צל"ח/פסחים/ט/א
משנה אין חוששין וכו' דא"כ מחצר לחצר וכו'. יש לדקדק לאביי לקמן דמוקי משנתינו בי"ג דשכיחא ריפתא אבל בי"ד חיישינן קשה א"כ מחצר לחצר נמי ומה הועילה הבדיקה בליל י"ד ושמא בי"ד גיררה חולדה מחצר אחרת לכאן ונראה דלא קאמר אביי דבי"ד משיירי אלא אם לוקחת מבית בדוק שאז רואה החולדה דלא שכיח כאן ריפתא ומשיירה אבל אם לוקחת מבית שאינו בדוק אז אין חילוק בין י"ד לי"ג כיון שהבית הזה אינו בדוק עדיין שכיח ביה רפתא ולא משיירה ומעתה ליכא למיחש לגרירת חולדה אפילו בי"ד שמהיכן תיגרר אם מבית שאינו בדוק הרי הוא לחולדה כמו י"ג ובמבית בדוק ליכא למיחש שהרי כל אח' אחר הבדיקה מניח מה שמשייר בצנעא במקום שלא תוכל עכבר למשקל והתוס' לקמן עמוד ב' בד"ה ולא חיישינן והמרש"א בריש הסוגיא דרך אחרת להם בזה והוא קצת דחוק ובדברי הגמרא יתבאר יותר:
טעמא דלא חזינא דשקל וכו'. עיין מהרש"א שהקשה בלא דיוקא דהא חזינא היה לו להקשות אגופא דמשנתינו דתני הטעם משום אין לדבר סוף ותיפוק ליה דבלא"ה אמרינן אכלתיה וכתב המהרש"א דבאמת מבית לבית ומחצר וכו' וכ"ש מעיר לעיר לא חיישינן אפילו חזינן דשקל ואהא קאי הטעם דאין לדבר סוף וכתב שלמד דברים הללו מדברי התוספת לקמן בד"ה ולא חיישינן ע"ש.
ודבריו תמוהים בעיני שזה פשוט שאין שום חילוק דין בין ממקום למקום ובין מעיר לעיר שהרי משנתינו אמרה שאין חוששין ממקום למקום ומבית לבית אף שלזה יש סוף שיכול להעמיד כל בני ביתו לבדוק כל החדרים וכל מקומות כאחד משום שאם באת לחוש לגרירה צריך אתה לחוש גם מעיר וכו' ושם בודאי אי אפשר לחוש שהרי אין לדבר סוף ולכך לא חששו חכמים לדבר זה כלל אפילו יש לדבר סוף וזה הפירוש הפשוט במשנה.
ואי ס"ד כדברי מהרש"א שיש חילוק בין מעיר לעיר לממקום למקום בחזינא דשקיל משום דכאן יש לדבר סוף וכאן אין לדבר סוף א"כ גם בלא חזינא איך קאמר התנא טעם שאין חוששין משום דא"כ מעיר וכו' ואין לדבר סוף ודלמא היכי שאין לדבר סוף אין חוששין והיכי שיש סוף חוששין אפי' לא חזינן אלא ודאי שהתנא כללא כייל ואין לחלק כלל בין יש סוף לאין סוף וכיון שאי אפשר לחוש מעיר לעיר לכך אין חוששין אפילו ממקום למקום וכונת התוס' לקמן אין כוונתן לחלק לדינא אליבא דאמת בין מעיר וכו' ממקום למקום רק כוונתן על דברי המקשה שהקשה ומי אמרינן אין חוששין ועל משנתינו הקשה וכתבו התוספת שגם המקשה אין כוונתו לומר שניחוש מעיר לעיר דזה אי אפשר אבל כוונתו שמשנתינו למדה אפשר משאי אפשר ובא לסתור דלא נילף אפשר משאי אפשר וממקום למקום ניחוש וכל זה קושיית המקשן אבל לדינא כפי המבואר במשנה דידן אי אפשר לומר שום חילוק בין ער למקום והיכא דחזינא דשקיל לעולם חיישינן.
אבל גם בזה לא כיון המהרש"א שפיר דלא מקרי חזינן דשקל אלא נכנס בפנינו לחדר וחדר הזה מקרי חזינן דשקל ומה לנו אם בא העכבר מחצר או מעיר או ממדינה רחוקה כיון שבא לפנינו לכאן וכן פי' רש"י בריש שמעתין אבל אם לא בא העכבר לחדר לפנינו אף דחזינא דשקל במקום אחר יש ספק ספיקא ואם כן נשאר קושיית מהרש"א לרבה למה לי משום אין לדבר סוף תיפוק ליה דהוה כמו מדורת הכותים:
וגוף קושיית מהרש"א נלע"ד לתרץ משום דגם במשנה דאהלות ג"כ איכא למימר הטעם משום אין לדבר סוף שלפי דעת המקשה שאין שום חילוק באהלות בין חזינא ללא חזינא א"כ תמיד ניחוש בכל מדורות אפילו של ישראל שמא חולדה וברדלס גררו נפל ממדורות הכותיים לשל ישראל ואין לדבר סוף ולכך לא חשו כלל לפי שסמכינן שאכלתו ומשום אין לדבר סוף סמכינן אאכילה וא"כ גם באהלות הטעם כמו במשנתינו שאין לדבר סוף לכך הקשה מדיוקא דחזינא דשקל דבמשנתינו מועיל הטעם אין לדבר סוף רק שלא ניחוש לגרירה ושם באהלות מועיל לומר אכלתיה אפי' חזינן דשקל:
בגמרא אמר רבא האי מאי וכו'. וקשה לרבא שאין חילוק בין לחם לבשר וא"כ עכ"פ כבר שמענו ממשנה דאהלות דהיכי דלא חזינן דשקל לא חיישינן וא"כ משנתינו מיותר לגמרי דתנינא חדא זימנא עכ"פ דספק מוציא מידי ספק ואולי לזה כיון רש"י בד"ה האי מאי וכו' אי נמי אורחא דמשייר וכו' וכוונתו שאין זה פשיטא לרבא דאורחא דמשיירא בבשרא אלא שבא לומר שגם אי אורחא דמשיירא אין כאן רומיא וסתירה אבל עכ"פ לא יכול התנא לסמוך על משנה דאהלות לחוד כי יש לטעות ששם הטעם משום לא משיירא דוודאי לא משיירא.
ולהיפך ודאי אין להקשות דלמה לי משנה דאהלות נילף ממשנתינו דספ' אכילה מוציא מידי ספק גרירא משום דאיכא למימר דוודאי אין חוששין לגרירה ולא משום ספק אכילה ועוד דכאן הוה דיעבד להצריך בדיקה ועוד שאין לדבר סוף אבל שם למה יכנס הכהן לכתחילה למדור הכותיים ועוד שיש לדבר סוף לבדוק המדור אבל משנתינו מיותר דנילף ממשנה דאהלות ואין לתרץ עפ"י מ"ש מהרש"א בתוס' בד"ה בכל מקום דטומאת מדורת הכותיים הוא דרבנן וא"כ אין למילף בדיקת חמץ שהוא דאורייתא דא"כ נסתר קושיית הגמרא לגמרי וכמו שהקשה המהרש"א באמת ואם נאמר דמשנתינו באמת לא איצטריך לגופה רק לדיוקא דחזינא דשקל חיישינן קשה זה מסיפא שמעינן דמה שמשייר יניחנו בצנעא שלא יצטרך בדיקה אחריו והיינו משום שמא יטול עכבר בפנינו או שמא יחסר לחמו כדמסקינן בסוף שמעתין לרבא ולרב מרי לכל חד כדאית ליה ואם כן משנתינו לא איצטריך כלל [אם לא שנחלק בין עכבר לחולדה כדברי בעל המאור ושם החשש שמא תטול העכבר בפנינו ועכבר ודאי משיירא ומשנתינו קמ"ל שגם בחולדה דלפעמים לא משיירא מ"מ אם חזינן דשקל צריך בדיקה ואף דרבא אמר בסוף שמעתין שמא תטול חולדה בפנינו היינו אחר שכבר שנינו במשנתינו דגם בחולדה דוקא בלא חזינא דשקל אבל אם חזינא דשקל חיישינן אם כן גם שם החשש אף בחולדה אבל אי לאו משנתינו באמת לא הוה מוקמינן משנה דלקמן משום חולדה רק משום עכבר] ונראה משום דבריש מכילתין במשנה אור לארבעה עשר בודקין וכו' נחלקו רש"י ותוספת דלרש"י הבדיקה היא שלא יעבור בבל יראה ולהתוס' הבדיקה משום דלמא אתי למיכל מיניה.
והנה זה פשוט שגם להתוספת הבדיקה משום בל יראה היכא דלא ביטל כמפורש בדבריהם כאן בשמעתין בד"ה כדי שתהא בהמתו עיין שם אלא כוונתן בריש מכילתן שהיה להם לחכמי המשנה לתקן הביטול ולא יתקנו בדיקה כלל ותירצו משום חשש דאתי למיכל הוצרכו לתקן בדיקה ואז באמת היכי דלא ביטל היא דאורייתא והנה זה יתכן בחמץ שלו אבל לגרירת חולדה מחצר אחרת או מעיר אחרת א"כ זה חמץ שאינו שלו ואין כאן איסור בל יראה וביתו אינו זוכה לו דאסורא לא ניחא ליה דלקני ואף שאור לי"ד אכתי קודם זמן איסור מ"מ כיון שבדק כבר ביתו גלי דעתיה דלא ניחא ליה בחמץ ועיין ברמב"ם פרק י"א מהלכות ברכות הלכה ט"ו.
ואמנם חשש דלמא אתי למיכל יש וזהו חששא דרבנן בודאי וא"כ במשנתינו כייל דרבנן ודאורייתא דממקום למקום והוא חמצו הוא איסור תורה ומחבר ומעיר הוא חשש דרבנן ובשניהם. דייקינן הא דחזינא דשקל חיישינן וזה לא שמענו ממשנה דלקמן דמה שמשייר יניחנו בצנעא ששם הוא החשש בחמץ שלו וכמו שכתב הר"ן שחמץ זה שגררה החולדה לא היה בכלל הביטול שהרי שייר אותו למאכלו ולכך היכא דחזינא דשקל חיישינן לאיסור בל יראה שהוא מן התורה ומשנתינו קמ"ל דיוקא דאפי' מחצר ומעיר אחרת היכי דחזינן דשקל והובא לכאן שהוא רק חששא דרבנן דלמא אתי למיכל אפ"ה לא סמכינן על ספק שמא אכלתו וצריך בדיקה.
ואין להקשות א"כ מוכח דגם באיסור דרבנן אין ספק מוציא מידי ודאי א"כ נשאר קושיית התוספת בד"ה כדי שתהא בהמתו אוכלת וכו' ונלע"ד לחלק דכאן אף שחששא דלמא אתי למיכל הוא רק חששא דרבנן מ"מ החשש שחששו הוא לאסור תורה שיאכל חמץ בפסח אבל התם שאסרו אכילת קבע הוא רק דרבנן לגמרי. ולקמן שהקשה ומי אמרינן אין חוששין שמא גיררה חולדה כוונתו על ממקום למקום שהיכא דלא חזינן דשקל אפי' ממקום למקום שהוא של תורה לא חיישינן והקשה ממשנה דלקמן שיניחנו בצינעא ומשל תורה לשל תורה הקשה:
ועפ"י מ"ש מתורץ קושיית מהרש"א בתוס' בד"ה כל מקום וכו' שהקשה כיון שמדורת הכותיים הוא רק מדרבנן איך הקשה על בדיקת חמץ שהוא מן התורה ולפי מה שכתבתי ניחא דמדורת הכותיים אף שהוא מדרבנן היינו החששא עצמה שמא יש כאן נפל הוא חששא דרבנן אבל מכל מקום לשל תורה חששו שאם יש כאן נפל הוא מטמא מן התורה והרי הוא ממש כמו חמץ מעיר לעיר ועל מעיר לעיר הקשה ממדורת הכותיים ומהרש"א לשיטתו דמעיר לעיר אפי' חזינא דשקל לא חיישינן וכבר דחיתי דבריו וממילא גם קושייתו כאן נדחית ובזה מתורץ קושיית הפני יושע שהקשה למה הוצרך להקשות אמשנתינו מדיוקא טעמא דלא חזינא וכו' היה לו להקשות אמשנה דלקמן ומה שמשייר יניחנו וכו' שעכ"פ החשש שמא תטול בפנינו וא"כ מפורש דהיכא דחזינא חיישינן והיה לו להקשות ממדורת הכותיים. ולפי מ"ש ניחא דממשנה דלקמן ליכא קושיא ששם הוא איסור תורה ממש שהחמץ הוא שלו ועובר בבל יראה ומדורת הכותיים הוא רק מדרבנן אבל ממשנתינו הקשה על מעיר לעיר ודוק:
ועוד נלע"ד דקושי' המהרש"א הנ"ל בלא"ה לא קשיא דהא דמדורת הכותיים הוא רק מדרבנן הוא אליבא דאמת דאיירי רק ספק הוה שם נפל אבל המקשה שהקשה הא חזינא דשקל וכו' א"כ היה סבור דמדורת הכותיים איירי בודאי חזינא שם נפל ובכי האי ודאי שהיא דאורייתא ובמסקנא הוא דמסיק אימר הוא וזה פשוט:
תוס' ד"ה אין חוששין. וא"ת והא מרישא שמעינן וכו'. והקשה חתני והיניק וחכים מוהר"ר יוסף נר"ו שהוא עתה הגאון המובהק רב ור"מ דק"ק פוזנא דלמא מתניתין דהכא איצטריך לדיוקא טעמא דלא חזינא וכו' הא חזינא דשקל חיישינן ולא אמרינן אכלתי' והשבתי לו דהא מסיפא שמעינן לה מהו שמשייר וכו' לפי אוקימתא דרבא שמא תבא עכבר ותטול בפנינו וא"כ שפיר הקשו התוס' דמשנתינו מיותר לגמרי וכמ"ש לעיל והנה הקשה אחד מהתלמידים על קושיית הגמרא טעמא דלא חזינא וכו' ואמאי נימא אכלתיה דלמא היכי דחזינא דשקל בעי בדיקה בככר גדול ונראה לענ"ד דודאי הדבר פשוט דספק ביאה עדיף מספק אכלתיה ואם איתא דבככר קטן אפי' חזינא דשקל לא בעי בדיקה דאמרי' אכלתיה א"כ אדתני במשנתינו אין חוששין שמא גיררה חולדה וכו' דהיינו ספק ביאה יותר מזה הוה ליה למתני רבותא היכי דחזינא דשקל דתולין שאכלתו ונדע בק"ו דהיכי דלא חזינא דשקל לא חיישינן כלל אפי' בככר גדול אלא ודאי מדלא אשכח רבותא להיתר רק היכא דלא חזינא דשקל מכלל דבחזינא ליכא היתר אפילו בככר קטן. ובזה מתורץ קושיית מהרש"א שהקשה למה ליה להמקשה להקשות מדיוקא והיה לו להקשות מגופא דמתניתין דלמה לי טעמא ואין לדבר סוף תיפוק ליה דאכלתיה ולפי מ"ש הוצרך לטעמא דאין לדבר סוף דא"כ ניחוש שמא נידה ה ככר גדול ומעתה לפי מה שכתבתי מוכח ממשנתינו דבחזינא דשקל צריך בדיקה אפי בככר קטן ולפי זה אצטמיד קושיית מתני לסתור קושיית התוס' דמשנתינו אצטרך לדיוקא דבקחזינא דשקל חוששין אפי' בככר קטן וזה לא שמענו מסיפא דמה שמשייר יניחנו בצנעא דשם הטעם דשמא תטול בפנינו ככר גדול ואפשר מדסתם ותני מה שמשייר משמע אפילו שייר ככר קטן יניחנו בצנעה: