור' לו כערוה אחרי שנטמאה וערוה פוטרת צרתה:

א"ר חיננא. לעול' אפי' כרבנן דהכא נמי אתי' והא דמותר באשת אחיו היינו טעמא דכי היכא דאמרי' בעלמא לענין ממון בה קנסו ולא ביורשי' ה"נ בה קנסו ולא קנסו באשת אחיו לענין מצות יבום:

אמר רבי חנניה ברי' דרבי הילל. ותדע דאתי' כרבנן דהכא דאי כרבנן דתמן אפי' בה יהא מותר דכיון דסברי שהיא יוצאת בלא גט מהשני מותרת לו דהא אנוסה היא א"ו דאתי' כרבנן דהכא וכיון דצריכ' גט אסורה לבעלה גזרה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה נמצא מחזיר גרושתו משניס':

צרת סוטה אסורה. דטומאה כתי' בה כעריות:

צרות גרושה. כלומר וצרות מחזיר גרושתו משניסת מותר' קס"ד דדוקא קאר"י צרת גרושתו אבל גרושה עצמה אסורה מק"ו השתא במותר לה דהיינו בעלה זה שמת שהיתה מותרת לו קודם שניסת להשני אסורה לו לאחר שניסת להשני באסור לה והיינו יבמה לא כ"ש אבל צרתה מותרת דלא אלים האי ק"ו למדחי צרה מיבום:

גרושה עצמה מותרת לביתה. כלו' ליבם. דלא אמרי' ק"ו במקום מצוה:

ופריך מהו פליג. מי פליג שמואל אר"י דלא קאמר אלא צרת גרושה משמע גרושה עצמה אסורה:

ומשני בגין וכו'. לעולם לא פליגי והא דאר"י צרת גרושה ולא אמר גרושה עצמה בשביל שהיו עוסקין בדיני צרות נקט צרת גרושה ולא הזכיר גרושה אבל באמת סובר דאף גרושה מותרת:

מריח ערוה נגעו בה. דסוטה דמיא לערוה לבעלה וליבם לפיכך החמירו בצרתה כבצרת ערוה:

מפני שכתוב בה טומאה בעריות. דכתיב בה ונסתרה והיא נטמאה ובעריות כתיב אל תטמאו בכל אלה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף