פני יהושע/פסחים/ט/א

פני יהושע פסחים ט א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

במשנה אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית וממקום למקום כו' נראה דבהך בבא קמייתא שפיר קתני לא זו אף זו דלא מיבעיא דלא חיישינן במבית לבית דלא שכיח כ"כ. ועוד דא"כ אין לדבר סוף כמ"ש התוספת לקמן ע"ב בד"ה ולא חיישינן. אלא אפילו ממקום למקום דמקום קרוב שכיח טפי. ועוד דיש לדבר סוף שיבדקו כמה בני אדם בשעה א' ממש כל הבית זה בזוית זה וזה בזוית אחר עד שרואין זה את זה וכיון שיש תקנה לדבר ס"ד דחיישינן קמ"ל דאפ"ה אין חוששין כלל לחולדה שאם באנו לחוש לכך אין לדבר סוף כלל דאם כן מחצר לחצר ומעיר לעיר נמי כן נ"ל לפי פירש"י ותוספות ומהרש"א ז"ל בההוא דממקום למקום. מיהו מלשון הירושלמי משמע להיפך דמבית לבית שייך חששא דחולדה טפי מהך דממקום למקום ע"ש. ובהאי חששא דמסיק מעיר לעיר אין לדבר סוף מסיים בירושלמי יכולין הן כל ישראל לבדוק חמצן כאחת ומשמע דאי היו יכולין כל ישראל לבדוק כאחת תו לא שייך לומר אם כן אין לדבר סוף וקשיא לי אם כן מאי קאמרינן באמת א"כ אין לדבר סוף הא ודאי יש לדבר סוף שיחזרו ויבדקו שנית בשחרית דתו ליכא למיחש למידי דמסתמא כבר בדקו כל ישראל בלילה כדמסקינן לעיל דחזקתו בדוק ויש ליישב בדוחק מיהו בלא"ה קשה דאף אם יכולין כל ישראל לבדוק חמצן כא' אפ"ה אם יחוש לחולדה אין לדבר סוף דאף בתוך הפסח יש לחוש שמא גיררה חולדה חמץ של עובד כוכבים. מיהו לפרש"י דריש מכילתין דעיקר הבדיקה משום בל יראה א"כ לא קשה מידי דהא לחמצו של עובד כוכבים ליכא למיחש לבל יראה דאתה רואה של אחרים. אלא דלפ"ז צריך לומר דלא ממעטינן דאתה רואה של אחרים אלא של עובד כוכבים ושל הקדש דוקא כפרש"י לעיל דף ה' ע"ב וכדפרישית שם אבל ישראל בשל ישראל ודאי עובר דאלת"ה תקשי אגופא דמתניתין מאי קאמר דאין חוששין ממקום למקום אף בבית א' כפרש"י ותוס' ויהיב טעמא דא"כ אין לדבר סוף מבית לבית ומחצר לחצר ומעיר לעיר ומה נתינת טעם הוא זה דודאי מבית לבית ומחצר לחצר ומעיר לעיר דחמץ של חבירו הוא לא איכפת לן כיון דלא שייך חששא דבל יראה משא"כ ממקום למקום בבית א' דהכל חמץ שלו שפיר חיישינן וא"כ יש לדבר סוף כמ"ש התוס' ומהרש"א ז"ל אע"כ כדפרישית דבשל ישראל אין לחלק בין שלו לשל אחרים וכמו שאבאר לקמן וכמ"ש גם כן לעיל מלתא בטעמא והבאתי ראיה ממכילתין. אלא דאכתי לפי' התוס' בריש מכילתין דכולה בדיקה משום שמא יאכל קשה ליישב שיטת הירושלמי ובלא"ה נמי קשיא סוגיא דשמעתין כמו שאבאר בעז"ה ודו"ק:

בתוס' בד"ה אין חוששין כו' וא"ת והא מרישא שמעינן כו' עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דמאי קשיא להו דלמא בהא מילתא גופא בעי מתניתין למיהב טעמא אהא דקתני רישא בכל מקום שאין מכניסין חמץ לא הצריכוהו בדיקה ולא חששו לשמא גיררה חולדה ממקום שמכניסין אלא דלא רצו להחמיר בכך כיון דא"כ אין לדבר סוף וכן נראה דמפ' לה הרמב"ם ז"ל למתניתין ממה שכתב בהל' חמץ פ"ב ע"ש אלא דלהתוס' לא משמע להו האי פירושא דודאי אי הוי קתני מבית לבית לחוד היה באפשר לפרש כן אבל כיון דקתני נמי ממקום למקום דרך לא זו אף זו אלמא דעיקר דינא אתי לאשמעינן דאין חוששין לחולדה ממקום למקום להצריך שיבדקו כמה בני אדם כא' כמ"ש התוס' לקמן בד"ה לא חיישינן לחולדה וכמ"ש מהרש"א ז"ל בשמעתין ואם כן דמתני' עיקר דינא אתי לאשמעינן קשיא להו שפיר כן נ"ל:

בגמרא טעמא דלא חזינן דשקל הא חזינן דשקל חיישינן ובעי בדיקה ואמאי נימא אכלתיה. לכאורה יש לתמוה מאי מהדר למידק הא חזינן דשקל ולהקשות אדיוקא ובעי לאוכוחי דבחזינן נמי לא בעי בדיקה דאימר אכלתיה ותיפוק ליה דבהדיא תנינן בסיפא דמתניתין בדף הסמוך ומה שמשייר יניחנו בצינעא שלא יהא צריך בדיקה אחריו ואף למאי דמסיק רבא שמא תטול חולדה בפנינו כו' שמעינן מיהת דבחזינן דשקל חיישינן ובעי בדיקה וה"ה לשינוייא דרבי מרי לקמן ונראה דוחק לומר דס"ד השתא כשינוייא דאביי לקמן דבי"ד דלא שכיח ריפתא בכולהו בתי מצנעא. מיהו לפי סוגיא דשמעתין לולי פירוש התוס' היה נ"ל ליישב דמהך דלקמן דמה שמשייר ודאי לא קשיא ליה דודאי בעי בדיקה בדחזינן דשקל דאיכא חששא דאורייתא דהא לא ביטלו דאע"ג דקיי"ל הבודק צריך שיבטל מ"מ מה שמשייר ודאי לא בטל וליכא למימר דיבטל אח"כ דשמא לא יזכור לבטלו עד אחר זמן איסורו דתו לא מצי מבטל וכיון דאיכא איסורא דאורייתא לא תלינן באימר אכלתיה מש"ה ניחא טפי דמה שמשייר יניח בצינעא. ועוד דהיכא דאיכא חששא דאורייתא כשבא לישאל לפנינו תו לא מהני ביטול לחוד אלא בעי נמי בדיקה כדמעיקרא מכל הנך טעמי דפרישית בריש מכילתין ויבואר עוד בשמעתין ובסוגיא דצבורים משא"כ מדיוקא דמתניתין דהכא מקשה שפיר כיון דקיי"ל הבודק צריך שיבטל אם כן מסתמא בביטלו איירי מתניתין ואם כן מאי קמ"ל דאין חוששין בלא חזינן אפילו בחזינן נמי לא בעי בדיקה כיון שכבר ביטל ותו ליכא אלא חשש איסורא דרבנן ובדרבנן שפיר איכא למיתלי אימר אכלתיה דספק הרגיל הוא דמי לא תנן מדורות הגויים אלמא דלא משיירא וכ"ש דא"ש טפי למה שהביא מהרש"א ז"ל בשם הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות דמדורות הכושים נמי דרבנן ואפ"ה מקשה שפיר כדפרישית ובהכי אתי נמי שפיר דמעיקרא מאי ס"ד להקשות אהא דחזינן דשקל ממדורות הגויים דאירי בלא חזינן דהא כבר נחית להאי סברא לחלק בין חזינא ללא חזינא ולמאי דפרישית א"ש דעיקר הקושיא דאיכא מיהא שום סברא לומר דלא משיירא ממילא הוא ספק הרגיל וא"כ קשיא מתניתין כיון דבביטלו איירי וליכא אלא ספיקא דרבנן פשיטא דאיכא למיתלי באימר אכלתיה כן נ"ל נכון לולי פי' התוס' משא"כ לפירוש התוס' בד"ה כדי שתהא אוכלת דמפרש ר"י דסוגיא דשמעתין נמי בלא ביטלו איירי הדרא קושיא לדוכתא מאי מהדר אדיוקא ולא מקשה להדיא מתניתין דמה שמשייר אמתניתין דמדורות הגויים ויש ליישב לשיטת התוספת שכתבו בכמה דוכתי דניחא להקשות מדיוקא דרישא טפי ממאי דתנא בהדיא בסיפא ועי"ל דניחא להקשות מחולדה אחולדה משא"כ בהאי דמה שמשייר לא קתני בהדיא חולדה כנ"ל ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בפירש"י בד"ה הא חזינן שהביאתו לכאן כו' עכ"ל. לכאורה נראה דמה ששינה רש"י לפ' נגד משמעות לשון הגמ' והשמיט גם כן תיבת דשקל. היינו משום דנחית לסברת מהרש"א ז"ל דבחזינן דשקל נמי אין לדבר סוף כיון דלא חזינן המקום שהביאתו ואם כן ע"כ הא דבעינן למידק מעיקרא הא חזינן דשקל חיישינן היינו דוקא דחזינן ג"כ שהביאתו לכאן דלא שייך אין לדבר סוף ובהאי הוא דמסקינן דודאי חיישינן ולא תלינן שמא אכלתיה דאין ספק מוציא מידי ודאי משא"כ היכא דלא חזינן שהביאתו לכאן אלא דחזינן דשקל לחוד אכתי הוי ספק ספיקא. אלא דלפ"ז לא תירץ מהרש"א ז"ל שפיר מה שהקשה דאכתי בלא חזינן אמאי קתני מתני' טעמא דאין לדבר סוף ות"ל דהוי ספק ספיקא וע"כ דעיקר קושייתו דעל זה לא הוי משני הגמרא מידי ורצה לתרץ דניחא ליה למתני' לאסוקי טעמא דאין לדבר סוף דמהאי טעמא בחזינן דשקל נמי לא חיישינן ולמאי דפרישית דחזינן דשקל היינו שהביאתו לכאן כמו שפרש"י א"כ הא לא שייך בכה"ג טעמא דאין לדבר סוף ויש ליישב דבריו בדוחק. מיהו לענ"ד אין מקום לעיקר קושייתו דבלא"ה קשיא לי לעיקר דינא דמתניתין דאין חוששין דאיירי בלא חזינן מאי איצטריך כלל לטעמא דאין לדבר סוף פשיטא דאין חוששין אפילו בלא טעמא דשמא אכלתיה דהא לקמן דף הסמוך מסקינן דאפילו בספק על ספק לא על היינו בקעה ומפרש רש"י ז"ל דאף רבנן דמטמאו בבקעה מודו בחמץ דאין צריך בדיקה כיון דבדיקת חמץ דרבנן והתם איירי בחזינן דשקיל ואם כן כ"ש בלא חזינן דמדינא א"צ בדיקה ואף שיש ליישב לפי שיטת הר"ן ז"ל שכתב בריש מכילתין בשיטת רש"י דהבודק צריך שיבטל לאו מדין המשנה הוא אלא מתקנת האמוראים וא"כ איכא לאוקמי מתני' דהכא בלא ביטלו והוי ספיקא דאורייתא והוי לן למיחש אף בספק על לחכמים דמטמאין בבקעה ואפשר דאף בלא חזינן היה ראוי להחמיר אי לאו טעמא דא"כ אין לדבר סוף משא"כ לקמן בספק על איירי לאחר תקנת האמוראים דתקנו הבודק צריך שיבטל יפה כתב רש"י ז"ל דאף לרבנן א"צ בדיקה דתו לא הוי אלא ספיקא דרבנן. אלא שכבר כתבתי בריש מכילתין דסברת הר"ן ז"ל נראה דוחק. ועוד שהתוס' בריש מכילתין כתבו להדיא דמדין המשנה צריך ביטול ואם כן לדידהו תקשי וכמו שאבאר בלשון התוספת בסמוך. לכך נלע"ד ליישב כל הסוגיא לפי שיטת הרב המגיד ז"ל דמסברא אית לן למימר שהחמירו חכמים בספק חמץ טפי מבשאר איסורים כיון שתחלת הבדיקה לא ניתקן אלא משום ספק וא"כ מה"ט הוי לן למיחש אף בלא חזינן ואהא מסיק במתני' דאפ"ה לא החמירו יותר מדאי דא"כ אין לדבר סוף ואם כן נתיישב' ג"כ קושיית מהרש"א ז"ל דודאי אי לאו טעמא דאין לדבר סוף היה מהראוי להחמיר אף בספק ספיקא כמו בטומאה שכתבו התוספות לקמן בד"ה ספק ביאה שהחמירו בס"ס משום דמן הדין הוי לטהר אף בספק א' דאוקמא אחזקת טהרה ואפ"ה טמא ה"ה בס"ס וא"כ בחמץ נמי היה ראוי לומר כן וכ"ש למאי דפרישית במתני' דאפשר דתחלת הבדיקה בחמץ שאינו ידוע נמי ספק ספיקא הוא אימר לא הוי ואת"ל הוי אימר אכלתיה וא"כ הוי לן למיחש ג"כ שמא גיררה חולדה אלא שלא רצו להחמיר יותר מדאי דא"כ אין לדבר סוף. ולפ"ז עיקר קושיית הגמ' לא שייכא אלא אדיוקא דחזינן דשקל דנימא אכלתיה ומייתי ממדורות הגויים דאף ע"ג דבטומאה חיישינן לספק ספיקא ואפ"ה תלינן באכלתיה שקרוב לודאי הוא וא"כ ה"נ דכוותיה ואהא מסיק רבא דאע"ג דקרוב לודאי הוא אפ"ה אין מוציא מידי ודאי ממש כנ"ל נכון ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

בתוספת בד"ה ואת"ל הוי כו' וי"ל דלא דמי הך ספיקא כו' ודמי לספק ביאה כו' עכ"ל. פי' דאתיא כרבי אליעזר דלקמן בדף הסמוך דמטהר בספק ביאה ונראה דלא נחתו הכא לפירושם דלקמן בשם ר"י דלר"א דמטהר בספק ביאה היינו משום דמטהר בכל ס"ס ע"ש. מיהו יש לדקדק מאי הוצרכו התוספות לידחק בכך ולאוקמא כר"א דהא בלא"ה משמע בשמעתין דפשיטא לן דאימר אכלתיה הוי ספק הרגיל כתירוצם השני מדמקשינן בסמוך ואין ספק מוציא מידי ודאי והתניא חבר שמת והיינו ע"כ משום דהוי ספק הרגיל כמו בחבר דקיי"ל דאפילו רוב ע"ה מעשרין הם וכ"ש בחבר ואף את"ל דכיון דקתני בחבר ואפילו הן בני יומן לא הוי ספק הרגיל ממש א"א לומר כן דאטו ס"ד דספק שאינו רגיל מוציא מידי ודאי הא פשיטא לן בכולא תלמודא דספק דאורייתא לחומרא וכ"ש היכא דאתחזק איסורא אלא ע"כ משום דספק הרגיל הוא וכמ"ש התוספת להדיא בפ' כל הצלמים ע"ש וא"כ ע"כ דאכלתיה נמי ספק הרגיל הוא אלא דאפ"ה אכתי לא פסיקא להו דספק אחד הרגיל עדיף מספיקי טובא דלא מהני בטומאה אפילו הן מאה ספיקי משו"ה הוצרכו לחלק מעיקרא דאימר הוי ספק גרוע ולתירוצם השני משמע להו שפיר דספק הרגיל עדיף טפי ודו"ק:

בגמרא והתניא חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות כו' ויש לי לדקדק מכאן על שיטת התוספות בדוכתי טובא דתרומת כל הפירות מדרבנן דמדאורייתא לא מחייב אלא בחמשת מיני תבואה ובתירוש ויצהר ואם כן לא הוי מקשה הכא מידי דאפשר דבתרומת פירות מדרבנן אמרינן ספק מוציא מידי ודאי ולא בדאורייתא ואף שיש לדחוק ולפרש דה"נ בבדיקת חמץ איירי נמי בדרבנן כגון שביטלו מ"מ התוספות כתבו כאן בשם הר"י דאיירי בלא ביטלו ועוד דאכתי לא הוי מקשה מידי בפרק כל הצלמים דאיירי מדאורייתא וצ"ע ליישב:

בתוס' בד"ה כדי שתהא כו' ואור"י דמתניתין איירי בשלא ביטלו דהוי ודאי דאורייתא עכ"ל. וליכא למימר דיבטלנו עכשיו דמ"מ כיון דעכשיו הוא חשש איסור חמץ דאורייתא ממילא דלא מהני נמי ביטול גרידא אלא בדיקה וביעור כמו בשאר חמץ דתקנו בדיקה וביעור ועוד יש לומר דבלא"ה ע"כ הא דמפרש ר"י דמתניתין איירי בשלא ביטלו לאו פשטא דמתניתין איירי בהכי דמהיכי תיתי דהא ר"י גופא מפרש בריש מכילתין דהא דאמר ר"י הבודק צריך שיבטל היינו מדין המשנה ואם כן סתמא דמתניתין דהכא נמי מסתמא איירי בהכי אלא דמה שמפרש ר"י דאיירי בלא ביטלו היינו אדיוקא דמתניתין דקתני אין לדבר סוף דמשמע הא חזינא דשקל חיישינן והיינו בלא ביטלו כגון שהוא אחר זמן איסורו כן נראה לי:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.