שיירי קרבן/סוטה/א/ב

שיירי קרבן סוטה א ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ר"י בעי מקנא לה ממאה בני אדם. כתב הכ"מ ריש הלכות סוטה בעי לשון רצון הוא ואבעל קאי והכי קאמר אם רצה מקנא לה ממאה בני אדם ע"כ. וקשה הא קיי"ל דשלשה בני אדם ה"ל רה"ר. ילפינן מסוטה דקרי סתירה ואינן אלא שנים היא והבועל וכמפורש בבבלי ר"פ שני נזירים וכיון דמקנא לה משנים בבת אחת הרי דאף בשלשה קרוי סתירה. וכן יש לתמוה אמ"ש הרמב"ם ריש הלכות סוטה וז"ל קנא לה על שנים כאחד ואמר לה אל תסתרי עם איש פליני ופלוני ונסתרה עם שניהן כא' ושהתה כדי טומאה וכו' הרי זה אסורה עד שתשתה ובפרק ט"ז מה' אבות הטומאות כתב וכשם שהסוטה ובועלה שני' כך ספק טומאה בשנים אבל אם היו שלשה ברה"י הרי ספק טומאתן שם טהור כר"ה ע"כ וצע"ג. ואהירושלמי גופיה ל"ק די"ל דר"י סובר דלא ילפינן ספק טומאה ברה"י מסוטה וכדבעינן למימר לקמן בסמוך לרבי יוחנן אבל אהרמב"ם קשה וכ"כ הרשב"א בחי' למסכת נדה ד"ה ע"א דסתירה לא הוי בשנים ועיין במ"ל בריש הלכות סוטה שחולק קצת אדברי הרשב"א אלו ע"ש:

א"ר מנא לא אמר וכו' עוד נ"ל לפרש דר"י בר' בון אמר דאם נכנס עמו לבה"כ בעוד שלא בא אדם לשם ה"ז סתירה וא"ר מנא דאם נכנסו בזה אחר זה לא הוי סתירה ור' אבין אמר אפי' בזא"ז הוי סתירה דאע"ג דאיכא למימר דמקרה הוא שנכנסו לב"ה להתפלל מ"מ הוי רגלי' לדבר ובתו' דף כח עב בד"ה מכאן וכו' משמע דמפרשים דמ"מ יש רגלים לדבר כשנכנסו לפלטיא וכו' ע"ש ולא נהירא דודאי סתירה היא כשנכנסו לחורב' ביום כדמשמע בבבלי ריש ברכות ע"ש ובכתובות דף י"ג:

מיליהון דרבנן פליגין וכו'. כתב הרמב"ם פ"ב מהלכות סוטה קטנה שהשיאה אביה אם זינתה ברצונה נאסרה על בעלה וכו' אבל הקטנה בת מיאון אין מקנין לה שאין לה רצון להיאסר על בעלה ואפי' היה כהן לא נאסרה עליו. וכתב הראב"ד לא ידעתי למה נאסרה על בעלה ישראל הלא אמרו פיתוי קטנה אונס הוא. והאריך הה"מ בפ"ג מהא"ב וכתב בסוף דבריו ואין לי בדין זה הכרע אלא שמצאתי בירושלמי בסוטה פ' היה מביא. סוטה קטנה אין אתה יכול דאר"ז בשם ר"י קטנה שזנתה אין לה רצון ליאסר על בעלה ע"כ ומעתה אנו צריכין ראיה לדברי רבינו ובקשתיה ולא מצאתיה עכ"ל. ותימא הרי מסוגיין מוכח דליתא לדר"י דהא אנן קיי"ל דכל ספק טומאה מסוטה ילפינן ודלא כר"י ודברי ר"י סלקו בקושיא. ש"מ למ"ד כל שיש בו דעת לשאול ספקו טמא אף לקטנה מקנין. ממילא שמעינן שאם זינתה ברצונה שנאסרה דאל"כ קינוי זו מה טיבה. והרמב"ם מוקי להאי דר"י בקטנה בת מיאון כדי לתרץ קושי' הש"ס לפיכך כתב דברי ר"י כלשונם. והרב בכ"מ מביא הך סוגי' דפרקין. ותמה אני שלא הרגיש במ"ש וא"ל שגירסא אחרת היתה לו שהרי תוס' פ' כשם מביאים דברי הירושלמי אלו שבסוגיין כפי הגירסא שלפנינו. ולשיטת הראב"ד י"ל דלא חש הש"ס לתרץ קושי' זו מתינוק היודע לשאול דספיקו טמא דכיון שאמר ר"י דפיתוי קטנה אונס כאין בה דעת לשאול היא. ומ"ש בקונטרס דהבועל יש בו דעת לשאול. י"ל דסובר דבעינן שיהא דעת לשאול בדבר שנולד בו הספק והיינו האשה. מיהו בטהרות לא משמע הכי וצ"ע. ועיין בבבלי דף כח בתו' בד"ה ברה"ר וכו' ומה שאמרנו לתרץ דעת ר"י הוא דר"י סובר כרשב"ג דגרסי' בתוספתא דטהרות ומביאה הרמב"ם בפ"ג דטהרות רשב"ג אומר מפני מה אמרו ספק טומאה ברה"י טמא וברה"ר טהור שאפשר לישאל ליחיד וא"א לישאל לרבים משמע דמסברא אמרינן כן ולא מסוטה יליף וצ"ע. ועי"ל דהרמב"ם איירי בקטנה שיש בה דעת לשאול הא דאמרינן פיתוי קטנה אונס הוא היינו בקטנה שאין בה דעת לשאול ועיין בהה"מ פ"ג מהא"ב ובמ"ל פי"א מהל' אישות שמקשי' הסוגיות אהדדי וכמ"ש ניחא הכל בס"ד ועיין מש"ל בפרקין בתו' בד"ה תורה וכו' ראיה מבוררת לדברי הרמב"ם:

מפני מה ספק טומאה וכו' כתבו תוס' במס' ע"ז דף ל"ז ע"ב בד"ה הא וכו' לאו דוקא מסוטה גמרינן דספק טומאה ברה"ר היכא דאיכא חזקת טהרה לא הוצרכו ללמוד מסוטה וכו' ולא גמרינן מסוטה אלא רה"י וכו' ע"ש ומסוגיין מוכח דאף ספק טומאה ברה"ר צריך קרא לטהרו וראיתי לתוספת לקמן פ"ה בד"ה שכן כתב טעם למה צריכין קרא לטהר ספק טומאה ברה"ר ע"ש. מיהו לשון הגמרא שם בע"ז דקאמר דספק טומאה ברה"ר הלכתא גמירי לה משמע דתרווייהו גמירי להו מסוטה צ"ל דלא ס"ל הך ק"ו דמייתי בסמוך מפסח דק"ו פריכא הוא וכמ"ש לקמן לכך קאמר דתרווייהו הלכתא נינהו גם משמע דאף ר' יוחנן סבר דספק טומאה מסוטה גמרי ע"ש וצ"ע:

ק"ו ספק טומאה. פירשתי בקונטרס דהספיקות כלן מדבריהם וכן כתב הרמב"ם פט"ז מהאה"ט. ונראה שהוכרח לומר כן משום דקשיא ליה הא בפסח לא הותר לציבור אלא טומאת מת ומנ"ל שאר ספק טומאות ברה"ר שטהורות לכך קאמר דהספיקות מדבריהם וכיון שהתירה התורה בצבור ודאי טומאת מת יש לנו לדון ולהקל בספק שהוא מדרבנן אפי' בשאר טומאות:

לשיעורין וקשה הא לקמן בסמוך אמרינן דהשיעור הוא כדי הערייה ואיך ניליף משכבת זרע שיעור היפך המשמעות שהוא עד שיפלוט. ובבבלי פרק ארוסה (דף כו ע"ב) דרש משכבת זרע פרט לשקינא לה דרך איברים ע"ש. ודברי תוס' שם בד"ה אלא למ"ד וכו' ותימא וכו' ע"ש צ"ע דכיון דכתיב בסוטה ונסתרה בסתירה כל דהו נאסרה ודאי אין להקל גבה משאר עריות לכך פריך הש"ס שפיר הניחא וכו' אלא למ"ד העראה זו נשיקה מא"ל כלומר ונסתרה מאי אהני לן ועיין מ"ש ביבמות ר"פ הבע"י בתוספות:

שלש טומאות וכו'. רש"י פי' ר"פ כשם שתי פעמים. ונסתרה והיא נטמאה לאו ממנינה הוא דאיצטריך וכו' אלא וקינא את אשתו והיא נטמאה והיתה אם נטמאה אשר תשטה אשה תחת אישה והיא נטמאה ע"כ וקשה א"כ למה קחשי' ג' פעמים הרי הרבה פעמים כתיב בפ' והיא נטמאה וי"ל:

לא מצינו אשה שהיא אסורה לביתה ומותרת לאכול בתרומה. וקשה הרי אשת פצוע דכא וכרות שפכה לאחר שנבעלה בכשרות שאסורה לביתה ומותרת בתרומה כדתנן בפ' הערל וי"ל דה"ק לא מצינו שאסורה לביתה מחמת פסול שיש בה ומותרת בתרומה. ובהכי ניחא הא דכתבו תוס' בפרקין ד"ו ע"א בד"ה אשת כהן וכו' אבל יש לתמוה אמאי לא פריך הכא ישראל שנשא כשרה ונעשה פצוע דכא וכו' ע"ש שלא תי' כלום. ולפמ"ש ה"ק רבא התם אם נאסרה מחמת פסול שיש בה במותר לה באסור לה כ"ש דתיהני לה פסול שבה לאסרה:

יכול כשם וכו'. עיין ביבמות פ"י בתו' בד"ה יכול וכו' מ"ש שם עוד פי' אחר בסוגיין בשם בעל משנה למלך ומה שהשבתי על דבריו ולולא דמסתפינא היה נ"ל להגיה בברייתא ואח"כ בא בעלה וגירשה ומת אסור בה וכו'. וה"פ זה היבם השני ר"ל אחיהם השלישי אסור בה בסוטה שהרי היא גרושת אחיו ומותר בצרתה אשת אחיו שהיתה הסוטה נשואה לו ולא אמרי' דהויא כצרת סוטה או כיון שנאסרה עליו שעה אחת אסורה לעולם דכיון דגירשה אחיו בחייו מותרת צרתה ומותר באשת אחיו היינו אחיו השני שניסת לו הסוטה בטעות ולא אמרי' דהויא צרת סוטה כדפרשתי בקונט' ומעתה כל הסוגיא מבוארת אך הא קשיא לי שלא הביאו הפוסקים שסוטה אסורה לאחיו של הבועל וי"ל לפי מאי דמסיק דלרבנן דתמן מותר אפי' בה א"כ ה"ה סוטה מותר לאחיו של בועל דהא. ליתא להך ברייתא:

שמואל אמר גרושה עצמה מותרת לביתה בבבלי ביבמות דף יב מייתי ברייתא המחזיר גרושתו היא וצרתה חולצת ומסיק היא חולצת וצרתה חולצת או מתיבמת הך ברייתא קשיא לשמואל וי"ל דשמואל סובר כרבנן דר"י בן כיפר דמוקי אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה ולא כתיב טומאה במחזיר גרושתו כיון דאיעקר איעקר והך ברייתא דתנא במחזיר גרושתו חולצת אתיא כר"י בן כיפר וע"ש במהרש"א וא"ת לר"י בן כיפר אפי' חליצה לא תיבעי י"ל משום גזירה שיאמרו יבמה יוצאת בלא כלום לפ"ז לפי מאי דמסי' דר"י אוסר צרת סוטה משום דריח ערוה נגעו בה ש"מ דקסבר דטומאה במחזיר גרושתו כתיב ולא בסוטה ודאי פליג אשמואל וקסבר דסוטה גופה אסורה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף