צל"ח/ברכות/מב/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
לא סבר לה מר להא דריב"ל ויש לתמוה למה לא הקשה לו משנתינו דתנן בירך על היין שלפני המזון וריב"ל חידש לנו חומרא דבחול חייב לברך על כל כסא דמשנתינו סתמא קתני שפוטר יין של אחר המזון ועכ"פ אביי שבירך ביום טוב על כל כסא קשה עליו ממשנתינו ונראה דמשנתינו אף בלא ריב"ל הוה מוקמינן בשבת ויו"ט ומיירי במקדש על היין והיינו יין שלפני המזון שבמשנתינו ומשום דהאי יין חשוב טובא וחביב שמקדש עליו לכך חשיבותו גורם להיות כל שאר היין שבסעודה טפלה לו ונפטר בברכתו ואביי מיירי שקידש אריפתא שלא הי' היין חביב לו ולכך שאר היין ששותה אין שום כוס מהם חשיב מהשני ולכך אין שום אחד פוטר חבירו ואמנם מדברי ריב"ל שחילק בין שבתות וימים טובים לחול מכלל דלאו בחשיבות הקידוש תליא מלתא רק בשביל שקובע סעודה על היין תדע שהרי גם בשעה שיוצא מן המרחץ ג"כ הדין כן פריך שפיר על אביי. אי נמי יש לומר דממשנתינו לא הי' יכול להקשות דהוה אמינא איפכא דמשנתינו איירי דוקא בחול שאין חייב לשתות יין לפני המזון ואיהו שותה ש"מ שהוא תאב לשתות יין ומסתמא ישתה גם תוך המזון ואחר המזון לכך פוטר ייןשלפני מזון את שאר היין אבל בשבת ויום טוב שעל כרחך צריך לקדש על היין א"כ אף שבירך על כוס של קידוש אין בזה גילוי דעת שרוצה היום לשתות יין אינו פוטר אבל מריב"ל שמענו שעקר המעלה הוא בשבת ויו"ט שאז היום גורם שדרך לקבוע על היין פריך שפיר ובאמת על הא דבירך אביי על כל כסא וכסא הי' יכול להקשות ממשנתינו שכיון ששוב בירך על כסא שאחר הקידוש למה לו לברך על האחרים אלא שבאמת הא דמייתי דבירך על כל כסא וכסא היינו דמעשה שהי' כך הי' אבל רב יצחק בר יוסף רצה להקשות לו תכף על כסא קמא דבתר קידוש לכן הקשה לו מריב"ל:
שם איבעיא להו וכו' והא דלא דייק מדלא תני במשנתינו רבותא דיין שבתוך המזון פוטר יין שלאחר המזון והוה ידעינן בק"ו דיין שלפני המזון שהוא לשתות דפוטר דלשתות חשוב יותר מלשרות וכמו"ש התוס' בד"ה ורב ששת ומדשביק יין שבתוך המזון ונקיט יין שלפני המזון מכלל דזה שתוך המזון אינו פוטר וחשבתי בדעתי לומר דאיצטרך למתני שלפני המזון דלא תימא דברכת המוציא הוא הפסק כיון דלא אפשר למשתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר וכדאמרינן לענין ברכת המזון בחולין דף פ"ז ע"א קמ"ל דברכת המוציא לא הוה הפסק וכמו שכתבו התוס' שם בד"ה משתא וברוכי דברכת הרעמים באמצע הסעודה לא הוה הפסק וכמו שכתב הרא"ש בפ' כיסוי הדם בסוף סימן ד' דברכת השחיטה לא הוה הפסק בין הכיסוים דברכות לא הוו הפסק כמו ברכת יקנה"ז ע"ש ואמנם הדרנא בי דזה דברכת המוציא לא הוה הפסק ידעינן מסיפא דתנן ברך על הפרפרת שלפני המזון פוטר פרפרת שלאחר המזון ואכתי גבי יין הוה לי' למתני רבותא דיין שתוך המזון אף שהוא לשרות פוטר שלאחר המזון שהוא לשתות ואמנם לפי מ"ש לעיל דכוס של קידוש היה אמינא שאינו פוטר איכא למימר דמשנתינו נקטה יין שלפני המזון אפי' הוא כוס של קידוש אפ"ה פוטר דאף שהוא חובה לקידוש מ"מ ממילא הוא לשתות דלפני המזון הוא תמיד מחשב לשתות וזה לשון הרשב"א ויין של קידוש והבדלה אע"ג שלמצוה אתי מ"מ כיון דקודם אכילה הוא כבא לשתות דמי ופוטר יין שתוך המזון ושלאחר המזון עכ"ל הרשב"א הרי כמו שכתבתי דכוס קידוש הי' הוה אמינא דגרע טפי אבל זה שתוך המזון שהוא לשרות איכא למימר דאינו פוטר:
שם אבעיא להו ב"ש ארישא פליגי וכו' לכאורה כל אבעיא זו היא רק לעמוד על דברי ב"ש ובדברי ת"ק ליכא ספיקא וא"כ קשה אטו טעמא דב"ש אתי' לאשמעינן ומתוך כך רצו קצת לומר דהלכתא כב"ש והוא דוחק ואמנם הרשב"א בחידושיו אסברה לן שיש כ"מ גם אליבא דת"ק דאי ב"ש ארישא פליגי איכא למימר דבסיפא אפילו ת"ק דקאמר בירך על הפרפרת לא פטר את הפת לאו דוקא פת נקט אלא הה"ד דמעשה קדירה לא פטר ותלמוד זה מדברי הרשב"א שהרי מסיק ומ"מ לענין פסק הלכה מספקא לן אי ב"ש וכו' והוה לי' ספק דרבנן ולקולא ואמרינן דבסיפא פליגי וב"ה סברי דפרפרת פת הוא דלא פטר אבל מעשה קדירה פטר וכו' עכ"ל ומדקאמר דהואיל דקיי"ל כלישנא בתרא לכן לב"ה פרפרת פת הוא דלא פטר וכו' מכלל דלל"ק לכ"ע פרפרת לא פטר אפילו מעשה קדירה ואמנם מה שהכריע רבינו הרשב"א לקולא יש לי לדין בזה ולא ח"ו מלבי לבוא להרהר אחר דבריו אבל למען מצוא זכות על רבותינו הרי"ף והרא"ש שהשמיטו כל דברי האבעי' הזאת ולא העלו בספריהם רק דברי המשנה כצורתה והנה הרשב"א הרגיש עוד בזה דהרי פרפרת ומעשה קדירה ברכותיהן שוות בורא מ"מ וא"כ למה סברי ב"ש שאין זו פוטרת זו וניחא לי' דודאי אם כיון בפירוש בברכתו על הפרפרת שדעתו לפטור גם את מ"ק בודאי פוטר לכולי עלמא אבל משנתינו מיירי שבירך בסתם ולהכי לב"ש אף דפרפרת חשיבא טפי ממעשה קדירה אפיה אינו פוטר וב"ה סברי כיון דפרפרת חשיבא טפי טובא ואיהו פת מעשה קדירה לאו פת להכי פוטרת אפילו בסתם עיין בדברי הרשב"א ואני אומר דמה דפשיטא לי' למר דפרפרת חשיבא ממע"ק אחרי מחילת כבודו איפכא מסתברא דהרי רש"י פירש כאן במה דאמר ארישא קאי דקאמר ת"ק בירך על הפת פוטר את הפרפרת וכ"ש מפ"ק פירש רש"י שפרפרת אינו צריך סעודה רק למגמר אכילה ותעשה קדירה הוא לאכול ולזון ממש עיין ברש"י ומעתה אני דן אם במין אחד ממש דהיינו יין אפ"ה נחלקו אמוראי כאן אם יין שבתוך המזון פוטר יין שלאחר המזון כיון שהיין שבתוך המזון בא רק לשרות וזה בא לשתות איהו חשיב טפי והטעם דלשתות עדיף מלשרות נלע"ד משום שיין משקה הוא ועקרו הוא לשתות ולכן מה שהוא לשתות הוא עקר וחשיב טפי ומינה דמה שהוא אוכל עקרו עומד למזון אם כן מה שהוא למזון ולאכול ממש הוא עקר וחשוב טפי מפרפרת שאינו למזון ולמילוי הכרס ולכן לדעתי אם בירך על מעשה קדירה ודאי פוטר הפרפרת לכולי עלמא כמו שיין שלפני המזון פוטר יין שתוך המזון לכולי עלמא כמבואר בתוס' בד"ה ורב נחמן ואמנם אם הפרפרת פוטרת מע"ק לדעתי תליא בפלוגתא דהני אמוראי דלעיל דלרב ורב נחמן דסברי דיין שתוך המזון פוטר יין שאחר המזון א"כ חזינן שאף זה שאינו חשוב פוטר את החשוב כיון שברכתו שוה א"כ הה"ד שפרפרת אף שאינו עומד למזון פוטר את מע"ק שעומד למזון כיון שברכתן שוה ולרב ששת ולכולהו תלמידי דרב שסוברים דיין שתוך המזון אינו פוטר את שאחר המזון הכי נמי אין הפרפרת פוטרת מעשה קדירה והאבעיא להו שבכאן אם ב"ש ארישא פליגי וכו' סובב על אותו קוטב של האבעיא להו הקודם אם יין שתוך המזון פוטר שלאחר המזון ובא כאן ובעי אם יש לפשוט זה ממשנתינו כי אם ב"ש אסיפא פליג א"כ מכלל דת"ק סובר דפרפרת פוטרת מע"ק א"כ הה"ד שיין שלפני המזון פוטר שלאחר המזון אבל אם ב"ש ארישא פליג א"כ איכא למימר דבסיפא ב"ה וב"ש שוים דפרפרת אינו פוטר אפי' מע"ק ומעתה כיון שהרי"ף והרא"ש פסקו לעיל בפירוש כרב ששת שיין שתוך המזון אינו פוטר שלאחר המזון אף ששניהם יין ק"ו שפרפרת אינו פוטר מע"ק ולא הוצרכו כלל להביא סוגיא זו של ספיקא דב"ש אהיכא קאי ומה שאמרו בגמרא כאן תיקו היינו שמשנתינו אין הכרע אבל מדברי האמוראים דלעיל יש הכריע ואמנם מה שכתב הרשב"א שכל זה במברך סתם אבל אם מכוין בפירוש להוציא בזה דבריו צדיקים ואפילו בירך על היין שבתוך המזון וכיון בפירוש בשעת ברכה גם על היין שלאחר המזון פוטר בודאי ופלוגתייהו דהני אמוראי הוא במברך סתם וכן ראוי לנהוג בסעודות גדולות עיין מ"ש המג"א בסי' קע"ז ס"ק ז' בשם הלבוש כשמברך על היין שבשעת הסעודה שיכוין בלבו בפירוש לפטור היין שלאחר המזון:
רש"י ד"ה פטר את הפרפרת אע"פי שאינו וכו' מכאן ראי' למה שכתבתי בדברי רש"י במשנה שכתב מביאין לפניהם וכו' כגון פרגיות ודגים שאין כוונת רש"י שפרגיות ודגים נקראים פרפרת שאם הי' כוונת רש"י כן א"כ הי' לו לרש"י לפרש כאן שכ"ש מעשה קדירה הוא מטעם ברכת הפת פוטרת פרגיות ודגים שאין להם שום שייכות בברכת הפת שהוא המוציא לחם מן הארץ והרי הם אין גידולים מן הארץ כלל ק"ו שפוטר מעשה קדירה שעכ"פ הם מן הארץ:
ד"ה רישא דוקא וכו' לפי הנראה הי' לרש"י גירסא בגמרא דדייק מדיוקא דרישא מדתנן היו יושבים ולא קתני ישבו ועיין בתוס' בד"ה הסבו אין וכו' ואמנם התוס' לא כתבו אלא דרך דיחוי דמרישא ליכא לאקשויי דאיכא למדחי דהיו יושבים היינו שהיו יושבים בלאו הכי אבל רש"י אחז לשון זה לדיוקא למידק מיני' דאם ישבו אדעתא דהכי דינו כהסבו ואמנם איכא נמי למידק מסיפא איפכא דתני הסבו שמשמע שעתה הסבו בשביל כך ואפ"ה דוקא היסבו אבל ישבו לא מהני ולמסקנא איכא למימר דלא קשיין דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא ותני ברישא היו יושבים דאפילו דרך ישיבה דוקא אם היו יושבים כבר אבל אם ישבו כדי לאכול א' מברך לכלם ותני סיפא הסבו למידק דאפילו בהיסבה דוקא שהסבו עתה כדי לאכול אבל אם היו מסובים בלא"ה כל אחד מברך לעצמו ולפי זה אין שום חילוק בין הסיבה לישיבה אפילו בימי המשנה ואמנם מדברי התוס' במשנתינו בד"ה הסבו אחד מברך וכו' שכתבו שזה דווקא לדידהו שהי' דרכם בהסיבה אבל לדידן ישיבה שלנו כהסיבה דידהו משמע דלא כמו שכתבתי דהרי לפי מ"ש גם לדידהו לא הי' שום חילוק ב"ן ישיבה להסיבה ואולי התוס' לא דייקו כלל דיוקא דרישא וכמו שכתבתי לעיל ועוד נלע"ד דגם לרש"י יש חילוק בין ישיבה להסיבה דבישיבה לא מהני ישבו סתם אלא בעינן שאמרו נשב לאכול וכמו שאמרו בגמרא דאמרו ניזל ניכול לחמא בדוך פלן ואף דבדוך פלןהוא לאו דוקא דהה"ד אם אמרו ניכול כאן כמו"ש הרא"ש מ"מ בעינן שיאמרו ניכול אבל אם ישבו יחד ולא אמרו כלום לא מהני בישיבה אבל בהסיבה כיון שהסיבו הוה כמו שאמרו וזהו החילוק בין ישיבה להסיבה ולדידן ישיבה כהסיבה ולא בעינן שום אמירה:
תוס' ד"ה ורב ששת וכו' וכן משמע נמי בע"פ וכו' ס"ל לר' יוחנן מדיצאו ידי קידוש מידי יין נמי יצאו וכו' לכאורה קשה למה תלו במה שיצאו ידי קידוש כיון דר' יוחנן סבר שינוי מקום אין צריך לברך ממילא אפילו הם לא היו יוצאים ידי קידוש או אם הי' יין שאינו של קידוש היו יוצאים ידי יין שלא יצטרכו לברך שוב על מה ששותים בתוך הסעודה והרי זה כמו שבירך כאן במקומו שיין שלפני המזון פוטר היין שבתוך המזון ונראה משום דלפי מה שנראה מדברי התוס' כאן בסוף הדיבור סברי התוס' דמה ששנינו בירך על היין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון האי יין שלפני המזון היינו אחר שכבר נטל ידיו וכמו שמסקי התוס' שכתבו דהכי מיירי הא דפסקינן יין שלפני המזון וכו' דכבר נטל ידיו וכו' ולפי זה קשה אותן שקידשו בבית הכנסת הא ודאי שזה הי' קודם שנטלו ידיהם ואיך פטרו בזה את היין שתוך המזון והרי הפסיקו בין שתי' לשתי' בנט"י וצריך לומר דדעת התוספת דדוקא יין שאינו של קידוש הוא דבעינן לאחר נטילה דמה ששותה קודם נטילה אינו שייך לסעודה כל כך ולכן לנטילה הוה הפסק אבל כוס של קידוש אף דסבר ר' יוחנן יש קידוש שלא במקום סעודה היינו בדיעבד אבל לכתחלה מודה ר' יוחנן דבעינן קידוש במקום סעודה וא"כ אף שאילו קדשו בבה"כ מ"מ כיון שיוצאים בזה ידי ק דוש שוב הכוס שייך לסעודה ונפטרו ידי ברכה לצאת בברכה זו גם על היין ששותים בתוך הסעודה ולזה כיוונו התוס' במה שכתבו משיצאו ידי קידוש יצאו נמי ידי יין ואמנם סבירא להתוס' שהבדלה שתוך הסעודה היא כמו קידוש כיון שאין כאן הפסק נטילה והיש חולקים ס"ל דהבדלה אפילו תוך הסעודה גריעא טפי כיון שאינה שייכא לסעודה רק לצורך מצוה גריעא משאר יין:
ד"ה הסבו אין וכו' תימא וכו' תקשי לי' מרישא בהדיא וכו' ולענ"ד נראה דרצה להקשות גם לרב לקמן בעמוד הסמוך ואיכא תרי לישני לרב לחד לישנא יין לא מהני לי' הסיבה ולחד לישנא יין לא בעי הסיבה וא"כ מרישא לא הוה מצי להקשות דמצינו למימר דמתניתין מיירי ביין וא"כ לתך לישנא דיין לא מהני הסיבה ולכך כל אחד מברך לעצמו והיו יושבים לאו דוקא דהה"ד הסבו כל אחד מברך לעצמו ביין וישיבה והסיבה שוים. וברייתא מיירי בפת כדקתני שכל אחד אוכל מככרו ולכך הקשה מדיוקא דסיפא וממילא קשה לכולהו לישני דלר' יוחנן יין ופת שוים ולרב על כרחך מיירי בפת דיין או דלא בעי הסיבה או דלא מהני לי' הסיבה:
ד"ה עשרה בני אדם וכו' כדמשמע הכא מתוך הברייתא וכו' לא ידעתי לכוין דבריהם דמאי אולמא דברייתא ממשנתינו וכי היכי דיש לפרש משנתינו או בברכת המוציא לחוד או בברכת המזון לחוד כך יש לפרש הברייתא ודבריהם במשנתינו מכוונים שהוכיחו ברכת המזון מעובדא דתלמידי דרב וברכת המוציא מפלוגתא דרב ור' יוחנן ואולי כוונת התוס' הוא משים דהא דיש לחלק בין ברכת המזון לברכת המוציא הוא משום דברכת המוציא יש סברה דלא בעינן הסיבה כיון שהוא התחלת האכילה ודעתייהו להתחבר משא"כ ברכת המזון שהוא סוף ודעתייהו למעקר עיין מג"א סימן קס"ז ס"ק כ"ג וברייתא זו דתני עשרה בני אדם יש לדקדק מה לי אם הם עשרה או פחות ונראה דקמ"ל אפילו שמזמנין בשם אפ"ה אף שכל אחד אוכל מככרו כיון שיש בו מצטרפי אף להזכיר השם וא"כ על כרחך ברייתא בברכת המזון איירי ומה שכתבו התוס' במתניתין להוכיח מעובדא דתלמידי דרב היינו להוכיח דדייקינן בברייתא הך דיוקא שכתבתי דמדפשט להו ההוא סבא מהך ברייתא על על ספק שלהם שהוא בברכת המזון ודלמא בהמ"ז חמיר טפי וברייתא איירי בברכת המוציא אלא ע"כ דגם ההוא סבא דייק כנ"ל:
בא"ד וא"ת אמאי המתינו וכו' והאיך ברכו על הפת מתחילה וכו' ולענ"ד נראה דתלמידי דרב דייקי רישא דמשנתינו דקתני היו יושבים וכו' דמשמע דוקא כשהיו יושבים בלא הזמנה ובם היו מדייקים סיפא הסבו דמשמע אפי' מחדש הסיבו אפ"ה הסבו דוקא וישבו לא מהני ועיין בדברינו לעיל בדברי רש"י ולכך היו מתרצים משנתינו הכי קתני היו יושבים בלי הזמנה כל א' מברך לעצמו אפילו ברכת המוציא הסבו דרך הסיבה אחד מברך לכולם אפילו ברכת המזון אבל אם לא היו יושבים מתחלה אלא שעתה אמרו נשב לאכול אבל לא הסיבו רק ישבו יש חילוק בין ברכת המוציא שאחד מברך לכלם ובין ברכת המזון שכל שלא הסיבו כל א' מברך לעצמו לכך המוציא שפיר ידעו שאחד מברך לכלם ובברכת המזון נסתפקו ובא ההוא סבא ורמו להו מתניתין אברייתא ומשני כיון דאמרו כו' וברייתא בברכת המזון איירי כמו"ש בתחלת דברי התוס' כאן:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |