פני יהושע/ברכות/מב/ב

פני יהושע ברכות מב ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בגמרא א"ל יישר וכן אמר ריב"ל ופרש"י וכן אמר ריב"ל לעשות עכ"ל. ולכאורה דרכו נעלמה ולא ידעתי מה בא ללמדינו בזה דפשיטא דהכי הוא דמימרא דריב"ל היינו לעשות כן וכ"ש כיון דרבה בר מרי איהו גופא מרא דשמעתא הוא לעיל בשם ריב"ל ונ"ל דכוונת רש"י בזה משום דיש לדקדק בהאי עובדא דמשמע דרבא בריך לפני המזון והדר בריך לאחר המזון ולא הזכיר מברכה שבתוך המזון דודאי היה דרכו לשתות תוך המזון כדי לשרות המזון כדאיתא בסמוך ע"כ ממילא משמע דבאמת לא היה מברך על היין שבתוך המזון והיינו כמ"ש התוס' והפוסקים נמצא דלפ"ז יפה כתב רש"י ז"ל דא"ל רבא בר מרי לרבא יישר ופירושו יפה עשית בין במה שבירך על היין שלאחר המזון ובין במה שלא בירך תוך המזון אלא לפי דהך דינא דתוך המזון לא שייך בהך מימרא דרב"מ לעיל משמיה דריב"ל דהא לענין זה לא שייך לחלק בין שבת ויו"ט לחול אלא דהכי הוי קים ליה לרב"מ דריב"ל בהא נמי הורה לעשות כן ועי"ל דהא דרבא לא בריך אכל כסא וכסא היינו דאף לפי שיטת הפוסקים דבאורח שנתארח אצל בעה"ב צריך לברך על כל כוס וכוס דהו"ל כנמלך אפ"ה לגבי רבא גופא שהיה בעה"ב לא שייך ה"ט דנמלך ואפשר דרב מרי גופיה נמי כיון דרבא היה מכבדו יותר כגופו מש"ה לא הוי כנמלך כדאמר רבי זירא לעיל אנן אתכא דר"ג סמכינן וכן מבואר בשיטת הפוסקים כן נ"ל בכוונת רש"י ודו"ק:

בתוס' בד"ה ורב ששת אמר אינו פוטר כו' ונראה דהלכה כתלמידי דרב כו' מיהו אין אנו צריכין לאותו פסק דאין אנו מושכין ידינו מן הפת כלל כו' עכ"ל. נראה כוונתן בזה דכיון דאין אנו מושכין ידינו מן הפת תו לא שייך לחלק מהך טעמא דלשרות או לשתות כיון דלא מינכרא מלתא והו"ל הכל כיין שבתוך הסעודה דלא מפלגינן בין אם שותה כוס אחד או הרבה כוסות ולא שני לן אם נתכוון בכולן לשרות או לשתות מקצתן א"כ ה"ה לדידן ביין דלאחר הסעודה מה"ט גופא דא"כ נתת דבריך לשיעורין כן נ"ל:

בא"ד נראה דיין שלפני הסעודה כו' שאני הכא דזה לשרות וזה לשתות אבל זה לשתות וזה לשרות פוטר שפיר כצ"ל. ולא כמו שנדפס בטעות אבל זה לשתות וזה לשתות וכן הוא בחידושי הרשב"א ז"ל והוסיף לפרש דדוקא לשרות אינו פוטר לשתות כיון דלשרות טפל לגבי לשתות אינו בדין שיפטור הטפל את העיקר משא"כ לשתות ודאי פוטר לשרות שהעיקר פוטר את הטפל עכ"ל ע"ש ואפ"ה אין זה סותר למה שכתבתי בעובדא דבר קפרא ותלמידיו לעיל דף ל"ט דנראה לי בפשיטות משיטות כל הפוסקים דהא דקיי"ל מברך על העיקר ופוטר את הטפל היינו לכתחלה דוקא אבל בדיעבד שכבר בירך על הטפל נפטר ג"כ העיקר כשברכותיהן שוות אלא דהתם איירי כשהיה העיקר וגם הטפל לפניו בשעת הברכה מש"ה כשבירך על הטפל ונתכוון ג"כ על העיקר יצא בדיעבד משא"כ הכא דאיירי כשלא היו שניהם לפניו מש"ה כתב הרשב"א ז"ל דמה"ט יין שבתוך המזון שהוא לשרות והו"ל טפל אינו בדין שיגרור ויפטור יין שלאחר המזון הבא אחריו שהוא עיקר כן נ"ל ואע"ג דלכאורה לא משמע כן מלשון התוס' כאן שכתבו אם הביא אדם יין לפני סעודה לשתות בתוך הסעודה כו' דמשמע דאיירי בשניהם לפניו בשעת הברכה מ"מ בלא"ה נראה דאין לשונם מדוקדק בזה שהרי ממה שכתבו אחר זה וכן יין של קידוש והבדלה ודאי לא איירי דשניהם לפניו אע"כ דמ"ש תחלה אם מביא אדם יין לפני הסעודה עיקר כוונתם דאיירי בשותה לפני הסעודה במקום הסעודה דוקא ולאפוקי אם היה לפני הסעודה במקום אחר דודאי אינו פוטר למאי דקיי"ל דשינוי מקום הוי הפסק וצריך לברך כמ"ש בסמוך כנ"ל ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר בק"א ודו"ק:

בא"ד וכן משמע נמי בערבי פסחים כו' ואע"ג דאיתותב רבי יוחנן היינו דוקא בשינוי מקום אם כן נראה משם דה"ה להבדלה כו' עכ"ל. ולכאורה אין זה מוכרח דמצ"ל דנהי דר"י לא בעי קידוש במקום סעודה היינו לענין דבדיעבד יצא אבל מ"מ מודה דלכתחלה עיקר הקידוש הוא סמוך לסעודה ובמקום סעודה ושייך לסעודה משא"כ הבדלה אין לו שייכות כלל לסעודה אפילו לכתחלה יכול לעשותו שלא במקום סעודה ונראה דזה טעם החולקים שכתבו התוס' וכן מ"ש ומיהו יש מחמירין כו'. מיהו בעיקר דבריהם וראייתם מסוגיא דפ' ערבי פסחים יש לי לדקדק דלכאורה מהאי סוגיא גופא משמע להיפך דכיון דאשכחן דר"י אמר התם דשינוי מקום לא הוי הפסק וא"כ לפ"ז תקשה ליה הך ברייתא דכיצד סדר הסבה דמייתי הש"ס בסמוך ומקשה מינה אתרי לישני דרב ובעי לסייועה לר"י ובההיא ברייתא קתני להדיא בא להם יין כל אחד מברך לעצמו וקתני נמי בסיפא בא להם יין כו' א' מברך לכולם והיינו ע"כ דמה שחוזר ומברך היינו משום דכיון שעלו להסב הוי שינוי מקום כמ"ש התוס' להדיא שם לקמן והוא מוכרח דאלת"ה תקשה מתניתין דידן אברייתא וא"כ תקשה לר"י דפרק ערבי פסחים היאך מפרש להך ברייתא כיון דסבירא ליה שינוי מקום לא הוי הפסק אע"כ סבר ר"י דבא להם יין דסיפא היינו תוך המזון כמ"ש לקמן ומש"ה חוזר ומברך לאחר הסבה והיינו משום דיין שלפני המזון אינו פוטר יין שבתוך המזון משום דלשתות אינו פוטר לשרות ודלא כמ"ש התוס' להיפך ונהי דלענין שינוי מקום איתותב ר"י מ"מ במאי דס"ל לענין לשתות ולשרות לא איתותב וא"כ מה"ט גופא כ"ש דקידוש והבדלה אין לפטור יין שבתוך המזון ולפ"ז ע"כ הא דאמר ר"י התם דאותן שקידשו בבהכ"נ יצאו ידי יין ע"כ לאו מיין שבתוך הסעודה איירי אלא מיין שלאחר הסעודה שהיו רגילין לקבוע דהו"ל זה וזה לשתות כגוונא דמתני' דהכא ויש ליישב שיטת התוס' בזה דכיון דהך סברא פשיטא להו טובא דלשתות פוטר לשרות מטעמא דפרישית בשם הרשב"א ז"ל מש"ה ע"כ צריכין אנו לומר דטעמא דברייתא לקמן בסדר הסבה מפרש לה ר"י משום דמה ששתו קודם הסבה היה קודם שנטלו ידיהם לסעודה כדקתני להדיא בברייתא ומש"ה נט"י בכה"ג ודאי הוי הפסק. ואפשר דמה"ט היו צריכין לברך ג"כ ברכה אחרונה על אותו יין ששתו לפני הסבה ואף לפ"ז לא הוי להו להתוס' לפרש לקמן דשינוי מקום הוי הפסק אלא נט"י כה"ג הוי הפסק מ"מ כיון דלקושטא דמילתא קיי"ל דשינוי מקום הוי הפסק מש"ה ניחא להו לפרש כן והשתא לפ"ז א"ש טובא מ"ש התוס' ומיהו יש שמחמירין להבדיל קודם נט"י לאפוקי נפשייהו מפלוגתא ולכאורה יש לתמוה דהך נט"י מאי מהני דהא לכאורה משמע מדברי התוספות עצמן דאפילו נט"י לא הוי הפסק והיינו מהך מימרא דר"י גופא דפרק ערבי פסחים דאמר אותן שקידשו בבה"כ ידי יין נמי יצאו אע"ג דאותו הקידוש הוא קודם נט"י ואפ"ה לא הוי הפסק. אמנם למאי דפרישית א"ש דאותן המחמירין היינו מטעמא דפרישית וע"כ צריכין לחלק בין קידוש להבדלה בכה"ג דכיון דקידוש שייך לסעודה ועיקר מצוותו לכתחלה סמוך לסעודה ומש"ה מסתמא דעתו לפטור יין שתוך הסעודה ולכך לא הוי נט"י הפסק משא"כ בהבדלה דלא שייך לסעודה אפילו הבדיל במקום הסעודה אפ"ה הוי נט"י הפסק ומה"ט גופא כתבו התוס' דאז ודאי צריך לברך אחריו מעין ג' והיינו נמי כדפרישית דע"כ לר"י טעמא דברייתא דסדר הסבה נמי בה"ט מיתוקמא וכדפרישית כן נ"ל נכון בעה"י ומה שיש לדקדק עוד בזה דעתי לבאר בפרק ערבי פסחים אי"ה ועיין בק"א ודוק היטב:

בד"ה יין שבתוך המזון כו' ומיירי דלא הו"ל יין לפני המזון עכ"ל. ולכאורה לשון מסורס הוא שזה הדבור שייך קודם דבור הקודם ואפשר שטעות המדפיסים הוא מ"מ נראה דבכוונה כתבו כן התוס' שדבריהם כאן נמשך דוקא ע"פ פירושם בדבור הקודם דלשתות שלפני המזון פוטר לשרות שבתוך המזון דאל"כ היה באפשר לפרש לשון האיבעיא אפילו בדה"ל יין לפני המזון ואפ"ה מיבעיא ליה שפיר ביין שבתוך המזון אי פוטר את שלאחר המזון משום דמצינו למימר דהא דקתני במתני' יין שלפני המזון פוטר יין שלאחר המזון היינו כשלא היה להם יין תוך המזון משא"כ אם היה להם יין תוך המזון אי הוי צריך לברך עליו משום דלשתות אין פוטר לשרות אפשר דכיון שהוצרך לברך על אותו יין שתוך המזון כבר נסתלקה ונדחת אותה הברכה שבירך לפני המזון ואין סברא לומר שאותה הברכה חוזרת וניעור לפטור יין שלאחר המזון. ומש"ה מיבעי ליה אם יש כח ליין שבתוך המזון לפטור את שלאחר המזון. אבל השתא שכבר כתבו תוס' בדבור הקודם דיין שלפני המזון פוטר את שבתוך המזון ומש"ה הוצרך לפרש כאן דהך איבעיא ע"כ מיירי שלא היה להם יין לפני המזון כנ"ל ודו"ק:

בגמ' איתיביה רבא לרב נחמן כו' לאחר המזון א' מברך לכולן. ולכאורה יש לדקדק דאכתי מאי קושיא דהא שפיר מצינו לפרש דהאי לאחר המזון דקתני היינו בכוס של בה"מ עצמו והיא גופא אתא לאשמעינן דבברכת המזון א' מברך לכולן בהסבו אפילו היכא דליכא זימון כמו שיבואר בסמוך וכ"ש דקשה טפי לפי מה שאפרש לקמן דהך בבא איירי בלא הסבו. ויותר קשה דהא לכאורה לקושטא דמילתא האי אחר המזון בכוס של בהמ"ז איירי מדקתני עלה והוא אומר על המוגמר ומפרשינן לקמן בשמעתין דטעמא דמלתא הואיל ונטל ידיו באחרונה והיינו ע"כ לברכת המזון דהא קיי"ל תכף לנט"י ברכה וכדפרישית נמי לעיל בלשון התוס' בד"ה אע"פ. מיהו יש ליישב דאדרבא מדקתני הכא אחר המזון ובסיפא במוגמר שינה לשונו וקתני לאחר סעודה אלמא שאינן מענין אחד אלא דלאחר המזון היינו קודם בהמ"ז ולאחר הסעודה היינו לאחר בהמ"ז ולישנא דתוס' לעיל בד"ה אע"פ נמי הכי משמע. והך סוגיא דלקמן בענין מוגמר יבואר במקומו אי"ה בדף הסמוך ע"ש:

פיסקא בירך על הפת כו' איבעיא להו ב"ש ארישא פליגי כו' ואע"ג דקיי"ל אין הלכה כב"ש אפ"ה איבעיא להו משום דמדב"ש נשמע לת"ק אם ברך על הפרפרת אי פטרי מעשה קדרה או לא ואע"ג דלשיטת התוספות וסייעתן שמפרשין דפרפרת ומעשה קדירה תרווייהו מיני מזונות הן וברכתן שוה במ"מ אפ"ה לא תקשי א"כ מאי מספקא ליה לבעל האיבעיא אליבא דת"ק דפשיטא דפרפרת פוטרת מעשה קדרה וכ"ש דאין סברא לומר דב"ש סברי דלא פטרי אלא שכבר הרגיש בזה הרשב"א ז"ל בחידושיו דמטעם עיקר וטפל נגעו בה וכגון שלא נתכוון בפירוש להוציא שתיהן. ואע"פ שהוא ז"ל לא כתב אלא לפי פירושו דפרפרת היינו פת הבא בכיסני' מ"מ מצינו לפרש בכה"ג גופא לפי התוס' והרא"ש ז"ל שפירשו במשנתינו בשם רבינו חננאל דפרפרת היינו פת הצנומה בקערה. ונראה שמטעם זה השמיטו הרי"ף והרא"ש ז"ל הך האיבעיא דהכא משום דמלתא דפשיטא היא אליבא דהלכתא דבברכותיהן שוות חדא פוטרת חברתה. וכמו שנראה ג"כ מלשון הרשב"א גופא שכתב שמחמת דוחק הוצרך לפרש כן. ונראה דמה"ט גופא הוצרך רש"י לפרש פרפרת דמתניתין ודשמעתין בע"א שפרפרת כולל כמה ענינים לפי הרגילות וכדפרישית במתני' וכתבתי ג"כ שהיא שיטת הרמב"ם ז"ל ומה שיש לדקדק עוד בזה בשיטת הפוסקים והרמב"ם יבואר בק"א אי"ה:

פיסקא היו יושבין כו' הסבו אין לא הסבו לא ורמינהו עשרה שהיה הולכין בדרך כו' וכתבו התוס' דהשתא ניחא מה שפירשו במתני דמיירי בין בברכת המוציא ובין בבה"מ כדמשמע הכא מתוך הברייתא כו' עכ"ל. ונראה בכוונתן דפשטא דלישנא דברייתא הכי משמע להו דאיירי בבה"מ כיו דקתני שכולם אוכלים מככר א' וקתני נמי אע"פ שכל א' וא' אוכל מככרו והאי לישנא משמע להו דאיירי שכבר אכלו א"כ ע"כ איירי בבה"מ אבל א"א לפרש כוונתם דמדמקשה הכא ממתני' (ועמ"ש בפ"ג שאכלו) דמיירי בברכת המוציא (כמ"ש התוס' במשנתינו בד"ה הסבו דאיירי דומיא דיין דפליגי רב ור"י) אברייתא הכא ולא משני דהכא איירי בבה"מ הא ודאי ליתא שהרי אף לפמ"ש התוס' בפרק כל הבשר בתחלת דבריהם ובסוף דבריהם דיש לחלק בין ברכת המוציא לבה"מ משום דטעמא רבה איכא לחלק ביניהם מהטעם שכתבו שם דבברכת המוציא יש סברא טפי לומר דאחד מברך לכולן אפ"ה הוי מקשה הכא שפיר ורמינהו מכח כ"ש כיון דאפילו בבה"מ קתני בברייתא דישבו אע"פ שלא הסבו אחד מברך לכולם א"כ כ"ש בהמוציא וא"כ קשיא מתני' דבעינן הסבה אע"כ דכוונת התוס' כדפרישית דכיון דס"ס פשטא דלישנא דברייתא משמע דאפילו בבהמ"ז אחד מברך לכולם א"כ מוכח דליתא להאי חילוקא שכתבו שם בפרק כל הבשר לחלק בין בה"מ לברכת המוציא ולפ"ז צ"ל מ"ש שם בפרק כל הבשר לחלק בין ברכת המוציא לבה"מ ע"כ לא נחתו להך דיוקא שכתבו כאן דמתני' וברייתא איירי בין בברכת המוציא ובין בבה"מ ואין להאריך כאן בדבריהם בפרק כל הבשר ע"ש בדבריהם באריכות:

אלא דאכתי קשיא לי בסוגיא דהכא מאי מקשה ורמינהו מהך ברייתא דעשרה שהיו הולכין בדרך דהא לכאורה כל מ"ש תוס' כאן ובפרק כל הבשר היינו דוקא בשנים שאכלו או אפילו בג' היכא דליכא תורת זימון כגון בבעל הבית עם בני ביתו שהם נשים ועבדים וקטנים משא"כ הכא בברייתא דקתני עשרה שהיו הולכין בדרך סתמא דמלתא משמע דאי איירי בבה"מ ע"כ הא דקתני סיפא א' מברך לכולם היינו שחייבים לזמן וא"כ לפ"ז שפיר קתני דישבו אע"פ שלא הסבו א' מברך לכולם שכן הוא עיקר דין זימון וכדקתני נמי לקמן במשנה ערוכה שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן וסתמא דלישנא משמע דאיירי אף ע"פ שלא הסבו ובהכי הוי א"ש טובא הא דקתני הכא עשרה בני אדם היינו לרבותא דרישא דאף על גב דבעשרה חייבין לזמן בשם אפ"ה כיון שהולכין בדרך ולא יושבים מש"ה כ"א מברך לעצמו ובסיפא דיושבים חייבין בזימון אף ע"ג שלא הסבו מש"ה אחד מברך לכולן משא"כ במשנתינו אפילו אם נפרש דאיירי בין בברכת המוציא ובין בבה"מ אפ"ה מצינן לאוקמי שפיר היכא דלא שייך זימון בחד מהני גווני דפרישית ומש"ה בעינן הסבה דוקא ומכ"ש אם נאמר דמתני' לא איירי אלא בברכת המוציא כמ"ש התוס' בפרק כל הבשר א"כ כ"ש דלא שייך להקשות מברכת המוציא אברכת זימון לכך נ"ל מה שכתבו תוס' כאן כדמשמע הכא מתוך הברייתא כו' היינו דלישנא דברייתא גופא משמע דמיירי בין בברכת המוציא ובין בבה"מ ואפשר דהיינו מטעמא דפרישית דאי ס"ד בבה"מ לחוד איירי אמאי קתני בסיפא אחד מברך לכולן הו"ל למיתני חייבין לזמן וממילא הוי ידעינן דאחד מברך לכולן אע"כ דהא דקתני אחד מברך לכולן איירי בין בברכת המוציא ובין בבה"מ וא"כ מקשה שפיר אמתני' דאיירי בברכת המוציא מדקתני דומיא דיין כמ"ש התוס' לעיל במשנה כן נ"ל ואין להאריך כאן יותר ועיין עוד בסמוך ודו"ק:

שם בתר דכריכי יתבו וקא מיבעיא להו הסבה דוקא תנן כו' כאן נמי יש לדקדק כיון דלכאורה משמע דתלמידי דרב טובא הוו שחזרו מללוותו במיתתו א"כ מאי מספקא להו אי הסבו דוקא תנן ות"ל דבלא"ה חייבין לזמן ואם כן אפילו אי הסבו דוקא תנן אכתי מצינו למימר דהיינו דוקא לענין ברכת המוציא ואפילו את"ל דאיירי נמי בבה"מ היינו היכא דליכא זימון אבל בזימון בפשיטות איכא למימר דלא בעינן הסבה כדמשמע לכאורה מפירקא דלקמן דג' שאכלו שלא נזכר שם כלל הסבה דהא אסמכוהו רבנן לברכת הזימון אקרא בר"פ שלשה שאכלו ואשכחן נמי בברייתא דף מ"ח ע"ב דברכת הזימון מדאורייתא היא לת"ק דהתם א"כ מה"ת נאמר דבעינן הסבה אלא שראיתי בחידושי הרשב"א ז"ל שכתב דברכת המוציא וברכת הזימון חדא מלתא היא דמייתי ראיה מסוגיא דהכא והבליע בין הפרקים בסתירת פי' רב האי גאון ז"ל ע"ש וכן כתבו רבינו יונה והרא"ש ז"ל בר"פ שלשה שאכלו ומייתי ג"כ ראיה מתלמידי דרב אלא דאכתי היא גופא תקשי במאי פשיטא להו לתלמידי דרב לדמות ברכת הזימון לברכת המוציא. ומ"ש רבינו יונה ז"ל ראיה לדבריו מדקתני בר"פ שלשה שאכלו והשמש שאכל כזית ומאי קמ"ל פשיטא אלא ע"כ דבשאר בני אדם בעינן הסבה וקביעות לענין זימון דא"כ תיקשי על תלמידי דרב מאי מספקא להו הוי להו למיפשט מהך מתני' דלקמן דאיירי בזימון גופא ולא מברכת המוציא דלא דמיא לה כדפרישית (ויש ליישב בדוחק):

ולכאורה היה נ"ל דתלמידי דרב דהכא סברו כהנך אמוראי בר"פ ג' שאכלו דבעו למימר דלא שייך חיוב זימון אלא היכא דאיכא אדם גדול אבל היכא דליכא חד דמופלג מחבריה חילוק ברכות עדיף וא"כ לפ"ז מצ"ל דבהנך תלמידי דרב נמי לא הוי חד מופלג מחבריה מש"ה אי בעינן הסבה דוקא היו צריכים לברך כ"א לעצמו כיון דליכא חיוב זימון אבל אי לא בעינן הסבה בברכת המוציא אלא דאפילו בלא הסבה אחד מברך לכולן א"כ מה"ט היו צריכין לעשות כן בבה"מ אפילו היכא דליכא חיוב זימון כך היה נ"ל לכאורה אלא שנ"ל דוחק לאוקמי מלתא דכולהו תלמידי דרב דלא כהלכתא דמסקינן לקמן בהנך אמוראי גופייהו דאמר להו מרימר אפילו בדליכא אדם גדול נמי שייך חיוב זימון והכי קיי"ל א"כ הדרא קושיא לדוכתא והנלע"ד בזה דהנך תלמידי דרב מסתמא בכל מילי סבירא להו כרב ושמעינן לרב בסמוך אהך פיסקא דמתני' דהסבו אחד מברך לכולן דאמר רב ל"ש אלא פת דוקא והנראה שהטעם בזה היינו משום דס"ל לרב לקמן בס"פ אלו דברים דאמר ליה לחייא בריה חטוף ובריך משום דס"ל כי האי תנא דמברך עדיף ומש"ה בכל מינים יש לומר דחילוק ברכות עדיף מעניית אמן אלא דפת לחוד כיון דעיקר הסבה ממש היינו בשביל הפת מש"ה מהני ביה הסבה אפילו לענין ברכת המוציא כיון שחל עליהם חיוב זימון משא"כ כשלא הסבו גלו אדעתייהו דלא ניחא להו בהכי שיחול עליהם חיוב זימון ולא יהיו רשאין לחלק וא"כ כיון דלא ניחא להו בכך מש"ה כל אחד מברך לעצמו מה"ט דמברך עדיף ולפ"ז א"ש הך ספיקא דהיא גופא מספקא להו לתלמידי דרב אי הסבה דוקא תנן ע"כ היינו בפת דוקא וכדפרישית וא"כ ממילא שמעינן דהיינו משום דמוציא תליא בברכת הזימון אלמא דבזימון נמי דוקא הסבה בעינן ואע"ג דבמתניתין לא נזכר דאיירי דוקא בג' שחייבים לזמן אלא אפילו בשנים או בנשים ועבדים וקטנים אפ"ה הא שמעינן ליה לרב בר"פ שלשה שאכלו דשנים נמי אם רצו לזמן מזמנים וכ"ש בנשים ועבדים וקטנים דאיכא דיעות כדמוכח מסוגיא דהתם ע"ש ולפ"ז הא בהא תליא אי הסבה דוקא תנן ע"כ ברכת המוציא ובה"מ חדא מילתא היא והא בהא תליא כדפרישית משא"כ אם נאמר הסבה לאו דוקא אלא אפילו היכא דאמרי ניזיל וניכול כו' כי הסבו דמי וא"כ לפ"ז לא שייך הך מילתא דניכול וניזיל בפת טפי מביין ושאר מינים שדרך לקבוע בלא הסבה אלא ע"כ דהא דמפרש רב למתני' בפת דוקא ולא ביין היינו משום דהסבה לאו דוקא אלא בקביעות תליא מלתא והא דשני ליה לרב בין פת ליין היינו משום דפת חשיב טובא כמ"ש רבינו יונה והרא"ש וכל הפוסקים ואם כן לפ"ז לא תליא טעמא דמוציא בטעמא דזימון אלא משום חשיבות ואם כן לענין זימון כ"ש דאיכא למימר דשייך בהו זימון בקביעות בעלמא אפילו בלא הסבה כן נ"ל נכון לשיטת רבינו יונה והרא"ש והרשב"א ז"ל דלענין זימון בעינן מיהא קביעות:

ואע"ג שכל מה שכתבתי אינו אלא אליביה דרב דוקא ולא אליביה דר"י דקיי"ל כוותיה דס"ל דביין נמי בעינן הסבה ומהני הסבה וקיי"ל נמי כר"י דר"פ שלשה שאכלו דשנים אם רצו לזמן אין מזמנים אם כן תו לא שייך כלל הנך סברות שכתבתי אלא דלרבי יוחנן ואליבא דהלכתא בלא"ה א"ש דברכת המוציא וברכת הזימון שוין והיינו מהך ברייתא דעשרה שהולכין וכדפרי' בסמוך דהא דקתני סיפא ישבו לאכול כו' אחד מברך לכולן ע"כ איירי בין בברכת המוציא ובין בברכת הזימון ממילא שמעינן כיון דהאי ישבו ע"כ היינו כגון דאמרו ניזיל וניכול כו' כי היכא דלא תקשה ברייתא אמתני' א"כ ודאי דלענין ברכת הזימון נמי דוקא בכה"ג גופא איירי דהא בחדא לישנא קתני לתרוייהו כאחד ודוק היטב כי נכון בע"ה. ושיטת הפוסקים החולקים על רבינו יונה והרא"ש והרשב"א ז"ל אבאר לקמן בר"פ שלשה שאכלו אי"ה ועיין עוד בסמוך:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.