מהר"ם חלאווה/פסחים/ט/א
אין חוששין שמא גררה חולדה מבי' לבית וממקום למקום א"כ אפי' מחצר לחצר ומעיר לעיר אין לדבר סוף. דא"כ היו צריכין כל ישראל לבדוק בשעה אחת. ועוד דאיכ' למיחש לבתי גוים ואין לדבר סוף. וא"ת והא מתני' קמייתא היא כל מקום שאין מכניסין בו חמץ א"צ בדיקה הכא נמי לאחר בדיקה אין מכניסין בו חמץ. א"ל דהוה אמינא דוקא אין רגילין להכניס שם חמץ אבל כל שרגילין העכברים מצויין שם ואע"ג דאין מכניסין השת' הן מביאין ממקום אחר כי שם יאכלו לחם קמ"ל:
טעמא דלא חזי הא חזי חיישינן. אין לפרש הא חזי דשקל חיישינן דא"כ אפי' מעיר לעיר ואין לדבר סוף אלא ה"פ הא חזי דעל לביתא חיישינן דלמא משיירא וצריכה בדיקה. והכי אית לן לפרושי על כרחין בכולה שמעתתין:
כל מקום שחזיר וחולדה מצויין שם א"צ בדיקה הא לאו הכי צריך בדיקה ואפי' לר' שמעון דאמר מתי עכו"ם אין מטמאין דישראל קרוין אדם ואין אומ"ה קרויין אדם וכתיב אדם כי ימות באוהל ה"מ אהל אבל טומאת מגע יש להן כדכתיב כל הורג נפש וכל הנוגע בחלל תתחטאו ועכשיו שהכהנים נכנסים לבתי עכו"ם ואין חוששין לנפלים אעפ"י שאין חולדה וחזיר שם היינו משום דתניא בתוספתא שלא גזרו אלא על מדורו' הגוים בחו"ל. והא דתנן במס' מקואות ארץ העמים טמאה מדורותיה ושביליה ומקואותיה טמאים היינו טומאה דרבנן שגזרו על ארץ העמים כדאיתא במס' שבת פ"ק בבשר לא משיירא בלחם משיירא. פי' בבשר ודאי לא משיירא בלחם אפשר דמשיירא אבל לאו ודאי משייר' קאמר דא"כ עד אימת מי איכא למימר לעולם אלא ודאי זמן אית ליה ואפי' תימא לא משיירא לאו כלל קאמר דלא אפשר. אלא לא משיירא לאחר גמר אכילה קאמר ומשייר' נמי אפשר דמשיירא לאחר גמר אכילה קאמר ואפשר דהוה לבתר איסוריה ושלא כדעת הרב בעל המאור ז"ל וכדבעי' למכתב. וא"ת ובבשר היכי אמרינן דדרך חולדה וחזיר לאוכלו והא אמרי' בפ' כיצד הרגל חזיר שאכל חתיכה של בשר משלם נזק שלם וילפי' מינה דאכילה על ידי הדחק שמה אכילה. אלמא על ידי הדחק היא. א"ל התם בבשר דאשונה אבל הכא בנפלים דרכיכי אורחיה הוא:
אמר ליה רבא בשלמא התם, כלומר אפילו תימא דבבשר נמי משיירא הא איכא תרי ספיקי וא"ת ומה בכך הא תנן כל מקום שאתה יכול להרבות ספיקות וספק ספיקות ברשוה"י ספקו טמא. א"ל ה"מ בספק נגע ס' לא נגע ואם תמצא לומר נגע שמא אין שם טומאה ודכותה. אבל ס"ס דטומאה ממש ספקו טהור. ודכותה נמי בהא דהטיל' נפל דבסמוך אבל הכא בחמץ ליכא אלא חדא ספיקא דאימר אכלתיה. וכי תימ' מ"מ הרי הבית בחזקת בדוק ואין ספק מוציא מידי ודאי הא ליתא דכיון דחזו דעל פיתא בההוא ביתא הא נפק ליה מחזקתי' וצריך בדיקה כל דמספקין בשייר וכי תימא מי דמי התם ספיקא דאורייתא והכא ספיקא דרבנן דבדיקת חמץ דוקא דרבנן. הא נמי ליתא דכל עיקר הבדיקה כי נתקנה על הספק נתקנה וכיון שיצא הבית מחזקת בדוק הדר לעיקרא דדינה דחיוב בדיקת חמץ וליכא לאוקמא בשלא בטל דא"כ לבטול ומה בכך ולא שיכ' כל האי פלוגתא בהאי פורתא (ח"י):
ואין ספק מוציא מידי ודאי והתניא חבר שמת. ה"פ ואין ספק הרגיל מוציא מידי ודאי כי האי דרגילו' הוא דחולדה כיון דאכלה לא משייר' וכי האי דרגיל הוא לעשר פירותיו מיד בשעת גמר מלאכה. והיינו דקא מייתי הני דחבר ובור ולא מייתי הנהו דפ"ק דחולין ודנדה ובפ' כל הצלמים מייתי הני דדכותה היא ובהא ניחא לי מאי דלא אהדר ליה אדמקשת לי חבר סייע לי מעם הארץ משום דמרגיל קא מקשה דאמר רב חנינא חוזאה חזקה על חבר וכו' בירושלמי מקשה והא אי אפשר שלא נטרפה דעתו שעה אחת סמוך למיתה. ופריך תפתר בשמת מתוך הישוב:
דאמר ר' הושיעא מערים אדם על תבואתו ומכניס' במוץ שלה. הא דר' הושיעא הלכה היא דבפ' אין עומדין אמרינן אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכ' פסוקה ומפרש התם כגון דר' הושעיא אלמא הלכה היא וה"נ אמרי' אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית. וקשיא לן דהא אמר ר' ינאי חטין ושעורין בגורן תלינהו רחמנא וא"ל דדין הטבל להתחייב במעשר כך הוא. לעולם אינו חייב עד שנגמרה מלאכתו לפי מה שהוא ענין ולאחר גמר מלאכה אסור אפי' באכיל' עראי עד שיעשר וגמר מלאכה דחטין ושעורין היינו מירוח ופי' שלאחר שדגנוהו עושין ממנו כרי ומישבין ומחליקין אותו מכל צדדיו ברחת וממרח דכל מקום לשון מחליק הוא. והא דר' ינאי אתא לאשמועינן שאם דגנו ולא מירחו והכניסו לבית דרך גגין וקרפיפות לעולם אינו מתחייב ואפי' מרחו אח"כ משום דמרוח בשעת דגון בעינן וגורן לאו דוקא אלא בשעת גורן קאמר ואורחא דמילתא נקט. וה"ה אם דגנו ומרחו בבית דחייב וההיא דאין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית היינו שאם דגנו ולא מרחו כמו שאמרנו והכניסו דרך פתח הבית חייב דראית פתח הבית קובעת כמו מירוח והא דמערים אדם אפי' הכניסו פתח הבית פטור דאכתי לא אידגן. מיהו אם נמלך ודגנו ועשה ממנו כרי ומרחו בראש גגו או בכל מקום חייב דהא איכא מירוח בשעת דיגון. וא"ת וחבר זה היאך יערים להפקיע מידי מעשר והא אמרינן חסידין הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשר ועכשיו מכניסין אותם אותם דרך גנים וקרפיפות כדי לפוטרן מן המעשר. א"ל דהתם בפירות דגונים ואם היה מכניסן דרך גנות וקרפיפות היה מפקינן לגמרי ואפי' ממרחן נמי לאחר כך כדאמרן אבל הכא במוץ דאכתי לא אדגן דאכתי מצי לאיתויינהו ליה חיוב דמדגן וממרח ואין כאן הפקעה אלא דהשתא חייש לבני ביתו דילמא אתו בה לידי תקלה ומכניסה במוץ לשעה ושפיר קא עביד. והיינו נמי דלא אמ' הכא אפשר דעייל לה דרך גנות וקרפיפות:
כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר וא"ת ומאי קא מייתי מהא לההיא דחבר דהתם קתני הרי הן בחזקת מתוקנין משמע אפי' לאדם והכא כדי שתהא בהמתו אוכלת דוקא בהמה. א"ל דמדאורייתא אפי' לאדם נמי אלא דמדרבנן אסרו אכילת קבע לאדם וכל אכילת בהמה עראי חשיב לה ומשו"ה מותר לה. ודוקא בהא דהכניסה במוץ גזרו משום דכיון דאפשר דאתיה לידי חיוב דאורייתא בדאידגן ואימרח גזרו אכילת קבע לאדם כדמעיקרא. אבל במצא מגורה מליא' פירות ליכא למגזר דכבר אדגין ותו לא אפשר דאתי' ליה חיוב דאורייתא הילכך למוצא דלא ידעינן אי מעשרי או לא גזר. והיינו ההיא דבפ"ק דביצה דתניא הכניס שבלין לעשות מהן עיסה אוכל מהן עראי ופטור למללן במלילות ר' מחייב ור' יוסי בר' יהודה פוטר ומדרבנן קאמר דאוכל מהן עראי דוקא אבל לא קבע אבל למללן במלילו' ר' מחייב מפני שדרכן לכך והוה ליה כנגמרה מלאכתן ובהא נמי ניחא ההיא דאמרי' במסכת מנחות כר' ישמעאל מרוח הגוי אינו פוטר מאי טעמא משום בעלי כיסין פי' עשירים שיקנו תבואתם לגוי למרחה כדי לפוטרה:
והא איפשר דעביד לה כר' הושעי' כלומר ומה הועילו חכמים בתקנתן שאם רצה להערים ולפוטרה הא יש לו מקום לעשות כן כר' הושעיא ואי אמרת דהא דר' הושיע' דוקא לבהמה ואפי' מדאורייתא מאי קושי' דמרוח הגוי עדיף ליה דשרי בין לאדם בין לבהמה אלא ש"מ דהא דר' הושעי' דוקא מדרבנן אסור אבל מדאוריית' אפי' לאדם שרי. ואע"ג דההיא דמרוח הגוי נמי דרבנן היא אפי"ה אי חיישת למערים ובא להפקיע הא עדיף ליה דבההיא דמרוח הגוי כיון דרבנן חייבוה לא מצי למפטר נפשיה דהא חזו לה דממרח לה גוי אבל במכניסה במוץ שלה או בעי למפטר נפשיה כגון דליכא איסורא דאורייתא מצי למימר דלבהמה קא מאכיל לה ומאן מוכח דהכא ודאי תקנתה לרמאי עבדינן והקשו בתוספות דהכא משמע דדוקא בשהכניסה במוץ דשריא אכילת בהמה הא כל שנתחייבה לאדם אסור לאכילה לבהמה עד שיעשר. והיכא אשכחן איסור הנאה בטבל דאכילה לבהמה נמי הנאה בעלמא היא. ותירצו דנפק' לן מדאמרינן בפרק במה מדליקין אין מדליקין בטבל טמא בחול ואין צריך לומר בשבת ואמרינן מ"ט אמר קרא ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה מקיש טמאה לטהורה מה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך כלומר אין לך בה הראוי ממנ' דהיינו אכילה אלא משעת הרמה ואילך אף טמאה אין לך בה הראוי לה דהיינו הדלקה אלא משעת הרמה ואילך וה"ה נמי לטבל טהור דהדר יליף טהור מטמא לענין הדלקה וכן פירש"י ז"ל שם וה"ה לשאר הנאות דהיינו להאכיל לבהמה. וה"נ משמע בפ"ק דחולין מ של ר' פנחס בן יאיר דאמר עניה זו הולכת לעשות רצון קונה ואתם מאכילים אותה טבלים. וליכא למימר דלפני' משורת הדין קא עבדה דהא מייתי' עלה הא דתנן הלוקח פירות מן השוק לאכילה חייב במעשר לזרע או לבהמה פטור מן המעשר ופריך דה"מ כשלקחן מתחילה לבהמה אבל לקחן מתחילה לאדם ונמלך עליהן לבהמה חייב לעשרן. אלמא דההיא בהמה כדינא קא עבדא:
אמר ר' יהודא מעשה בשפחתו של מוסק שהטילה נפל לבור. מוסק גרסי' ועל שם אומנתו קרי ליה לפירש"י ז"ל דגרסי' מציק שהיה מציק לחכמים מה לנו להזכיר אם צדיק אם רשע ועל כרחין אית לן למימר שהשפחה עצמה הפילה והטילה לבור דאי אמרת שהגביר' הפילה והשפחה נטלתו והטילתו לבור כבר ראתה אותו אם הוא ולד או רוח ואנן אסיקנא דלא ידע אי רוח הפיל' או נפל הפילה אלא ודאי השפחה הפילה ולא שזפתו עין ומינה דשפחה טמאה לידה והכי נמי משמע בפרק ר' אליעזר במסכת שבת גבי יש נימול לאחד ויש נימול לשמונה דאמרינן לא שנא הטבילה ואח"כ ילדה ולא שנא ילדה ואח"כ הטבילה ואע"ג דאין אמו טמאה לידה אלמ' הטבילה ואח"כ ילדה אמו טמאה לידה. ובת"כ נמי גרסי' אין לי אלא בנות ישראל גיורת ושפחה משוחררת מנין ת"ל אשה. ובמסכת כריתות נמי תניא וכן שפחה שהפיל' מביאה קרבן ונאכל דתניא א"ר יהודה מעשה בשפחתו וכו' כי הכא אלמא דהכא בשפחה עצמה עסקי' וטמאה לידה ואי קשיא לך דאמרי' בפ' הערל דתניא אין לי אלא בני ישראל גיורת ושפחה משוחררת מניין ת"ל אשה מדלא מייתי שאינה משוחררת משמע דשאינה משוחרר' אינה אשה. א"ל דשאני התם דלענין מיכל בתרומה קא מייתי לה ושאינה משוחררת ודאי מיכל אכלה דהא כתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו והא קנין כספו היא:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |