קרבן העדה/מועד קטן/ג/א

קרבן העדה מועד קטן ג א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' הבא ממדינת הים במועד. שלא היה לו פנאי לגלח קודם המועד:

והיוצא מבית האסורין ומנודה. מפרש בגמ' והנזיר. שהשלים נזירותו במועד:

ה"ג והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו. אם חל שביעי במועד מותר בתספורת דכתיב וביוםהז'יגלח את כל שערו וגילוח דנתק לא קחשיב שאינו אלא דבר מועט שמגלח סביב הנתק:

מתני' ומי שנשאל לחכם. שנדר שלא לכבס בגדיו ונשאל לחכם במועד והתיר לו נדרו:

גמ' הא שאר כל בני אדם אסורין מ"ט. אע"ג דגילוח מלאכה הוא היה לנו להתירו לצורך המועד:

שלא יכנסו לרגל מנוולין. שיכוונו לגלח במועד שהם בטלים ממלאכה ויבואו י"ט ראשון של רגל כשהן מנוולין והיינו טעמא דאסרו כיבוס במועד:

תמן תנינן. בתענית פ"ב:

לשבתן. למשמרתן:

אסור לו לגלח. מפני שיצא שלא ברשות דאסור לילך מארץ לח"ל ואיירי ביוצא להרויח כגון אדם שיש לו נכסים הרבה:

אסור לפרש לים הגדול. שלשה ימים קודם לשבת אם הולך להרויח דלא הוה כמפרש לדבר מצוה כמי שהולך למזונות:

מעתה. בניחותא מהכא שמעינן דכהן שיצא לח"ל ובא ברגל אסור לו לגלח לכ"ע אפי' לרבנן:

מהו לצאת לצור. שהוא ח"ל:

לעשות דבר מצוה. דכהן אסור לצאת לח"ל דגזרו טומאה על ארץ העמים:

אחיו של זה. כלומר אחיו של כהן יצא לח"ל ומת שם בלא בנים:

ואת מבקש לעשות כיוצא בו. בתמיה הלא תענש ואע"ג דמצוה לחלוץ מ"מ תבא היא אצלו דזקני עירו כתיב ולא עירה:

אית וכו'. כמו איכא דאמרי:

הניח חיק אמו. והיא א"י:

וחיבק חיק נכריה. ח"ל:

כתוב לי. איגרת אחד שיכבדו אותי בכל מקום ואצא לפרנסתי לחוצה לארץ:

אני הולך אצל אבותיך. כלומר שימות ויאמרו לו בן אחד הנחמד שהיה לנו איך התרת לו שיצא לח"ל ומה אשיב לשואלי דבר לכן לא אהיה מתיר לך:

אבל אם היה חבוש אצל ישראל לא. שאינו אנוס שיניחוהו לגלח בבית האסורין והיה לו לגלח מעי"ט:

אתא מימר לך. כלומר הדר אמרו:

ואפי' חבוש אצל ישראל. נמי שרי שאין נוח לו לאדם לגלח בבית האסורין אע"פ שרשאי:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן. יגלח. קודם הרגל:

אל יגלח ברגל. דלאו אנוס הוא שהיה לו לפייס בעל דינו כדי שיתירו לו:

נזיפה. גערה:

ר' הוה מכבד לבר אלעשא. חתנו שהיה עשיר גדול ולא היה ת"ח:

א"ל בר קפרא לבר אלעשא הכל שואלין לר' ואתה שמכובד אתה בעיני ר' למה אין אתה שואל ממנו:

א"ל שאול. כמו שאל:

משמים נשקפה. נראה דעל נשמת אדם קאי שהיא משמים:

מפחדת כל בעלי כנפים. שכולן נתונין תחת ממשלת בני אדם:

ראוהו נערים ונחבאו. שאין עושין צרכי נשמתם:

הנס. מעבירות:

יאמר הו הו. לשון שמחה:

הפך ר'. עצמו וראה לבר קפרא שהוא מצחק על חידה זו:

א"ר לבר קפרא איני מכירך זקן. שלא יתמנה זקן מוסמך בימיו:

וידע. בר קפרא שלא יתמנה בימיו שבודאי יתקיימו דברי ר':

בקשו לנדות לר"מ. על שחלק על החכמים בדבר הלכה:

את מי מנדין. דקי"ל אין מנדין בפרהסיא לנשיא או אב"ד או חכם ור"מ חכם כדאיתא סוף הוריות:

ועל מה 'ז יו יוי ייי מנדין. אותו בפרהסיא דהיינו שעשה כירבעם בן נבט וחביריו שחטא והחטיא את הרבים:

ועל כמה דברים מנדין. דעל כ"ד דברים מנדין:

ביקשו לנדות את ר"ל. בן הורקנוס על שחלק עם רוב החכמים בדבר הלכה:

אמרו. מי ילך וידיענו שלא יענשנו:

אר"ע. אני אלך שהיה תלמידו וחביב עליו ביותר וידע שלא יענישנו ויקבל פיוסים ממנו:

נסתיה. לקחו ר' לעזר לר"ע ויצא עמו לחוץ וראו אילן חרוב עומד:

אמר ר"ל חרוב חרוב אם הלכה כדבריהם תיעקר ממקומך ולא נעקר החרוב חזר ואמר אם הלכה כדברי תיעקר ונעקר חזר ואמר אם הלכה כדבריהם תחזור למקומך ולא חזר ואם הלכה כדברי תחזור למקומך וחזר:

כל השבח הזה. והניסים האלה נעשו אפילו הכי אין הלכה כר' ליעזר:

אר"ח. לכך אין הלכה כר"ל דמשניתנה התורה לכך ניתנה שהלכה כאשר יסכימו רוב החכמים שבדור:

ופריך ולית ר"א ידע. האי קרא דכתיב אחרי רבים להטות ולמה חלק עליהם ועשה מעשה כדבריו עד שנידוהו:

ומשני לא הקפיד ר"א אלא ע"י שטהרותיו שטיהר שנגעו בתנו' שנחלקו בה כדמסיק שרפו בפניו וחשב ר"א שמעשיהם שלא לש"ש רק להכעיסו שהיה להם לחוש לכבודו שהוא זקן ולשרפו שלא בפניו לכך לא חשש למנינם:

תמן תנינן. כלים פ"ה:

חיתכו חוליות. תנור העשוי חוליות מצרפו בכבשן כדרך כלי חרש אם צירף החוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא:

ר"א מטהר. שאין זה כלי חרס אלא בניין כעין כלי גללים וכלי אדמה שאין מקבלין טומאה:

וחכמים מטמאין. דאזלי בתר חוליות ותנורים שלהם היו עשויין כעין קדרו' גדולו' ופיו למעלה וצרפו בכבשן כשאר קדרו' ומושיבין אותו על הארץ או על הדף ומדבק טפילת טיט סביב על כל התנור לעשותו עב שיקלוט ויחזיק חומו:

אר"י חכך גדול. כלומר לכך נקרא חכיניי מלשון חכך ופירושו מכה גדולה נעשה באותו היום:

ואפי' חטה אחת. שראה חצי' אותו המחצית נשדף וחצי השני לא נשדף:

והיו עמודי בית המדרש. מתרפים ונוטים ליפול מפני שנתן בהם ר"א עיניו א"נ לכבוד ר"א לפי שנעשה בו דבר גדול כזה:

אם חבירים. תלמידי חכמי' מתווכחים מה איכפת לכותלים בזה:

לא בשמים היא. כבר ניתנה התורה מן השמים ואין משגיחין בכל האותות לבטל דבר אחד מן התורה:

שונה אני כדבריו. מזכיר אני דבריו במשנה משמו ולא איכפת לי במה שנידו אותו:

אלא. דתנאים אחרים מחלפין שמו ואינן מזכירין אותו כ"כ בי"מ ול"נ דר' סובר לאחר שיצאה בת קול הלכתא בהא כר"א והיה סותם במשנתו כר"א אלא דתניא מחלפין בהיפך דברי חכמים לר' אליעזר ודברי ר"א לחכמי' לכך שנה אותו בלשון מחלוקת:

חד זמן וכו'. פעם אחת היה ר"א עובר בשוק וראה אשה אחת מכבדת ביתה וזרקה האשפה ונפל על ראשו:

אמר. כמדומה שהיום יקרבו אותי חבירי דכתיב מאשפות וגו' כלומר שהגיע להיות אשפה שזורקין עליו הזבל:

אילולא. שלא החרמתי אדם מעולם הייתי מחרים לאיש הזה:

אית סגין וכו'. יש הרבה מהן. מן כ"ד דברים שהן מפוזרין במשניות:

תמן תנינן. תענית פרק ג':

שלח לו שמעון בן שטח. לחוני המעגל שנשבע שאינו זז עד שירדו גשמים:

כשם שנגזרה בימי אליהו. שמפתח הגשמים ביד אליהו:

לידי חילול השם. שאליהו נשבע חי ה' אם יהיו השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי ואתה נשבעת שאין אתה זז עד שירדו גשמים:

תמן תנינן. ר"ה פ"ק:

לא נמצאת וכו'. כלומר ותני עלה לא נמצאת מעכב אתה את הרבים מלעשות מצוה אע"פ שאין צורך בהם מכל מקום הם מתכוונים לעשות מצוה ומעלין עליהן כאילו עשאו:

מקולסים. צלויים כשהן שלימים ותולין כרעיהם וקרסוליהם וקרביהם סביבותן בשפוד ועל שם כך קוראו מקולס שהוא לשון מזויין כדמתרגם וכובע נחושת על ראשו וקולסא דנחשא:

בלילי פסחים. זכר לפסח שצולהו שלם שנאמר ראשו על כרעיו ועל קרבו כלומר עם כרעיו ועם קרבו:

אילולי שאת תודוס לא היינו מנדין אותך. בתמיה שהרי קרוב הוא להאכיל ישראל קדשים בחוץ שהרואה סבר שהקדישו לשם פסח:

ומהו תודוס. ולמה חסו על כבודו ולא נידוהו:

דהוה. נותן לחכמים פרנס':

תמן תנינן. בעדיות פ"ה:

אלעזר בן חנוך שפקפק וזלזל בנטילת ידים:

תמן תנינן. בעדיות פ"ה:

דכמה השקוהו. שנידוהו לעקביא לפי שאמר על שמעיה ואבטליון דוגמא השקוהו מי המרים:

דכוותה. שהם היו בני גרים השקוהו לגיורת דכוותם ומנדין על כבוד הרב:

וסקלו ב"ד ארונו. הניחו אבן על ארונו. אפי' לאחר מיתה. שכבר מתו שמעיה ואבטליון:

הוון מרחקין ומקרבין. היו מנדין ומקרבין אותן מיד אם החזיר בו:

א"ל רבי אילא. וכי השתא מרחקין והשתא מקרבין הא קי"ל אין נידוי פחות מל' יום:

חזרו ונמנו. החכמים לכשיחזור המנודה שיהו מקרבין אותו מיד שלא להרבות מחלוקות בישראל ויפה עושין בזמנינו כתקנ' האחרונה והראב"ד פי' בענין אחר המנודה כרב שנידוהו לכבודו:

ואפי' חבר שנידה. מניין שנידוייו נידוי:

נישמעינה מן הדא. תא שמע:

חדא אמהא שפחה אחת של איש ששמשו בר פטא היתה עוברת לפני בית הכנסת ראתה מקרי דרדקי א' שהיה מכה לתינוק יותר מדאי:

א"ל. יהא האיש הזה מוחרם שמכה אדם מישראל ללא צורך:

א"ל צריך את. לחוש על עצמך ולנהוג נידוי ש"מ מי שחייב נידוי אפי' כל אדם יכול לנדותו:

רשב"ל הוה. שומר תאינים במקום א' ששמו ברברית:

אתון. גזלנים וגנבו מהנהו תאינים בלילה ובסוף הרגיש בהן רשב"ל מי הם הגנבים:

א"ל. ליהוו האנשים אלו בחרם:

אמרין ליה. יהא האי גברא בחרם שנידה אותן שלא כדין:

חש. רשב"ל על עצמו ונהג נידוי ואמר שהדין עמהם אם ממון חייבין לי לשלם מה שגנבו:

דלמא נפשין. בתמי' וכי נפשות חייבין לי דהיינו נידוי:

נפק. רשב"ל ורץ אחריהן א"ל התירו לי החרם שהחרמתם אותי:

אמרין ליה. התר אתה החרם שחרמת אותנו ומחול לנו על מה שלקחנו מאתך אף אנו נתיר לך:

מי מתיר. אם לא היה מוצא ר' שמעון בן לקיש אותם שנידו אותו מי היה מתיר לו נידויו:

ומשני לא כן תני וכו'. ואמר רבי יהושע בן לוי לא אמרן אלא שאין שם נשיא אבל יש שם נשיא הנשיא מתיר ה"נ היה יכול רשב"ל להתיר נידויו ע"י הנשיא:

ומשני וקמת. נוקים להא דאמר ר' בא דאיירי בשלא חזר בו המנדה מעבירה שנידוהו עליו לפיכך לא היה ביכולת הנשיא להתירו אבל אותן שנידוהו תחילה יכולים להתיר לו אפילו בשלא חזר בו שעל דעתם נתנדה:

זקן. שאירע בו דבר שראוי לנידוי:

הכבד. בלשון הזה אומרים לו עשה עצמך כאדם שכבד עליו ראשו ושב בביתך. ל"א התכבד כבודך שתשב בביתך:

נוהגין בו. כבוד כקדושת הארון שעשה משה ששברי הלוחות היו מונחים בו:

זקן שנידו לצורך עצמו. כדי שיפייס ממנו ויתן לו ממון או יעשה לו רצונו בדבר מה אפילו כהלכה שאח"כ פגע בכבודו אפ"ה אין נידויו נידוי:

ביומוי דרבי ירמיה. אתא צרה על טבריא והיו צריכין ממון לפייס האויבים:

שלח. ר"י ורצה מנורת כסף מר"י ברבי בון:

שלח. ר"י וא"ל לר' ירמיה עדיין לא שב מרעתו לתבוע ממון מן החכמים:

וביקש. רבי יעקב לנדות ר' ירמיה:

אא"כ עשה כירבעם בן נבט. ואיך אתה רוצה לנדות את רבי ירמיה על שתבע ממון ממך:

א"ל. רבי יעקב הא עקביה לא אמר אלא דוגמא השקוה ונידו אותו וכי עשה בזה כירבעם אלא שמעינן דכל העובר על דברי חכמים אפילו זקן מנדין אותו:

ונדון אילין לאילין. והיה רבי יעקב מנדה לרבי ירמיה ורבי ירמיה לרבי יעקב על שנידוהו שלא כדין:

וחשון וכו'. וחשו זה על חרם של זה:

וצרכון. והצריכו שיתירו זה את זה הנידוי:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן:

לא יגלח ברגל. שהרי היה יכול לגלח קודם הרגל כשאר כל אדם:

אל יגלח ברגל. דלאו אנוס הוא דהיה לו לשאול על נדרו קודם הרגל:

ולא מצאו החכמים פתח לנדרו אלא ברגל:

ואית דאמרין. ויש אומר ר' שמעון בן אלעזר היה אותו הזקן שבא מגליל:

והוה. נוטלו לר"ש בר' ממקום זה והושיבו במקום אחר והי' נושא ונותן עמו בענין הנדר וכן עשה כמה פעמים עד שהושיבו בתוך השמש והתחיל לפלא כליו מרוב חום השמש:

אמרון ליה. לרבי שמעון בר' אילו היית יודע שהזקן הזה יעשה לך כן היית נודר ואמר לא והתירו ליה:

וליה אמרין. ולזקן היו אומרים מניין לך דבר זה לעשות כן:

בברחו שנים. כלומר כשברח פעם שנית דשני פעמים ברח אחת מפני שהוציא אחות אשתו מקובה של זונות ושנית מפני אשתו שפיתה אותה א' מן התלמידים:

כל אלו שאמרו. במתני' שמגלחין במועד מותרין לגלח בתוך שלשים של אבל כגון שבא ממדינת הים ומצא אבילות בתוך ביתו מותר לגלח לאחר שנהג שבעה:

מ"ד מותר בשיש שם רגל. כגון שבא רגל בתוך שלשים של אבל ובא ממדינת הים וקמ"ל אף על גב דהוא אבל מותר לכבוד הרגל:

ה"ג מתני' מסייעא לדר' חסדא. הרי שתכפוהו אביליו. כגון שמת לו מת ובתוך ל' מת לו מת אחר:

מיקל. שערותיו בסכין ובמספרת והוא חתיכה אחת ממספרים:

אבל לא במספרים. שהיא נוטלת כל שערותיו:

ויעשה וכו'. כלו' ואס"ד דאונס מותר לגלח באבל ליהוי אבל השני לגבי הראשון כמו אונס דמדינת הים ויגלח אפי' במספרים:

הוי. הרי מוכח דלא התירוהו לאבל לגלח אפי' אם הי' אנוס אלא מפני כבוד הרגל:

ניחא בתוך ז'. כלומר מנ"ל לסייעא לדרבי חנניה דלמא ברייתא דתכפוהו אביליו איירי בתוך ז' מיקל והא דתנן דאונס מהני לגלח ממש איירי בתוך שלשים כמפורש בהך ברייתא:

התיב רבי חנניה וכו'. לסיועא לרב שמואל:

והא תני. לקמן בפרקין:

אלו דברים שאבל אסור בהן כל שבעה. וקחשיב שאסור לספר וקשיא למה לי למתני איסור תספורת השתא בתוך שלשים אסור בתספורת בתוך שבעה לא כל שכן:

לא איתאמרה. תספורת בשבעה אלא ללמד שיש חילוק בין תספורת דז' לשלשים והיינו דתכפוהו אביליו בשבעה מיקל בסכין ובשלשים מותר במספרים:

ופריך הדא אמרה שהוא מותר. באונס דאל"כ ל"ל למתני תספורת וקשיא למאן דתני לעיל דאנוס אפי' בתוך שלשים אסור:

מאן דאמר אסור כדרכו במספרים. ומוקי לברייתא דתכפוהו אביליו בתוך שלשים והיינו דאיכא בין שבעה ושלשים ולעולם אפילו אנוס אסור כדרכו:

שפם. לגלח השערות שעל השפה והיינו מה שלמעלה מן הפה כנגד פתיחת כל הפה:

ונטילת צפרנים. איכא תנא דתני ברגל מותר ובאבל אסור:

ה"ג מ"ד באבל מותר בשיש שם רגל ובאבל אסור בשאין שם רגל מאן דאמר ברגל אסור בשיש שם הערמה וברגל מותר בשאין שם הערמה. וה"פ באבל מותר כשיש רגל דמפני כבוד הרגל התירו לו אפי' בימי אבלו:

בשיש שם הערמה. שהיה יכול לגלח קודם הרגל והמתין עד הרגל:

ובלבד בנוטות. שהשערות נוטות ויוצאות ומעכבות האכילה ושתיה:

זוג. ת"ח באו לפני רבי ושאלו ממנו אם מותר לגלח שפה וליטול צפרנים בימי אבילות:

מעמתן. היינו מחמתן:

מידד. שם מקום:

דמכת אחתיה. מתה אחותו:

והוה. יושב ונוטל צפרניו עלה לגבי ר' לעזר ולא כיסה אותן שלא הי' ירא ממנו שילמוד מזה לזלזל באבילות:

א"ל. לפני ר"ל לא כסית אותן ומלפני אתה מכסה אותן:

א"ל ומה. אתה סובר שאתה חביב עלי כר' לעזר בתמיה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף