צל"ח/חולין/מב/א

צל"ח חולין מב א

פרק שלישי - אלו טרפות דף מ"ב ע"א

בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת לעיל (בדף לב) רמי להך מתני' אהך דהתם דהודה ר"ע דהוה נבילה. ולכאורה יש לתרץ בשנדקדק בשינוי הלשון דבהנך תרתי אמר נקובת הושט ופסיקת הגרגרת ולא אמר ניקב הושט ופסק הגרגרת כדאמר בכולהו אינך ניקב קרום ניקב הלב וכן בכולהו. ונראה משום דהרמב"ם פסק בפ' ח' מה' שחיטה הלכה כ"ד כל אבר שנאמר בו שאם חסר טרפה כך אם ניטל טרפה אבל אבר שאמרנו בו שאם ניטל טרפה אינה נאסרת אלא א"כ נחתך אותו אבר אבל אם נבראת חסירת אותו אבר הרי זו מותרת שאל"ת כן נמצא החסורה והנטולה אחת. ובפרק ו' הלכה ((כתב כל אבר שאמרו חכמים בו שאם ניקב במשהו טרפה כך אם ניטל כלו טרפה בין שניטל בחולי או ביד בין שנברא חסר וכן אם נברא בשני אברים מאותו אבר וכו'. ובי"ד סימן מ"ג ס"ק ב' כתב דלא כתב הרמב"ם האי בין שנברא חסר אלא לענין חסר אבל לענין ניקב אם נברא כך מנוקב אין שם נקב מה שנברא כך ואני השבתי והשגתי עליו מברכת אשר יצר שמבואר בו ההיפך וברא בו נקבים נקבים. אמנם אף מה שנברא נקרא נקב מ"מ ניקב אינו סובל כי אם שניקב אחר שהיה שלם אבל אם היה נקוב מתחלת ברייתו לא שייך בו ניקב. ומעתה אני אומר שהתנא דמתני' רצה להראות לנו שמשונה דין הושט מדין שאר אברים שהנקב פוסל בהם ובשאר אברים אינו פוסל כי אם שהיה שלם וניקב אחר כך ובושט אפילו נברא נקוב ג"כ טרפה ולכן לא אמר ניקב הושט כי אם נקובת הושט שהבהמה היא נקובת הושט ומיירי אפילו נברא כך עם נקב בושט. וכן פסיקת הגרגרת להכי לא אמר נפסק הגרגרת שאז לא היה במשמע כי אם שהיה שלם מתולדתו ונפסק אח"כ ואמר פסיקת הגרגרת שאפילו נברא כך בגרגרת פסוק ג"כ טרפה. והנה בגרגרת לשון פסיקה ודאי שקשה לומר שיסבול הלשון שנברא כך אמנם מצינו להפרי חדש בסי' צ"ד ס"ק ד' שכתב דדוקא בניטל כתב הרמב"ם שחסר מתחלת ברייתו לא מיקרי ניטל משום דאל"כ מה בין ניטל לחסר אבל בשבורה אפילו לרמב"ם אפילו נברא כך אסור. איברא שאני השגתי עליו דעד כאן לא הוצרך הרמב"ם לראיה אלא בנטולין שאף שבלי ראיה ג"כ לשון ניטל היינו אחר שנברא מ"מ נתיירא הרמב"ם שלא נימא שבאמת נטולה וחסורה אחת היא ונטולה היינו בידי אדם וחסורה היינו בידי שמים שהוא באמת דעת הרשב"א ולכן הוכיח הרמב"ם א"כ דא ודא אחת וא"כ נימא רק חסורה שכולל הכל אבל בשבורה לא צריכין לראיה דבידי שמים מתחלת ברייתו לא מקרי שבורה. אבל לדעת הפר"ח הא ודאי דגם פסיקת הגרגרת נוכל לומר דקאי אפילו נברא כך וא"כ זה כוונת משנתינו לחלק בין ושט לקנה לשאר איברים ומזה מוכח כדעת הפר"ח דלדידי דאמינא דלשון שבורה אי אפשר לסבול מתחלת ברייתו א"כ גם לשון פסוקה כן. אמנם אחר העיון אדרבה הא סייעתא לדידי דא"כ מה רמי לעיל בדף ל"ב אהדדי דלמא שאני שם שפסק הגרגרת ונעשה אחר שנברא שלם לכן הוא נבילה משא"כ משנתינו דמיירי שנברא כך א"כ אף דהוה טרפה מ"מ נבילה לא הוה ואף דיהיב טעמא שם כל שפסולו בשחיטה נבילה. מ"מ גם כלל זה אנעשה על ידי אדם או על ידי חולי קאי אבל הנברא כך יכול להיות אפילו פסולו באברי השחיטה דהיינו בסימנים אפ"ה טרפה הוא דהוה ולא נבילה. אלא ודאי דקים ליה להגמ' דמשמעות פסיקת הגרגרת לא משמע מתחלת ברייתו דלא מקרי פסוקה מה שנברא כך וא"כ על כרחך פסוקת הגרגרת בנעשה אחר שנברא מיירי ואפ"ה טרפה הוא דהוה ושפיר רמי להו אהדדי. ודע שעל כרחך האי כללא דכל שפסולו בשחיטה לאו כלל מלא הוא שהרי שני עורות יש לושט חיצון אדום וכו' ואי חליף אף שפסולו בשחיטה מקרי שהרי הפסול הוא בושט אפ"ה טרפה הוא דאמרינן ולא נבילה וכן הרמב"ם בפ"ז מה' שחיטה בסוף הפרק כתב בזה טרפה ולא כתב נבילה וכן בפרק יו"ד בחשבו שבעים טרפות לא מנה שם שום דבר שהוא נבלה ומנה שם ל"ח נהפך הושט במראיו הרי שזה רק טרפה ולא נבילה ואף שכתב בסוף פרק ז' שזה באלו אינו וא"כ גרע מניקב והרי בניקב הושט לרמב"ם נבילה מחיים אלא ודאי שכיון שנברא כך אינו נבילה רק טרפה:

והנה בדברי הרמב"ם דפוסק פסיקת הגרגרת ונקובת הושט נבילה מחיים א"כ קשה לפי ההוה אמינא דאכתי לא אסיק אדעתא דכולהי נקובי כחדא והוה קשיא ליה מבהמה שנחתכו רגליה ומגלודה ודחיק לאוקמי לתנא דבי ר"י לבר מהלכתא דפליג וסובר כרשב"א ור"מ והרי דרך נכון לפנינו דתנא דבי ר"י לאחר חזרה קאי שלכ"ע נקובת הושט ופסוקת הגרגרת נבילה ותנא דבי ר"י טרפות חשיב ולא נבילות ועל כרחך לא מנה תנא דבי ר"י נבילות שהרי לא חשיב גסטרא ולא ניטל ירך וחלל ניכר ועיין (בדף לב ע"ב). ועלה בדעתי דאפיק ושט ועייל תורבץ הושט שהוא טרפה ולא נבילה ובגרגרת אפיק פסיקת הגרגרת ועייל חסרון בגרגרת שלא שנינו במשנה דר' ישבב כי אם פסק הגרגרת אבל גרגרת שחסרה לא מצינו שיהיה נבילה ואף שכתבו התוס' שחסרון הגרגרת הוא מטעם שסופו לפסוק מ"מ אכתי לא נפסק ולא הוה אכתי נבילה ואפ"ה קאמר במסקנא פסיקי תרי הויין כיון שחסרון הגרגרת הוא מטעם פסוקה מקרי פסוקה שלא למחשבה באפי נפשיה. אלא דחזינא לרמב"ם בפ' ((מה' שחיטה שכל פסולי הגרגרת פסיקת הגרגרת וחסרון ונסדקה לאורכה כולהו נבילות הם לדעתו וא"כ אכתי לא הוה צריך למימר בגלודה כר"מ שהרי ר"מ עצמו לא עמד במחלקתו והוה ליה למימר איפוך גרגרת וקושיא זו היא דוקא לדעת הרמב"ם שפוסק דהוה נבילה מחיים אבל להחולקים וס"ל דלא הוה נבילה רק אחר שחיטה אבל מחיים טרפה הוא דהיה אלא דלעיל רמו להו מרמי משום דמשנתינו על כרחך לאחר שחיטה מיירי מדאמר כל שאין כמוה חיה ולא אמר כל שאינה חיה וכמ"ש התוס' לעיל (בדף לב ע"א) בסוף ד"ה ורמינהו אבל ר' ישמעאל בעודה חי' מיירי וכדדריש החי' אשר לא תאכל אלו י"ח טרפות וא"כ שפיר הוה נקיבת הושט ופסיקת הגרגרת טרפה ולא נבילה. אלא דקשיא לי כיון דושט בכלל א"כ לשמואל דאמר תורבץ הושט ברובו א"כ ושט ותורבץ איכא למחשב בתרתי שהרי זה במשהו וזה ברובו ולמה לא הקשה ג"כ מתורבץ הושט דנחשבינהו תנא דבי ר"י. בשלמא למסקנא לא קשיא משום דתורבץ הושט דהוא ברובו שוב אינו בכלל נקובים כי אם בכלל קרועים וא"כ תורבץ הושט ונקרע רוב החיצונה חשיב בחד דתרוייהו קרועים ושיעורם שוה ותרוייהו בבשר אבל לפי ההוה אמינא דאכתי לא אסיק אדעתא דכולהו נקובי בחד א"כ גם כולהו קרועים בחד ליכא למימר וא"כ קשיא מתורבץ הושט ובסברא זו תרצתי קושיית התוס' במסקנא בד"ה הנך דאפקת שהקשו למ"ד רוב החיצונה היינו בשר החופה חסר לה חדא ואמרתי שהרי זה שסובר דהיינו בשר החופה א"כ שיעורו ברובו אינו רוב בשר ולא רוב כרס כי אם רוב בשר שכנגד הכרס וא"כ איכא למימר דהאי מ"ד סובר כשמואל דתורבץ הושט ברובו ורוב זה אינו שוה עם רוב כרס שרוב זה הוא רוב ושט ורוב זה אינו לא רוב כרס ולא רוב כל הבשר וא"כ חשבינהו בתרתי אבל מתחלה למה הקשה מכולהו שבשמעתתא ולא הקשה ג"כ מתורבץ הושט לשמואל דאמר ברובו ועוד קשיא ליה לקמן דאיכא תרי לישנא (בדף מה ע"ב) בתלתא קני וללישנא קמא דריאה כריאה ודכבדא ככבדא וללישנא בתרא דריאה ככבדא ודכבדא כריאה ובשלמא ללישנא קמאי לא קשה מ"ט לא חשיב קנה הריאה. דהיא בכלל ריאה אבל ללישנא בתרא דכבדא כריאה וא"כ אין הטעם שהוא בכלל הריאה שהרי זה קנה הכבד הוא ולא קנה הריאה וא"כ נחשב קנה הכבד והרמב"ם בחשבו אחד עשר נקובים חשיב קנה הכבד בפני עצמו ובשלמא קנה הלב שנחלקו רב ושמואל לרב במשהו ולשמואל ברובו לכל אחד אתי שפיר דלרב דאמר במשהו הרי הוא בכלל הלב עצמו ולשמואל דאמר ברובו הרי הוא בכלל הקנה. אבל מקנה הכבד קשיא ללישנא דאמר דכבדא כריאה. ובזה ג"כ תרצתי כל קושיות התוספות בד"ה הנך דאפקת שהקשו לעולא דלית ליה דרכיש וכן למ"ד בשר החופה היינו כרס החיצון חסר להו י"ת ואמרתי דאולי עולא וכן ההוא מ"ד דבשר החופה היינו כרס ס"ל דכבדא כריאה וא"כ אית לן עוד אחד דהיינו קנה הכבד. אלא דהא טעותא היא כיון דנקובתו במשהו הרי הוא ככולהו נקובין דכולהו בחדא חשבינהו. אבל עכ"פ לפי ההוה אמינא בתחלת הסוגיא שעדיין לא ידע דכולהו נקובי בחד למה לא הקשה להאי לישנא דכבדא כריאה. ואומר אני שהגמרא לא הקשה אלא משמעתתא פסיקתא שאין עליהם חולק משא"כ תורבץ הושט חולק רב וס"ל דדינו כושט במשהו והרי הוא בכלל נקובת הושט וכן לא הקשה מקנה הכבד לפי דלישנא קמא חולק ואף שהיה יכול להקשות על האמוראין איך נחלקו על ר' ישמעאל מ"מ לפי ההוה אמינא דנקובי כל חדא באפי נפשה וא"כ מפרש לכולהו שמונה עשר טרפות במשנתינו ועכ"פ רבי עוד בזה הכלל וא"כ על כרחך משנתינו חולק דאיכא יתירי וס"ל להנך אמוראי כמשנתינו וסברי דאתיין בזה הכלל אבל מכל שב שמעתתא דכולהו בלי חולק היה דוחק בעיניו למימר דר' ישמעאל חולק והא דהקשה מצלע שנעקרה מעיקרה אף דר' יוחנן חולק וס"ל בין נעקרו בין נשתברו ברוב שני צדדין היינו משום דגם לר' יוחנן עכ"פ איכא למחשב עקורה ושבורה בתרתי וכמו שכתבו התוספות בסוף ד"ה אמר שמואל ולפי זה קשה מה שהקשה מרכיש והא עולא פליג עליה כדאמר לקמן ח' מיני טרפות לאפוקי לקותא דרכיש וכן מה דהקשה מרב מתנא דרבא פליג עליה דרב מתנא וכן מרב עוירא דבהדיא אמרינן לקמן דלית הלכתא כרב עוירא אמנם אף שמביא דרב מתנא היינו שהוא מארי דהך שמעתא ואף דלית הלכתא כוותיה מ"מ באיעכול ניביה כ"ע מודו וכן דרב עוירא הא דלית הלכתא היינו בקולשי' אבל בסומכי' ולא אשתייר דינר זהב כ"ע מודו אבל מרכיש קשיא ואדאנן ביה בהך דעולא נדבר במה שתמוה על הרמב"ם שכתב שמונה טרפות ואעפ"כ פסק להך דרכיש וכבר צווחו בו קמאי דקמאי וגם כבר הלכו בו נימושות. וגם אני אענה חלקי. והנה בהך שמונה טרפות בסדרן מצינו שלשה שינויים בין הרמב"ם לעולא שהרמב"ם הקדים דרוסה בראשונה. ובזה נלע"ד לפי שהרמב"ם התחיל הפרק ההוא כבר בארנו שהטרפה האמורה בתורה וכו' וכיון דקאי אטרפה האמורה בתורה התחיל בדרוסה שמפורש בתורה השינוי השני שעולא חישב פסיקה תכף אחר נקובה משא"כ הרמב"ם וגם בזה יש לנו טעם נכון שעולא על כל הנאסר באכילה קאי בין נבילות ובין טרפות ושמונה מיני אסורות רוצה בכוונתו ולכך הקדים נקובה ופסוקה שהם אפילו נבילות כגון נקובת הושט ופסוקת הגרגרת משא"כ הרמב"ם דלא איירי שם רק מטרפות ולא מנבלות ולכך תחת סוג פסוקה לא מנה פסוקת הגרגרת רק פסוקת חוט השדרה עיין שם בפ' ט' מה"ש. ועוד יש חילוק ושינוי בין סדרו של עולא להרמב"ם שעולא הקדים נטולה לחסורה והרמב"ם הקדים חסורה לנטולה וכגון הך טעמא בעי והנה הרמב"ם והרשב"א נחלקו בדין נטילה וחסורה שלהרמב"ם יש חילוק דמקום שאמרו חסורה היינו בין חסר בתחלת ברייתו ובין ניטל אח"כ ביד או בחולי ונטולה היינו דוקא שניטל אח"כ אבל אם נברא חסר כשרה דאל"כ מה בין חסורה לנטולה והרשב"א ס"ל דדא ודא אחת היא ואיצטריך למימרינהו לתרוייהו דלא תתן מקום לבעל דין לחלוק דדוקא מתחלת ברייתו טרפה ולא בניטל אחר כך או להיפך דוקא ניטל טרפה ולכך נאמרו שניהם. ומעתה סדרו של הרמב"ם לפי שיטתו הקדים נקובה שכבר ביאר בפרק ו' שמה שאמרו ניקב כולל בין ניקב בין נברא חסר ובין ניטל וא"כ טרפות דניקב כולל הרבה והקדימו ואח"כ הקדים חסורה לנטולה שחסורה כולל יותר דהיינו בין נברא חסר ובין ניטל אח"כ משא"כ נטולה דהיינו דוקא ניטל אח"כ ולכך איחרו הרמב"ם ועולא סבר כרשב"א דנטולה וחסורה שוים ולכך הקדים נטולה להורות דנטולה כולל כל כך כמו חסורה. ולפי זה עולא לשיטתו אמר שפיר לאפוקי לקותא דרכיש דהנה הב"י בסי' כ"ט משני דהרמב"ם הכניס לקותא דרכיש תחת סוג חסורה או נטולה ואע"ג דחסורה או נטולה הכוליא כשרה איכא למימר דחסורה או נטולה כה"ג על ידי לקותא טרפה והנה לרשב"א אם הוצרך לפרוט במיני חסורה ונטולה ואף לכאורה נטולה ק"ו מחסורה אפ"ה חשש רחמנא אולי יאמר א' להיפך דנטולה קיל מחסורה א"כ ק"ו שהיה לו לפרוט לקותא דרכיש שהרי יש מקום לבעל דין לומר אם נטלה כולה כשרה ק"ו לקתה ומדלא פרטו מכלל דבאמת אינו טרפה אבל לרמב"ם באמת חסורה נאמר באיברים אחרים ונטולה באיברים אחרים ובמה שנאמר חסורה אנו מטריפין נטולה מק"ו ולא חיישינן לבעל דין שיחלוק א"כ שפיר איכא למימר דנטולה ע"י לקותא גרע טפי והוא בסוג חסורה או נטולה ולכך אף שאחז הרמב"ם שמונה טרפות אפ"ה פסק לדרכיש אלא דהיא גופה קשיא כיון שמוכח דעולא סובר כהרשב"א איך יחלוק הרמב"ם גם בזה על עולא ונלע"ד דהרמב"ם סובר דדוחק לומר שרכיש יחלוק עם עולא בדבר שהוא הלכה למשה. וא"כ גם רכיש מודה ששמונה טרפות נאמרו ואפ"ה פסק לקותא דידיה והיינו מטעם הנ"ל שרכיש סובר שלא הוצרך לפרטו שהוא בכלל חסורה או נטולה והא דפרט חסורה ונטולה ולא סגי ליה בחד היינו משום שחלוקין בדיניהם וכדעת הרמב"ם וכיון שפסקו בגמרא בהדיא לקמן (דף נה ע"ב) כרכיש ולכך פסק הרמב"ם כרכיש והרשב"א לשיטתו שהוא כתב בהדיא דתשעה מיני טרפות נאמרו בסיני וסובר שרכיש ועולא חלוקים במנין שנאמר למשה מסיני ולכך פסק הרשב"א דחסורה ונטולה דא ודא שוים:

עוד נלע"ד לתרץ דברי הרמב"ם, דהרמב"ם לשיטתו דאיהו סובר דנטולה היינו דוקא ניטלה אח"כ ולכך פסק כרכיש ועולא לשיטתו דפוסק כרשב"א ולכך לא פסיק כרכיש והנה לקמן בסוגיא דאלו כשרות קסבר ר' יוחנן דאלו טרפות דוקא ולאפוקי דרב מתנה וכתבו התוס' כאן (דף מג ע"א) ד"ה הנך דבאיעכול ניביה כ"ע מודים וא"כ לאפוקי דרב מתנה היינו דרב מתנה לחוד רק שף מדוכתא ולא נתקלקל ניביה ולפי זה קשה אלו למה לי למעוטי מתני' היא בבכורות (דף מ ע"א) שנשמטה ירכו ומדאמר דהוה מום לגבוה מכלל דלהדיוט שרי וצריך לומר כתירוץ התוס' שם דמיירי שנברא כך שמוטת ירך לרב מתנה והנה הפר"ח כתב בסימן נ"ד דאפילו לרמב"ם דסובר ניטל היינו דוקא שניטל אח"כ ולא בנברא כך מ"מ בשבורין מודה הרמב"ם שאפילו נברא כך. וק"ו עכ"פ לדעת הרשב"א שאפילו בנטולין אין חילוק ק"ו בשבורין ואפילו לדידי שהשגתי על הפר"ח בדעת הרמב"ם מ"מ עכ"פ זה אמינא שאם נימא ניטל היינו אפילו בידי שמים מכ"ש שבורין ועוד בוקא דאטמא דשף יותר דומה לניטל ואף שחשבו הרמב"ם בסוג שבורה. ולפי זה אם נימא כרשב"א א"כ בוקא דאטמא דשף אין חילוק בין נברא כך וא"כ ממתני' דבכורות כבר מוכח דלא כרב מתנה ולמה לי אלו טרפות אלא ודאי דאתי לאפוקי דרכיש וזה עולא לטעמו מדהקדים נטולה מכלל דסובר כרשב"א וא"כ אין צורך אלו טרפות לאפוקי דרב מתנה ואתי לאפוקי דרכיש והרמב"ם פוסק כר' יוחנן דאמר לאפוקי דרב מתנה מכלל דסובר דממתני' דבכורות אכתי לא שמענו שיש לומר דאיירי בידי שמים וא"כ מכלל שיש חילוק בשף מדוכתא בין בידי אדם לבידי שמים והה"ד בנטולין ולכך חילק בין חסורה לנטולה ולכך הקדים חסורה וא"כ מתניתין דאלו טרפות היינו לאפוקי דרב מתנה ולא לאפוקי דרכיש:

עוד נלע"ד לתרץ דברי הרמב"ם דפסק שמונה טרפות ואפ"ה פסק לדרכיש דהנה לקמן נחלקו (בדף נד) ר' יוחנן וריש לקיש אם אלו טרפות דוקא או אלו כשרות דוקא שורש פלוגתתן דר' יוחנן סבר דאתי' בזה הכלל ואין צורך לרבויי ועל כרחך אתי אלו טרפות למעוטי וריש לקיש סבר דלא אתי' בזה הכלל ואין צורך למעוטי ועל כרחך אתי אלו כשרות לרבויי שזה טרפה אלא דשם מוקי פלוגתייהו בדרב מתנה והנה התוספות שם הקשו דלכ"ע לא מרבינן מזה הכלל אלא מה דדמי וקשיא לרכיש ותירצו שם לחד שינויי דרכיש סובר דמרבינן אף דלא דמי ולתרץ זה קשה לרכיש מה עביד באלו טרפות ובאלו כשרות. וצריך לומר שסובר זה וזה לאו דוקא וכן כתב מהר"מ שיף. והנה במתניתין איכא למימר אף דלא דמי אתיא מאלו כשרות שהוא דוקא אבל בהלכה למשה מסיני אם לא דמי היכי נרבינהו וכי להוסיף על הטרפות יש וא"כ על כרחך למעוטי דרכיש שממ"נ אם אינו נכלל ממילא הוא ממועט ואם הוא נכלל א"כ אתי בזה הכלל וליכא למימר אלו כשרות דוקא כריש לקיש ועל כרחך אלו טרפות דוקא למעוטי עכ"פ דרכיש. אבל רכיש סובר דדמי ונכלל בשמונה אלו וגם במשנה אתי בזה הכלל ואלו טרפות וגם אלו כשרות אלו לאו דוקא ולא אתי למעוטי כלל ופסק הרמב"ם כרכיש. ויותר נ"ל לומר דגם בהא הרמב"ם לשיטתו על דרך התירוצים הראשונים דבאמת זה דוחק לומר דלרכיש בין אלו טרפות ובין אלו כשרות לאו דוקא אלא דסובר אלו טרפות דוקא ועל ניטל הכבד כיון דאלו דוקא ניטל אבל נברא חסר כשר ולמעוטי דעת הרשב"א ועולא לשיטתו דסובר כרשב"א וכנ"ל ואתי למעוטי דרכיש:

נחזור לדלעיל שכתבתי שהמקשה לא רצה להקשות מדבר שיש בו פלוגתא ולכן לא הקשה מקנה הכבד ולא מתורבץ הושט והקשיתי א"כ איך הקשה מלקותא דרכיש והרי עולא חולק ונלע"ד דהנה בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש לקמן דמוקי בגמרא פלוגתייהו בדרב מתנה והקשו התוספות למה לא מוקי פלוגתייהו בדרכיש ותירצו דקים ליה למסדר הש"ס דפליג בדרב מתנה והוא דוחק. והנה רש"י לקמן בדברי ר' יוחנן כתב דאיידי דתני אלו טרפות תני אלו כשרות אע"ג דלא ממעט מידי. ולפי זה לריש לקיש צריך לומר להיפך דאיידי דתנן אלו כשרות תני אלו טרפות אע"ג דלא ממעט מידי והוה ליה לרש"י לפרושי כן בהדיא בדברי ריש לקיש וגם הוא דוחק לומר דתני אלו טרפות איידי דאלו כשרות דהרי אלו טרפות תנן קודם אלו כשרות ולא שייך למתני רישא איידי סיפא. ונראה דהכל נכון דלא היה יכול לומר דפליגי בדרכיש וא"כ לריש לקיש אלו כשרות למעוטי דרכיש שהוא טרפה א"כ אלו טרפות לא ממעט מידי ולכן אמר דפליגי בדרב מתנה ולריש לקיש אלו כשרות למעוטי הני הוא דכשרות הא דרב מתנה טרפה וכדי שלא נימא למעוטי גם דרכיש דהני הוא דכשרות הא דרכיש טרפה ולכן אמר אלו טרפות הני הוא דטרפה הא דרכיש כשרה לפי זה לכ"ע על כרחך דרכיש ממועט ממשנתינו אלא לר' יוחנן ממועט אפילו דרב מתנה ודרכיש לא צריך למעוטי כלל. וא"כ קשיא לרכיש דממ"נ אלו טרפות עכ"פ ממעט איזה דבר ואין לך בכולם פחותה מדרכיש וצריך לומר דרכיש פליג על המשנה וסומך עצמו על ר' ישמעאל שסובר י"ח טרפות וס"ל לרכיש דליכא י"ח אם לא בהדי דלקותא דידיה ולכך על רכיש הקשה שפיר וליכא לתרוצי עצמו שהוא סובר כמשנתינו דמרבה מזה הכלל שהרי אדרבא משנתינו ודאי פליגא וצריך איהו לסמוך על ר' ישמעאל. אבל להקשות על שמואל מתורבץ הושט וכן להקשות על הך לישנא דכבדה כריאה ליכא להקשות דאינהו אמרי אנן כמתני' דמרבה מזה הכלל יתר על י"ח טרפות. ונחזור לראשונות שהקשיתי לדעת הרמב"ם שפסוקת הגרגרת נבילה מחיים א"כ למה נדחק למימר בגלודה כר"מ נימא דאפיק גרגרת שהוא נבילה מחיים ואפילו אם תימא דר' ישמעאל אלו אסורות קאמר מ"מ בין החיה אשר לא תאכל אמר ונבילה מחיים ודאי אינה חי' וא"כ אינה בכלל. אמנם נלע"ד אדרבה סוגיא זו סייעתא לדעת הרמב"ם דהנה בסוף סוגיין שהקשה אי הכי פסוקי נמי תרי הויין חשבינהו בחד בצר להו חד ועוד רב עוירא נמי נקובי הוא. ומה קושיא הא פסיקת גרגרת חלוק מפסיקת חוט השדרה שפסיקת חוט השדרה טרפה שנשאר טרפה גם אחר שחיטה משא"כ פסוקת הגרגרת שהיא טרפה מחיים ולאחר שחיטה נעשה נבילה וכמו כן נקובת הושט חלוקה בזה משאר נקובים שכולהו שחיטתן מטהרתן מידי נבילה משא"כ נקובת הושט. אלא ודאי מוכח כרמב"ם דפסיקת גרגרת ונקובת הושט נבילה מחיים א"כ ממ"נ אי קודם חזרה וכר' עקיבא טרפה הוא דהויין דומיא דכולהו וא"כ פסיקת גרגרת ופסיקת החוט חדא נינהו ואי לאחר חזרה נבילה מחיים נינהו וליכא למחשביה כלל. והא דלא משני בתחלת הסוגיא אפיק גרגרת היינו משום דזה תליא בפלוגתא לעיל לרבא דמשני (בדף לב ע"ב) אלו אסורות מוכח דלא הוה נבילה מחיים כדאמר שם נבילה מחיים לא קחשיב ורמב"ם פסק כר' יוחנן דמשני לעיל כאן קודם חזרה וסובר הרמב"ם דהיינו טעמא דר' יוחנן דלא משני כרבא משום דר' יוחנן סבר שגם הנהו נבילה מחיים נינהו וא"כ בתחלה לא רצה לשנויי אפיק גרגרת דהוה נבילה מחיים דא"כ הוה נשאר קשה לרבא וכאן בסוף הסוגיא שהקשה פסוקי תרי וכו' הקשה לר' יוחנן דבין קודם חזרה ובין אחר חזרה ליכא לחשובי גרגרת דקודם חזרה א"כ פסיקת גרגרת וחוט השדרה תרי הויין חשבינהו בחד ולאחר חזרה אינו טרפה כלל רק נבילה מחיים וכדעת הרמב"ם אלא דלפי זה סוף סוגיא הוא לר' יוחנן קשה קושיית התוספות הא לר' יוחנן לית ליה דרב מתנה וחסר להו:

ובגוף קושיית התוס' שהקשו בד"ה הנך וכו' שהקשו למאן דלית ליה דרב מתנה וכן לעולא דלית ליה דרכיש וכן למ"ד רוב חיצונה היינו בשר החופה חסר להו חד. יש לי מקום עיון וממ"נ או קושיא זו יש לתרץ או קושיית התוספות לעיל בד"ה ואמר רב יהודה שהקשו מגולגולת יש לתרץ. והנה למאן דלית ליה דרב עוירא מ"מ מודה בסומכיה ולא נשתייר כעובי דינר זהב כדמסיק הלכתא לקמן (דף נה ע"ב) וא"כ אף דכולהו נקובי בחד חשיב להו היינו הנך דשוים בדינייהו שנקיבתן במשהו וכן לרב עוירא גם טחול נקיבתו במשהו וחשבינהו בחד אבל למאן דס"ל דבעינן שלא ישתייר כעובי דינר א"כ טחול משונה בנקיבתו שיש שיעור לנקובתו. וא"כ יש למנות נקובת הטחול בפני עצמו. וכן רבינו הגדול הרמב"ם מנה י"א נקובין דהיינו המסס ובה"כ מנה בתרתי ומנה מרה ומנה קנה הכבד וטחול מנה בפ"ע ולא כללו בהדי הנך י"א למימר י"ב נקובים ויהיב הרמב"ם עצמו טעמו לפי שאינו שוה לשאר נקובים דנקיבתן במשהו וטחול בעי שיעור וא"כ דלמא מאן דלית ליה דרב מתנה וכן עולא וכן ההוא דסבר רוב החיצונה הוא בשר החופה ס"ל דלא כרב עוירא וא"כ אייתר נקיבת הטחול להשלים שמונה עשר ולא הקשו התוס' כלום:

ואם נימא שהתוספות לא ס"ל סברת הרמב"ם וס"ל דאף על פי שאין שיעורו שוה מ"מ כיון שטרפתו משום ניקב אין להוציאו מכלל שאר נקובים א"כ נסתר קושיית התוספות מגולגולת שהרי עיקר קושיית התוס' מגולגולת הוא לפי הוצעה שהציעו דרב יהודה אמר שמואל דייק דין זה מן המשנה מדחשבו בהדי משניות והיינו על כרחך מסיפא דקתני גבי גלגולת כדי שינטל וכו' אבל אם נימא דרב יהודה לא דייק כלל מן המשנה א"כ איכא למימר וכן לטרפה לא קאי כלל אגלגולת אלא שהתוס' הוכיחו מדחשביה בהדי משניות אלא שאכתי איכא למימר שהיינו טעם משום דקאי אמתני'. אלא שהתוספות סתרו זה דא"כ רב עוירא קאי ג"כ אמתני' וחשביה בהדי שב שמעתא אלא דאכתי איכא למדחי דשאני דרב יהודה דקאי אמתני' ואין חולק עליו משא"כ על רב עוירא חייא בר רב חולק כמו שפירש רש"י לקמן וא"כ אין פירוש של רב עוירא על המשנה מוסכם רק איהו הוא דס"ל הכי ולכך לא חשביה בהדי משניות וצריך לומר שהתוס' ס"ל שאין חייא חולק על רב עוירא אלא מה דפוסל אפילו בקולשיה אבל למה דפסיק לקמן לחלק בין קולשיה וכו' ובעינן שישתייר בעובי דינר גם חייא מודה והא דלא חשביה בהדי נקובים משום דמשונה משאר נקובים וכמו שכתב הרמב"ם וא"כ בלא נשתייר מוסכם לכ"ע והוה ליה למחשב נקיבת הטחול בהדי משניות אבל לפי מה שהוכחתי מקושיית התוס' בד"ה דאפיק דלא ס"ל להתוספות כרמב"ם וס"ל שאין להוציא נקיבת הטחול משאר נקובים אף שמשונה בשיעורו וא"כ על כרחך חייא בר רב חולק לגמרי על נקובת הטחול וא"כ נסתר קושיית התוס' מגולגולת:

עוד נלע"ד לתרץ קושיית התוס' מגלגולת וגם מ"ש התוס' בד"ה אפיק חדא וכו' דהך סוגיא כר"ש. הוא דוחק בעיני לאוקמי סוגיא שלמה כר"ש וגם לתרץ התימא שהקשו בד"ה והא איכא שהקשו תימא מדוע לא פריך מניטל צ"ה דתנן בהדיא בפרק בהמה המקשה וגם לתרץ מה שהקשו בד"ה הנך דאפקת לעולא ולאינך אמוראי וגם לתרץ הסדר מקושיית הגמ' שהקשה מתחלה מבהמה שנחתכו רגליה שהוא בפרק בהמה המקשה ולבסוף מחסרון בשדרה שהוא בסדר טהרות ולבסוף מגלודה שהוא בפרקין באלו טרפות ובשלמא מה דאיחר חרותה לכולהו היינו משום דחרותה לא תנן בהדיא שהוא טרפה רק מדיוקא מדנקט בידי שמים כשרה מכלל דבידי אדם טרפה אבל גלודה הוה ליה להקדים לכולהו ואי משום דפליג ר' מאיר הרי גם בחתוכה פליג רשב"א ואף דהכא נשנית פלוגתת ר"מ במשנה ורשב"א לא נשנה במשנה מ"מ נגד זה בגלודה לא עמד ר"מ במחלוקתו ובחתוכת רגליה עמד רשב"א במחלוקתו ועוד דהרי חסרון בשדרה אינו מפורש כלל במשנה אלא דרב יהודה דייק מסיפא וא"כ הוה ליה להקדים חרותה שהוא בפרקין לחסרון בשדרה שהוא בסדר טהרות. והנה הקשיתי במה דמנה נפולה ר' ישמעאל בין י"ח טרפות והרי ר' ישמעאל על קרא דבין החיה אשר לא תאכל דדריש מיניה טרפה חיה קאמר אלו י"ח טרפות וא"כ על החיה אמר י"ח הן מכלל דכולהו י"ח טרפות אמרינן בהו טרפה חיה והנה הר"ן והרמב"ם נחלקו בנפולה שאם שהתה מעל"ע שצריכה בדיקה להרמב"ם הבדיקה מחמת ריסוק איברים ואפילו אבר דלא מטרפה ביה אם מרוסק הוא מחמת נפולה טרפה ולהר"ן אחר מעל"ע כבר יצאה מטרפות דריסוק אברים רק הבדיקה אם אין בהאחד מהטרפות שמא ניקב או נפסק איזה אבר דמטרפה ביה נמצא להר"ן ליכא למימני נפולה לטרפות בפ"ע כי אם תוך מעל"ע וא"כ טרפה דנפולה אינה חיה מעל"ע ואיך אפשר לממני בתוך י"ח טרפות דר' ישמעאל בשלמא לרמב"ם גם אחר מעל"ע יש ריסוק אברים טרפות בפני עצמו. ואמרתי שהר"ן ורמב"ם לשיטתייהו דבנפלה להאור ונחמרו בני מעים דעת הרמב"ם דלא שייך טרפות זה בבהמה כלל שעורה עב ומגין ולהר"ן נוהג בבהמה וא"כ להר"ן נפולה היינו נפלה לאור ואפיק נפלה מן הגג ועייל נפלה לאור ולהרמב"ם ליכא למחשב נפלה לאור דהחיה אשר לא תאכל כתיב ובבהמה וחיה לא שייך לדידיה טרפות דנפלה לאור וצריך לומר נפלה מן הגג ולכך סובר שאפילו אחר מעל"ע יש ריסוק אברים. אלא אי דייקינן טרפות דאור לא שייך למקרי נפולה דאטו בנפלה תליא מלתא ואם הלכה לאט מעצמה לאור ג"כ הדין כן בשלמא נפלה מן הגג הנפילה גורם. והא דלא חשיב באמת טרפות דנחמרו בני מעים צריך לומר שהטעם שסופם לינקוב או ליטול וא"כ קשיא לר"ן. ואמרתי לתרץ זה וכן לתרץ מה שהקשתי לרמב"ם הא חסיר פסיקת הגרגרת שהוא נבילה מחיים וכן לתרץ מה שנדחקו התוס' דסוגיין כר' שמעון ולא לתרץ כלם יחדיו רק לכל מר דידיה ואומר אני שודאי המקשה ידע שחסר בתנא דבי ר"י אחד מן הי"ח דלרבנן חסר חסרה הריאה ולרמב"ם חסר פסוקת הגרגרת ולר"ן חסר נפולה. ולכן לא היה יכול להקשות מגלודה או מחרותה דעל כל אחד היה יכול לשנות דהיינו הך הממלאה מה שנחסר ממנין י"ח והיה צריך להקשות משניהם יחדיו וכל אחד הוא בבא בפני עצמו והיה צריך להאריך ולכן הקשה מבהמה שנחתכו רגליה וכוונתו להקשות שתים דהיינו נחתכו רגליה וניטלו צ"ה שהוא סוף הבבא דנחתכו רגליה ומביא תחלת המשנה וכוונתו על כל טרפות הנזכר וא"כ אייתר שתים ועייל אחד למלאות החסר וקשיא מהשני ומשני סבר כרשב"א וא"כ טול שניהם דלדידיה גם ניטלו צ"ה כשר ושוב לא היה יכול להקשות לא מגלודה ולא מחרותה והקשה מחסרון בשדרה והביא דברי שמואל ומנ"ל לשמואל הא וצריך לומר מסיפא דמתני' בחסרון בגלגולת שנזכר כדי שינטל וימות וא"כ כוונת שמואל וכן לטרפה אתרוייהו אשדרה ואגלגולת וא"כ הקשה המקשן מתרוייהו ועייל חד למלאות מה שחסר לכל מר בשיטתיה ואייתר השני ומשני המסס וכו' וא"כ תירץ רק אחדא ונשאר השני למלאות המספר ושוב היה בכחו להקשות אף מחדא ולכן הקשה מגלודה וכמו כן מחרותה. והקדים גלודה לפי שחרותה אין הטרפות מפורש ואתי רק מדיוקא. אלא דקשיא דא"כ לפי זה כשהקשה מבהמה שנחתכו רגליה הקשה אחת שהיא שתים דהיינו חתוכה וניטלו צ"ה א"כ לבסוף דמסיק הנך תרתי לא תפיק א"כ הנך תרתי תלתא נינהו דהרי בהמה שנחתכו כולל שתים יש לומר לבסוף דכולהו נקובי וכולהו פסוקי כחדא א"כ גם כולהו חסורי כחדא דהיינו חסרון בשדרה וחסרון בגלגולת דשניהם בעצם אף דלא שוו בשיעור וא"כ צריך צ"ה למלאות המספר וא"ת א"כ גם ניטלו צ"ה ונטולת הכבד חדא נינהו לא קשיא דזה בגידין וזה בבשר וג"כ בשיעור אינם שוים דניטלו הגידין היינו רוב מנין ובנין וניטל הכבד היינו כולה. וא"כ שוב מתורץ קושיית התוס' לעולא ולמ"ד רוב החיצונה היינו רוב בשר וכו' דיש לומר דאינהו מוקי לר' ישמעאל כר"ש וא"כ עייל חסרון בריאה:

ולהרמב"ם שכתבתי כל זה למלאות חסרון פסוקת הגרגרת וא"כ מאי הקשה לבסוף פסוקי נמי תרי הרי במקום פסוקת הגרגרת חשבנו חסרון בגלגולת ג"כ יש לתרץ על דרך הנ"ל כדמסיק כולהו נקובי חד א"כ גם כולהו חסורי בעצם חד דהיינו שדרה וגלגולת ועל כרחך צריך למחשב פסוקת הגרגרת ואיירי קודם חזרה והקשה פסוקי נמי תרי הויין:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף